Text Size
ראשון 15 דצמבר 2019

בית הסרט העברי

לזכרו של יוסי הלחמי (1933-2019)

המלצת היום

וּמְעַט יֶחְסַר מְאֱלֹהַּ

לא אחת אנו מסתכלים בפסיפס עתיק של גיבור קדום או בפסל מודרני של זוג אוהבים, וקוראים בהתפעמות: הרי הם ניצבים כמו חי לפנינו! נפלא הדבר שיש בכוחן של האמנויות הפלסטיות לתת לצרכניהן את הרגשת החיים במהלכם. אולם מצד סגולתן הטכנית אין ביכולתן לעשות יותר מזה, אין בכוחן להניע את המצויר או המפוסל וכיוצא בהם.

לא שיוצרים לא רצו, רצו גם רצו, ולא אטעה אם אומר ששאיפת כל עושי המראות, מאדם הראשון ואילך, הייתה להניע את הדמויות שיצרו.

למשל, "זורק הדיסקוס", פסלו של היוני מיירון (בקירוב, מאה חמישית לפנסה"נ), שידע לחלץ מהחומר הקשה והנייח מראית-עין של תנועה. הגבר שתיאר בחרט נראה כמו נע, ממש כמטיל את העיגול, אלא שתנועה זו מתקיימת רק בדמיון המביט בו ולא במציאות.