Text Size
שישי 14 דצמבר 2018

בית הסרט העברי

המלצת היום

ראשי פרקים בתולדות הזמר העברי

הזמר הישראלי לסוגיו נתון בעשרות השנים האחרונות למתקפות שמטרתן ערעור עצם קיומו הייחודי. המתנגדים הבאים בעיקר מחוגי התקשורת, טוענים:

ש"אין זמר ישראלי ולא היה מאז ומתמיד שרו כאן שירים רוסיים".

מעניין שדווקא המוסיקולוגים והחוקרים העוסקים בתחום זה, מקבלים את קיומו כמובן מאליו, כתופעה שאינה צריכה הוכחה.

[החיבור "ראשי פרקים בתולדות הזמר עברי" של החוקר יוסי ספיבק, התפרסם בהוצאת 'גבעת ושינגטון' בשנת 1997 בתוך: 'הגיגי גבעה - שנתון המכללה הדתית לחינוך', כרך 5 עמודים: 283 - 261]

ימיו של הזמר הישראלי קצרים היו. הוא נולד בסוף שנות העשרים ונקטף בדמי ימיו בשנות השבעים, משום שלא יכול היה לעמוד מול שטף הלעז וה"פופ" המיובא. מספר עבודות נכתבו בחקר הזמר העברי ואחת המוקדמות שבהן היא ספרונו של יצחק אדל "השיר ארץ-ישראלי", שנדפס בשנת 1946 בעקבות הרצאה ב"כנס הראשון לשיר הארץ-ישראלי". את מסקנותיו מבסס אדל על שיריהם של שרה לוי, יהודה שרתוק (שרת), מתתיהו ויינר (שלם), יואל ולבה, ידידיה גורוכוב (אדמון), דניאל סמבורסקי, מרדכי זעירא, שלום פוסטולסקי ונחום נרדי. באמצעותן הוא מוכיח בדרכים מוסיקולוגיות, כי אכן קיים זמר ישראלי ייחודי. חמש עשרה שנות זמר ישראלי שהחלו בסוף שנות העשרים, די היה בהן כדי לבסס תיאוריה מוסיקלית מקיפה וברורה אשר באמצעותה ניתן להבחין אם זמר מסוים ישראלי הוא אם לאו. עשרים שנים נוספות היו שנות פריחה לזמר הישראלי וסגנונו האופייני צמח והצמיח דור מלחינים חדש ילידי הארץ, אשר קיבלו אותו כסגנונם האישי, ולא היו זקוקים לטיעונים מוסיקולוגיים-היסטוריים-אידיאולוגיים כדי למצוא צידוק לדרך כתיבתם.