• חיים דב הלחמי
• LYUBAR

לְיוּבָּאר 3 LYUBAR   אוקראינה - Ukraine ЛУБАР LYUBAR LUBAR HISTORICAL DATA of the Jewish community in Lyubar
מוקדש לזכרו של חיים דֹּב הלחמי
ליקט, ערך והעיר - יוסף הלחמי, תשס"ט-תש"ע 2009-2010, רמת-השרון, ישראל (כל הזכויות שמורות ©)

פרק שלישי, בהמשך לפרק ראשון ופרק שני.

שיקום בית החולים

"הצפירה",י"א באייר תרס"ב,18 במאי 1902, ע' 399 (3)

ליובאר (וואלין). ה' גאטטעסמאן וה' פארמאן השתדלו ויאספו מנדיבי הלב כשבע מאות רו"כ לצורכי ביה"ח שנסגר זה שנים אחדות מפאת חסרון עסקנים ואנשי מעשה, ובקרוב יפתח הבית לטובת חולים עניים. (מ. פושמאן).

סביר שגוטסמן, הנזכר בידיעה, הוא מבעלי טחנת הקמח בעיירה (ראו, קובץ ראשון). יתכן שבשם חברו לפעולה יש טעות דפוס וצ"ל פאשמאן במקום פארמאן (בגלל תיבת הסדר שבה היו אות "ריש" ואות "שין" סמוכות זו לזו). אם כך, הרי ששני השותפים בטחנת הקמח הם ששיקמו את ביה"ח. הכתב: מאיר פושמאן (ראו, קובץ א' ו-ב').

קלקלה בניהול בית החולים, בעיית "קופת מלווה", מות הרב ברונשטיין

"הצפירה", כ"ג בניסן תרע"א, 21 באפריל 1911, ע'3

ליובאר, פלך וואהלין. בית-החולים בעירנו עומד סגור זה חודשים אחדים לרגלי מחלוקת שפרצה בין הדוקטור והחובש וצדדיהם, ובין כה וכה והחולים העניים מתגלגלים בדירותיהם הצרות והמזוהמות ומפיצים את המחלות בין בני ביתם.

בשנה העברה נוסדה בעירנו חברה להלוואה משותפת. כתשעים אחוזים למאה לחברים הם יהודים, בתוך ההנהגה והמועצה ישנם יהודים רבים, ובכ"ז זכותם של החברים האזרחים המועטים עמדה לה לחברה זו, שתהיה פתוחה גם ביום השבת... בימים האלה מת בעירנו הרב מטעם הממשלה מר ש. ברונשטיין, כחמישים שנה שימש פה בתור רב והיה אהוב וחביב על כל בני העדה, כי הוספה על שכרו לא דרש מעולם, ואף שסבל תמיד מחסור ועוני לא התאונן על גורלו. בן שמונים וחמש היה במותו. אזרח.

הערות

בית החולים - מריבות בין עסקני ציבור היו גורם חשוב בקלקלת מוסדות הקהילות היהודיות, ובכללם ה"הקדש" ובתי החולים; על כך יש מידע רב בעיתונות העברית במזרח-אירופה. נראה שבתשע השנים שעברו בין שתי הידיעות לא הוטב מצב המוסד.

חברה להלוואה – לא פעם ניצלו השלטונות והעסקנים הלא-יהודים את כוחם לרעת החוסכים היהודים. גם בעיה זו עלתה הרבה בעיתונות.

החברים האזרחים המועטים – הכוונה למיעוט שלחברים לא-יהודים. בעקיצה מכוונת כלפיהם, המתנשאים על חבריהם היהודים, מכנה עצמו הכותב בשם "אזרח", ללמדך שגם הוא בעל דעה.

מות הרב - הרב ברונשטיין נזכר בקובץ א', כמקבל עיתון "הצפירה" מאת "חברת מפיצי השכלה" בסט. פטרבורג. הכותב מלגלג על אנשי ליובאר על שבחייו לא דאגו לרב לגמול הולם על עבודתו: למרות עוניו לא דרש הרב הוספה על שכרו ולכן אהבו אותו בני העיר. גם מצב זה לא היה מיוחד לעיירה ליובאר וקרה במקומות רבים.

רצח

"הזמן", שביעי בינואר 1910, ע' 3

מחיי היהודים בערי השדה. ליובאר, פלך וואהלין. מקרה רצח נורא קרה לא הרחק מעירנו. זהו משפט הפתיחה של כתבה ארוכה ומפורטת מאת ח. רבינוביץ, המוסר על מקרה רצח בקרבת ליובאר. בעל אחוזה פולני שבסכסוך משפטי הפסיד כסף רב (500 רובל) לבעל מלון יהודי, שלח רוצחים להרוג את היהודי ומשפחתו ולקחת את כספו בחזרה. הרצח בוצע באכזריות רבה, הקורבנות עונו וגופותיהם הושחתו.

הסתה דתית נגד היהודים בליובאר וסביבתה

"הזמן", שני במרץ 1910, ע' 3

מחיי היהודים בערי השדה. ליובאר, פלך וואהלין. לפני זמן-מה נפוצה השמועה בפלך וואהלין כי מתכונן הארכימנדריט הפוצ'איובי לסייר למטרת תעמולה את כל הפלך הזה. רבים מאחינו פקפקו באמיתת השמועה הזו, ובכל זאת התייחסו אליה בפחד מסותר. והנה זכו יושבי הפלך הזה לקבל את פני האורח הזה, בערים אחדות, וזה לא-כבר זיכה "הקדוש" בחברתו את יושבי העיירה ליובאר. הוא שהה בעיר יותר מיום תמים ובמשך כל אותו הזמן לא פסק פומיה להוציא "מרגליות". בכדי להחזיר למוטב את היהודים בחר למקומות הטפה את חצרות הכנסיות ולא את הכנסיות עצמן. הוא עסק, כדרכו, ב"דבר מצווה" – לעורר את ההמון לבער אחר הקראמולה. אגב-אורחא הוכיח שיהודים אשמים בכל הצרות שהשתרגו על הרוסים האמיתיים בזמן האחרון: היהודים מוצצים כעלוקות את דמם וחלבם של הרוסים; היהודים תפסו בידיהם את המסחר בכל המדינה; הם ממלאים את בתי הספר העליונים, בה בעת שלרוסים עצמם אין אף בתי ספר למתחילים בכפרים; היהודים משתתפים גם ברציחות רבולוציוניות, וכדומה... תכלית דבריו הייתה, שעל הרוסים להתאחד בכדי להגן על ענייניהם, לייסד חנויות משותפות, להשתדל בדבר גירוש היהודים מבתי הספר, ועוד. למחרת היום הזה נפוצו בין האיכרים המחברות של הסתה, שיצאו לאור בפוצ'אייב, שבהן נדפסו עלילות על היהודים, ועלילות כאלה שכבר התבדו על ידי הרוסים עצמם, כמו: שהיהודים משחדים את הרבולוציונרים בכספם, משחדים את הדיפוטאטים שבדומה הרוסית להגן עליהם, ובכן צריך להציל את המולדת מידי היהודים, הבאים לרשת אותה. אותן החוברות כבר הוחרמו מטעם הממשלה והפצתן אסורה, אך מצווה הבאה בעבירה – מותרת. ח. בר-רבין.

הערות

ח. בר-רבין - כנראה ח. רבינוביץ הנזכר לעיל (בכתבה על הרצח) – השם הוא תרגום ישר של שמו הלועזי.

ארכימנדריט – אב מנזר.

פוצ'אייב – עיר במערב אוקרינה, יש בה מנזר, השני בגודלו במדינה, מקום קדוש ומוקד עליה לרגל, ארכיטקטורת בארוק מרשימה. אז, מרכז למתנגדי השינויים ברוסיה ולתומכי המשטר הצארי.

פּוּמֵּיהּ – פִּיו (בארמית)

קראמולה – ברוסית: מרד, מרי, פעילות נגד המשטר והדת השלטת. הביטוי נמצא הרבה במקורות יהודיים המתגוננים נגד האשמה של היותם מורדים במלכות. למשל, אליהו גורדון בספר "מערכות ישראל", מהדורת ניו-יורק תרפ"ו, ע' 125-117: גם בתקופת "השוד והשבר", שבאו עלינו בימי ממשלת הצארים האכזריים מצאו להם הצדקת הדין בפי הריאקציונרים, אשר אמרו כי אנחנו ה"קראמולה" (מרידה) הפנימית.

חנויות משותפות – חנויות קואופרטיביות, "צרכניות".

המחברות של הסתה – דוגמה לכך, ראו,למשל, ב"הזמן", 12 באפריל 1910, ע' 1, במכתב מהמנזר הפוצ'איובי אל הצאר ניקולאי השני, ובו מועלות כל הטענות שנזכרו בכתבה ודרישה נמרצת מהשליט לפטור את הרוסים מעונשם של היהודים.

רבולוציונרים – מהפכנים.

דפוטאטים – צירים נבחרים.

דומה – הכנסת הרוסית.

מצווה הבאה בעבירה – מושג מהתלמוד הבבלי (מסכות: ברכות, בבא קמא וסוכה), האומר שמצווה המשמשת בעבירה אינה תקפה ואסורה. כאן הפך מוסר הידיעה את המובן המקורי כדי ללגלג על המסית נגד היהודים.

תרבות

"הצפירה", כ"ח באייר תרע"ב, 15 במאי 1912, ע' 3 - ברכה ליובל "הצפירה"

לובאר (וואהלין). ליובל החמישים של זקן העיתונים העבריים "הצפירה" הרינו מברכים אותה באריכות ימים ושנים ויהי רצון שאורה ילך הלוך וגדול ויהי לעמוד אש ההולך לפני העם בדרך השחרור הלאומי העולה ציונה.

בשם מורי ביה"ס הלאומי "העתיד" ותלמידיו, ח. רבינוביץ.

הכותב, כנראה ח. רבינוביץ, הנ"ל.

"הזמן", רביעי במאי 1908, ע' 1

ביום אתמול נשלחו ספרי הפרס, גרץ – שפ"ר, לכל החותמים עליהם, בערים: ליאחאווצי, בעלאנאראדקה, זאסלאוול, שעפעטאווקה (ע"י מר נ. שוחטר), אננאפאל, סלאווטה, צודנאוו, ראמנאוו, ואסילקאוו (ע"י ביהמ"ס של מ. ש. גרינברג), לאפו, נאווא-צארטאריה, מיראפאל, אסטראפאל, ליובאר, שארגאראד, צערנעורצי, דזשורין, יאנושפאל, באיארקה, חראלין, אליקה ומאטאווילאווקה.

רשימה של עיירות בסביבת ליובאר– כמה מהן ידועות באישים שפעלו בהן.

"תלמוד-תורה"

"הזמן", 30 בספטמבר 1908, ע' 4

דרוש מורה היודע עברית ושיש לו רישיון להיות מנהל ת"ת, וכן שני מורים היודעים ללמד בשיטה הטבעית. ועד-המוסד של הת"ת בעיר ליובר, פלך וואהלין, מבקש את כל הת"ת שיש להם תכנית מסוימת לשלוח לו את תכניתם. לפנות ע"פ הכתובת: י' חלמר, עיר ליובאר. פלך וואהלין.

החותם הוא יוסף חלמר (ידיעות על משפחת חלמר, ראו, קובץ א' ו-ב'), אביו של חיים הלחמי. ראוי לציין את תכנית הלימודים העברית והמודרנית שביקש חלמר לקיים, דרישתו למורים משכילים ורצונו ללמוד מניסיונם של אחרים. על פעילותו בנושא הת"ת כתב מליובאר במכתב אחד לידידו הסופר יעקב רבינוביץ': טרוד אני עתה בעסקי הת"ת, שהמה סבוכים מעט, אך בטח יצא בשלום (ארכיון "גנזים", תיק יעקב רבינוביץ', 1907 או 1908?). עסקי הת"ת באמת היו סבוכים. מוסד חינוכי קהילתי זה היה תלוי בנדבנים ומתנדבים שלא תמיד נמצאו, וביישובים יהודיים רבים היה מוזנח ולא-מתפקד כראוי. כנראה שיוסף חלמר, שגסס ממחלת השחפת (הוא מת בגיל 35, בשישי בספטמבר 1912, ארבע שנים לאחר פרסום הידיעה) ונרדף על צוואר בידי משטרת הצאר בגלל פעולתו הציונית והברחת נשק להגנה היהודית, לא יכול היה להמשיך ולטפל בת"ת. ארבע שנים ושלושה חודשים אחרי המודעה ב"הזמן" מספר מכתב למערכת "הצפירה" על ירידה במצב הת"ת:

"הצפירה", ט"ו בטבת תרע"ג, 25 בדצמבר 1912, ע' 4

ליובאר, פלך וואהלין. עירנו מצטיינת בביצותיה הגדולות, שניים, שלושה ולפעמים גם ארבעה ירחים בשנה טובעת היא ממש ברפש. והשתא, לרגלי הסתיו הנמשך כאן יותר מדי, יש שבועות שאי-אפשר ממש לצאת ולבוא לא ברגל ולא בעגלה, ומשום שעירנו נמצאת הרחק מתחנת מסילת הברזל, הגיעו הדברים לידי כך, שחדלו עגלונים לזמן מה לנסוע עירה ברדיטשוב להביא סחורה חדשה לחנווני עירנו ומחיר צורכי אוכל עלה ועצים להסקה כמעט שאין להשיג והעניים שבנו סובלים עכשיו מחסור נורא לרגלי ביטול השוק ומיעוט הכניסה מן הכפרים. מלבד זה התרבו עכשיו, בהשפעת הביצה, תחלואי הילדים, שגם בהם לוקחים, כמובן, חלק בראש בני העניים. בני ה"אינטליגנציה" המעטים שבעיר, המתהלכים עכשיו בטל מפני קלקול הדרכים, מתאספים ועוסקים יותר מבשאר הזמנים בקלפים, בכדי "להמית" את העת, ואין איש שם לב אל מצב האומללים הרבים לבוא לעזרתם. מצב הת"ת הציבורי, שלומדים בו בני אמידים ועניים יחדיו, מתנוון והולך בימים האחרונים. זה כחצי שנה שאין בו מורים במספר הראוי ומטעם זה מוציאים ההורים האמידים אחד אחד את בניהם מן הת"ת. במשך שלושת החודשים האחרונים כבר באו והתפטרו שלושה מנהלים. כי למרות התמיכות הגדולות לערך שמקבל הת"ת מ"מפיצי ההשכלה" ומדמי מכס הבשר, אין לת"ת די אמצעי כסף, משום שבני העיר עצמם אף אינם נוקפים באצבע לטובתו. המפקחים, במחילה מכבודם, יודעים רק לשפוך את מרותם על המורים ולחוות דעה בעניינים פדגוגיים, שעל פי רוב אינם בקיאים בהם כלל, אבל לדאוג לענייני הכספים צריכים המורים... זה עכשיו בא מנהל חדש אל הת"ת. מן הראוי היה, שישתדלו המפקחים, וכל אלה שענייני הת"ת קרובים אל לבם, לבסס את קיום הת"ת בעוד מועד, לבל יוכרח גם הוא להתפטר כחבריו שקדמוהו. חץ.

הכותב, כנראה ח. רבינוביץ, המשתמש הפעם בשם העט חץ – המורכב מהאות הראשונה והאות האחרונה של שמו. הדברים התפרסמו במדור "כותבים לנו", ששימש במה לכותבים ממקומות יישוב יהודיים שונים. תקוותו של חץ נכזבה. הרפש הטביע גם את הת"ת. כעבור קרוב לשלושה שבועות ממשיך העיתון את סיפורו העצוב של הת"ת, שנפל קורבן להזנחה חברתית ומשחקי כוח פוליטיים:

"הצפירה", א' בשבט תרע"ג, 13 בינואר 1913, ע' 3-2 (קטע)

בפלך וואהלין זה יש עוד עיירה אחת טבועה ברפש וליובאר שמה. בעיירה זו יש מכבר "תלמוד-תורה" מתוקן באמת, אלא מרוב הרפש יושבים "אינטליגנטיה" בביתם ומשחקים בקלפים, מן הנשף ועד הנשף, ואין שיתעסק בצורכי המוסד החשוב הזה להמציא לו את האמצעים הדרושים. פתאום אירע נס מן השמיים ונתעוררה בעיר שאלת הרבנות הגשמית. ובהתעורר שאלה חשובה זו נמצא אחד הד"ריים הצעירים, שהכניס צווארו ב"עול" הכבד הזה ויהי לראש המפקחים על הת"ת, גם הבטיח להלוות מכיסו איזה סכום כסף להספיק את הצרכים הדורשים תפקידם, עד שיקבלו מקופת מכס-הבשר את הכסף הנועד לת"ת... אולם טרם שהספיק הד"ר הנכבד לקיים הבטחתו זו, באו ימי הבחירות לבחור ב"רב מטעם" ומרוב הרפש השחור אשר בעיר הושחרו הכדורים של הד"ר הנכבד... וימהר הד"ר מן הקלפי אל ביתו וייקח את כל פנקסי ה"תלמוד-תורה" שהיו בידו ויארזם יחד וימסור את החבילה הזו בידי שליח מיוחד וישלח אותה אל אחד המפקחים ומכתב קטן צירף אליה, כי מתפטר הוא מהיות ראש המפקחים של הת"ת ומבקש שלא יפנו אליו שוב בכל דבר הנוגע אל הת"ת...

בוודאי אשם בכל זה רק הרפש השחור הרב אשר בעיר ליובאר. כי אלמלא הרפש הזה שהשחיר את הכדורים היה הד"ר הנכבד מקבל רוב של כדורים לבנים והיה לרב בעדתו והיה למפקח על ה"תלמוד-תורה" ובוודאי היה מקיים גם הבטחתו... עתה בא הרפש העב וקלקל את "הרב" ויצא מה שיצא... –ם.

זהו קטע מפיליטון, במדור "ממחזות החיים", שביקר בחריפות תופעות חברתיות שליליות ביישוב היהודי ברוסיה הצארית. כאן משתמש הכותב (שחתם - ם.) ברפש לא רק כמושג ארצי אלא יותר מכך כמטאפורה לירידה הרוחנית והחברתית הקשה של הציבוריות היהודית. דוגמה אחת לשימוש ב"רפש", בהקשר של "תלמוד-תורה", נמצאת ב"הזמן", שמיני ביוני 1903, ע' 2: בני העניים מבלים את ילדותם ושנות חינוכם ברפש של תלמוד-תורה. מתוכן הפיליטון ברור שבעליו השתמש במכתבו הנ"ל של חץ כמסייע לביקורתו הקשה.

הערות

מתוקן – הכוונה שהת"ת פועל ברוח עברית ומודרנית, כפי שהובן מהמודעה הנ"ל של חלמר; במקורות היהודיים, מתייחס הכינוי "מתוקן" למוסד חינוכי המתנהל בצורה מודרנית.

אינטליגנטים – בא כאן במובן הרוסי של המושג: אנשים משכילים, אך מתנשאים על העם הפשוט ואינם משרתים את הציבור כמתחייב ממעמדם.

רבנות גשמית – משרת "הרב מטעם".

כדורים – שימשו בקלפי לבחירת הרב.

בהמשך לתיאורה של ליובאר כעיר "טבועה ברפש" ומרוחקת מ"העולם הגדול", אני מביא שלוש מובאות ממכתבי סבי, יעקב יוסף חלמר. האחת, ממכתב אל הסופר ראובן בריינין, 15 ביוני 1908. מקור: Jewish Public Library Archives, Montreal, Canada:

מאד חפצתי לצאת מעיירתי הקטנה והנדחה בערבות ואהלין. רחוק אני מהתבל ומהעולם הגדול ופה אין לי ממש את מי לדבר אף מלה פשוטה במובנה הפשוט.

הערה:

ראובן בריינין (1939-1862) – סופר, מסאי, עורך ומבקר. בעל מעמד חשוב בזמנו.

השתיים האחרות ממכתבים לידידו הסופר יעקב רבינוביץ'. מקור: ארכיון "גנזים", תיק יעקב רבינוביץ'. מתוארך לשנת 1911.

ליובר 23 במאי, יעקב ידידי! [...] ישנם כנראה אנשים שלא שכחו את יוסף חלמר שנרדף על ידי מזלו לעיר נידחת קטנה בערבות וואהלין, [...] מתגורר אני בליובאר הבירה [...]

ידיעות ממשפחת חלמר

"הזמן", 29 בספטמבר 1908, ע' 4

מברכים אנו את כל קרובינו, ידידינו, מכירינו וחברינו הציונים בכל מקום שהם בשנה טובה ומבורכה. לאות ברכה במקום כרטיסים אנו נותנים רו"כ אחד לטובת הקופה הלאומית. בברכת התחייה, יוסף ואחותו שושנה חלמר.

יוסף (1912-1877) ושושנה חלמר (?-1944), ילידי ליובאר ותושביה. עוד מידע על משפחת חלמר, ראו: קבצים א' ו-ב'.

"הצפירה", ט"ו בסיוון תרע"ב, 31 במאי 1912, ע' 5

נדבות. הכסף שמתקבל במערכת לטובת הקרן הקיימת [...] ע"י מר ח. ברגר בפרסקורוב ליום כלולות מרת שושנה חלמר מליובארעם מר משה לזרוביטש מבריסק, 3.90 רובל [...] הכסף נמסר לתעודתו.

פרט מרשימת תורמים לקרן הקיימת. משה לייזרוביץ' היה עיתונאי ידוע בווארשה, בעיתון היידיש "היינט", ועסקן ציבורי. הוא ורעייתו נספו בשואה (1944); ראו, קובץ א', במובאה מהספר של מילנר. לעניין זה אני מצרף כאן שלושה קטעים ממכתבי יוסף חלמר לידידו הסופר יעקב רבינוביץ':

בעוד חודש ימים חתונת אחותי היקרה והחביבה. היא הייתה כל ימי החורף איתי בברלין, שם הכירה צעיר אחד, אהבה, תנאים ו.. חתונה. הצעיר הזה הוא מן בריסק, תלמיד הפוליטכניקום בברלין, כותב לפעמים ב"המבשר", הדפיס שם שרטוטים. שמו משה לייזרוביטש. [...] חתנה של אחותי בחור טוב וחי, גם יפה ולא טיפש. לפעמים כותב בעיתונים. שמו משה לייזרוביטש. הוא מבריסק, ליטאי. לא על ידי שדכן ולא על ידי שליח כי אם על ידי מלאך האהבה. הדבר לא פשוט, הסכת ושמע: אהבה!

ראשונה חפצתי לבקשך לבוא אלינו, אבל אחותי נוסעת קיובה להכין לה בגדי חתונה, וגם לו אפשר [היה] נחוץ יהי' [לי] לנסוע פרוסקורובה על ימים מספר. לכן החלטתי לבקשך לבוא ליום חתונת אחותי לאותו המקום שתהי' שם ומשם ניסע כולנו יחדיו ליובארה. מה דעתך? אפשר רוצה אתה לבוא ולהיות עד אחרי החתונה. מה טוב.

מקור: ארכיון "גנזים", תיק יעקב רבינוביץ', שלושת הקטעים מתוארכים לנובמבר-דצמבר 1911

הערות

בריסק - עיר מבצר ומסחר בפולין בחבל פולסיה. יישוב יהודי חשוב ומקום תורה.

פוליטכניקום – טכניון.

"המבשר" – שבועון עברי

שרטוטים – כאן הכוונה לכתבות תיאוריות קצרות.

ליטאי – יהודי מליטא. חלמר היה ממשפחת חסידים ונישואי אחותו עם "ליטאי" – כינוי של גנאי בפי החסידים – היו לו נושא לעקיצה ביעקב שגם הוא היה "ליטאי".מה שפייס אותו הייתה התערבותו של מלאך האהבה.

קיובה – אל קיוב.

פרוסקורובה – אל פרוסקורוב.

ליובארה – אל ליובאר.

מן העיתונות העברית החדשה

"דבר", תשיעי באוקטובר 1941, ע' 2

בדרך טיולי על הנייר
[...] ושוב אל בילוצרקוב [...] גם בזו ביליתי פעם עשרה ימים, וגם בה טיילנו [...] כבאותה ליובאר בפלך וואהלין, שביליתי בה שלושה שבועות של חגים (ימים נוראים וסוכות), בחברת ידיד יקר, יוסף חלמר עליו השלום, צעיר נודע בחוגי הציונים בדרום [רוסיה], שנגזל מאיתנו בדמי ימיו. בליובאר זו היה קלויז חב"די, שבוקר-בוקר למדו בו דף גמרא בחברה ש"ס, כמו אצלנו בבתי המדרש בליטא. גם ליובאר זו, שגילתה לי צדי-חיים של יהודים ושל גויים, תופעות לא ידעתין אז, ושבה הכרתי יהודים פשוטים מפתיעים באורחות חייהם [...].

הערה: הכותב, הסופר יעקב רבינוביץ, תיאר בימי מלחמת העולם השנייה, במסע שבדמיון, בעקבות הידיעות על מהלכי הפלישה הגרמנית לאוקראינה, יישובים יהודים ואנשים שונים שהכיר שם, להקים זיכרון לאותן מושבות ישראל שנפלו טרף לנאצים. ליובאר לא נכללה במסלול "טיולי על הנייר", אך בשל זכרו היקר לו של ידידו יוסף חלמר הקדיש לה פיסקה משלה - ליובאר היא המקום היחיד שנכתב בהדגשה בפיזור אותיות.

צלם: לא ידוע. תאריך: לא ידוע. אתר: לא ידוע.

עומדת שלישית מימין: קלרה שיין (לבית ליבמן), 1981-1902, אמה של ברכה כתר; עומדת חמישית מימין: בלומה גלוז (גלעוז); עומדת שישית מימין: הינדע (הינדה, אידה, לבית שיין) ריידרמן, אחותו של אריה-לייב שיין - דודתה של ברכה כתר; יושב חמישי מימין: אליעזר גלוז (גלעוז), איש כפר ויתקין, בעלה של בלומה.

• קודם
• הבא