Text Size
רביעי 28 יוני 2017

בית הסרט העברי

עיר ליד חופים שוכנת,

מעליה אור יהל,

השכינה כאן מתוכננת, לחלום -- שרידי ברזל.

את זוכרת התפארת,

את יודעת כי בא יום, להדביר שממה סוררת

ולכבוש נופים עד תום.

כבר הומות ועוד תהומנה,

הדרכים לנמל העיר,

ובלילה עוד תחלומנה,

ארובות של צי אדיר.

וגניך ישתלו בך, יעטו נופך שומם,

ובניך יולדו בך,

יקראו לך עיר ואם...

(יחיאל מוהר, שיר לאשקלון, אשקלון החדשה, מאי 1954 , עמ' 2 )

מבוא

            על המחקר המוצג במאמר זה - תוכניותיו של יזם פרטי לייסוד עיר סרטים ותיירות בחוף אשקלון -  ניתן להסתכל בשלושה הקשרים גיאוגרפיים-הסטוריים ותרבותיים כלליים:

  • ההקשר של יזמות פרטית והקמת שכונות וערים פרטיות בארץ-ישראל ומדינת ישראל.
  • ההקשר של העליה ההמונית, תכנון ארצי יוזם, הקמת ערי הפיתוח, פיתוח כלכלי, ויישוב הנגב בתקופה של "פרוץ המדינה", יוזמה פרטית וממלכתיות, וקשרי חוגי העבודה והרוויזיוניסטים.
  • ההקשר של התפתחות ענף הראינוע והקולנוע בארץ-ישראל ובמדינת ישראל.

 
            בנושא הראשון שההסטוריוגרפיה הציונית המעיטה לדון בו, ניתן להזכיר חלק מן השכונות היהודיות בערי ארץ-ישראל, שהוקמו ביוזמה פרטית בשלהי התקופה העות'מאנית ובתקופת המנדט.  מקוצר היריעה נזכיר כאן שתי דוגמאות בלבד:  השכונה העברית "אחוזת בית" שנבנתה בראשית המאה העשרים ביפו ביוזמת עקיבא אריה וייס וחבריו והפכה לעיר העברית הראשונה בארץ-ישראל, תל-אביב,  (קרק, 1984 ).  והיישוב העירוני נתניה שהתפתח משנת 1933 ואילך ביוזמתו של עובד בן-עמי בצד המושבה של "בני בנימין" שנוסדה בשנת 1928 .  (קלינמן ואחרים, 1982 , 116 - 138 ).  על הנושא השני - היבטים שונים של התקופה אותה כינה שלום רייכמן "פרוץ המדינה" - פורסמו מחקרים רבים בעת האחרונה.  (לדוגמא: קרק, 1994 ).  הפרשה אשר תתואר כאן מהווה נדבך נוסף להבנתה, ואולי גם להסבר כשלונה בעת שבה שלטה הגישה הממלכתית-לאומית ולא ניתן עידוד רב מדי ליוזמות פרטיות בהיקף כה גדול.

             בהקשר השלישי נציין כי לאחרונה החלו להתפרסם עבודות מענינות על ראשית הראינוע והקולנוע בארץ-ישראל ובישראל.  הפרויקט של חברת "ברנע" ראוי כי יכלל בתוכן.  בין חלוצי התחום, ומזכיר במקצת את היזם של "ברנע" צבי (הרמן) סגל בו נדון להלן, היה עקיבא אריה וייס יוזם ייסוד אגודת אחוזת ובהמשך תל-אביב.  בעקבות מיפעל זה יזם והגשים מפעלים חלוציים נוספים שהמכנה המשותף שלהם היה גאולת הארץ ובנינה והגשמת החזון הציוני.  בכך הנחתה אותו תפיסת עולמו - פעולה למען מטרה לאומית, אך על בסיס שילוב עסקנות ציבורית ביוזמה כלכלית פרטית.  כחלק מהשקפה זו הקים וייס ביפו בשנת 1914 את חברת הסרטים הראשונה בארץ-ישראל:  "אורה חדשה" - חברה לצילום סרטי-נוע ממראות הארץ, ובנה את מעבדת הסרטים הראשונה בארץ.  מטרת החברה היתה: " להראות לבני חוץ לארץ את מראות 'ארץ-ישראל' בכל עתיקותה והתחדשותה, להראות את התפתחות ישובנו בארץ-ישראל בזמן האחרון, לתת מושג לבני ישראל בכל מקום שהם על דבר 'ארץ-מולדתנו', לדעת ולהכיר כל מקום הסטורי בארצנו וגם את חיי עמנו בעבר ובהוה, ובעיקר לבאר את הכל בשפתנו."  החברה פעלה בהפסקות כפי שעולה ממחקריהם של עדנה יקותיאלי-כהן, נכדתו של וייס  (1994 , 139 - 145 )  והלחמי (תשנ"ה, 19 - 21), עד לחיסולה בשנות העשרים.  היא צילמה והציגה בראינוע בתל-אביב ובירושלים, לפחות סרט אחד של וייס שאבד.

             גם חברות נוספות שחלמו על הקמתן או שקמו בשליש הראשון של המאה העשרים בארץ-ישראל, ניסו לשלב בין מטרות לאומיות לכלכליות.  בהן יוזמת אנשי "בצלאל" 'ליצור חרושת של סרטי ראינוע' בארץ-ישראל, על ידי הקמת חברה סינמטוגרפית, שנותרה על הנייר.  לאחר מלחמת העולם הראשונה הקימו יעקב בנדאו (בן-דב) ומארק שווארץ את חברת הסרטים "מנורה" שצילמה סרטים עבור הקרן הקימת לישראל והמוסדות הציוניים.  בין 1929 - 1930 פעלה במשך כשנה וחצי חברת "זהר פילם" חברה להפקת סרטי עלילה בארץ-ישראל.  את הקמתה יזם העתונאי והסופר שלמה בן-ישראל.   החברה שאפה ליצור סרטים בעלי תוכן רומנטי-לאומי והציבה לה שלוש מטרות:  להראות לעולם את חיי היצירה בארץ ישראל, לפתח תעשיה חדשה בארצנו, היכולה להעסיק מאות אנשים ולהפיץ את רעיון התחייה בכל רחבי העולם.  החברה שנתנה השראה לראשית תעשית הסרטים הישראלית, נכשלה כלכלית כשנסיונה לגיוס הון לא הצליח.  נסיונות לחדשה בשנת 1935 לא עלו יפה מאותה סיבה.  בשנת 1934 הוקמה חברת "כרמל פילם".  זו הפיקה את היומן המדבר עברית הראשון בארץ ובעולם.  (הלחמי, תשנ"ה, 64 - 96 ;Tryster, 1995, 21-48).

הוליווד בישראל - נסיונות ראשונים לאיתור במרכז הארץ

            "ברנע בע"מ חברה ישראלית להסרטה" נוסדה בתל-אביב בסוף שנת 1948 ונרשמה בתחילת שנת 1949 , כשמאחוריה הרעיון שעיר תיירות וסרטים מתוכננת היטב תתרום לעדוד השקעות הון ולפיתוח המדינה הצעירה.  היזם שמאחורי התוכנית, היה צבי (הרמן) סגל מתל-אביב, מחותמיה של מגילת העצמאות של מדינת ישראל.  צבי סגל נולד בפולין בשנת 1901 וגדל בסביבה מסורתית.  מגיל צעיר נתפס לרעיון הציוני.  למד בגרמניה ובשנת 1920 עבר לעיר דנציג.  היה פעיל בתנועה הרוויזיוניסטית.  בסוף 1938 לאחר ליל הבדולח, ארגן את יציאת היהודים מדנציג בטרם הפכה מעיר חופשית לחלק מגרמניה ההיטלראית.  יחד עם יהודיה, שראו בו את מצילם, עלה עם לארץ-ישראל עם רעייתו ושלושת ילדיו.  בארץ השתלב כפעיל אצ"ל, היה עצור בכלא עכו ולטרון ונמנה על המגורשים לאריתריאה וסודן.  לקראת קום המדינה נבחר כנציג הצה"ר (ברית הציונים הרוויזיוניסטים, חרות) למועצת העם.  מטעמה שירת במועצת המדינה הזמנית  וכיהן כחבר בועדת הכספים שלה.  (אוקון, 1995 , 215 - 216 ; מדינת ישראל, תש"ח).

            סגל היה מודע לשינויים מרחיקי הלכת העוברים על המדינה, ולאפשרויות להשגת אדמות נכסי נפקדים לשם פיתוח יוזמות כלכליות חדשות. בנובמבר ודצמבר 1948 נפגש סגל למספר שיחות הבהרה עם אליעזר קפלן שכיהן אז כשר האוצר לשם השגת תמיכת הממשלה לייסוד חברת הסרטים שלו - "ברנע", להחלת תקנות עידוד השקעות הון עליה, תשלום מסי רשום החברה ורכישת קרקעות על ידה מהרווחים הראשונים שלה, ותשלום דיוידנד למשקיעים מחו"ל במטבע זר. זמן רב ומאמצים הוקדשו לקידום פרויקט זה. הפעילות כללה משא ומתן ורישום החברה, גיוס כספים, וחיפוש אתר מתאים.  בתמיכת משרד האוצר ובתנאים מסייעים מצדו, נרשמה החברה בפברואר 1949 בשם "ברנע בע"מ" חברה להסרטת סרטים בישראל, בהון רשום של מיליון לירות ישראליות.  (אמ"י, חט' 80 , מיכל ג , 5620, תיק 19 , 8.12.48 - 22.2.1949 ).  [איור 1: נייר פירמה של חברת ברנע בע"מ, חברה ישראלית להסרטה]

            לאחר פגישה נוספת שקיים סגל עם שר האוצר אליעזר קפלן פירט צבי סגל  (שם 16.3.49 ):  " א) את היתרונות הנועדים לאוצר המדינה מעיר-הסרט הישראלית, שאנו עוסקים בהקמתה; ו-ב) את אשר אנו מבקשים מהממשלה לשם הקלת והחשת הגיוס של ההון בחוץ-לארץ על-ידינו."  לסעיף א' מסביר סגל כי רוב ההון, חמישה עד עשרה מיליון דולר, יגויס בחו"ל ויובא ארצה ב"מטבע קשה", 80% משיווק התוצרת של ברנע ברחבי העולם ישארו במטבע קשה, והעיר המתוכננת תבנה "ברוב פאר והדר, כשהיא מצוידת בשיכלולי האישפוז החדישים ביותר, תשמש אבן- שואבת לאלפי תיירים, שיביא ברכה לכלכלתנו במישרין ובעקיפין."  לסעיף ב' טען סגל כי הצלחת גיוס ההון בחו"ל תלויה במידה מסוימת בכך שלרשות החברה יהיה שטח קרקע מספיק לבנית עיר, "ושאנו יכולים להצביע עליו כעל שלנו".  האתר אשר הוצע על ידי "ברנע" היה בן 3,600 דונם וממוקם באיזור  שבין הרצליה ורעננה, מול "גן רשל".  על פי דיווחו החברה כבר רכשה ותרכוש מידים פרטיות מקצת משטח זה.  את חלקו הארי (3,000 דונם) מבקשת "ברנע" מהממשלה להקצות לה מאדמות שובקי ונוספות בגושים 6577-9 , שהיו קרקעות רכוש נטוש ערביות.   התמורה תשולם לקופת האוצר מהכספים שיגויסו במטבע קשה עד לסילוקם המלא.  (אמ"י, שם).

            שר האוצר פנה אל ד' שפריר האפוטרופוס לנכסי נפקדים, ואל אריה שרון ראש אגף התכנון במשרד העבודה, על מנת לקבל חוות דעת בענין (שם, 20.3.49 ). אריה שרון שעסק באותה עת בתכנון כלל ארצי הזמין את סגל להציג את תוכניתו במינהל התכנון.    התשובה שהתקבלה משפריר  (25.3 ) היתה  כי השטחים המבוקשים על ידי ברנע בגושים 6577 ו- 6658 [כך במקור], מוקדשים לשיכון עולים, גוש 6588 אינו קרקע  נטושה אלא שייכת לתושבי הרצליה, ואדמות גוש 6559 הנמצא ליד רמת-השבים, מיועדות על ידי הקרן הקימת לישראל להשלמת מושב זה.   ממיכתב זה עולה כי הקק"ל מסרה שטח בן 72 דונם מאדמתה לחברת הסרטה בה משתתף מר י' ברנשטטר.  [המדובר באולפני ההסרטה בהרצליה שנוסדו בשנת 1949 על ידי מרגוט קלאוזנר-ברנשטטר ובעלה יצחק ברנשטטר, ר.ק.].  שפריר תהה:  "אם חברת "ברנע" היא חברה שניה להסרטה, או שזו אותה חברה, או שזו אותה חברה והיא מתכוננת לקבל שטחי קרקע כה גדולים לפתוח המפעל, בו בזמן שמר ברנשטטר מסתפק בשטח של 72 דונם, להקמת בנינים הדרושים למטרה זו."  תשובת האוצר (31.3 ) שאין קשר בין שתי החברות.

            על פי התכתובות מסתבר כי חברת ברנע רכשה שש חלקות בגוש 6588 שסך כל השטח שלהן הגיע לשלושים דונם.  על שטח זה הוכן  על ידי המשנה ליועץ המשפטי לממשלה בהמלצת שר האוצר מיסמך וכתב התחייבות לדחיית סילוק מס ההעברה על ידי הפרשת 10% מרווחיה השנתיים הראשונים של החברה, עד לפרעונו הגמור. (תכתובת, שם, 30.3.1949 - 5.4.1949 ).  בקשה דומה הובאה לשטח נוסף בן כ- 51 דונם באותו גוש שנרכש עד אוגוסט 49 לאחר שהוקצה לסגל שטח בדרום הארץ.  (3.8 )  בהמשך לכך ביקש סגל שנית, תוך הדגשת חשיבות מיפעלו והצורך לשווקו בחו"ל, למכור ל"ברנע" את נכסי הנפקדים המיועדים להשלמת רמת-השבים, במחיר שלא יעלה על 250 דולרים לדונם.  (13.4 ).  אנשי הקק"ל אף הם תוהים לשם מה דרוש שטח כה גדול, ומדגישים את נחיצות הקרקע המבוקשת על ידי סגל למטרות אחרות.  הם מוכנים לברר את הפרטים ולהציע שטח קרקע חלופי מתאים. 

             ב- 18 במאי 1949 פנה אריה שרון, ראש אגף התכנון במשרד העבודה, שהוא וצוותו עסקו באותה עת בתכנון ארצי, ותכנון הערים החדשות, למשרד האוצר בהצעות חלופיות לאתר עבור ברנע.  (קרק, 1994 ).  שרון דוחה את הרעיון של סביבות הרצליה-רעננה בהן השטח מיועד כבר לשיכונים מיידיים.  לגבי הצעה לקבוע את עיר ההסרטה ביחד עם כל מפעלי השיכון והפיתוח על האדמה הנטושה בגושים 7709 , 7710 , 7711 , 7699 [כנראה בנבי רובין, ר.ק.], הוא מציין שאלו מיועדים לפיתוח חקלאי.  לחילופין ממליץ אגף התכנון על איזור נתניה או הנגב:  "...על שטח ידוע באדמת הפליק [פולג, ר.ק.] , גושים מס' מ- 7943 עד 7949 ועד בכלל, רב השטח הזה הוא קרקע ממשלתית אשר נמסר כזכיון לקק"ל.  לפי דעתנו מתאים המקום וסביבתו הקרובה למטרות המיועדות להסרטה מבחינת הנוף והטופוגפיה.  ומצד שני האדמה אינה ראויה לעיבוד חקלאי.  השטח הנידון משתרע על 4000 דונם.  ד) יש לעיין בכל הרצינות בהצעה להקים את עיר ההסרטה בנגב, באזור באר-שבע.  הנוף, המרחב, והתנאים האקלימיים מתאימים מאד למטרה הנ"ל.  רצוי מאד לכן לעשות הפעם את המאמץ החלוצי לכוון תעשיה זו לנגב, שהוא גם המתאים ביותר כפי הנ"ל."


ממג'דל הערבית לאשקלון היהודית

            לאשקלון הסטוריה בת אלפי שנים ובה שרידי תקופות עתיקות בהם היתה ידועה כעיר מסחר, קייט ונופש.  העיר הישראלית-יהודית החדשה הוקמה לאחר מלחמת 1948 באתר העיירה הערבית הנטושה מג'דל, בה חיו ערב המלחמה כעשרת אלפים תושבים.  לאחר המלחמה נותרו או חזרו למג'דל כאלפיים וחמש מאות מתושביה הערבים, אך אלו "פונו" באוקטובר 1950.  תחילה התכוונו ליסד במקום מושב עובדים לכמאתיים משפחות בשם מגדל-עזה.  בספטמבר 1949 כאשר מושב העובדים נאבק עדין על קיומו, החליטו כבר הממשלה והמוסדות המיישבים על פיתוח מגדל כיישוב עירוני.  לישוב זה הוקצו 5,000 דונם בלבד, למרות שרשויות מינהל התכנון הממשלתי ייעדו לה אוכלוסייה בת 40,000 תושבים.  כעבור זמן מה הועברו המתיישבים, עולים חדשים למיבני מג'דל הנטושה. בראשית שנת 1951 זמן קצר לאחר שמגדל אשקלון הוכרה כעיר (יולי 1950 ), אושר סמל העיר, ובו מעל גלי הים נראה סרט צילום המסמל את עיר הסרטים, שתוכננה בשכונת ברנע.  [איור 2 - סמל עירית אשקלון].  בשנת 1950 נמסר שטח גדול (32,000 דונם) סמוך למגדל-אשקלון (כך נקרא המקום החדש) לאפוטרופסותה של ההסתדרות הציונית בדרום-אפריקה שבתרומותיה הוקמה שכונה חדשה בשם אפרידר (כשם החברה הבונה - א'פ'ר'י' (קה) ד'ר' (ומית), ולפי גירסה נוספת שילוב של אפרי' ו-(עמי)דר).  זו הוכרזה כמועצה מקומית אשקלון ב- 1953 .  נוצר מצב לא בריא של קיום שתי רשויות נפרדות זו בצד זו.  במגדל אשקלון שמנתה ב- 1954 14,000 תושבים, התרכזו העולים החדשים במעברות ושיכונים,  בעוד שמפעלי התעשיה, אזור התעשיה, שטחי הפיתוח והשטחים החקלאיים צורפו לשטח השיפוט של אשקלון בה גרו רק 1,400 תושבים, ושילמו לה את מסיהם.  הדבר בא על תיקונו בספטמבר 1955 כשהעיר והמועצה אוחדו לעיר אחת ושמה 'אשקלון'.  בגבול אשקלון החדשה, צפונה לאורך החוף נותר בנפרד שטח שנקרא ברנע, אשר נועד להקמת עיר סרטים ותיירות. (אמ"י, חט' 43 , ג' 5439 \1491 , 12.7.1954 ;  כל מקום ואתר, 1985 , 43 - 44 ;  וילנאי, 1956, 62; רחמילביץ, 1991, 10 - 33).

            בשנת 1954 הגיע השטח בתוך הגבול המוניציפלי של אשקלון ל- 34,000 דונם.  תוכנית האב של אשקלון החדשה בה בחרו יהודי דרום אפריקה להתיישב הוכנה בדרום אפריקה על ידי צוות מתכננים בראשות האדריכלים נורמן הנסון ורוי קנטרוביץ, בהשראת תפישות עיר הגנים של פטריק גדס בראשית המאה העשרים, ועל פי מיטב תפישות התכנון העירוני הבריטי והאירופאי בן התקופה שלאחר מלחמת העולם השניה.  על פי תוכנית זו תוקם עיר גנים חדשנית ובה חמש שכונות או יחידות קהילתיות (יחידות שכנות בעיר גנים) מוקפות רצועות ירק בנות כעשרת אלפים תושבים, כל אחת עם מרכז קניות ומרכז קהילתי משלה.  חמשת חלקיה העתידיים של אשקלון הגדולה כפי שתוארו בשנת 1954 היו אמורים לכלול את:  אפרידר שנבנית על ידי חברת הבניה אפרידר (חברה ללא רווח של המגבית של יהודי דרום אפריקה) וחלק נוסף שיבנה בסיועה, מג'דל העתיקה הישוב הערבי לשעבר שיושב על ידי עולים חדשים המועסקים במיפעל יובל גד, מגדל החדשה הנבנית על ידי ממשלת ישראל, וברנע שתפותח ביוזמה פרטית. (Meysels, 1954 ).  שנתיים לאחר מכן מציע רוי הנסון בתזכיר לראש הממשלה דוד בן-גוריון, בשם יהדות דרום אפריקה את רה- ארגון שיתוף הפעולה עם ממשלת ישראל והקמת "קורפורצית אפרידר-פיתוח".  שתרכוש, תתכנן, תפקח ותפתח את כל השטח הלא מפותח באשקלון, מלבד מגדל, דרום מגדל וברנע. פיתוח זה יכלול אף עידוד יזמות ותעשיות חדשות.  (אמ"י, חט' 43 , ג' 5439 \1491 , 28.8.1956 ).  מצד שני היו חיכוכים ותלונות של תושבי שכונת אפרידר כנגד מנגנון הפקידות הנוקשה של חברת אפרידר וסטייתה ממטרות הבניה והפיתוח של אשקלון.  (אמ"י, שם, 26.1.1958 ).  [איור 3 : תוכנית המיתאר לשנת 1956 ].

             מאז סוף שנות החמישים ובשנות הששים התפתח המקום בגידול מואץ והפך לעיר.  אלפי עולים המשיכו לזרום לאשקלון, ושכונות רבות נבנו על ידי משרד השיכון כמעט ללא תיאום עם העיריה.  מכאלף תושבים בעיר בשנת 1949 עלה המספר ב- 1961 ל- 24,300 וב- 1972 ל- 43,000.  ב- 1972 תכנן אדריכל ציון השמשוני תוכנית אב לטווח רחוק לאשקלון.  השמשוני הגדיר את המיבנה הפנימי של העיר כמערך רב-גרעיני התואם לתיאוריה שפותחה על ידי אולמן והאריס בארצות הברית, והונחה על ידה בתכנון אשקלון.  תוכנית זו שאושרה לאחר שנתיים יועדה לאוכלוסיה של 130,000 נפש.  התוכנית חזתה שעד שנות 2,000 יתגוררו באשקלון 104,238 - 116,731 איש.  תחזית זו לא עמדה לטענת מקור מ- 1990 במבחן המציאות. (כל מקום ואתר, 1985, 43 - 44;  אשקלון 4,000 , 1990 , 240 - 243; קרקובר, 1989 , 106; השמשוני, 1972 ).

  
ברנע עיר הסרטים והתיירות באשקלון

             באמצע שנת 1949 הוחלט במשותף על ידי אגף התכנון הממשלתי, מחלקת ההתיישבות של הסוכנות היהודית וחברת "ברנע" לקבוע את המקום המיועד לעיר הסרטים על שפת הים שליד מגדל-גד [אשקלון], צפונית מהכפר אל-ג'ורה.  (אמ"י, חט' 80 , שם, 31.7.1949 ).  סגל ביקש הקצאה לרכישה של 6,000 דונם (26.7 ), או 3,000 דונם עם אופציה לרכישה של 3,000 נוספים.  האפוטרופוס לנכסי נפקדים הציע לשר האוצר שיחתם חוזה עם "ברנע" וישוריינו לביצוע מיפעלי החברה 3,000 דונם.  אלו ינתנו באופן הדרגתי, בתנאי שהחברה תחל בפעולותיה תוך שנה לכל היותר, בהשקעה של מיליון דולר.  לאור הודעת סגל לשפריר כי הצליח למשוך לחברה עד סוף יולי כחמישים בעלי תעשיה ובעלי מקצועות חופשיים, ולגייס כ- 150 - 200 אלף לירות, היה האחרון סבור כי רצוי שיחתם חוזה עם האפוטרופוס לפיו יגשו להכנת מפות טופוגרפיות ועיבוד תוכניות העיר.  [איור 4: מפת יעוד שטחים באשקלון, 1949 ].

             חזונו של סגל והפוטנציאל הרב שראה בפיתוח מקום החדש באשקלון עולה  ממיכתביו לקפלן ולשפריר.  (4.8 וראה גם 26.7).  הגרעין היסודי של התוכנית היה הקמת אולפני-הסרטה, בלווית בתי מלאכה והמגרשים הדרושים לכך.  מעבר לכך תכנן הכנת תוכנית בנין-ערים משוכללת לעיר חדשה עם נמל קטן ומזח ומרינה שתהווה מוצא לים לכל איזור הנגב.  כביש רחב יסלל ממנה לבת-ים ותל-אביב לאורך החוף.  הדרישה לדיור משוכלל ומפעלי תיירות תתבטא בתוכנית בפיתוח מכוני תעשיה, שיכון, ספנות, תעופה, מלונות ומיפעלי תיירות, מקומות רחצה ושטחים נרחבים לגנים ציבוריים, מגרשי ספורט ושעשועים.  כל אלו יהוו מקור תעסוקה לתושבים המקומיים.  כמו כן תוקם "...תעשית-בית, שתתן בטוי לסגנון עברי מקורי בפיתוחי עץ, מתכת, ריקמה, שטיחים, מרבדי-קיר וכו', - דבר העשוי בהמשך הימים לחדור אל מחוץ למדינה (ברור, שלמטרה זו נוועץ עם טובי הארכיאולוגים, האמנים, המשרטטים ובעלי המקצוע האחרים של המדינה, שימצאו את הפולקלור והמוטיבים העבריים האמיתיים).  הוא עצמו מכיר בכך ש"הפיתוח הנ"ל על כל ענפיו במקום הנמצא במרחק למעלה מ- 60 ק'מ דרומית מתל-אביב ועל גבול מצרים, הוא בבחינת חזון..." ומוסיף: "...וזה לא היה מהדברים הקלים להלהיב בחזון זה את בעלי-מניות החברה ולשכנע אותם, שמקום זה מתאים בשביל מטרות החברה, ואפשרויות פיתוח גדולות טמונות בחובו."  יחד עם זאת אין בידו ספק "...שחזון זה יקום."

             באוגוסט וספטמבר 1949 לחץ סגל על שר האוצר להביא לגמר את נושא העברת הקרקע.  לחץ זה נבע מרצונו לקבל אישור ההעברה של הקרקע, עם סימון  השטח במפה וציון המחיר ולהכין "פרוספקטוס מפורט וממצה על כל מפעלי "ברנע"...".  רק כך יוכל לצאת לנסיעתו המתוכננת ב- 20 לספטמבר לאירופה, ואמריקה הצפונית והדרומית לשם גיוס הון לפרויקט.  הממשלה התעכבה בהחלטתה בדבר אופי מתן השטח ואם תהיה זו מכירה או החכרה.  שר האוצר התנגד למתן 3,000 דונם נוספים בטיעון כי: "...אנו נמנעים מלהבטיח שטחי קרקע נרחבים, לפני שאנו בטוחים בניצולם המלא."  בספטמבר מודיע האפוטרופוס לסגל על התנאים לפיהם מוכנה הממשלה לחתום עם עיר הסרטים "ברנע" חוזה זמני.  לפי תנאים אלו תוקצה לחברת "ברנע" קרקע שתשמש אך ורק להקמת מיפעלי ההסרטה ולשיכון העובדים ולא למטרות שיכון כללי, או הקמת מיפעלים אחרים;  על החברה להכין תוכניות בתוך חצי שנה והמציאן לאישור אגף התכנון;  עליה להתחיל בביצוע תוכניותיה תוך שנה בהיקף השקעות של מיליון דולר לפחות;  הממשלה תוכל לבטל התחייבותה לגבי אותו חלק של הקרקע שלא נוצל תוך שלוש שנים,  וכן להחליט על פי שינויים שעשויים לחול בחוק נכסי נפקדים אם למכור את השטח או להחכירו.  נושא המכירה היה מותנה באישור חוק רשות הפיתוח שעדין לא אושר.  בסופו של דבר נחתם חוזה זמני בין האפוטרופוס לחברת "ברנע" ביום 20.12.1949 .  על פי החוזה יוקצו לברנע בשלבים 3,000 דונם שצוינו במפה בתנאי חכירה לשנה עם אופציה להארכתה ואולי לקנייתה.  דמי החכירה לשנה הראשונה נקבעו לסך 300 ל"י.  הקרקע תיועד למטרת הקמת מיפעלי הסרטה ושיכון עובדי המיפעל, בהשקעה של 360,000 ל"י תוך שנה.  לבעלי מניות שהשקיעו בחברה סכום של 1,000 ל"י לפחות, ינתנו מגרשים ששטחם אינו עולה על דונם אחד, ואלו יתחייבו להתחיל לבנות עליו בתוך שנה.  (אמ"י, חט' 80 , שם, 14.8.1949 - 7.2.1950 ).

             בסוף קיץ 1949, הגיע צבי סגל למשרדי הממשל הצבאי במג'דל והציג בפני המושל דוד איל מכתב המלצה חם מאת שר האוצר דאז, אליעזר קפלן, המבקש לסייע לו בהקמת עיר סרטים בחולות אשקלון.  לכבוד סיום המו"מ ולפני יציאתו לחו"ל, ערך סגל ב- 19 לינואר 1950 מסיבה בקפה פילץ ברחוב הירקון בתל-אביב, על מנת "...להופיע בפני הצבור ולהודיע לו על מהותה, פעולותיה, ותכניותיה של "ברנע",...".  למסיבה הוזמנו פרט לשר האוצר, אישי מדינה וציבור, נציגי עתונות ישראלית וחו"ל, בעלי מניות ונכבדים אחרים.  (שם, 11.1.1950; אשקלון 4,000 , שם )

             בשנת 1950 ערך סגל סיור בן שמונה חודשים בארצות אירופה, אמריקה הצפונית והדרומית בענייני החברה.  לאחר שובו לארץ הוא מבקש פגישה עם ראש הממשלה דוד בן-גוריון כדי למסור לו דו"ח ולהתייעץ עמו.  הו מציין במיכתבו לבן גוריון כי הנו ממשיך במרץ בהכנות לביצוע תוכניתו "...להקמת עיר התירות וההסרטה בקרבת מגדל-גד על השטח שהוקצה לנו ע"י ממשלת ישראל." על מנת: "...להאדיר את הוננו ואוננו בחומר וברוח."    (אמ"י, חט' 43 , מיכל ג' 5507 , תיק 2916 , 9.11.1950 ).  נסיונותיו להפגש עם ראש הממשלה ועם שר האוצר במהלך 1950 ולפני נסיעתו שנית בתחילת 1951 אינם מצליחים.  (שם ואמ"י, חט' 80 , שם).  באפריל 1951 עלו ספקות מסויימים במשרד החוץ ובאגף הכלכלי ביחס לפעילותו של סגל בארגנטינה.  יועץ צירות ישראל בארגנטינה, מ' שניאורסון מסר כי האחרון נפגש עם בעלי הון יהודיים, הציג את תוכניתו וקיבל התחייבויות של כמה עשרות אלפי דולרים.   המשקיעים הוזהרו כי אין זו חברה ממשלתית, וסגל נהג כלפי הצירות בצורה קורקטית.  שניאורסון תמה לכן בענין תוכן המיכתב שנשלח אליו ממשרד החוץ ביחס לפעולותיהם של ה"ה סגל ןוינשטין [שאינו מצוי בתיק, ר.ק.]:  "ממה נפשך, או שחברת "ברנע" היא מאותן החברות אשר תכניותיהן קלוטות מן האויר ואין בהן דבר של ממש, או שזוהי חברה רצינית.  במקרה הראשון חובתנו להודיע על כך ברבים ולמנוע בכל הדרכים האפשריות הפצת מניותיו של מפעל נפל זה...", על מנת שיהודי ארגנטינה לא יפלו בפח, ולא יאשימו את מדינת ישראל.  מאידך, אם יש לתוכנית בסיס ריאלי וסיכויי הגשמה "...מה טעם להפריע לה ביוזמתה?"  (אמ"י, חט' 43 , שם, מיכתב סודי מ- 30.4.1951 ).

            ב - 22 ביוני 1951 נחתם חוזה בין רשות הפיתוח ל"ברנע" (אשר קיבלה בינתיים ממרכז ההשקעות מעמד של מיפעל מאושר רק לאולפני ההסרטה ולבית מלון בממדים גדולים), על חכירה ל- 49 + 49 שנים, עם אופציה לקניה, של שטח בן 3,620 דונם בסביבת אשקלון מגדל גד.  דמי החכירה נקבעו ל- 42 ל"י לדונם, מזה 70% בדולרים, שישולמו תוך שנה בתשלומים.  לא נפרט כאן את סעיפי החוזה, אולם נזכיר כי היה זה חוזה גמיש וטוב בהרבה מהחוזה הזמני שנחתם בסוף 1949 .  מטרת החכירה הורחבה:  "מטרת החכירה היא לפתח את הקרקע ולהקים עליה עיר תיירות והסרטה שתכלול בתי מגורים, מפעלי הסרטה, מוסדות ציבוריים, מגרשי ספורט ושעשועים, בתי מלון, בתי מלאכה ומסחר, גנים ומקומות צבוריים...".  כן הורחבה הגדרת זכאות ההקצאה של קרקע מטעם החברה, ונקבע שתוכל לתתה לכל אדם שיתחייב לבנות במקום.  (אמ"י, חט' 80 , שם, 25.2.1952 ).  לדברי בנו של סגל  נקנה השטח בתחילת שנות החמישים מן האםוטרופוס לנכסי נפקדים.  (סגל, 7.10.1997 ).           

             בעקבות חוזה זה ועד סוף אוגוסט 1952 שילמה החברה לטענתה לאוצר סכום של 92,000 דולר, ואת חובה במטבע ישראלי.  בצד זאת הושלם על פי דיווחה סקר מדויק של השטח, הוכנו מפות טופוגרפיות מדויקות ותוכנית בנין עיר [האדריכל ציון השמשוני נשכר  לדבריו לתכנן את עיר הסרטים, ר.ק.], נקבע (תוך התיעצות עם אגף התכנון) הקו של השדרה הראשית שתחבר את הכביש הראשי עם שפת הים באיזור מגדל אשקלון, והחלו בהכנת התרשימים ההנדסיים הדרושים לסלילתה.  הוסכם כי האוצר ישתתף בהוצאות הסלילה ביחד עם ברנע.  החברה החלה להקצות לבעלי המניות קרקעות לבניה בחינם.  בנוסף החליטה חברת ברנע לקראת סוף שנת 1952, להגדיל את הונה הרשום ממיליון ל"י ל- 5 מליון ל"י,  ומבקשת ממשרד האוצר אישור לכך ודחית תשלום מס הרישום הנובע מהגדלת ההון, ומס ההון.  לאחר מו"מ קצר אישר אהוד אבריאל מנכ"ל האוצר בקשה זו מן השיקול ש: "...חברת ברנע הנה חברה לתועלת הציבור." בינתיים ביקש שר האוצר החדש לוי אשכול מרשות הפיתוח לידע אותו:  "...כמה דולרים קיבלנו תמורת הקרקעות."   לפי הרשות שילמה "ברנע"  עד 21.11.1952 סך של $76,742 ו- 45,612 ל"י בתאם לחוזה ומעבר לכך (מתוך סך כל לתשלום של $297,998 שהם 70% ו- 152,040 ל"י.  אבריאל המשיך בקשרים חיוביים עם סגל ואף מאשר להוציא לו במרץ 1953 לקראת נסיעתו לחו"ל הוצאת דרכון שרות: "...מאחר והאוצר מעונין בהגשמת התוכנית וגם משתתף בהוצאות הפיתוח."  (אמ"י, שם, 5.3.1952 - 24.3.1953 ; אשקלון - 4,000 שנה, 1990 , 64 - 74, 242 ).

             במהלך יישום תוכניותיו בברנע (מוסרים לנו ראשי שכונת אפרידר בעיתון המקומי באוגוסט 1953 ), ייפה את כוחה של רשות תכנון המים לישראל להכין תוכנית הידרוגרפית מקיפה, שכללה קידוחים, התקנת משאבות בלחץ גבוה ובנית מאגר מים.  עד אוגוסט 1953 הושלמה בנית שדרה ברוחב שלושים מטר ובאורך שלושה קילומטר שבצדיה חגורה ירוקה, המקשרת את הכביש הראשי לחוף אשקלון.  נבנו אף מגרשי חניה למאות כלי רכב, ובסמוך לחוף עומד להבנות מלון לוכסוס  בן ששים מיטות, בית קפה גדול, ומיתקני רחצה מודרניים.  על מנת להגדיל את יופיה הטבעי של אשקלון תכנה ברנע לטעת 42,000 עד סוף שנת 1953 שתילי עצים, ושורת דקלים בני 12 שנה ובגובה 8 מטרים בשולי השדרה המוליכה לחוף. הבסיס העיקרי להתפתחות ברנע תהיה תעשית הסרטים.  על פי ייעוצם של המומחים הגדולים ביותר בתעשית הסרטים האירופית והאמריקאית, הוחל במשאים ומתנים לקנית ציוד ההסרטה הנדרש, והושלם סרט דוקומנטרי צבעוני באורך 30 דקות על ברנע.  ספק אם אפרידר יכלה לבחור שכן טוב מברנע.  לשתי החברות שפה משותפת, ומי יודע אם אפרידר לא תספק את קלארק גייבל  וריטה הייוורת' של המחר. (Ashkelon Reborn, August 1953).  [איור 5 :  פרסומת לחברת ברנע בע"מ בעיתון "אשקלון החדשה", מאי 1954 ].

          באמצע שנת 1953 נראה יחס מעורב לסגל ולברנע מצד גופים ממשלתיים שונים. במשרד ראש הממשלה ובצירות ישראל  בריו דה ז'נרו, ברזיל עולים פקפוקים לגבי טיבו של סגל.  איש הצירות דוד, פונה לפנחס ספיר מנהל משרד הפיתוח במשרד האוצר ולתדי קולק מנכ"ל משרד ראש הממשלה בבקשה לכתוב לו מה דעתם האישית על צבי סגל ועל חברת ברנע.  קולק מבקש מידע ממשה פרלמן, במשרד הממשלתי לשירותי מידע, ומקבל תשובה ממזכירו של פרלמן לפיה:

"Concerning the enclosed letter on Zvi Segal and the Barnea Company, have checked with Andy and Landwehr, who in turn contacted the film people they know.  No one seems to know anything “personal” about Zvi Segal other than he’s an old revisionist.  There’s a general feeling the outfit itself is phony, but have been unable to get specific details to cover this.”

לעומת זאת מקבל ספיר מד"ר ק. מנדלסון ממשרד האוצר משוב חיובי יותר.  מנדלסון מציין כי הוא וד"ר ברגמן היו במגע עם סגל עוד בתקופה שהיה חבר כנסת ואז הראה יחס הוגן לכל עניני האוצר.  מתאר את הפרויקט ומזכיר כי בשנת 1952 הוסכם על מימון משותף של הכביש באשקלון על ידי האוצר וברנע, סגל העביר סכומים גדולים בדולרים לאוצר, וברגמן לפני צאתו ביקש ממנדלסון לעזור לחברה.  לכן:  "הרושם האישי שלי מכמה ביקורים במקום, הוא שמר סגל הנו בעל מרץ רב ופרומוטור.  אם האמצעים שלו יספיקו להגשמת תכנית גדולה כל -כך כפי שהם רוצים להקימו, על כך יש לי ספק.  אבל אנשים המוכנים להשקיע בענינים ספקולטיביים ויש להם זמן לחכות לפרי השקעותיהם, יוכלו אולי פעם ליהנות מהשקעתם, בדומה לאנשים שהשקיעו לפני הרבה שנים באחוזת הכרמל או בנתניה." (אמ"י, חט' 43 , מיכל ג' 5507 , תיק 2916 , 11.6.1953 - 8.9.1953).

בשנת 1954 ממשיך סגל במגעיו עם משרד האוצר ומשרדי ממשלה נוספים במטרה לקבל הטבות שונות על מנת לקדם את מיפעלו.  (אמ"י, שם, 20.9.1953 - 4.6.1954 ).

            כאשר לא הצליח להשיג יזם עם כסף רב, נאלץ סגל לפרוט את חזונו לפרוטות ולשווק מגרשים ומניות ליחידים במחיר  $3,000  המניה.  המכירות, שלא בדומה לאלו של חברת "אפרידר" שהיו לה משאבים כספיים, התנהלו בעצלתיים, ובינתיים הצמיחה אשקלון שכונות בדרום ובמערב.  אפרידר הרחיבה גבולה לדרום ובנתה את שיכון עובדי "יובל-גד".

סגל דחה על הסף הצעות מפתות מצד קבלני בנין וחברות שונות, לבנות שכונת מגורים רגילה.  הוא נשאר צמוד לרעיונותיו, גם כאשר רעיון עיר הסרטים לא זכה לשום הד משום גורם.  עדיין האמין כי ניתן לבנות שכונת מגורים אקסלוסיבית. בינתיים חלף כמעט עשור, ובכל השטח שהוקצה לבניית "עיר תיירות והסרטה" לפי תוכניותיו של היזם, לא נבנה דבר פרט לכביש גישה לאורך קילומטר וחצי ממרכז אפרידר.  כביש זה נחנך ברוב פאר, תוך נסיעה במכונית "קדילק" מפוארת, מקושטת בפרחים ובלונים נוסח הוליווד.  (אשקלון 4,000 , שם).

             סגל הזמין תוכנית אב לשכונתו אצל האדריכל  יעקב שלגי, וזו הושלמה רק לקראת סוף 1957 .  לאחר שאושרו התוכניות על ידי הוועדה המחוזית לתכנון ובניה, נבנו בשכונה חמש ווילות למגורים והוצעו למכירה במחיר של 14 אלף לירות.  המחיר היה סביר, אולם קשה היה למצוא מועמדים שיסכימו לעבור לגור במקום ללא שירותים ראשוניים של שכונת מגורים.  צבי סגל חידש עבודות פיתוח נרחבות, בעיקר על ידי סלילת רשת כבישים ענפה, תוך ביצוע פרצלציה של השטחים.  כן הקים בקצה הצפוני של השכונה מועדון, שנועד לשמש מסעדה יוקרתית, ואשר כונה באשקלון "הקזינו".  בנין ישן זה קיים עד היום לדברי השמשוני (1997 ) ומשמש את הועד למען החייל.  (השמשוני, 1972 , 42 ;  אשקלון 4,000 שנה, 1990 , עמ' 73 - 74 ).

             כאשר תפחו ההוצאות ועדין לא נמצאו מועמדים למגורים בשכונה, מצא עצמו סגל במצוקה כספית חמורה, והגיע לפשיטת רגל.  (השמשוני, 1997 ).  תמורת חובותיו עבור עבודות הסלילה והבניה נאלץ לוותר על כ- 1,200 דונם מהשטח לטובת חברת "סולל בונה".  (לדברי סגל, 1997 הועברו ל"סולל בונה"  1,600 דונם וב- 2,000 נוספים נעשתה פרצלציה ונמכרו מגרשים להקמת וילות).  בתוכנית שהגישו באפריל 1962 מתכנני הערים אבלס, סוויצקי, ויילר ולוין למנהל מחלקת העליה במשרד השיכון הם מציינים כי על פי נתונים שנמסרו להם ממשרד ראש העיר אשקלון מתוכן לפתח את ברנע כשכונת המגורים הגדולה ביותר באשקלון אשר תמנה 40,000 נפש.  (Abeles, Savitzky et al, 1962, 3).  וילנאי מוסר כי ב- 1962-3 החלו להקים בה בתי מגורים, וכי חברת סולל בונה מתכננת לבנות בברנע שיכונים, ומיפעלי נופש והבראה שונים. בסוף שנות הששים נמצאה לפי השמשוני בניה מעטה ומפוזרת בחלק הדרומי של שכונת ברנע וחיו בה בסך הכל 300 תושבים בתשעים יחידות דיור. (וילנאי, 1963 , 12 , 30;  השמשוני, 1972 , 129 ).   בשנת 1996 בוצעה מכירה של חלק מהשטח של "ברנע" שעבר פרצלציה לוילות, על ידי בנק הפועלים.  חציה נקנה על ידי חברת שיכון ופיתוח וחציה על ידי יזם פרטי.  משרד שמואל השמשוני, בנו של ציון עוסק כיום בתוכנית של כ- 3,000 יחידות שטח על כ- 1,000 דונם.  (השמשוני, 1997 ).

אחרית דבר

             סגל בעל החזון, שלאורך עשרות שנים עמד מול קשיים מרובים, הלך והתבגר מבלי שיראה בהגשמת חלומו - הקמת אולפני הסרטה מודרניים ובניית עיר תיירות לדוגמה.   למרות שהיה חסר נסיון בתחום הסרטים בחר בו כי ראה כאן תעשיה שאינה גורמת זיהום.  בנושא התיירות בחר כי סבר שהנו בעל פוטנציאל במדינה שהנה ערש של שלוש דתות, וחסרת מחצבים וחומרי גלם.  (סגל, 1997 ).  לבסוף נאלץ להודות בכשלונו.  בשיחות עם ידידיו לא האשים אחרים, אלא ניסה לרכך את העובדות.  גם אז עוד האמין כי ברנע תיהפך לשכונה פורחת בצפון אשקלון.  חלום זה אמנם התגשם, אבל הוא לא זכה לראות זאת.  סגל נפטר ב- 24.9.1965 ונטמן בבית העלמין של מייסדי תל-אביב ברחוב טרומפלדור.  (אשקלון 4,000 שנה, 1990 , עמ' 73 - 74 , 242 ). 

             במבט לאחור ניתן לחשוב על סיבות רבות לכשלון פרויקט מענין זה של סגל, ולהעלות סברות מגוונות.  העיקריות בהן הנראות לי הנן: חוסר הסיוע המספיק ליוזמה פרטית, ואולי גם בשל היותו איש המחנה הרוויזיוניסטי, מטעם גורמים ממלכתיים שונים, וגודל הפרויקט שהיה מעבר לכוחו של יזם בודד, ומעבר לכוחה של חברה בסדר גודל שהקים.

            בשנת 1985 גדל שטח השיפוט של אשקלון לכ- 45,000 דונם ומספר תושביה לכ- 56,000 נפש בסוף 1987.  חרף טענות שנשמעו בראשית שנות התשעים בדבר אי הגשמת תחזיתו של המתכנן ציון השמשוני, נראה כי לא היתה רחוקה מהמציאות (ראה לעיל).  בשנת 1998 מונה אוכלוסיית אשקלון 93,000 נפשות והתחזית לשנת אלפיים מגיעה ל- 120,000 .  אף חזונו של סגל בנושא עיר התיירות הולך ומתגשם.  כלכלת העיר כיום מתבססת בעיקרה על תיירות ותעשיות לא זיהומיות.  ההשקעה המומלצת הטובה ביותר הנה בחוף.  (http://www.ashkelon.gov.il).


מקורות

אוקון ש, עורך, (1995 ), גולי קניה, סיפורם של לוחמי המחתרות בגלות אריתריאה, סודן וקניה, הוצאת עמותת גולי קניה, תל-אביב.

אמ"י, ארכיון מדינת ישראל, חטיבה 43 , משרד ראש הממשלה, מגדל אשקלון, 1956 - 1958, מיכל ג' 5439 , תיק 1491 .

אמ"י, ארכיון מדינת ישראל, חטיבה 43 , משרד ראש הממשלה, ברנע, חברה ישראלית להסרטה, 9.11.1950 - 17.7.1953 , מיכל ג' 5507 , תיק 2916 .

אמ"י, ארכיון מדינת ישראל, חטיבה 80 , משרד האוצר, ברנע, חברה להסרטה, 8.12.1948 - 4.6.1954 , מיכל ג' 5620 , תיק 10/38/2/19

אשקלון החדשה, Ashkelon Reborn  (עיתון מקומי דו לשוני בעריכת ש. רוברט אברהמי, בחסות המועצה המקומית אשקלון, הדפוס החדש בע"מ, תל-אביב) אוגוסט ואוקטובר 1953, פברואר, מרץ ומאי 1954.

אשקלון - 4,000 שנה ועוד ארבעים שנה (1990 ) חלק ב', העמותה למורשת אשקלון, תל-אביב.

הלחמי י, (תשנ"ה), ויהי מה, פרקים בדברי הסרט הארצישראלי, ארכיון הסרטים היהודיים ע"ש סטיבן שפילברג, ירושלים.

השמשוני צ, (1972 ), תכנית-אב אשקלון, תל-אביב ואשקלון.

השמשוני ש, (15.12.1997 ), תל-אביב, ראיון טלפוני שקיימה רות קרק עם אדריכל ומתכנן ערים שמואליק השמשוני, בנו של ציון השמשוני.

וילנאי ז, (1956 ) אנציקלופדיה לידיעת הארץ, ידיעות אחרונות, ירושלים ותל-אביב.

וילנאי ז, (1963 ) אשקלון החדשה והעתיקה, עירית אשקלון וברוך אבינח, ירושלים.

יקותיאלי-כהן ע, (1994 ), "חברת הסרטים 'אורה חדשה'", קתדרה 73 , 139 - 145 .

כל מקום ואתר (1985 ), משרד הבטחון וכרטא, תל-אביב.

מדינת ישראל, מועצת המדינה הזמנית (תש"ח), מועצת העם - ישיבות, פרוטוקול הדיונים, כרך א' , המדפיס הממשלתי, תל-אביב.

סגל י, (7.10.1997 ), תל-אביב, ראיון טלפוני שקיימה רות קרק עם יצחק (טולי) סגל, בנו של צבי סגל.

קלינמן ר, בן-אריה י, וגלעדי ד, (1982 ), "ראשית התפתחותו של יישוב עירוני לצד המושבה נתניה (1933 - 1939 )", בתוך: שמואלי א, ברור מ, עורכים, ספר נתניה, עם עובד, תל-אביב.

קרק ר, (1984 ), יפו צמיחתה של עיר, 1799 - 1917 , יד יצחק בן-צבי, ירושלים.

קרק ר, (1994 ), "מדינת ישראל בחומד הראשון - תכנון, שיכון וקרקע: תפיסות ויצירת מסגרות ממשלתיות", מדינה ממשל ויחסים בינלאומיים, כרך 39 , עמ' 61 - 102 .

קרקובר ש, (1989 ), "אקולוגיה חברתית בערים בינוניות: בהדגמת אשקלון ורחובות", מרחבים 3, עמ' 103 - 123 .

רחמילביץ ח, (1991 ), "עיור בפריפריה 1949 - 1955 : תהליך הסבת ערים ערביות נטושות לערים יהודיות בדגש על תהליך העיור במגדל-אשקלון", עבודה סמינריונית, המחלקה לגאוגרפיה, האוניברסיטה העברית, ירושלים.

 Abeles, P., Savitzky, Weiler and Levine, (1962) Migdal Ashkelon

a Redevelopment Policy for Migdal Ashkelon, n.p.

http://www.ashkelon.gov.il

.Meysels T. F. (1954), Ashkelon Old and New, Ashkelon Municipality, Ashkelon

Tryster, H., (1995), Israel Before Israel, Silent Cinema in the Holy Land, Steven Spielberg Jewish Film Archive, Jerusalem

 

 Abstract - Kark

Hollywood in Ashkelon - A Plan to Build a Film and Tourist Town in Barnea

Ruth Kark, Department of Geography, The Hebrew University of Jerusalem

 

Kark, R. “Hollywood in Ashkelon - A Plan to Build a Film And TouristTown in 

Barnea.” In Ashkelon the Bride of the South. Eds. Z. Safrai, A. Sasson and  N. Sagiv.  Tel Aviv: Eretz, 2002, 263-278.

            The paper deals with the vision and plans of a private entrepreneur to found a film and tourist town - Barnea, on the Ashkelon beach, during the first decade of the State of Israel.  The detailed reconstruction of the idea and its implementation is based on primary sources in files recently opened at the Israel State Archive.  The plan is discussed in three historical-geographical and cultural contexts:  the context of private entrepreneurship and the founding of private neighborhoods and cities in Eretz Israel and the State of Israel, the context of statism, national planning, founding the new towns, economic development and the settlement of the Negev in the first decade of Statewood and mass immigration, and the context of the history of  the film industry in Palestine-Israel.  The mission was overly difficult for the visionary revisionist Zvi (Herman) Segal;  Meanwhile Ashkelon, including Barnea, has grown to a tourist city of over 90,000 people.

 

המאמר התפרסם בצירוף מפות ואיורים בתוך:

זאב ספראי, אבי ששון ונ. שגיב (עורכים), אשקלון כלת הדרום, הוצאת ארץ, תל אביב, 2002, עמ' 263 – 278.

Kark, R. “Hollywood in Ashkelon - A Plan to Build a Film and Tourist Town in  Barnea.” In Ashkelon the Bride of the South. Eds. Z. Safrai, A. Sasson and  N. Sagiv.  Tel Aviv: Eretz, 2002, 263-278.