בית הסרט העברי
לזכר יוסי הלחמי (1933-2019), במאי, מיסד האתר וחוקר תולדות הסרט העברי והיהודי
הסרט המדבר (Talking Motion Pictures, Talkies) עלה לראשונה על בדי ארץ-ישראל בשנת 1930 והצופים קיבלו את פניו ברצון רב. אך בד בבד פתחה הופעתו חזית חדשה בשדה הקרב של "מלחמת השפות", בין העברית המתחדשת לשפות הגלות בכלל והיידיש בפרט.
הרקע האידיאולוגי למחלוקת הייתה ההשקפה ששפה לאומית היא תנאי הכרחי להגדרה של הויה לאומית. בהקשר הציוני אומר הדבר שתקומת השפה העברית והתאמתה לעידן המודרני עד להיותה לשון העם כולו היא תנאי הכרחי לתחיית הלאומיות היהודית.i על כן הצהיר איש עברי אחד מארץ-ישראל, נאמן לעמו ומולדתו:
ראה נראה, כי העם אשר ממשלתו נלקחה מידו ואם אך לא שללו ממנו את שפתו, עומד הוא תמיד בדעתו ומתאמץ להשיב עטרתו ליושנה, ואירלנד, בוהמיה ופולין כעדים נאמנים לדבר. ראה ראינו גם בדברי ימינו, כי כאשר הרימה שפתנו את ידה וגבר הרוח הלאומי בישראל. בעת פרחה שפתנו בספרד ופורטוגל התעוררו חובבי שפת עבר לחבב את ארץ עבר ויחלו להכין ישוב בארצנו, וגם בימינו אלה, מעת החלה שפתנו להתפתח והנה הרוח הלאומי התעורר מעט מתרדמתו ומושבות אחדות נוסדו בארצנו. על כן עלינו אך לדאוג לשפתנו, ואז מאליו יחדש גם רוח הלאומי כנשר נעוריו ומושבות רבות בארצנו תחזינה עינינו, והיו השפה הרוח והארץ לחוט המשולש אשר לא במהרה ינתק, וכאשר יהיה ישראל לגוי אחד מדבר שפה אחת ודברים אחדים ותקוות גאולתנו קרובה לבוא.ii
הופעת הסרט המדבר הביאה עמה את החשש שמא יעכב את הגשמת "תקוות גאולתנו". חשש זה התבסס על התכונה הרב-לשונית של קהל הצופים בארץ, שרובו שלט לפחות בשפה זרה אחת. לפי הדעה ששפה מדוברת היא ביטוי מוחלט לתרבות המשתמשת בה נתפס הסרט הזר כנציג מובהק של תרבות לאומית זרה. רבים וטובים ביישוב היהודי בארץ העריכו שהסרט הזר יעודד את צופיו לשמר את אחיזתם בשפות הזרות שעליהן גדלו בגולה ולתחזק את הקשר שלהם לתרבות המוצא שלהן. כתוצאה מכך תתעכב, או אפילו תמנע, השתלבותו של הציבור היהודי בארץ בתרבות דוברת העברית ותואט או תעצר התפתחותה.
הצגות ראשונות בארץ של סרטים מדבריםiii התקיימו במוצאי שבת, ה' אייר תר"ץ, שלישי במאי 1930, באולמות "עדן"iv בתל-אביב ו"ציון" בירושלים.v טרם עלו התמונות הראשונות על הבד וכבר נפתח דיון ציבורי בשאלת הסכנה שבקולנוע לעניין הלאומי. למשל, כמה שבועות קודם להצגת הבכורה של הסרטים המדברים התריע מאמר בעיתון "דאר היום" על סכנת הקולנוע הזר כחיל חלוץ של פלישת תרבות זרה המאיימת על תרבותנו הלאומית. כבר אז זיהה הכותב את התהליך שבו כובשת האנגלית מעמד של שפת העולם ואת הקולנוע כחוד החנית שלו:
אויב חדש קם לעברית, אויב שלא שערוהו בן -יהודה ולא ראשוני המורים [---] האויב הזה הוא הקולנוע או כפי שמקובל לקרוא לו השמענוע. האויב הזה הוא מסוכן לאו דווקא לעברית.הקולנוע ישמש למעביר הכי בעל מרץ של השפה האנגלית בכל פינות העולם. לא הסוחר החרוץ, לא הפקיד הקולוניאלי יהיו מכאן ואילך אלה המהפכים את השפה האנגלית לשפה בין-לאומית, כי אם הקולנוע.המצאה טכנית זו תסכן לא רק את השפה שלנו[---] הסכנה צפויה לכל השפות [---] בארצות אחרות יצטרך הקולנוע לסגל לו את שפת המקום,כי ההמון אפילו בקטנה שבארצות אינו נזקק לשפה האנגלית.מה שאין כך אצלנו! מי מאתנו אינו שומע אנגלית,צרפתית וגרמנית? ברור שעוד לא קם אויב לשפה הלאומית כמו שקם בצורת הקולנוע[---] כדאי יהיה שהקהל יביע את דעתו על השאלה וכמובן שעל המוסדות שהציגו להם למטרה - תחיית העברית - הסתדרות המורים, גדוד מגיני השפה,הסתדרויות הנוער, לתת את התשובה. התשובה צריכה להנתן בכל מרצה, כי בנפשנו הדבר. עם מחוסר שפה אין לו תקווה של הקמת המדינה.vi
הכתוב סובב על הרעיון ששפה לאומית היא תנאי הכרחי לתקומה לאומית, שבהקשר הציוני אומר שהשימוש בלעז הוא אויב לתחיית הלאום היהודי ומסכן את עתידנו בארץ. הסיפא כאן דומה מאוד לדברי "דורש טוב לעמו" לעיל, 41 שנה לפניו, והמסקנה היא שהקולנוע הלועזי נתפס כסכנה ברורה להגשמת הציונות ודחייתו דורשת פעולה ציבורית רחבה ותקיפה.
למשל, שושנה פרסיץ,vii אישיות בעלת זכויות רבות בפיתוח התרבות העברית, שבמכתב גלוי להנהלת "עדן" הציעה "צנזורה עצמית" לטיפול ב"סכנת הקולנוע הזר":
הנני מאשרת בתודה את קבלת הזמנתכם להצגת הבכורה של השמענועviii בצירוף שני כרטיסי כניסה.אני מעריכה מאוד את אדיבותכם, אולם אינני יכולה להענות להזמנתכם, בחושבי שעצם הכנסת שמענוע בשפות זרות לארץ-ישראל היא עובדה מעציבה, המסכנת את הישגינו הלשוניים בארץ והיא מכשול בדרך להחיאת תרבותנו. דעתי היא שחובת כל הישוב החרד להישגיו התרבותיים בארץ להתנגד לפעולה זו. דעתי שעלינו לוותר לכמה שניםix על ההישג הטכני הזה,x כדי לבסס את ההישגים הלשוניים והתרבותיים שלנו בארץ.
בכבוד רב, ש'פרסיץ, ראש מחלקת החינוך והתרבות בעירית תל-אביב ,הכרטיסים רצופים בזה.xi
בציבור שררה אז התפיסה שהסרט הוא מדיום בעל כוח השפעה דומיננטית, אפילו מאגית, ממש "קליע כסף".xii תפיסת האחיזה המוחלטת שיש לו במחשבת צופיו הכתיבה את הצעתה של פרסיץ להלחם בהשפעתו על-ידי ויתור מרצון, לכמה שנים, על הסרט המדבר הזר.
חברת "וסטרן אלקטריק",xiii שסיפקה והתקינה את ציוד הסרט המדבר הראשון בארץ, לא התעלמה מחרדת דורשי העברית מפני הסרט הדובר "אשדודית",xiv ובעת הפתיחה החגיגית של הצגות הקולנוע ב"עדן" (ת"א) ניסה נציגה להרגיע את הרוחות במילין דנחמתא:
לא נסתרה מאתנו, כי עד כמה שתושבי עיר זו וערים אחרות בא"י שמחים לקראת ההענקה הגדולה הזו של המצאת הגניוס האנושי, הנה אינם יכולים להסיח את דעתם מן העובדה שהשפות בהן יושרו ויאמרו הסרטים תהיינה שפות זרות לגביהם. הם היו רוצים כמובן מאוד לשמוע סרטים בשפה העברית. חברת "וסטרן אלקטריק", למרות הקשיים והמכשולים הרבים, אינה מביטה על סרט מדבר עברית כעל חלום שוא. להוי ידוע לכל כי החברה הקימה סטודיה מיוחדה בפאריס, אשר בה מצלמים סרטים מיוחדים בשפות השונות הנחשבות לשפות הלאומיות של עמים ולאומים שונים. כמובן אין הדבר מפותח עדיין לחלוטין והסרטים המצולמים בסטודיה זו אינם רבים במספרם. אבל גרעין הרעיון הונח כבר, והמטרה, ליתן לכל עם ועם יצירות בשפתו הלאומית תושג סוף סוף [---]על הקהל להבין שלא ביום אחד תעשה העבודה הזו וסרטים מדברים עבריים לא יהיו בזמן הראשון מרובים. אך כל ההתחלות קשות וחברת "וסטרן אלקטריק"תהיה מאושרת לכשיגיע היום שתוכל לתת ליהודי א"י 52 סרטים עבריים בשנה. xv
אך חזון הקולנוע העברי לפי "וסטרן אלקטריק" לא הרגיע את קנאי העברית והם דרשו לפעול מיד ובמרץ למניעת הנזק שבקולנוע הזר. סרטים עבריים? גם אנו רוצים בהם, אבל עד שיופקו כאלה יש לבלום את שטף הלעז המציף את בדינו ופוגע פגיעה קשה בהשלטת העברית. לא רק בדרך פסיבית של המנעות מהליכה להצגת סרטים מדברים זרים אלא גם בפעולה כוחנית לסילוקם מבדי ארצנו.
התוקפני ביותר מכל הלוחמים למען העברית היה "גדוד מגיני השפה". הוא נוסד בשנת 1924 במטרה להשליט בחיינו את הדיבור והכתב העבריים. שימוש בשפות זרות נתפס אצלו כאסון לאומי שיש להגיב עליו בתקיפות. כך, למשל, בעידן הסרט האילם ניהל הגדוד בלשון לוחמנית מערכה כבדה, רצופה מכתבים ופרסומים בעיתונות, נגד "קרן-היסוד" שרצתה לשלוח לחו"ל את הסרט "כפר ילדים"xvi של יעקב בן-דב,xvii עם כותרות באנגלית בלבד. הגדוד יצא למתקפה פומבית עזה וגייס לצידו ארגונים ציבוריים אחרים, עד שהמוסד הלאומי נאלץ להכנע ולהוסיף כתובות עבריות לאנגליות.xviii
את עמדתו השלילית כלפי הסרט המדבר הזר הביע הגדוד בכרוז מיום ד' אייר תר"ץ, שני במאי 1930 (יום אחד לפני ההצגה הראשונה של סרטים מדברים בתל-אביב ובירושלים):
אל הקהל!
בקשר עם הכנסת השמענוע לארץ והחששות השונים לתקלה שהדבר עלול לגרום להשלטת השפה העברית, הננו פונים בזה אל הקהל בדברינו הבאים:
א) השמענוע עלול לשמש מכשיר להפצת שפות זרות בארץ ועל ידי כך להפריע להשתלטותה של שפתנו אנו. דיבור ושירה לועזיים שישמעו בקביעות מעל גבי הבד בבתי הראינוע, עלולים להשפיע על הקהל וביחוד על הנוער. יש לחשוש ששירים לועזיים שישמעו בבתי הראינוע יושרו אחר כך ע "י הקהל גם בחוצות ובבתים.
ב) כאמצעי ר צ י נ י יחידי למלחמה בשמענוע הלועזי יכול לשמש רק פילם עברי לכשיווצר. לעת עתה יש לאחוז בכל האמצעים האפשריים ל ה ק ט נ ת ה ס כ נ ה שהפילמים הזרים עלולים לגרום לשפתנו ולתרבותנו.xix
ואכן אחז הגדוד "בכל האמצעים האפשריים ל ה ק ט נ ת ה ס כ נ ה ",וכסכנה הגדולה ביותר נראתה לקנאי העברית שפת היידיש, מפני שבעיניהם סימלה את הניוון הלשוני הגלותי ועדיין הייתה מדוברת בפי רוב יהודי העולם שלא חשו להחליף אותה בעברית. בשנת 1930 הוציאה חברת הסרטים "יהודה" Judea Film Inc. מארה"ב לבד את הסרט דובר היידיש "האם היהודיה" (כותרת משנה: "כבד את אביך ואת אמך").xx שובצו בו הניגונים החביבים על הקהל היהודי: "קדיש", "כל נדרי", "אל מלא רחמים" ומפיץ הסרט בארץ (Rivlin & Company) חזה לו הצלחה קופתית. אז קמו אנשי הגדוד והודיעו קבל עם ועדה שלא יניחו לעשות כנבלה הזאת בישראל. ידיעה מטעמם בעיתון בישרה לציבור על הסקנדל המתקרב ובא:
פשטה שמועה שמאמריקה הוזמנו סרטים קולנועיים בז'רגון [יידיש].מן הראוי שהמוסדות הלאומיים המוסמכים יאחזו באמצעים תכופים כדי למנוע בעד שערוריה ציבורית זו.xxi
השמועה, הייתה לעובדה וצריך היה לעשות מעשה ולמנוע את הקרנת הסרט הטרף. השלב הראשון בקרב היה פרסומים בעיתונות נגד שערוריה ציבורית זו. כך, למשל, הודיעה מערכת העיתון "דאר היום":
המערכת מצטרפת לדעה שעלינו להתנגד בכל תוקף לקולנוע ביידיש כי ביידיש בתור שפה המדוברת בפי המונים רחבים יש יותר סכנה מאשר בכל השפות הזרות לגבי ביצורה של העברית בארץ.xxii
פרופ' ד"ר יוסף קְלוּזְנֶר,xxiii מחשובי בנאיה של התרבות העברית החדשה ויריב ותיק לשפת יידיש, פסק: זה הוא ראשיתו של שמד יידישיסטי בארץ-ישראל.xxiv זו הייתה התבטאות קשה מאוד, וודאי כשהיא באה מפי בר-סמכא עולמי בהיסטוריה היהודית, שכן המושג "שמד" קשור בתודעתנו ההיסטורית בחיסול הקיום הלאומי.
גדוד מגיני השפה, מרכז הסתדרות המורים, וועד העיר ליהודי ירושלים, "כנסת ישראל"xxv ותנועת בית"ר, שלחו מכתבים לישראל גוט, בעליו של קולנוע "ציון" שבו רצו להציג את הסרט, ובהם דרישה נמרצת לבל יהין להעמיד צלם בהיכל, להציג סרט ביידיש בארץ-ישראל. האדון מושיוף, מזכיר ועד העיר ליהודי ירושלים, אף רמז לו רמז עבה כקורת בית הבד, מה יקרה אם יסרב:
בתקווה שכבודו ימנע בטח מהצגות כאלו שתוכלנה לגרום להתמרמרות בציבור ולהתפלגות ציבורית שאין לה מקום עכשיוxxvi ושיגרמו גם שלא במתכוון אי נעימויות לכבודו ולעסקו.xxvii
ישראל גוט קיבל את הדין ונסוג מכוונתו להקרין את הסרט היידי באולם "ציון", אפשר שנבהל מהאיומים ואולי גילה רוח ציונית טובה וסירב למכור את אמונתו בכסף. תהא הסיבה אשר תהא, בהודעה מטעמו הצהיר בנימה פטריוטית:
למרות הרווחים הטובים שהצגות אלו יכלו להכניס דחה את ההצעה בשתי ידים.xxviii
כנגדו הכעיסו הלחץ והאפשרות לאובדן הרווחים הצפויים את מפיץ הסרט והוא הודיע ברבים שלא יכנע לאלימות ועל תוקפנות ישיב בתקיפות:
מר יוסף ריבלין, סוכן חברת הפילמים "יהודה", פנה במכתב למוסדות הלאומיים שהביעו את יחסם השלילי להצגות בקולנוע ז ' רגוני והודיע להם שאם גדוד מגיני השפה ישתדל לעשות דבר מה נגד הצגת הסרט הז'רגוני "האם היהודיה", אזי ישתמש בכוח המשטרה נגד מי שיפריע בעד זה. במכתבו הוא מאיים ואומר שאם לא יציגו את הפילם הזה יפסיד הוא כמה מאות לירות, "וכמובן שלזה לא נסכים". לכן, "הפילם הנמצא בארץ תחת השם האם היהודיה מוכרח לעבור על המסך!"xxix[...] הגדוד מאיים [על ריבלין] להעמיד כל מיני מכשולים על יד בתי הראינוע. מעשים כעין אלה על ידם יביאו לידי התערבות המשטרה ולתוצאות בלתי נעימות בהחלט.xxx
כנציג "וסטרן אלקטריק" לפניו גם ריבלין ניסה להרגיע את הרוחות בבשורות על סרטים עברים שיופקו, בעגלא ובזמן קריב, בארץ ציון וירושלים:
סוכני חברת הפילמים "יהודה" בע"מ ניו-יורק מודיעים כי צווו לבוא במו"מ עם להקות וזמרים א"יים מפורסמים לרגל ההכנות לפילמים עבריים מדברים. הפילם הראשון של "יהודה" יוצג בארץ בימי החגים. בדבר פרטים לפנות לה' יוסף ריבלין ושות' בירושלים, סוכני החברה לא"י, מצרים וסוריה.xxxi
אבל עד שיתגשם על בדי הארץ חזון הסרט העברי מבית מדרשה של חברת "יהודה" לא ויתר ריבלין על אווזת היידיש המטילה ביצי זהב והעביר את הסרט להצגה בתל-אביב, אולי חשב שבאותה עיר קלת-דעת שעל שפת הים יוכל להראותו בלא הפרעות. אלא שלגדוד היה סניף גם בתל-אביב, העיר העברית הראשונה, והוא יצא להלחם על כבוד הגבירה העבריה שלא תיכבש בביתה בידי שפחתה היידית. כעבור שנים רבות נזכרה אסתר כצנלסון-ויינברג, אז נערה בת י"ט, תלמידת הגימנסיה "הרצליה", חברת תנועת הנוער "המחנות העולים" ולימים חברת קיבוץ אפק, כיצד נלחמו נגד הקולנוע ביידיש:
באולם קולנוע "מוגרבי" עמד להיות מוצג הסרט ביידיש ששמו "א יידישע מאמע". לקראת ערב הפתיחהxxxii קבלנו אנו, קבוצת חבר'ה, ביצים שתוכנן הורק ובמקומן מולא דיו. היה עלינו לזרוק אותן על המסך עם תחילת ההקרנה. אני זוכרת שכדי לא לעורר חשד הגענו אחד אחד כשכרטיס כניסה בידנו והתיישבנו בשקט בשורה הראשונה. כמה דקות אחרי תחילת הסרט ניתן האות וכל הביצים נזרקו על המסך שהתמלא כתמים שחורים. קמה מהומה ושוטרים הגיעו והקיפו אותנו. אני זוכרת שאשה אחת שישבה מאחורינו הצביעה עלי וצעקה: "די שווארצע קאצ'קע האט גיגבען דעם סימן!" [ביידיש: הברווזה השחורה היא שנתנה את הסימן].הקרנת הסרט התבטלה כמובן והציבור הגדול היה מוכן לעשות בנו שפטים. הסתלקנו מהר מן המקום כשאנו מוקפים שוטרים. xxxiii
כמובן שגם העיתונות הכתובה לא נעדרה מאירוע סנסציוני שכזה. שליחיה דיווחו בהתלהבות כי הדרמה הוצגה לא רק באולם אלא גם מחוצה לו:
קהל סקרנים רב נתאסף אמש ליד בית הקולנוע "מוגרבי" בתל-אביב, לחזות ב"מאורעות" המובטחים לרגל הצגת הסרט "האם היהודיה" [---]שוטרים רבים, רוכבים ורגלים, באו למקום לשמור על הסדר. בשעה שמונה נתבקש הקהל להתפזר. בהצגה הראשונה היו הפרעות קלות כגון זריקת כתמי דיו על הבדוכדומה. הקהל שיצא מההצגההראשונה נפגש בחוץ על ידי משמרות מפריעים בקריאות בוז. היו ניסיונות של ה ת פ ר צ ו ת ה מ ו נ י ת לתוך הבניין. אז אסרה המשטרה את ההצגה השניה [---].xxxiv
עיתונאי אחר הרחיב והוסיף פרטים על המהומה באולם ומחוצה לו:
התרגשות בקהל הקנאים לעברית עוררה הידיעה שבראינוע "מוגרבי" יוצג במוצאי שבת הסרט הקולנועי ביידית "האם היהודיה". כל ההשתדלויות למנוע את הצגת הסרט שנעשו בימים האחרונים על ידי "גדוד מגיני השפה" ומוסדות החינוך לא הביאו פרי. מביאי הסרט התעקשו להציגו ויהי מה. בליל שישי לוכלכו בידי אלמונים רוב המודעות שהודיעו על ההצגה, אולם למחרת בשבת הודבקו מודעות חדשות על גבי המלוכלכות [---]המון רב של סקרנים בא במוצאי שבת "לראות במחזה" ליד רחבת בית "מוגרבי" שבו הוצג הסרט הפסול. המשטרה גייסה שוטרים רבים, ובראשם המיור ברודהארסט והקצינים מ' שיף וספקטור, כדי לפקח על הסדר. את תחילת ההצגה (ברכה לעליה חופשית וכן את האפילוג שבו שרה מקהלה את תפילת "כל נדרי") קיבל הקהל במחיאות כפיים. אבל אחרי כן כשהתחילו הדיאלוגים ביידיש, התחילו הפרעות בקריאות וצפצופים מצד הקהל. ההפרעות גברו בייחוד במערכה השלישית. קם שאון רב ורבים עזבו את האולם. היה גם מקרה של התעלפות אשה. בקושי נמשכה ההצגה עד סופה. ארבעה צעירים שהסדרנים הצביעו עליהם כעל מפריעים נאסרו [...] הקהל העומד בחוץ הביע את יחסו נגד הצגת הסרט ומציגיו בקריאות בוז. שוטרים רוכבים פיזרו את הקהל שהצטופף מסביב לראינוע. ההצגה השנייה בוטלה ואלה שהזדיינו בכרטיסים באו לקופה לדרוש את כספם חזרה. אנשים שהיו במקום מספרים כי לפני ההצגה השנייה נזרקו מן היציע העליון של בית האופרה, על ראשי הקהל, חול, סיד ואבנים. נפגעו אחדים ובהם שוטר אחד.xxxv
נראה שהמחאה ביד חזקה ובזרוע נטויה עזרה ועל לוחות המודעות בעיר נתפרסמה מודעה מטעם עירית תל-אביב:
הנהלת קולנוע אופרה מוגרבי נענתה לדרישת המוסדות המקומיים ועירית תל-אביב והוציאה את כל הדיאלוגים ושירה בז'רגון בסרט "האם היהודיה".xxxvi
גם אחרי אירועי הצגת "האם היהודיה" נמשך כאן הדיון בסכנה שיש או אין בקולנוע הלועזי לתרבות העברית הארץ-ישראלית. בסופו של דבר התברר שמסיבות שונות התלויות בנתונים החברתיים של היישוב היהודי המתפתח בארץ-ישראל הייתה הטלת חרם על קולנוע זר גזרה שאין הציבור יכול ורוצה לעמוד בה. לא כאן המקום להרחיב בעניין זה, ואזכיר רק סיבה אחת: הקולנוע היה אופן הבידור ובילוי זמן הפנאי המקובל ביותר בארץ, דרישה להמנע מהצגת סרטים שאינם עבריים הייתה תביעה אידיאולוגית שעולם המעשה לא היה מוכן לקבל. גם אם נניח שרוב צופי הקולנוע היהודים בארץ הזדהו עם מטרות הציונות ותמכו בתביעה להיות העברית שפת הדיבור והתרבות של הלאום, עדיין לא הסכימו לוותר על אופן הבילוי הנבחר שלהם.xxxvii למעשה הייתה זו מחלוקת בין התפיסה של הכפפת סדרי החיים לאידיאל נשגב לבין גישה תכליתית של צופי הסרטים בארץ, שלא רצו לוותר על התכלית שסיפק להם הקולנוע: מציאות וירטואלית שתשמש אותם ליד המציאות הקונקרטית. מחלוקות כאלה, בין הדרישה לחיות לפי האידיאל לבין דרישות עולם המעשה, מלוות את המפעל הציוני מראשיתו, ודילמת הקולנוע הזר היא אחת מהן.
כיום מקובל קולנוע בשפות זרות, ואנו זכינו לשמוע את לורנס אוליביה ואת קנת בראנה שואלים: "להיות או לא להיות", בלשון המקור האנגלי ולא בדיבוב עברי. בכל זאת חוזרת הקושיה למקומה: מה מידת השפעת הקולנוע, ובייחוד דובר האנגלית, על התרבות המקומית ושימושי הלשון שלה. ראוי להזכיר שהבעיה עולה גם בארצות אחרות. אחד הפתרונות שמצאו לה בעולם הוא חובת דיבוב לשפת המדינה, כך נהוג בארצות רבות. חובת הדיבוב אינה רק מטעמים תרבותיים אלא גם כלכליים: תחזוקה ומימון של תעשיית הסרטים המקומית. מאותם הטעמים של תרבות וכלכלה הסכימו שני הצדדים במחלוקת 1930 שכדי לבסס את תרבותנו הלאומית צריכים להקים כאן תעשיית סרטים בעברית, שכן ראו בקולנוע יסוד תרבותי שאין להתעלם ממנו במסכת חיי החברה. לא תמיד הסכימו מה ואיך צריך ליצור, על תכנים וסוגות, אבל הבינו את חשיבות הסרט כמשפיע תרבותי.
אכן, זמן רב עבר עד שהרעיון שתעשיית סרטים עברים גם היא אחת מאבני הבניין של תרבות לאומית יהודית בארץ-ישראל זכה להגשמה מלאה. שנים נלחם הסרט העברי על משאבים כלכליים, על מעמדו האמנותי ועל זכותו החברתית להתקיים, עד שהאידיאה יצאה מהכוח אל הפועל. הרגשת צורך תרבותי-לאומי בסרטים עבריים היא שעומדת ביסוד חוקי הקולנוע שנחקקו במדינת ישראל (1954, 1999), שלמרות חסרונותיהם ובעיות הביצוע שלהם קידמו הרבה את חרושת הסרט העברי בארץ, והיא הבסיס הרעיוני שעליו עומדת הפריחה בהפקת סרטים ישראליים ובמספר הצופים הגדול הנוהר להצגותיהם בשנים האחרונות.
תקציר מצב התרגום לעברית של סרטים בארץ-ישראל
סרט אילם: תרגום הטקסט לעברית, צילומו בפילם ושיבוצו בסרט לפי התסריט.
סרט מדבר:
התרגום נרשם בכתב יד על סרט שקוף, המוצג במקרנה מיוחדת, מונעת ביד, ומוטל בצד המרקע. מפעיל מסובב את סרט התרגום כדי שיתאים לנאמר ונכתב על הבד. כיום לא בשימוש.
התרגום מוטל בתחתית המרקע, באמצעות מקרן שקופיות. כיום משתמשים בשיטה זו באמצעים אלקטרוניים שונים.
תרגום בגוף הסרט, בטכניקות שונות.
דיבוב עברי, בעיקר לסרטי ילדים, תרבות, העשרה, הדרכה ולימוד.
סרטים דוברי עברית.
i על המשנה הציונית בעניין זה השפיעו הוגי דעות אירופיים שדנו בסוגיות הלאום, דוגמת פרידריך גוטפריד פון-הרדר מגרמניה (1803-1744), שאמר כי שפה היא הביטוי העליון למקורות של עם.
ii "המגיד", א' אייר תרמ"ט, שני במאי 1889, עמ' 130 (2). הכותב חתם בשם העט: "דורש טוב לעמו ודובר שלום לכל זרעו", ציין את מקומו: ארץ הקודש [ארץ-ישראל], ואת התאריך בשיטת אליעזר בן-יהודה: אד"ש [אדר שני] א' תת"ך [1820 שנים] לחורבן [ה' תרמ"ט, מרץ 1889].
iii עדיין לא בפס קול אופטי אלא בשיטות של מערך תקליטים הנע בהתאמה למהלך מכונת ההקרנה.
iv "עדן" – בית הקולנוע המודרני הראשון בארץ ובתל-אביב, פעל 1975-1914. שימש לסרטים, הצגות, מופעי בידור, הרצאות, מופעי מוסיקה ואופרה, אסיפות-עם ותפילות. על הקמתו וראשית פעולתו ראו: אתר "בית הסרט העברי", www.filmography.co.il. הסרט הקולני הראשון שהוצג בו היא הקומדיה Sonny Boy, 1929, ארה"ב, ש/ל, בימאי: ארצ'י מאיו, 70 דקות, שיטת קול: "ויטאפון" (מוצר משותף לחברת "וסטרן אלקטריק" ו"האחים ורנר", ארה"ב, 1925, מתקן תקליטים הנעים בסינכרוניזציה למהלך הסרט במכונת ההקרנה).
v "ציון" – ראשון בתי הקולנוע המודרניים בירושלים, פעל 1972-1912 (התחיל כ"ראינוע פיינגולד" ואחרי כן "ראינוע פייג"), קולנוע ומרכז תרבותי בעיר ירושלים. סרט מדבר ראשון שהוצג בו הוא הסרט המוזיקלי Fox Follies, ארה"ב, 1929, בימאי: דיויד בטלר.
vi "דאר היום", 11 באפריל 1930, עמ' 2, "אויב חדש קם לעברית", מאת א' אמ"ר (אולי שם-עט של א[ית]מר בן-אב"י, עורך העיתון, בנו של אליעזר בן-יהודה ומחדש עברית בזכות עצמו).
vii שושנה פרסיץ (לבית זלאטופולסקי) (1969-1892) - עסקנית ציבורית, ממפתחי החינוך והתרבות העבריים בארץ, מו"ל (מייסדת הוצאת הספרים "אמנות") , חברת כנסת, כלת פרס ישראל לחינוך (1968).
viii שמענוע - שם עברי שקדם לקולנוע. אולי המצאה של אחד מבעלי בתי הקולנוע, אולי חידוש של איתמר בן-אב"י, אולי של קדיש יהודה סילמן.
ix מדבריה של פרסיץ נראה שהבינה שכניסת סרטי קולנוע זרים לארץ הוא תהליך שאפשר לבלום אותו רק באופן זמני.
x פרסיץ, האינטלקטואלית שוחרת האמנות, מציינת את השמענוע כ"הישג טכני" ולא אמנותי ואפשר שהגדרה "נחותה" זו הקלה עליה לוותר עליו לכמה שנים. לעניין זה ראו, להלן, א' אמ"ר בעיתון "הארץ"; עוד באתר "בית הסרט העברי", www.filmography.co.il, במאמר: "מתחרה או שותף".
xi "הארץ", רביעי במאי 1930, עמ' 4, "על השמענוע". אפשר שהסיבה שהמכתב נמסר לפרסום בעיתון הייתה ההנחה שכוחה של העיתונות (שגם היא נחשבת בעיני רבים לכלי תקשורת בעל השפעה דומיננטית) יעזור לעברית מול הקולנוע.
xii תפיסה זו מזכירה את המודל התקשורתי הידוע בשם "קליע הכסף ", שנהג אז. השם הוא מטאפורה המתייחסת להישג מוחץ של השפעה על דעת קהל באפקטיביות מירבית; מעין "נוק-אאוט" תקשורתי. בדרך כלל התייחס המודל למדיום חדיש או דרכי פעולה שיביאו לפתרון מלא של בעייה חברתית מסוימת. כיום נזנח המודל מכיוון שלא יכול היה לענות על שאלות רבות בתחום היחס בין כלי התקשורת לצרכניה ואחרים באו במקומו, אולם יש לזכור כי בציבור עדיין נפוצה ההרגשה שלכלי תקשורת ההמונים יש השפעה מוחלטת על צרכני התקשורת.
xiii חברת "וסטרן אלקטריק" נוסדה בארה"ב בשנת 1865, יצרנית חשובה של מכשירי חשמל וציוד קול.
xiv לפי ספר נחמיה, י"ג, כ"ד: "ובניהם חצי מדבר אשדודית ואינם מכירים לדבר יהודית וכלשון עם ועם".
xv "הארץ",חמישי במאי 1930, עמ' 4, "השמענוע בעברית – אינו חלום שווא".
xvi "כפר ילדים", 12 דקות,שחור/לבן, אילם, ארץ-ישראל, 1930, בימאי-צלם: יעקב בן-דב. מראשוני הסרטים העבריים בארץ שהשתמשו באלמנטים של עלילה ושחקנים.
xvii יעקב בן-דב (1968-1882) - צלם-אמן, יוצר סרטים, עסקן לאומי וציבורי, מכונה "חלוץ הפילם הארץ-ישראלי" ו"אבי הסרט העברי". ראו: א) מנחם לוין, "יעקב בן-דוב וראשית תעשיית הראינוע היהודית בארץ-ישראל, 1924-1912", "קתדרה" גל' 38, טבת תשמ"ו, עמ' 135-127. ב) דוד תדהר, "אנציקלופדיה לחלוצי הישוב ובוניו", כרך ד' עמ' 1629, כרך י"ז עמ' 5246. ג) נתן ויעקב גרוס, "הסרט העברי", הוצאת המחברים, 1996, עמ' 62-19. ד) יוסף הלחמי, "ויהי מה", 1995, עמ' 60-47, הוצאת ארכיון הסרטים היהודים ע"ש סטיבן שפילברג. ה) אתר www.filmography.co.il במאמר: "חתונה עברית בירושלים".
xviii "דאר היום", אפריל-מאי 1930, "פינת גדוד מגיני השפה בא"י סניף ירושלים"
xix מאוסף בית הספרים הלאומי והאוניברסיטאי. הכרוז יצא מטעם סניף הגדוד בתל-אביב. כאן הובא רק חלקו הראשון. ההדגשות במקור.
xx "מיין יידישע מאמא", Main Yiddishe Mamen, בימאי: סידני מ' גולדין, ארה"ב, 1930, שחור/לבן, גרסת ארבע מערכות: 49 דקות, גרסת שש מערכות 58:32 דקות. בפרולוג הסרט מופיעים האבות אברהם ויצחק המדגישים את חובת כיבוד הורים, בייחוד של האמהות המוכנות להקריב את חייהן למען ילדיהן. עלילת הסרט פותחת במסיבת הפתעה שעורכים דיויד ומיי רבינוביץ', הוריו של אדי, ליום הולדתו, יחד עם אחיו סימור ואחותו הלן. ברור שכולם במשפחה אוהבים את כולם. דיויד הולך לחנות צעצועים להחליף את מתנת יום ההולדת של אדי ובדרך נדרס למות. מיי האלמנה נשכרת לעבוד בפרך בסדנת יזע [sweatshop] למען ילדיה, אך הם משיבים לה רעה תחת טובה. הלן לומדת לעשן ומשרכת דרכיה, אדי הבכור מבזבז את כספה של אמו, סימור צעיר הבנים בורח מהבית. עברו שנים. סימור שהיה לעורך דין מצליח ועשיר שומע על אשה שילדיה נטשו אותה, הוא מתבקש ומסכים לייצג אותה ולכפות על ילדיה לדאוג לה. כך הוא חוזר ופוגש את אמו. מיי סולחת לו והמשפחה חוזרת ומתאחדת.
xxi "דאר היום", שביעי בספטמבר 1930, עמ' 4, "כרוניקה קטנה ירושלים".
xxii "דאר היום", 12 בספטמבר 1930, עמ' 3, "כרוניקה קטנה ירושלים".
xxiii יוסף קלוזנר (1958-1874) - מחשובי חוקרי הספרות העברית ותולדות ישראל, סופר ועורך, פעיל ציוני ועסקן ספרותי.
xxiv "דבר", 28 בספטמבר 1930, "קנאי שוא".
xxv "כנסת ישראל" (1948-1920) – המסגרת הארגונית של יהודי ארץ-ישראל בימי המנדט הבריטי.
xxvi הכוונה שאחרי מאורעות 1929, הילולת הדמים של ערביי ארץ-ישראל שהחריבו יישובים ורצחו יהודים, כמו בטבח חברון, אין מקום לסכסוכים פנימיים ביישוב היהודי.
xxvii "דאר היום", 15 בספטמבר 1930, עמ' 4, "המוסדות הלאומיים וההצגה הז'רגונית בקולנוע".
xxviii "דאר היום", 19 בספטמבר 1930, עמ' 4, "על הקולנוע ביידיש".
xxix שם.
xxx "דאר היום", 22 בספטמבר 1930, עמ' 4, "הכחשה".
xxxi "דבר", 16 בספטמבר 1930, עמ' 4, "קולנוע בעברית".
xxxii ה ההקרנה הייתה במוצאי שבת, 27 בספטמבר 1930.
xxxiii "דבר השבוע", 20 באפריל 1990, גל' 16, עמ' 16, במדורו של חיים באר "מזיכרונותיה של תולעת ספרים". בשיחה אישית אתי אישרה אסתר כצנלסון-ויינברג את הפרטים שבכתבה.
xxxivv"דבר", 28 בספטמבר 1930, "קנאי שוא".
xxxv "הארץ", 28 בספטמבר 1930, "מהומה מסביב להצגת קולנוע".
xxxvi מאוסף בית הספרים הלאומי והאוניברסיטאי.
xxxvii השוו דילמה זו של קונפליקט הקולנוע הזר כסכנה לעברית לויכוח הציבורי המתקיים כיום בין שוחרי "אמנות" לבין חסידי "ריאליטי"בטלוויזיה הישראלית. גם כאן יש קונפליקט בין "אמנות" "לתכלית".
