בית הסרט העברי
לזכר יוסי הלחמי (1933-2019), במאי, מיסד האתר וחוקר תולדות הסרט העברי והיהודי
רפי מילר, 19XX-2020.
במאי, מפיק ומרצה בטלוויזיה ובאקדמיה.
נפטר בשבת 30.5.2020.
קריירה מקצועיתבין התוכניות שביים והפיק:
2003, חוצה ישראל
1992, שלום סומסום
1991, בתיה עוזיאל
1987, רחוב סומסום
1980-82, חשבון פשוט
1994, אקשן (מפיק אחראי)
1996, אקשן (אחראי חינוכית 2)
פרסים
1982 - "הסרט הלימודי הטוב ביותר" לתכנית "חשבון פשוט", המכון לפירון העבודה (מקור).
על סגירת הטלווויזה החינוכית, בראיון לעיתון כלכליסט:
"יותר משכואב לי לעזוב, כואב לי שמדינת ישראל מאבדת את החינוכית. יש יתרונות לים הערוצים, ולמדיניות 'השמיים הפתוחים', אבל עדיין צריך לשמר מקום שיהיה נקי ממיסחור ואינטרסים פוליטיים. כמו שהמדינה משמרת מוזיאונים, להקות בלט ואופרה, צריך להשקיע בטלוויזיה ציבורית. היחוד של החינוכית היה שהיא אף פעם לא הייתה משרד ממשלתי, למרות שקיבלנו משכורות ממשלתיות דפוקות. גם היום יש תוכניות ילדים, זה נכון, אבל מדובר ב'אקזיט', 'סטיב', 'מי רוצה להיות מיליונר?'. חבל. תראי, מבחינתי קשה לסמן את ה'רע' המוחלט בסיפור. אין רע אחד, גם פה בחינוכית יש טענות שהטעות היתה פנימית: התפזרות בין ערוצים שונים; גם שיטת השיווק של החינוכית ככלי לימודי לא טובה לזמננו; אבל המשבר שעוברת הטלוויזיה החינוכית הוא לא מקומי, הוא עולמי. אי אפשר לבוא ולומר לימור ליבנת רעה, גם בטלוויזיה החינוכית ישנם אנשים שטעו באסטרטגיות".
* אתה אישית החלטת לפרוש. למה?
"כי קצרה ידי. הייתי חבר הנהלה בפורומים שונים. ניסיתי לשנות, ואחר כך חזרתי לבימוי. אבל אין מה לביים. אני מחנך. רציתי להיות בחינוכית כדי להשפיע על החברה בישראל. רציתי לעזור. אני לא היחיד שראה בזה, סליחה על הביטוי המלוכלך, שליחות. אבל הרמתי ידיים. אני אמשיך לשנות, אבל לא פה. פה כבר אין מצב לעשות משהו. אנשים בדיפרסיה. עד היום, פחות משבוע לפני הראשון בינואר, אנשים הצהירו שעוזבים אבל לא יודעים אם יחתמו ויעשו את זה או לא. יש אנשים שקשורים בעבותות למקום הזה, זה בית שני להם, אם לא ראשון.אני כואב כמו מי שעוזב אוניה טובעת. זה לא אני, לא מתאים לי לערוק. אני אקח את עצמי ואלך לחפש כיווני יצירה ופעילות חברתית אחרים. אבל קודם אני צריך לנוח" (כלכליסט 29.12.2003).
ועל הסגירה, באתר
"ראיתי אתכם בחודשים האחרונים, עבדתם עד הדקה האחרונה, הדלקתם את השלהבת של הטלוויזיה החינוכית למרות שהמסך החשיך, לא ויתרתם. אתם יוצאים החוצה, ואין עוד מקום כמו פה, קחו את הגחלת הרוחשת שיש לכם והעבירו אותה הלאה. אני זוכר איך בשנות ה-60 וה-70 היינו רצים במדרגות כמו סולם יעקב, עם רעיונות וניצוצות, זר לא יבין זאת. זה כאילו לקחו את מפת ישראל וייבשו את הכנרת. זהו, אין כנרת, ייבשו את הנשמה. אני מצדיע לכם, עובדי החינוכית. החברה הישראלית זקוקה לאש שלכם. טח"י (טלוויזיה חינוכית ישראלית) אהובתי, אוי, את הולכת פייפן, שברת לי את הלב לחתיכות קטנות. טח"י – סוף" (המקום החם בגהינום, 14.8.2018).
על תכנית היצירה של בתיה עוזיאל, שהיה הבמאי שלה:
"בתיה הייתה סופר־יצירתית וכל פעם הביאה דברים חדשים שהדהימו אותנו בקלות שבה עשתה אותם. התוכנית שלה הייתה בסיס לטלוויזיה הלימודית בשנות ה־70 והייתה מאוד יסודית גם בתוכנית ה־300 ונכס טלוויזיוני בתקופת החגים. המצלמה אהבה אותה מאוד. במלחמת המפרץ ב־1991 היא כבר לא עבדה קבוע. פניתי אליה כי ביימתי את האולפן הפתוח שליווה את הצופים מהטילים הראשונים. היא באה ברגל מהבית שלה באפקה עד לאולפן ברמת אביב ביום הראשון של המלחמה ולימדה איך לקשט את הקופסאות שבתוכן היו מסכות הגז. מאז המון ילדים הסתובבו עם קופסאות כאלה מקושטות" (אתר Ynet, 6.1.2018).