בית הסרט העברי
לזכר יוסי הלחמי (1933-2019), במאי, מיסד האתר וחוקר תולדות הסרט העברי והיהודי
לְיוּבָּאר - LYUBAR (אוקראינה) ЛУБАР LYUBAR LUBAR - ידיעות היסטוריות מחיי יהודי העיירה (קובץ ראשון) - מוקדש לזכרו של חיים דֹּב הלחמי
ליקט, ערך והעיר - יוסף הלחמי, תשס"ט 2009, רמת-השרון, ישראל (כל הזכויות שמורות ©)
העיירה ליובאר נמצאת באוקראינה, 49°55'N 27°45'E. בשלטון מלכות רוסיה הייתה בפלך Vollhynia (ווהלין), מחוז Novograd-Volynsky. במקורות נכתב שם העיר: בפולנית: Lubar ;iLubartów, ברוסית ובאוקראינית: Любаръ = Lyubar; ביידיש: ליבערטוב = Liebertov. באות לטינית יש גם: Lubertovo Liubar, Ljubar, Luber, Lubartiv. על מצבת יעקב יוסף חלמר, אביו של חיים דב, רשום באות עברית: ליאבר. עוד צורות של השם באות עברית, ראו להלן.
קובץ זה אוסף ידיעות היסטוריות מחיי היהודים בליובאר מהזמן שמשפחתנו, חֶלֶמֶר (או חֶלְמֶר), חייתה בה, מתאריך לא ידוע עד תחילת העשור השני של המאה ה-20.ii לא ידוע לנו מתי ואיך הגיעה המשפחה לעיירה, אך יש השערה. במאה ה-18 גר בעיר חלם רב ופייטן נודע בשם אברהם בן יוסף. כינויו היה חלמר. במסורת משפחתנו ידוע אב קדום בשם אברהם יוסף. אפשר שהמידע השתבש ברבות השנים והכוונה לאברהם בן יוסף הנ"ל, והוא, או מי מבניו, בא מחלם לליובאר ונתן לנו את שמו. להשערה זו אין כל סימוכין בתיעוד.
הרשימה מתבססת בעיקרה על זיכרונות אישיים, בכתב ובע"פ. לא ידוע הקשר בין שני הענפים. שניים מבני חלמר מליובאר עלו לארץ. האחד חיים דב חלמר (ענף 1, הלחמי),iii האחר יוסף חלמר (ענף 2, חלמיש), חלוץ מאנשי העלייה השנייה.
* הידיעות נאספו ממקורות שונים, מעיתונות עברית ישנה, מכתבי עת ומספרים. הטקסטים הישנים מובאים כלשונם במקור, אך בהסבה לכתיב מלא ותיקונים קלים, לפי הנהוג כיום. התאריכים הם לפי הלוח הגרגוריאני.
"הצפירה", ט' בחשוון תרמ"ב, ראשון בנובמבר 1881, עמ' 325 (5):
מעיר ליואבאר מודיעים ג"כ, כי אנשי הצבא החונים שם בסביבות העיר, ובהם כמאה וחמישים איש מאחב"י, התאספו ראשי העיר ובראשם הגביר הישיש הר"ר שלמה יצחק חעלימער ובנו הנכבד הר"ר מאיר נ"י, ויעשו להם דוד מיוחד לבשל להם בכשרות, ההוצאות ע"ז עלה לסכום מסוים אשר נתנו נדבתם הגבירים הנ"ל, מלבד הנדבות אשר יקבצו מאנשי העיר.
ר"ת: ג"כ = גם כן; מאחב"י = מאחינו בני ישראל; הר"ר = הרב רבי; נ"י = נרו יאיר; ע"ז = על זה; הנ"ל = הנזכרים לעיל.
הידיעה מתייחסת לאחרת באותו עמוד בעיתון, מהעיר זאמושץ', המספרת גם היא על התנדבות והתרמה להקמת מטבח כשר, גם שם למאה וחמישים חיילים יהודים ששירתו בצבא רוסיה.iv ההוצאה הכספית בזאמושץ' הייתה 7500 רוּבְּל לשנה, סכום גדול מאוד באותם הזמנים. אפשר שגם בליובאר, שגם בה היו 150 חיילים יהודים, השקיעו סכום דומה. מהידיעה עולה דמותם של אבות אבותינו, שלמה יצחק חלמר ובנו מאיר כגבירים אדירים, ראשי קהילתם ונדבנים גדולים. שם המשפחה "חלמר" מופיע כאן בצורת "חעלימער".
שלמה יצחק הוא סב-סבו ומאיר אבי-סבו של חיים דב הלחמי, מצד אביו.
English version: “Hazefirah”, 1st November 1881, page 325(5)
From Lyubar it is also reported that the dignitaries of the town, under the leadership of the aged “Gvir” Rabbi Shlomo Itskhak Khelimer [Khelemer] and his distinguished son Rabbi Meir, may their light shine, have established a special kitchen to cook “Kosher” food for one hundred and fifty Jewish soldiers that are stationed in army units camping around the town. The expenses on this project amount to a certain sum which was donated by the mentioned above “Gvirim”, as well as donations given by the town’s people.
“Gvir” (plural “Gvirim”) means a rich man and a leader in his community.
"הצפירה",י"ט בכסלו תרמ"ד, 18 בדצמבר 1883, עמ' 305 (7):
מעיר ליובאר מודיע הסופר בן ציון, כי שמה באו לצבא כל הקרואים לא נפקד מהם איש, ועבורם קיבצו סך אלף רו"כ, להיות להם למשען.
"הצפירה", י' בכסלו תרנ"ב, 11 בדצמבר 1891, עמ' 1667 (3):
גם בעיר ליבערטוב, פלך וואהלין, - ע"פ הידיעות האחרונות – נגמרה קריאת הצבא בימים באלה בכי טוב, כי כולם באו שם ליום הכסה איש לא נעדר, וממספר 602 הקרואים לצבא, אשר היו ביניהם 120 עברים,לוקחו לצבא ארבעים ושניים יהודים, ומלבד שבני הזכויות ממדרגה א', ב' וג' יצאו לחופשי, עוד נותרו שמונה בני בלי זכויות, אשר העלו בגורלם פתקאות גבוהים.
היהודים לא ששו לשרת בצבא הצאר. היחס אליהם בממלכת רוסיה היה משפיל ואכזרי, חוקים מפלים ומגבילים חוקקו נגדם, הם נרדפו בפוגרומים ועלילות דם. תנאי השירות היו קשים לכל חייל, אך בעיקר ליהודי. מפחד הגיוס היו שהטילו מום בגופם כדי להיפסל לשירות. הרבה פעמים קרה שהמגויס היהודי נותק ממשפחתו שנותרה בלא מפרנס והיה צורך לתמוך במשפחות החיילים ובחיילים עצמם. עול התמיכה הוטל על נדבנים ועל אלה שנפטרו מהשירות. עוד בעיה הייתה קנס גדול, 300 רובל לראש, שהוטל על משתמטים מהגיוס. כאלה היו לא-מעטים, אבל לא תמיד מכוונה להשתמט. הרבה קרה שבגלל רישום לא נכון או שגוי של שמות, לידות, פטירות והגירה בפנים הארץ ומחוצה לה זומנו להתייצב גם כאלה שלא חייבים בגיוס, אפילו מתים שבטעות או מרשלנות לא נמחקו ממרשם התושבים.v בשל הקנס היו שחזרו מחו"ל להתייצב (למשל,יוסף חלמר בן אברהם הנ"ל (ענף 2) מליובאר שחזר מארץ-ישראל, ב-1909, אחרי שנקרא לצבא). כשלא התייצבו כל הרשומים לגיוס מילאו את מקום החסרים מתוך "בעלי הזכויות" (בעלי פטורים, כגון בנים יחידים), דבר שפגע בהם קשה, וקנסו את משפחות הנעדרים. הרבה טרגדיות קרו בגלל הגיוס והוא היה אחת הסיבות להגירה היהודית מממלכת רוסיה. "הצפירה", שהיה עיתון "משכילי", דווקא תמך בשירות היהודים בצבא, כדרך להתקדם לקראת השתלבות בחיי ממלכת רוסיה ומוצא לשוויון זכויות. לכן מתפאר סופרו בן-ציון שבעיר ליובאר התייצבו כל הקרואים לצבא.
"הצפירה", 16 במאי 1882, עמ' 133 (5):
מעיר ליובאר (פלך וואלין), ביום עש"ק פ' אחרי ניצתה אש באחד הבתים ושלהבת אחזה סביב עד שכל העיר החדשה נעשה ללהב אחד ותאכל כל יסודותיה, כארבעים משפחות נשארו עירום ויחף ולא היה ביום אף ה' שריד ופליט, תושבי הנוצרים באו כולם להציל מה לאומללים האלה, אך פעולתם הייתה מאפע, ואיזה מהם לבשו רוח נדיבה עבור הנשרפים, נוצרי אחד נדב 75 פוד דגן, האדון גרוזינסקי נדב 20 פוד דגן, 10 פוד תפוחי אדמה, ונוצרי אחד מצא 25 רו"כ, וכאשר נודע לו בעל האבידה הלך בעצמו להחזיר לו, בכלל הראו הנוצרים מעירנו כי לבבם שלם עמנו. בן ציון קאשקעט.
"פוד” ((Pood, Пуд: מידת יבש רוסית ישנה, 16.38 ק"ג בקירוב.
לפי הכתבה הייתה השריפה ביום שישי, ט"ז באייר תרמ"ב, חמישי במאי 1882. שריפות רבות מאוד קרו בישובי היהודים בממלכת רוסיה. כמה סיבות לתופעה: תאורה, חימום, בישול ומלאכה נעשו באש פתוחה, נרות ומנורות נפט, וסכנת ההתלקחות הייתה גבוהה מאוד. תקנות ביטוח לא נודעו אז. רובם של המבנים היו מעץ והצפיפות הגדולה של הבתים ויושביהם סייעה להתפשטות מהירה של האש. ארגון מכבי אש וציוד ראוי לשמו נמצאו רק במקומות מעטים. סיבה אחרת לשריפות הייתה שבאותו זמן השתוללו הפוגרומים הידועים בשם "סופות בנגב" והפורעים הרבו להצית את בתי היהודים. היו גם מקרים של הונאות ביטוח, אלא שרוב היהודים לא יכלו להרשות לעצמם לבטח את רכושם. השריפות היו אסון נורא ולעיתים קרובות גרמו לחורבן גמור של היישוב. עזרה ממשלתית לא הייתה, רק במקרים מעטים נתן השלטון עזרה כספית. הנשרפים יכלו לסמוך רק על נדבות מהציבור היהודי. גם נדיבים נוצרים, בייחוד כמרים בכירים ואצילים, עזרו להם בצרתם. גם בידיעה מליובאר נזכרת עזרת נוצרים. לדעת הכתב בן-ציון קאשקעט היה זה אות ליחסי ידידות, ולנוכח המצב הנורא של קהילות ישראל בזמן הפוגרומים ראה צורך לציין שליובאר שונה לטובה משאר מקומות. ראיה לכך היא שבאותו עמוד בעיתון מובאות עוד ידיעות על שריפות ביישובים יהודיים ובכולן נמסר שהן פרצו בגלל פוגרומים והצתות. הכתב מליובאר הוא היחיד שלא האשים את הפורעים בהצתת עירו. אולי באמת היה ליבם של הנוצרים טוב לשכניהם היהודים, אבל סביר שעזרו להם גם מסיבות שלהם: אחת, כדי שהאש לא תתפשט למעונות הנוצרים ורכושם בעיר, האחרת,החשש שחורבן הקהילה היהודית יפגע קשה בכלכלת העיר.
"הצפירה", כ"ג באלול תרנ"ג, שלישי בספטמבר 1893, עמ' 770 (2):
(למעשי הצדקה). מעיר לובר (פ' וואלין( כותב אלינו ה' צ' ט-ם: כבוא לעירנו השמועה מאסטראפאלע הרחוקה מעירנו אך כעשרים וויארסט כי מגיפת החלי-רע פרצה שם נפלו על גרי עירנו אימתה ופחד ועל פי פקודת הרשות החלו לעשות בעוד מועד סדרים ותקנות השמירה מפני המגיפה. והודות לנדיב המצויין ה' דב"ש והשתדלותו נוסדו שני בתי משתה חמין ולעניים הייתה הרווחה. גם אומרים אמור להוזיל את מחיר הבשר אשר מחירו עלה מאוד בימים האחרונים ויכרת האוכל הזה מפי העניים והאביונים.
וויארסט: מידת מרחק רוסית ישנה. 1067 מטרים (במקורות בעברית נקראת "פרסה").
בזמן הידיעה פשטה מגפת חולירע ברו"פ. ידיעות רבות בעיתונות היהודית מספרות על המחלה, התפשטותה, מלחמה נגדה ומספר הקורבנות.
השם דב"ש: לפי אליעזר שלמה רבינוביץ, "רשומות", כרך ה', עמ' 310, הוצאת "דביר", תל-אביב, תרפ"ז, 1927, שם המשפחה דְּבַשׁ או Dwasch הוא כינוי לאיש נעים ומתוק או להפך בלשון סגי-נהור; אפשר שדבש הוא תרגום מהוניג או הוניגמן; עוד אפשר ש"דבש" משמעו "של דבושה" (מתייחס לאם משפחה בשם דבושה [דבורה?]); לפי הגרשיים בשם שבידיעה יתכן שהוא ר"ת כמו דוד בן שמעון, או ד' בן-שמש וכיו"ב.
בתי חמין ובשר זול – הניחו שתזונה ראויה היא כלי למלחמה במגיפה. המחלה פגעה בכולם, אך העניים סבלו יותר מאחרים. ידיעות רבות בעיתונות היהודית מספרות על יוזמת נדיבים ומתנדבים,לעיתים בסיוע רשויות השלטון ופקידיו, להקמת בתי אוכל וחמין לציבור הרחב ובייחוד לעניים. בתי "חמין" סיפקו מים חמים, "קִיפְּיָאטוֹק" ברוסית. הם נועדו לספק מי שתייה מטוהרים מחיידקים, וכמובן שגם מים חמים להכנת תה ומזון מבושל – לעניים רבים לא היו האמצעים הכלכליים לקניית חומרי שריפה להכנת מזון מבושל וחימום מים.
בתולדותיה הייתה ליובאר עיר מסחר ותעשייה, שעלו וירדו לפי תנאי הזמן. על כך ראו, להלן, בפרק ג' "ידיעות ממקורות שונים", Słownik Geograficzny.
"הצפירה", י' בטבת תר"ן, 2 בינואר 1890, עמ' 4, וכן בגיליונות אחרים בינואר:
בראשית ימי ינואר 1890 הבע"ל יחלו אי"ה עבודתם הריחיים החדשים פאַרפאָרע-וואלצאָווע בעיר לובאר, אשר זה עתה נשלמו עפ"י ההמצאות היותר חדשות ותהי ראשית מלאכתם טחינת קמח פסח, ויען המכונות חדשות ולא עבד בהן וכל החוטים מוכשרים ע"י הרה"ג לכן יהיה הקמח כשר ומהודר לפסח ביתרון הכשר ובתכלית היופי. החפץ לקנות יפנה ע"פ האדרעססע למכתבים וטעלעגראמען: Любарь Волин Губ. Шаму Готтесмну.M או בבאן סטאנציאָן הקרובה:
Волфу Фушману, Печановка ж3
הערות:
ר"ת: הבע"ל – הבא עלינו; אי"ה – אם ירצה השם; עפ"י – על פי; הרה"ג – הרב הגאון; ע"פ – על פי.
אדרעססע: כתובת.
באהן סטנאציאן: תחנת רכבת.
טעלעגראמען: טלגרמות, מברקים.
מודעה מסחרית המודיעה על הפעלת טחנת קמח חדישה בליובאר. הבעלים: שאמו [שמואל?] גוטסמן,vi וולף פושמן. נורית אלוף (לבית שטיינמן), מצד אימה בת למשפחת פושמן, אישרה בטלפון (19 בפברואר 2009), כי פושמן היה בעל טחנה בליובאר. גוטסמן ופושמן רשומים כבעלי טחנה גם במסמך: Vsia Rossiia, מדריך לעסקים בממלכת רוסיה הצארית, מהדורת 1895 (ראו, להלן: "פרק ג' מקורות שונים").
תרבות עברית וכללית:
ב"דעת – אתר לימודי יהדות ורוח" – במאמר על תולדות "ישיבת נובורודוק", נמסר שבעיר ליובאר (כמו ביישובים יהודיים אחרים באוקראינה) היה סניף של הישיבה.
"הצפירה", א' בניסן תרמ"ה, 17 במרץ 1885, עמ' 81 (7):
שמות האנשים אשר אנו שולחים להם הצפירה בפקודת "החברה מפיצי ההשכלה בפ"ב".
[אחד מהם היה] ...הרב בראונשטיין בליובאר...
הערות:
"מפיצי השכלה בישראל": נוסדה 1863 בידי אינטלקטואלים יהודים ברוסיה, עסקה בהרחבת והעשרת חיי התרבות והחינוך היהודיים בהשכלה יהודית וכללית ובהפצת השפה והספרות הרוסית בקרב בני עמם.
פ"ב: ר"ת: פטרבורג
"הצפירה", כ"ט באב תרע"ב, 12 באוגוסט 1912, עמ' 3:
בין מברכי העיתון ליום הולדתו, נזכרים מליובאר:
ברוך זק, חיים רבשטיין, משה שווארצמן.
פעילות ציבורית וציונית
"המליץ", י' טבת תרס"א, ראשון בינואר 1901, עמ' 2:
בליובאר (פלך וואהלין). האדונים טשעראשני ורובינשטיין נאמו נאומים, אשר עשו רושם גדול על הקהל. דיברו על אודות "תלמוד התורה" אשר מצבו החומרי ברע הוא. אספו גם את התשלומים האחרונים על מניות הקולוניאלבנק העברי ["אוצר התיישבות היהודים"]. רק אחדים, ולדאבוננו מהעשירים שבעיר, לא ירצו לשלם את חובם וראוי שיתבעו מהם ע"י בי"ד.
ההדגשה בפיזור אותיות במקור.
Die Welt
שבועון ההסתדרות הציונית (בגרמנית)
19 April 1900, Nr. 16, Seite 13.
Lubar (Gouv. Wolhynien). Auf Anregung des Wanderredners J. Lamden aus Hoschitz wurde hier ein Zionistischer Verein „Bene Zion“ gegründet, in den Ausschuss wurden gewältdie Herrn M.J. Chelemer, E. Brodsky, P. Barenbarg, B. Katz und B. Weizmann. Der Verein zählt mehr als 150 Mitglieler, welche sich gröstentheils aus den Kreisen der Orthodoxie recrutiern. Dank der Agitation der obenerwähnten Männer wurden hier 108 Shares der Coloniakbank gezeichnet und eingezahlt.
עברית:
לובאר (פלך ווהלין). בעיר נוסדה אגודת "בני ציון" בראשות המטיף [הציוני] י' למדן. בוועד המייסד חברים האדונים מ"י חלמר, אי' ברודסקי, פ' ברנברג, ב' כץ, וב' ויצמן. האגודה מונה כעת 150 חברים, מחוגים שונים של החברה היהודית, בעיקר מבין האורתודוכסים. תודות לתעמולה נמכרו 108 מניות של "אוצר התיישבות היהודים".
תרגום מגרמנית לאנגלית: גרהילד קרבס, מאנגלית לעברית: יוסף הלחמי.
בידיעה זו על פעילות ציונית נמרצת בליובאר נזכר השם "חלמר". האם ראשי התיבות מ"י הם משה חלמר ויוסף בנו? או אולי מאיר ויוסף, הסב ונכדו? או אולי בן-משפחה לא מוכר לנו? מכל מקום,לפי הרשום בגנזך הבנק ברור שכמה מאבותינו רכשו מניות של "אוצר התיישבות היהודים". ראו להלן: בפרק ג. ידיעות ממקורות שונים, JCT share holders list.
מי הם האנשים האחרים המצוינים ברשימה? מי מכיר ומי יודע?
*
יוסף מילנר, בספרו על יהודי העיר חלם, מקדיש פרק קצר ליעקב יוסף חלמר, איש ליובאר, שאותו הכיר היטב והיה קרובו בנישואין. הוא מציין את ליובאר כמושב משפחת חלמר במשך דורות ומעמדה הנכבד בעיר ובאזור בכלל.
Chelemer Family (Pages 278-279)
>– Do you know that such a Jewish family existed?
- Yes, there was a distinguished, an aristocratic Jewish family with the name “Chelemer” – a rich family of rebbes and rabbis. And the members of the family were grandchildren of Reb Lev Yitzhak of Berdychiv and they lived in Lyubar, Vholyn gubernia and Kremenets poviat, and there were about five thousand Jews in the shtetl before the First World War.
The “Chelemer” family was related to the family of the righteous ones of Chernobyl and to the well known family from Tverecius [Twerskii]. They had a great influence between Lyubar and Proskurov [Khmelnitsky] and were famous as merchants, great forest merchants, and as intellectuals.
– Did they once emigrate from Chelm to Vohlyn and then took their name from their city of origin?
It is possible. I met them very often because the Chelemer family was related to my family and we are relatives by marriage (that is how fate wanted it that we should have a connection to everything that is bound with Chelm). In 1915, Shoshona Chelemer from Lyubar married a well known Warsaw journalist, Moshe Leizerowicz, who was my cousin.7 They both perished in 1944 in Trawniki, near Chelm. The S.S. annihilated all of the Jews in the camp a few hours before the arrival of the Russian army.
Shoshana Chelemer had a brother, Joseph Chelemer, who was famous in the era of the first Zionist Congresses. He was a delegate to the congresses and was devoted, heart and soul, to Dr. Herzl, who also had great fondness for him. He lived abroad and one would always meet him in the literary cafes where the Jewish life of writers, correspondents and community leaders sparkled before 1914. The main headquarters was the Café Metropol in Berlin,8 about which we even wrote in our literature. Joseph Chelemer was highly thought of. He knew everyone and everyone knew him (his son lives now in Israel and he changed his name “Chelemer” to Halachmi [the Hebrew version הלחמי]).
I let myself end with a fact that sounds like an anecdote: Joseph Chelemer arrived in Warsaw once and he telephoned his friend Nahum Sokolow,9 who did not know that he had arrived. When Sokolow answered the telephone he heard someone saying: "Chelemer!” Sokolow got very angry and responded: "Are you a khokhom ["חכם", שוטה]!" and he hung up the telephone receiver.
דברי מילנר על יעקב יוסף חלמר מתאימים לדמותו כפי שנרשמה ברומן "נווה קיץ", שכתב חברו הקרוב יעקב רבינוביץ', הוצאת "מצפה", תרצ"ד. שם הוא מופיע בדמות "יודיל טרוֹקר" ולדברי הסופר, שהכיר אותו היטב, מבוסס הכתוב על עובדות מחייו. גם מכתביו השונים של יעקב יוסף חלמר ("גנזים", אצ"מ, הארכיון היהודי במונטריאול) תומכים בתיאורו של מילנר. כך גם מה שסיפר לי אבי-אמי, אהרון ספיבק, שהכיר את יעקב יוסף חלמר מקרוב.
קטע
בית הכנסת של ר' מאיר חלמר:
עירו של אבי, יעקב יוסף, הייתה ליוּבָּאר שבפלך ווֹהְלִין. לאבי-אביו ר' מאיר היה שם בית כנסת משפחתי, שנקרא "בית הכנסת הקטן". הוא עמד מול ביתם של ר' מאיר חלמר ושל בנו משה חלמר, הוא סבי. ר' מאיר בנה אותו בשנת הולדת בנו משה ולכן רשם אותו על שמו. כנראה שהקים בית כנסת משלו בגלל חילוקי דעות בעניין מנהגי תפילה. כאן התפללו רק בני משפחתנו שמניינם לא היה מעט. חוק ולא יעבור שנשמר בקפדנות היה האיסור שהטיל ר' מאיר על הבכי בשעת התפילה. אצלו התפללו תמיד בהתלהבות ובשמחה. רק לדודה אחת, פֶּרְל, הותרה הבכייה. הכינוי "בית הכנסת הקטן" התאים לו כי היה קטן ממדים, בוודאי למול בתי הכנסת האחרים בעיר. למשל, "הקלויז של המגיד" שהיה בית חומה המתנשא כמבצר עוז על בתי העיירה, או "בית הכנסת הגדול" שהיה אחד המפוארים ביותר בווהלין ועמד באדמת בוסתן הגרף לוּבּוֹמִירְסְקִי בעל העיירה.10
על יוסף חלמר (ענף 2, חלמיש) (פסקות ראשונות בלבד)
יוסף חלמר, נולד ב-23 בדצמבר 1889, בעיירה ליובאר שבפלך ז'יטומיר. עיקר פרנסתו של אביו אברהם באה מהשכרת 32 חנויות בבית שבבעלותו ומצבו הכלכלי היה טוב. המשפחה לא הייתה אדוקה ביותר, אב היה משכיל ומתקדם ולכן לא רצה לשלוח את בנו ללמוד ב"חדר", אך גם לא רצה שילדיו ילמדו בבית ספר רוסי [צריך לזכור שליהודים הוגבלה מאוד האפשרות ללמוד בבתי ספר רוסיים]. לכן שכר לבן ולשתי אחיותיו מורה פרטי שלימד אותם יהדות והשכלה כללית. בית אברהם חלמר היה מרכז פעילות ציונית בליובאר ובו התחנך הבן יוסף חינוך ציוני. בשנת 1902 עברה המשפחה לז'יטומיר.
מהאתר של "צעירי חב"ד", שער "מעשה שהיה", ט"ו באלול תשנ"ו, 30 ביוני 1996 (קטע ראשון):
בעיר קרמנצ'וג שבאזור פולטבה באוקראינה, שימשו שני רבנים ענקי הרוח וחסידות. האחד הגאון רבי יוסף תומרקין, הרב של עדת חסידי חב"ד, האחר היה רבי ישראל-יעקב יעבץ, רבם של חסידי צ'רנוביל. פעם אחת הובא לפניהם דין-תורה סבוך ומורכב. כדי להכריע בדיון זה ביקשו לצרף אליהם דיין שלישי. הם בחרו בגאון רבי יהושע, מהעיר ליובאר, שכונה בפי כול ר' יהושע'לה חריף. כשמו כן היה - חריף ובקי בכל חדרי התורה.
לפי מקורות אנציקלופדיים שונים:
מנחם ריבּולוב (1953-1895) – עיתונאי ועורך, פובליציסט, סופר ומשורר, מהחשובים שבמטפחי התרבות הדו-לשונית בעברית וביידיש, עסקן ציבורי. עד גיל י"ג גדל בעיירה ליובאר.
JRI Poland (Jewish Records Indexing – Poland)
תושבים מליובאר (בתרגום אנגלי מהמקור הרוסי):
Rejtfeld/Reytfeld Risya; Born: 19.02.1893; 15 Adar 5653;
Father: Gdalyahu; Mother: Tsirull; Grand Father: Duvid; Father town: Lyubar; occupation: Town Dweller.
Rotfeld/Ratfeld Gindle/Hindle; born: 14/07/1894; 22 Tamuz 5654; second daughter of Gdalyahu.
JCT (Jewish Colonial Trust) share holders list
Chelemer Meir Lubar No. 9715
Chelemer Awrun Gersch Lubar No. 9713
Moses Hellman (or Helman) from Liubar, Ukraine, No. A38057
Meir Chelmer from Lubar, Ukraine, No. A31474
מגנזך "יד ושם" (אינטרנט)
נחום סיגל, נולד בליובאר 1880, התגורר ברומניה, נרצח ברומניה 1940.
Vsia Rossiia מדריך לעסקים במלכות רוסיה
| Vsia Rossiia 1895
Lyubar |
|||||||
| Uyezad Gubernia | Town Location | Colum-n | Year | occupation | Patronymic | Given name | Surname |
| Novograd-Volinsk
Volhynia |
Lyubar M | 176 | 1895 | Bogd. | Rud. | Zifferman GSK) | |
| Novograd-Volinsk
Volhynia |
Lyubar M | 177 | 1895 | Steam Mill | Tseles-tina | Vadzitska-ya | |
| Novograd-Volinsk
Volhynia |
Lyubar M | 177 | 1895 | Steam Mill | Fushman
Gottesma-n |
||
תרגום לאנגלית של המסמך הרוסי, מהדורת JewishGen.
פושמן וגוטסמן רשומים כבעלי טחנת קמח המופעלת בקיטור (ראו לעיל את המודעה שלהם). איתם יחד (טור 177) רשומה גם: Vadzitskaya Tselestina, בפולנית: Wodzicka Celestina. הרוזנת Celestina Franciszka Anna, נולדה ב-1835, ב-1866 נישאה לרוזן Alfred Wodzicki שרוב אדמות העיר ליובאר היו בבעלותו. המידע על משפחת האצולה, כאן ולהלן, באדיבות הרוזן Mariusz Wodzicki.xi שמה של הרוזנת מופיע גם ב"הצפירה", כ"ב באב תר"ן, שמיני באוגוסט 1890, עמ' 698 (4), במודעה של בית מסחר לציוד מכני, ביידיש: גראָפין וואָדיצקא, ליובאר. סביר שעסק הטחנה היה שותפות של הרוזנת עם שני היהודים.
עוד אדם הרשום בליובאר הוא: זיפרמן, שלא ידוע לי עליו דבר.
מאמר מפרסום מדעי פולני Słownik Geograficzny, 1884, עמ' 375, ובו סקירה על ההיסטוריה והכלכלה של העיר ליובאר. מפולנית לאנגלית: לורנס קרופנק. המאמר נמסר לנו באדיבות הרוזן מריוס וודיצקי, ששיפר את התרגום, והוסיף תמונות, מידע והערות.
An excerpt from Słownik Geograficzny (published 1884; page 375) Translated from Polish by Lawrence Krupnak, East Europe Connection; corrected and augmented by Mariusz. Count Wodzicki.
LUBAR - small town, county of Nowogród Wołyński, on Słucz River, in the most fertile region of Wołyń, has 6,902 residents and 1,657 farmers who own 2,343 dziesięcinas of land.1 Established between 1340 and 1382 by Prince Lubart Giedyminowicz, and for that reason, for a long time, it was called Lubartów. Kochowski2 said about this that "Lubarum seu Lubartovia, primo conditori nomen debet a Lubarto conditum".3 Subsequently, Lubar was included within the crown estates and given as a reward for service to the princely House of Lubomirski; from them it passed to the Walewski Family, and presently belongs to Countess Wodzicka née Karwicka.4 Even today, Lubar bears the signs of its past splendor. Post-Basilian walls of the friars’ monastery and the church, which up to 1833 housed once famous schools, second best in Wołyń after the Piarists of Międzyrzecze, today converted into an Orthodox monastery. There remains only a tradition and memories in the chronicles, for presently not even trace remains of that fortified castle founded in the XIV Century by Prince Lubart; which, nevertheless, must have been fortified adequately to survive the Cossack wars of the XVII Century and to withstand the siege of 1651; whatever befell it later, nothing is known.
The greatest attraction of Lubar even today [1884] is the parish church, initially of the Dominican Friars, in a Romanesque style, founded by Prince Stanisław Lubomirski in the XVIII century, rebuilt in stone and consecrated by the Bishop of Kijów and Chernichów, Załuski, in 1765, as the Church of Saint Michael and Saint Jan Nepomucen. In the church is a picture of Christ, famous for miracles, brought to Lubar from Hryniowce (county Zasławiec) in 1754 by Bishop Kajetan Sołtyk. It appears that within this church or monastery there existed once a greater picture gallery, because even today many more paintings can be seen; there are many portraits of various bishops of Chełm, Płock, Łuck; even Poznań, Kraków, Lwów; and from Lithuania; paintings of five popes, many scenes from the Holy Bible and other, symbolic ones; a group of seven pictures, depicting scenes of martyrdom inflicted by the Tartars, particularly attracts attention. Remnants of an obviously once splendid library favorably witness to the intellectual life of the Dominican monks. A small palace of the owners of the estate, in an Italian style, built next to the river on a high ground, ads significant splendor to Lubar; similarly to be noted is one of the larger houses in town, that at one time belonged to Countess Ponińska. Today, Lubar does not have any factories, except for the Łuczycki Organ and Music Box Works, the Jakubowicz Carriage Workshop, an attractive flour mill on the Słucz River, and a brewery; tradition has it, however, that at one time there were here a cloth manufacture, a hat factory, a wine shop, a book store, that survived until 1855, a printing shop run by the church, public baths with showers and the famous spring waters of the Basilian Friars, which, from the healing point of view, adequately offered the Wołyń region an alternative to other fashionable “spas,” and, during the bathing season, drew to Lubar large crowds of visitors. This estate comprises 6,243 dziesięcinas of land, of which 5,675 dziesięcinas belong to the Count Wodzicki Family, while other small owners control 568 dziesięcinas.
Lubar has a police post and is the county seat, has a post office, a doctor and an apothecary. Moreover, a peace judge and a peace mediator live here. The Lubar Catholic parish of the Żytomierz Diocese has 2,172 souls, an auxiliary church in Wolica Wielka (previously also in Nowa Czartoryja), chapels in Pedyńki, Motowidłówka, Wyszczykusy (previously also in Wygnanka and Seweryny). In 1870, Lubar had 4,922 residents, of whom 54 per cent were Israelites, 893 houses, 8 Orthodox churches, an Eastern Orthodox convent, a church, a synagogue, 6 houses of prayer, 3 tanneries, a brewery, 116 stores, 90 artisans and three trade fairs. See the article about Lubar by Komaszko in the “Vohlynian Province News” 1862. L. R.
1 Pronounced “dje-shen-chi-nah” - a Polish measure of area; there were two units in use on the territory of Russian partition of Poland, both called dziesięcina: dziesięcina skarbowa (fiscal), equal 1.0925 hectare = 2.7 acres, and dziesięcina duża (great), equal 1.4567 hectare = 3.6 acres. Without consulting the Dictionary itself it is difficult to say which one is meant here.
2 A writer and historian of the 17th century.
3 A passage in Latin which means “whether Lubar or Lubartów, it owes its name to the name of its first founder, Lubart”.
4 Celestyna Franciszka Anna countess Wodzicka, born 1835 in Mizocz, daughter of Kazimierz Krzysztof Jan count Dunin-Karwicki z Karwic h. Łabędź (1796-1852), and Klementyna countess Rzyszczewska h. Pobóg (1812-1850) [h. = herbu which means: of the coat of arms]. Her maternal grandmother was Celestyna Anna Alina princess Czartoryska on Korzec & Oleksińce (1790-1850). On 27 Septemeber 1866 she married Alfred count Wodzicki h. Leliwa on Złota, Wawrowice, Morawica & Pełczyk (b. 1839).
Their daughter, Anna (b. 20 July 1867), on 30 April 1889 married in Kraków Antoni count Wodzicki on Niedźwiedź, Konina, Lubomierz, Łętowa, Łostówka, Mszana Górna & Podobin (b. 5 Feb 1862). Her husband was portrayed by leading Polish painters of the time
Palace of the Counts Wodzicki in Lubar, 1862-1876. A watercolour by Napoleon Orda (1807-1873), 20.5 × 27.7 cm, Muzeum Narodowe, Kraków.
ציור ארמון משפחת Wodzicki בליובאר, 1876-1862.באדיבות הפרופסור (למתמטיקה), הרוזן Mariusz Wodzicki
___________________________________________________________
לקשר, הערות, תיקונים, הוספות ותגובות: joseph [AT] filmography.co.il
i גם בפולין יש עיר בשם Lubartów, קרוב ללובלין, ואין להחליף ביניהן.
ii מידע אחר על ליובאר, בתקופות שונות, נמצא באתרי האינטרנט.
iii לתולדות חייו, ראו "ויקיפדיה".
ivבעיתונות היהודית הישנה במזרח אירופה באות ידיעות רבות על מפעל "מטבח כשר" לחיילים יהודים בצבא רוסיה הצארית, ביוזמת קהילות ישראל.
v תיאור אמיתי וקורע לב של מצב היהודי הנקרא לצבא הרוסי, ראו, בסיפורו של שלום-עליכם: "ממבחן הצבא", כתבי שלום-עליכם, הוצאת "דביר, תל-אביב תשי"ט, מהדורת "דבר", עמ' קפ"ג-קצ"ו; כביכול הומורסקה, למעשה זעקת כאב של אב שרוצים לגייס את בנו היחיד. עוד ראו, לדוגמה, "הצפירה", י' בשבט תרע"ב, 29 בינואר 1912, בידיעה המספרת על אב יהודי שיש לו בן אחד ובגלל טעות רישום טוען הצבא שיש לו שני בנים ודורש את גיוסם או שייקנס בסך 300 רו"כ.עוד, על מצב החייל היהודי בשירות, ראו: הרב מזא"ה, "זיכרונות", כרך ב', פרק ב': "חיילים", עמ' נ"ט-צ"ה, הוצאת "ילקוט" ב' כהן, תל-אביב, תרצ"ו.
vi אולי האיש הוא אשר גוטסמן, הנזכר ברשימת תורמים בעיתון "המליץ", כ"ט בשבט תרנ"ד, חמישי בפברואר 1894, עמ' 5: ר'אשר גאָטטעסמאנן מזיטאָמיר.
vii לפי מכתבי יוסף חלמר (ארכיון "גנזים") לידידו יעקב רבינוביץ' נישאה אחותו בשנת 1911.
viii אפשר כוונתו ל"קפה מטרופול" בווארשה, רח' טלומצקה, שנודע כמרכז לאנשי רוח יהודיים.
ix נחום טוביה סוקולוב (1936-1859) - עיתונאי ועורך, סופר ומתרגם, מיוצרי העיתונות העברית, נואם ותעמלן, מנהיג ציוני חשוב ומנשיאי ההסתדרות הציונית.
x לובומירסקי (Lubomirski) – מהחשובות שבמשפחות האצילים במלכות פולין-ליטא. בזמנו של חיים הלחמי כבר אחזה בעיר משפחת האצילים Wodzicki.
xi Mariusz Count Wodzicki, Profesor of Mathematics, University of California.