בית הסרט העברי
לזכר יוסי הלחמי (1933-2019), במאי, מיסד האתר וחוקר תולדות הסרט העברי והיהודי
לא אחת אנו מסתכלים בפסיפס עתיק של גיבור קדום או בפסל מודרני של זוג אוהבים, וקוראים בהתפעמות: הרי הם ניצבים כמו חי לפנינו! נפלא הדבר שיש בכוחן של האמנויות הפלסטיות לתת לצרכניהן את הרגשת החיים במהלכם. אולם מצד סגולתן הטכנית אין ביכולתן לעשות יותר מזה, אין בכוחן להניע את המצויר או המפוסל וכיוצא בהם.
לא שיוצרים לא רצו, רצו גם רצו, ולא אטעה אם אומר ששאיפת כל עושי המראות, מאדם הראשון ואילך, הייתה להניע את הדמויות שיצרו.
למשל, "זורק הדיסקוס", פסלו של היוני מיירון (בקירוב, מאה חמישית לפנסה"נ), שידע לחלץ מהחומר הקשה והנייח מראית-עין של תנועה. הגבר שתיאר בחרט נראה כמו נע, ממש כמטיל את העיגול, אלא שתנועה זו מתקיימת רק בדמיון המביט בו ולא במציאות.
הוא הדין בצילום. מאז שנולד, 19 באוגוסט 1839, כשההמצאה החדשה הוצגה בפני האקדמיה הצרפתית,[i] השתתף במהלכי התרבות האנושית והשפעתו ניכרת בכל האמנויות האחרות (ספרות ושירה בכללן), וכמוהן גם ה צ י ל ו ם ה נ ח יכול ללכוד רק הרף עין אחד של המתרחש ולהקפיא אותו במסגרת ואינו יכול להציג חיים ב מ ה ל כ ם.
והנה, פחות מ-26 שנים לאחר שנודע הצילום בעולם, נמצא משכיל עברי, משורר שרוחו נשאה אותו מעלה מעלה ולא רצה להסתפק ברסיסי החיים שליקט למענו הצילום הנח. הוא ביקש לראות גם תנועה וקול, סימנים מובהקים לחייו של המצולם, הוא ביקש לראות תמונות נעות ומדברות.
שלמה יעקובסון[ii] נולד בעיר קרקוב שבפולין וגדל בעיר לבוב.[iii] בשנת 1865 יצא לאור כרך ראשון מספר שיריו, "שירי שלמה".[iv] הוא נסע לליטא להפיץ בה את הספר, הגיע עד וילנה, שם חלה ומת בדמי ימיו, בפורים תרכ"ו.[v]
בחייו פרסם מחקרי לשון, דברי תורה, ושירים בכתבי עת שונים ושמו נודע בין העוסקים במחשבת ישראל. כך ספד לו שמואל הורוויץ: החכם השלם, נבון דבר, בלשן ומשורר מפואר [...] כי מעודו גודל בין החכמים על ברכי הורים ומורים חכמי לב ונבוני דעת, והרבה קרא בספרי אסופות חכמי ישורון, וגם אשכנזית [גרמנית], צרפתית, איטלקית, רוסית, רומית [לטינית] וסורית (ארמית) נצורות על דל שפתיו, ואל פני מנורת הקודש, היא השפה הקדושה, האירו לו ששת שפות חול הנזכרות.[vi]
אבל החיים לא האירו לו פנים, בכל שבע השפות שידע לא מצא פרנסה מספקת בעיר מגוריו וחי בצער ובדוחק. כשידידו יעקב חיים קארן[vii] קונן על מותו הזכיר את תלאות חייו:
רבת הוכית משבט עברה וזעם / בנאות החיים שבעת לענה ומרורות.[viii]
מלאכת הצלמון והציור
משיריו ודברים שנכתבו לזיכרו מתברר שיעקובסון נאלץ לנדוד בגפו לארץ אחרת, כנראה לרומניה, כדי למצוא טרף לביתו בעבודת מורה. במשך שנים לא ראה את יקיריו וגעגועיו על ילדיו, הבן והבת, קשים היו לו מאוד. עד אשר בגאון רוח האדם נוצר מכשיר מופלא: הצילום, על ידו אפשר להעתיק ולשמור צלם דמות תבניתו של אדם, ואת התמונה לשלוח בדואר על רחבי ארץ.
גם לעיר לבוב הגיע "פאָטאָגראַף" ובידו "שפופרת ציורי השמש",[i] הילדים הצטלמו והתצלום נשלח לאביהם. ברוב התרגשותו למראה תמונת ילדיו שורר עליה יעקובסון שיר בן 44 בתים ובכל בית 4 שורות ובכל שורה 8 תנועות בלא יתד, והקדים לו הסבר:
זה השיר חיברתי בעת השיגי [כשקיבלתי] את ציור הצלמוני (פאטאגראפישעס בילד) מִבָּנַי [הבן וגם הבת] אחרי אשר לא ראיתים זה כמה שנים, והתענגתי מאוד על רוב שמחת קבלה זו, עד כי התנוססה נפשי לדרוך עוז בגבורתה לשורר עליו.
לפי ענינו נקרא השיר בשם "מלאכת הצלמון[ii] והציור" וכדי שיובן לקוראי העברית דאז הוסיף לו המשורר כותרת משנה, באות עברית, 'פאטאגראפיא אונד מאהלאריא',[מגרמנית: Photogrphie und Malerei].[iii] לעיל, בדברו על סיבה לכתיבת השיר הביא את השם "ציור הצלמוני" כתרגום מגרמנית של 'פאטאגראפישעס בילד', שהיא "תמונה פוטוגראפית", או בלשוננו: "תצלום". ואכן, בגוף השיר מוצג "ציור" גם כרישום תואר הנעשה באמצעות קרני השמש.[iv]
כדרכם של משוררים נמצאים בשירו של יעקובסון עניין כללי ועניין פרטי שלובים זב"ז. הכללי, המצאת הצילום כאחד המבעים של תבונת האדם. הפרטי, השפעת הצילום על רגשות המשורר במקרי חייו.
בבתי השיר הראשונים הוא מהלל את שאיפת האדם ליצור 'מעשה אמן' כבר בימי בראשית:
הן מני קדם מערכתה,
ככתב ומכתב נושנה,[v]
ופליאה הנה במלאכתה,
ומעשה-אמן כוננה[vi]
במשך הדורות הלכו אמצעי ההבעה האמנותית והשתכללו, עד היום שבו האדם, המתחזק בצימאון הדעת ובשכלו, ממציא שיטה חדישה 'לברוא גוף':
האדם צמא-הדעת,
בל ידע השקט ונוח,
עד כי השכיל, המציא מעש,
לברוא גוף יצלח צלוח.
להישג זה הגיע האדם כשבעוז תבונתו ובכוח המדע והטכנולוגיה שפיתח הצליח לרתום לשירותו את השמש, הגדול והנורא מבין איתני הטבע. הצילום מוצג כתוצאה של שכל בן-אנוש, המצווה על החמה לצייר למענו או בלשוננו לצלם:
האדם בגאון מעלליו
גם על השמש יתנשא
ורצונו אז יפקוד עליו:
"שרת נא לי רגע ועשה!"
הוא כחפץ אדוניהו
את קוי הזהב יזה [...]
ובמושכו קוים וצללים,
מצלעות כל העצמים,
תואר תבנית המפעלים
וצלמיהם אז נרשמים[vii]
בבתי השיר הבאים משבח המשורר את יתרון הצילום על פני הטכניקות האחרות של מעשה תמונות וצלמים, בתואם המדויק של תואר המצולם ודימיונו למציאות. בייחוד התרשם מתצלומי היקרים ללב המסתכל, מהם שמתו ומהם שרחקו ממנו:
או גם לקרובים וידידים,
אחר כי הפרידם מות,
אז ללבות השרידים,
הנה הוא יחבוש עצבת.
או תואר הדוד ורעיה,
אבות ובנים, או רֵעַ,
אזי אזכרתם חיה,
בה לב אוהב ישתעשע.[viii]
יעקובסון בוחן את משמעות תצלומי המשפחה והידידים לפי מאפייניו של הצילום, שהם: שמירת ההכרה הקיומית והנוכחות החיה כביכול של הרחוק והמת, הלבשת הרגש בבגדי מציאות מוחשת והאפשרות לשיח אינטימי-תבוני עם המצולם האהוב. כמשוררים משכילים אחרים ראה בתצלום יצירה שבה 'לב אוהב ישתעשע'. רוצה לומר, שיוכל המסתכל בו להתחבר ולהתקשר בדרך הרוח אל המצולמים, ש'אזכרתם חיה'.[ix]
מהיבט שכלתני כללי זה נגזרת הסתכלותו במקרה הפרטי שלו,בספרו על רוב רגשותיו אל מול תצלום ילדיו ושמחתו הרבה על מראה פניהם העומדים לפניו כמו חי:
הֲלוֹם אראה תבנית בָּנַי,
זה תואר הבן, זוֹ בתי,
וכמו היו נוכח פני,
ניצבים פה היום אתי.[x]
אלא שבכל התלהבותו לא יכול שלא להבחין כי לפניו רק תבנית ותואר הילדים, כביכול הם נראים עומדים חיים לפניו, אבל זה לא זה. בהסתכלו בתצלום ילדיו חש שחסרים בו אותות החיים ההכרחיים, התנועה והקול:
ומה תוכל צורה, מחזה,
ומאום כל חיים בם אין,
מה אשורה לצל הזה,
אם אינם המה לעין.
האקשיב קול: האח אבי!"
היעלזו לידידותי[xi]
אך בזמנו קצרה יד הצלמים לעשות את רצון המשורר, מפני שעדיין לא השיג האדם את מדרגת היצירה הגבוהה ביותר, לא רק לרשום את הנראה אלא גם להחיות את המראה, וזה כידוע הוא עניין הנתון ברשות הבורא בלבד:
ולתאר בכמו כל אלה,
הן רק אֱלֹהּ האמן,
ולבד הוא המפליא פלא,
במלאכתו הוא הנאמן (28)[xii]
הפחת חיים היא בפירוש סגולה אלוהית. היוכל האדם הנבון להשיג גם מדרגה זו? אם כן זו תהיה תוצאת החסד האלוהי שזיכה את האדם בחלק נכבד מכוח הבורא.
הצינור לחסד זה הוא השכל שקיבל האדם מיוצרו: שׂכל אדם ציר מגבוה, המלאך בינו ובין אלוה.[xiii] רעיון זה אומץ בידי הוגים שונים: כוח ההשכלה של נשמת האדם אשר בשל זה האדם שולט בכל ומושל על הכול, ויש בידו לשנות ולבטל את כל הכוחות שבטבע ולהטותם לחפצו ורצונו. מובן הדבר מאליו שזה כוח עליון, היינו שהבורא ב"ה וב"ש אשר יצר ועשה מן האין המוחלט את כל העולם בכללו, וקבע את כל כוחות הטבע, ובידו לשנותם ולבטלם ולהטותם לרצונו וחפצו, הוא יתברך חלק מכוחו זה חלק להיות למין האדם כוח נשמה, ובכוח זה האדם נדמה ליוצרו ושולט ומושל על העולם כולו לשנותו ולבטלו ולהטותו לרצונו וחפצו.[xiv]
הגדיל הרב יהודה רוזנברג שייחס את המצאות הצילום והקולנוע לקב"ה בכבודו ובעצמו,וחזה שהאדם בחוכמתו עוד יבוא על סוד יצירה אלוהית זו:
ותדע כי ברבות הימים יתחכמו גם האנשים בעולם הזה לעשות פליאות כאלה שיעשו "פאטאגראפיעס" שיהיו בהם גם תנועות וקולות ונוכל לראות הצורות בתנועתן שהיו אז בשעת מעשה, וגם לשמוע את קולם שהשמיעו אז בשעת מעשה, אפילו אם יעברו מאות שנים. עוד תבוא עת שתתגלה חוכמה כזאת גם בזה העולם, שיוכל איש להשמיע את קולו באוזני רעהו ברגע אחד על מרחק של אלפי פרסאות. ואם אנשים יוכלו לעשות כזאת ע"י הכוחות שברא הבורא. מה זאת פלא לפני הבורא בעצמו אשר ברא את כל הכוחות האלה.[xv]
גם יעקבסון גרס שהמצאת הצילום היא מסולמות הדעת שבהם מטפס האדם החושב עד שהוא מתקרב להשגת התוכנה האלוהית של הפחת רוח בדומם. בהערתו המסומנת במס' 28 כתב: כוונתי בזה למאמר חז"ל: אין צוּר כאלוהינו – אין צייר כאלוהינו.[xvi] במדרש זה מובחן ההבדל בין אדם יוצר לאל היוצר: [...] מידת בשר ודם - צר צורה על גבי הכותל ואינו יכול להטיל בה רוח ונשמה [...], והקדוש-ברוך-הוא אינו כן, צר צורה בתוך צורה ומטיל בה רוח ונשמה [...].[xvii] המשורר "המשכיל", הבוטח בדעת והשכל האדם המודרני, עשה במדרש שימוש נועז כשהצהיר שיכול 'איש בתבונתו הרמה' להתקרב למדרגה האלוהית של מתן חיים ונשמה בציוריו:
וּמְעַט יֶחְסַר מְאֱלֹהַּ,[xviii]
איש בתבונתו הרמה,
שיחבר תבנית לנוע,
ויחינה גם בנשמה.[xix]
בימיו של יעקובסון פעלו כמה ממציאים וחברות שפיתחו מתקנים להצגה של "תמונות חיות". היו אלה מכשירים טרם-סינמטיים, מבוססים על משחקי ילדים ופנס הקסם הוותיק, שבעזרת עזרים מכאניים ואופטיים וסדרות של תמונות נחות יצרו אצל הצופה מראית עין של תנועה וחיים.[xx] הצגות אלה של ציורים מונפשיםומתנועעים היו נפוצות אז באירופה ואמריקה. מהן שהשתדלו להעלות לא רק ניעה מכאנית, אלא גם להציג דמויות ועצמים שפעלו באופן שנראה לצופה כמציאותי. סביר שיעקובסון, יודע השפות וחובר לתרבות זמנו, קרא ושמע על אמצאות אלה (ואולי אף חזה בהן), והן חיזקו אותו באמונתו שהאדם יחבר לתמונה נוע ונשמה. בדמיונו חיבר יעקובסון את אלה לתצלום הנח והיה למשורר, אולי הראשון, ששר את רעיון הקולנוע בעברית.
כרבים מחבריו לשירת ההשכלה גם יעקובסון היה משורר-חוזה לעולם ולחברה טובים יותר. ב"מלאכת הצלמון והציור" צפה שהצייר-הצלם, האדם צמא הדעת, בעל המוסר והאסטטיקן, שיחבר תבנית לנוע, ויחינה גם בנשמה, או בפשטות: יצלם סרט קולנוע, ייטיב עם היחיד ויביא להישג אמנותי ותרבותי נפלא לכלל: צילום החיים ב מ ה ל כ ם.
*
למה התכוון המשורר כשביקש תמונות נעות ומדברות? ל"יוסף הצדיק" או לג'ילדה גריי?
| תמונה מהסרט Joseph Vendu par ses Frères , "מכירת יוסף בידי אחיו", Pathé Frères, צרפת, 1909, באדיבות “The David Turconi Project”. צבע: "פאטה קולור". | שחקנית הסרטים Gilda Grey, ארה"ב 1924. |
|---|---|
 |
 |
[i] שם עברי קדום למצלמה. בספר "בין המצרים", תרכ"ז, 1866, ע' V, מאת אלכסנדר צדרבוים (1893-1816, עיתונאי, סופר, עסקן ציבורי, ממפיצי ההשכלה, תומך "חיבת ציון" ולוחם נמרץ לזכויות היהודים ברוסיה): "לתאר כמכחול בשפופרת ציורי השמש (פהאטגראפיע) את תכונת האנשים ומדברותיהם". מכלל דבריו שם בעניין הצילום יוצא שגם צדרבוים אחז בדעה שהוא יכול לתאר לא רק את תואר הגוף כי אם גם את הלך הרוח. וכן, "המליץ", 09.01.1891, ע' 4, מתרגם "ציורי הפאטאָגראַפיאַ" ל"ציורי השמש". וב"המגיד", 30.05.1901, ע' 237 (11): "המצאת ציורי השמש Photographie".
[ii]במקורות שלאחר המקרא נמצא "צלמון" במובן "צֶלֵם", דמות הגוף (מדרש הזהיר, שמות ל"א, פר' יתרו; מכילתא, מסכת דבחודש ה'; וכן: ראב"ע, "ערוגת החוכמה", כהנא ב', 62). "צלם" ו"צלמון" מקורם ב"צל", ואפשר שבגלל קרבה זו ונטיתו של השם היו שהשתמשו בו כשם עברי לתמונה פוטוגראפית. למשל, "עברי אנכי", 12.07.1867, ע' 1: ...מלאכת ציורי צלמון (פאטאגרפיע")...; "המגיד", 02.08.1900, ע' 6: ...צלמון (פאטאגראף)... ; הקשת", גל' א-ג, 1903, ע' 112: כסא הרב ברומה על פי מעשה צלמון, וכן, ארון הקודש בעיר ליבורנו על פי מעשה צלמון; ליד תמונות אלה נרשם בגרמנית: Nach einer Photographie, כלומר: לפי תצלום. עוד בעניין זה ראו במילוני יהושע שטיינברג, אליעזר בן-יהודה ויהודה גרזובסקי (גור) בערך "צלמון". הסופר אברהם רגלסון השתמש ב"צלמון" ככינוי למצלמת סרטים (מילון כנעני, כרך 14, ע' 5014).
[iii]חידוש בעברית המלווה במקורו הלועזי היה אז דבר מקובל. דוגמה אחת: ב"היום", 31 בינואר 1886, בכתבה על התפתחות הצילום, מסופר על "מכונת ציורי האור", ובסוגריים, באות עברית, מובא מקורו הגרמני של השם: "(פאטאגראפישעס אפאראט)", בלשוננו: מצלמה.
[iv]ציור בעברית דאז, מובנו:1) ציור רגיל במכחול וכיו"ב. 2) תצלום. 3) בהשאלה: סיפור "פוטוגראפי", מעין "צילום-רגע" של מצב חברתי או אישי.
[v] שורה זו מציינת את ימי בראשית, מפני ש"הכתב והמכתב" הם שניים מעשרת הדברים שנבראו בערב שבת בין השמשות, בשבוע הראשון לבריאה. ראו: אבות פ"ה, פסחים נ"ד.
[vi] יאקאבזאהן, ע' 58.
[vii]יאקאבזאהן, ע' 61.
[viii] שם, ע' 60 -ניכר כאן דפוס התבטאות משכילי ביחס לצילום,ראה להלן הערה 17.
[ix]ראו, אתר "בית הסרט העברי", המאמר: "על צילום, שירה, מוות ושירה".
[x]יאקבזאהן, ע' 62. דוגמה בעברית, מזמנו של יעקובסון, לתמונה הנראית "כמו חי", בכתבה על קהילת יהודי פינסק החוגגת 4 שנים למלכות הצאר אלכסנדר השני: ארון העדות מעולף בעדי עדיים, ומעל לארון העדות ניצב כמו חי שם אדוננו הקיסר יר"ה ות"מ ("המגיד", 11.10.1859, ע' 2).
[xi] שם, ע' 63.
[xii] שם, ע' 64.
[xiii]יהושע שטיינברג (בלשן ומילונאי, סופר ומתרגם, מחנך וצנזור לעברית במלכות רוסיה, בעל מילון התנ"ך – "משפט האורים"), "משלי יהושע", הוצאת האחים והאלמנה ראם, וילנה, 1885, מהדורה ג', ע' 10, פסוק ד'.
[xiv]הרב שמואל זאב דוידזון (? – 1894), תלמיד-חכם שחיבר כמה ספרי הגות דתית, בספרו "מזל לישראל" (נכתב בשנות השישים של המאה ה-19, נדפס מכת"י ע"י מנחם בית-דוד, נכד המחבר, 1963),
[xv] יהודה (יודיל) רוזנברג (1936-1860, רב, אדמו"ר ומקובל, כתב ספרי דרוש והלכה, קובצי מעשיות וספרי רפואה עממית). בספרו "תפארת מהרא"ל", הוצאת אהרון ציילינגאלד, וארשה. 1912. ע' 61, הוא מספר על מה ולמה ברא אלוהים את הצילום הנח והנע.
[xvi] יאקאבזאהן, ע' 61.
[xvii] תלמוד בבלי, מסכת ברכות פרק א', דף י', ד'. דוגמה אחרת לשימוש משכילי במדרש זה, ראו, "חבצלת", 18.01.1895, ע' 5 (117), בביקורת חיובית מאוד על ספר לימוד של זאב יעב"ץ: אין צייר כאלוקינו / עוּץ חכם חרשים עוצה עוּץ / צור מראה דמות על הבּוּץ / לפועלָך אין תוך לו רק חוץ וכו' / שפתיו הדק הטבת / שפוך עליהן חן הטבת / ואתהן הה! לא דובבת וכו' / לוּשָׁה יוצר לושה לוש / בתבנית אדם את הגוש / כל בו תיתן רק לא חוש וכו' / יפה מעשה ידָך / שִׁית עליו מהודָך / אילם הוא ולא יודָך / וליצירי אלוקים אין ערוך / להם פנים להם תוך / נשמת חיים און ורוך / (המוריה, דף י"ז).
[xviii]כאן התייחס יעקובסון למדרש (מסכת נדרים, ל"ח) לפי הפסוק "ויחסרהו מעט מאלוהים" (תהילים ח', ו'): "חמישים שערי בינה נבראו בעולם, כולם ניתנו למשה חסר אחת". גם פה נועז המשורר בהשוותו את האדם המודרני, המשכיל והמאמין בכוח המדע והטכנולוגיה כמתנות אלוהים לאנושות, למשה רבנו, אבי הנביאים ונותן התורה. גם הוא זוכה למ"ט שערי בינה ובזכותם יוסיף וירומם את רוח בן-אנוש.
[xix] יאקאבזאהן, ע' 62.
[xx] David Robinson, “Masterpieces of Animation”, 1833-1908. “Griffitiana”, Vol. 43, December 1991
[i]התאריך המקובל ללידת הצילום הוא19 באוגוסט 1839, כאשר פרנסוא ז'אן דומיניק ארגו (1853-1786, פיסיקאי צרפתי, חוקר האור, הקול, החשמל והמגנטיות, מזכיר האקדמיה הצרפתית למדעים, מנהל מצפה הכוכבים של פריס) הציג באקדמיה הצרפתית למדעים "תהליך חדש להכנת שכבות רגישות של לוחות לתמונות פוטוגרפיות", ההמצאה של לוּאִי ז'ק מנדי דַּאגֶּר (1851-1789), צייר וממציא צרפתי שפיתח את הצילום יחד עם ז'וזף ניספור ניאפס (1833-1765, הראשון שהצליח להכין תצלום פוטוגראפי בר-קיימא).
[ii]המידע על חיייעקובסון בא מהלכסיקון "הספרות העברית בדורות האחרונים" מאת גצל קרסל, ומעיתונות התקופה. במאמריו, בשער ספרו ובהספדים עליו נדפס שמו באות עברית: יאקאבזאהן, ובגרמנית: Jacobsohn. גצל קרסל מאיית: יעקובסון.
[iii]לבוב, כיום באוקראינה, הייתה מרכז לתרבות יהודית והשכלה. ידועה גם בשמה הגרמני למברג.
[iv]שלמה יאקאבזאהן, "שירי שלמה". הוצאה: .Verlag J. Kohn, Lemberg 1865.
[v]פורים תרכ"ו היה ביום 01.03.1866. על ימיו האחרונים, ראו, "המגיד", 25 באפריל 1866, ע' 2: בטרם כיליתי את הדברים האלו ראיתי במגיד לתוגת נפשי כי המשורר החכם ר' שלמה יאקאבזאהן נפטר בוילנא, אמרתי למען בניו ואשתו ולמען מכיריו אדבר דברים אחדים מהיותו פה, בבואו מוילנא [אל קובנה] בא אלי לבקרני ולבקש ממני בשם אחד מידידי היושב כעת בווארשא שאשתדל לטובתו, ואנוכי שמעתי לבקשתו נוסף על אהבת הגרים אשר מצווים אנחנו ועזרתי לו בכל יכולתי, אך אחרי איזה ימים נחלה ודרש אצל הרופאים פה, וביקרתיו בכל יום לדרוש את שלומו ולראות מה יעשה בו, ואחרי אשר הרגיש בנפשו שהוקל לו מחלתו שם לדרך פעמיו ווילנאה כי היה אץ לבוא על ימי הפורים לווארשא אצל גיסו (כן הגיד לי המנוח ז"ל) אך ה' הכונן מצעדי גבר לא נתנו להפיק את חפצו ומת בווילנא ואין איש יודע מפטירתו, ינחם ה' את אבליו וכל ידידיו המתאבלים עליו ובתוכם גם אנוכי אשר נודעתי לאיש היקר הזה. יהושע העשיל קאלמאן איש טעלז.
[vi]בהספד על שלמה יאקאבזאהן, כתב-עת עברי "המבשר", שנה ו', 16 במרץ 1866, גל' 11, ע' 84-82.
[vii]יעקב חיים קארן (1885-1836) – משכיל ואינטלקטואל, שאף לחבר בין ספרות ישראל לחוכמות חיצוניות, גם חייו לא היו קלים. לפי הספד מאת ד"ר ליפא, "המגיד", שביעי במאי 1885.
[viii] "המבשר", 16 במרץ 1866, ע' 42-41.
