בית הסרט העברי
לזכר יוסי הלחמי (1933-2019), במאי, מיסד האתר וחוקר תולדות הסרט העברי והיהודי
“פילם גדול”, “אבן היסוד לקולנוע העברי הונחה אתמול”, “צעד גדול קדימה בתעשיית סרטי־ראינוע ארצישראליים”. אלה היו אחדים מן התארים שליוו את הקרנת הבכורה של הסרט “עודד הנודד” ב–29 בדצמבר 1932 בקולנוע “עדן” בתל־אביב לפני שמונים שנה.
“עודד הנודד” נחשב הסרט העלילתי האמנותי הראשון שהופק במימון פרטי בכוחות מקומיים בארץ. הוא הופק בתקציב זעום שבגללו נוצר כסרט אילם, אף־על־פי שבאותה תקופה כבר היו בעולם סרטים קוליים. היתה לו הצלחה קופתית והוא הוקרן לפני אולמות מלאים בתל־אביב, ירושלים, חיפה ויישובים אחרים בארץ.
עלילת הסרט מבוססת על סיפור של צבי ליברמן (1891–1985), איש העלייה השנייה מנהלל. הוא יצא לאור תחילה כחוברת בת 36 עמודים בהוצאת “קופת הספר” שהוקמה בשנת 1922 על־ידי הסתדרות המורים ואגודת הסופרים העברים. הסיפור מתאר נער היוצא לטיול עם בני כיתתו והולך לאיבוד, אך התסריט שונה מהסיפור המקורי ועיקרו הניסיונות לחפש בהרים את עודד הנער האובד.
יוצרי הסרט, המפיק והבימאי חיים הלחמי והצלם נתן אקסלרוד, ניסו לשנות את הגישה המקובלת בזמנם ולא להפיק סרטים בעלי כוונות ציוניות תעמולתיות אלא ליצור סרט מסוג אחר. לשם כך שינו את הסיפור המקורי בעת שתירגמו אותו למדיום הקולנועי.
עוד לפני שיצא הסרט אל האקרנים, מספר “דבר” ב–24 באוגוסט 1932 על “שותפות פא”י (פילם ארצי־ישראלי) שמפתחת את הסיפור ‘עודד הנודד’ של הח’ צבי ליברמן”. למחרת הבכורה, ב–30 בדצמבר 1932, כותב “דבר”: “צעד גדול קדימה בתעשיית סרטי־ראינוע ארצישראליים הופגן אתמול לפנות ערב כשהוצג בקולנוע ‘עדן’ בתל-אביב, בפני מאתיים מוזמנים - הסרט ‘עודד הנודד’... כשעה וחצי נמשכה ההצגה - סרט למעלה מאלפיים מטר - שריתקה את קהל הרואים במראות א”י שלה, בהופעות המעניינות של חיי ילדים עברים בארץ, בתמונות של נהלל ושל משק כפרי עברי, בעלילה המעניינת, בחוטי הומור שזורים לתוך הסיפור ובמשחק המעניין של ילדים אחדים... במרכז ההתעניינות - משחק הילדים וההופעות הקיבוציות. משחק הילדים מפתיע את הרואים בהצלחתו... על חשבון אמצעי הייצור של פא”י שאינם לפי שעה מהמשובחים ביותר, ייזקפו הליקויים הטכניים שבתמונות, אם כי אינם משביתים את ההנאה הרוחנית במראה כל ההצגה... ילד תל־אביבי, מבית החינוך לילדי עובדים, שמעון פבזנר, משחק בהצלחה את ‘עודד הנודד’. יש כבר ביקוש לסרט זה מארצות הגולה”.
ב–1 בינואר 1933 מדווח “דואר היום” על הצגת הבכורה בקולנוע “עדן”: “קהל גדול של אמנים, סופרים, עיתונאים ועוסקים במקצוע הקולנוע, נוכחו בהצגת הבכורה... ההצגה היא שורה ארוכה של תמונות נוף נהדרות מא”י ומלאה מומנטים מזעזעים ומצודדים... לאחר הצגת הסרט, נערכה בקפה ההונגרי מסיבת תה לכבוד המשחקים”. כעבור ימים אחדים, ב–12 בינואר 1933, מספר העיתון על הצגת הבכורה באולם “ציון” בירושלים לפני קהל מוזמנים. “זוהי התוצרת הראשונה של ארצנו בשטח היכולת הראינועית, וההופעה הזו כשלעצמה מצריכה עידוד והוקרה”, כותב העיתון. “רוב הצילומים נעשו בחוץ והליווי המוסיקלי משכיח אותנו לגמרי את התקופה האילמת של הראינוע ומעיד עדות נאמנה על גישתם הרצינית של מנהלי הסרט ועל תפישתם הכשרונית... אלה הן שמונה מערכות רוויות אוויר ארצישראלי, חיים על גבי קרקע, על גבי מולדת. על הציבור הא”י לפגוש מתוך הוקרה ויחס הוגן את מאמצי החלוצים בשטח הקולנוע העברי... חובה להדגיש בהזדמנות זו שמר אברבנאל שהיה בעל הראינוע הראשון בארץ, הראשון שהנהיג את הקולנוע, הוא גם הראשון שפתח את אולמו לתוצרת העברית של הסרט... זוהי הזדמנות טובה לבעלי האולמות שלנו להוכיח את יחסם לעבודה העברית באמנות”.
הביקורת שהעיתון הבטיח לפרסם אכן מובאת ב–18 בינואר 1933, במאמרו המפורט של אורי קיסרי, מחשובי העיתונאים בארץ, ובה ניתנת הזדמנות להכיר את אופן כתיבת הביקורות באותה עת.
“בדרך כלל זהו סרט טוב, סרט נאמן, ולגבינו אנחנו זהו הסרט העברי הראשון. עברי... לא רק במובן הרגיל של המלה... אלא עברי שהרוח הזו שתויה בו, מן המטר הראשון ועד האחרון”, כותב קיסרי. “שמעתי אומרים ומבקרים שהסצנריו שזוף במקצת, שכל העלילה פשוטה מדי. דווקא על כך אני מברך את יוצרי הסרט שידעו להישמר מפרודוקטים סנסציוניים, מאינטריגות אקזוטיות, מכל אותם הסממנים היוצרים את הסרטים המנופחים והמזויפים. יש ב’עודד הנודד’ כנות... בהירות התמונות מפליאה אותנו... התמונות לא רק שאינן מטושטשות ואינן רוטטות, אלא הן חלקות ונעימות. מורגשת יד, ויד של צלם בעל כשרון, רציני ובעל מצפון... אין אני יכול, למרות רצוני הטוב, לומר מלים מעודדות בנוגע לילד הממלא את התפקיד הראשי. ‘עודד הנודד’ הוא סרט מצוין ועודד בלי מרכאות הוא ילד חיוור ובלתי מגובש... הבחירה היתה לא טובה”.
קיסרי מנתח את כל השחקנים ולאחדים מהם הוא מקדים את התארים “מר” ו”גברת”. “הגברת אשמן היא כנה, טבעית וטובה. הגברת הלחמי היא בידאוית יותר מדי לבנה. מר חורגל טרגי במקצת”. ומסיים קיסרי בדברים חמים על הבימאי: “הלחמי ראוי לכל המחמאות ולכל דברי העידוד”. אך יש לו הצעה מעניינת: “אני אומר ברצינות רבה שעל הלחמי לנסוע לכמה שנים לגרמניה ולאמריקה, לראות הרבה, להסתכל הרבה וללמוד. אזי כשישוב אלינו - אם ישוב! - יעשה כאן בלי ספק דברים גדולים”. הצעה לא פטריוטית במיוחד, אך אולי מקצועית, לדעת הכותב.
ההתייחסות לסרט מגיעה גם למדור המכתבים למערכת. במכתב למערכת “דואר היום” ב–1.2.1933 כותב א.ע.: “בטרם ראיתי את הסרט ‘עודד הנודד’ חשבתי שהקהל הירושלמי ידע, בלי כל ספק, להכיר את ערכו הגדול של סרט זה ויזמין מקומות להצגתו למפרע, ומשום כך נדמה היה לי שלא תהיה שום תועלת אם אנסה להשיג כרטיס להצגת מוצאי־שבת. אפס, מה נפתעתי בראותי בליל ראשון שהאולם שהיה צריך להיות, לפי דעתי, מלא עד אפס מקום - והוא ריק למחצה ולשלושה רבעים.
“איני יכול להבין בשום אופן מדוע מזלזל כ”כ הקהל הירושלמי בסרט העברי הראשון שאם גם נמצאים בו, כפי שהעיר בצדק מר אורי קיסרי, ליקויים אחדים, הרי אינו נופל מסרטים רבים אחרים שאותם רואה הקהל באלפיו. מתברר שקהלנו הירושלמי אינו יודע להעריך כיאות כל צעד הנעשה בארצנו להגביר את האמנות, ושכל המלים הרמות בעניין זה לא נאמרו אלא מתוך יהירות בעלמא. עלינו לתמוך ביוצרי הסרט למען יוכלו להעניק עוד סרטים ארצישראליים במאת אחוזיהם, וטובים מן הראשון, בזה אין ספק”.
כך, מכל הזוויות, בחנו עיתונים עבריים את הרך הנולד, שיבחו אותו, קצת קטלו, פה־ושם התאכזבו, הציעו הצעות ייעול שונות, אך בסיכומו של דבר, “פירגנו” לו בכל הלב.
==============================================
פורסם במקור במדור הספרות של עיתון הארץ.