בית הסרט העברי
לזכר יוסי הלחמי (1933-2019), במאי, מיסד האתר וחוקר תולדות הסרט העברי והיהודי
חייו של יורם גרוס ויצירתו עברו בין שלוש יבשות. פולין שבה נולד ובה החלה דרכו הקולנועית, במדינת ישראל שבה יצר בשנות ה-50 וה-60 , אוסטרליה בה זכה להצלחה רבה ושם נפטר בגיל 89, ביום 21 בספטמבר 2015.
יורם גרוס נולד בשנת 1926 בקרקוב, פולין. חמש שנות מלחמת העולם השנייה עברו עליו בגטאות, במחנות עבודה ועם "ניירות אריים".
ניסיון קולנועי ראשון רכש ב"פילם פולסקי", כשימש עוזר במאי של יוֹרִיס אַיוֶונְס (הבמאי ההולנדי המהולל של סרטים דוקומנטאריים) ושל א' צנקלסקי. לארץ עלה בשנת 1950. בתחילה עבד כצלם חדשות ב"סרטי כרמל" ועם גיוסו שירת כצלם ביחידת ההסרטה של צה"ל. שם נקרתה לפניו ההזדמנות לעבוד על מיתקן לאנימציה שהיה ברשות היחידה. בהמשך קנה מצלמה ישנה ובחדרו השכור בעליית גג בגבעתיים בנה מיתקן אנימציה, מעשה ידיו. בתנאים פרימיטיביים ביותר ב"אולפן" עם גג דולף התחיל לעבוד על סרטי אנימציה ניסיוניים בחומרים פשוטים: סרט שגיבוריו היו שלושה גפרורים, או סיפור העשוי כולו מקרעי עיתונים. את המוסיקה לסרטים ביצע בעצמו במפוחית-פה וקרא לסרטים קצרצרים אלה "שירים ללא מלים".
בעצת ידידיו שלח יורם גרוס את סרטיו לפסטיבל הבינלאומי הראשון לסרטים ניסיוניים בבריסל, שבראש חבר שופטיו עמד נורמן מק-לארן, גאון האנימציה. במפתיע זכה "שירים ללא מלים" במקום השני בתחרות, הישג בלתי רגיל ליורם גרוס ובלתי צפוי לקולנוע הישראלי. הוא המשיך באותה דרך ועשה את "הבה נגילה", חתונה יהודית עם בובות עשויות נייר כסף של משה אדרי; "לעולם לא נדעך" עם נרות שעווה; "קשקשת", ציור אבסטרקטי על גופו של סרט קולנועי בצבעים, ועוד. בזמן לא-רב הפך יורם גרוס למפיק סרטי פרסומת מונפשים, מהפופולאריים ביותר בארץ. תוך מלחמת קיום מתמדת תכנן סרט אנימציה באורך מלא, "בעל החלומות".
הסרט הופק בשלהי שנת 1962, סרט תנ"כי על-ידי במאי בלתי תלוי, מפיק צעיר, שהתפרסם בזכות סרטי ההנפשה שלו, סרטי בובות וסרטי פרסומת. בתנאים פרימיטיביים ביותר, במחסן עירוני בבת-ים, צילם יורם גרוס את "בעל החלומות", סיפור יוסף ואחיו, המבוסס כולו על הכתוב בספר "שמות", כולל הטקסטים והדיאלוגים המלווים את העלילה. את הבובות תכנן ג'ון בייל והן עוצבו מגומי עם חוט שדרה מתיל-נחושת גמיש, המאפשר שינוי צורות ותנועה. פריים אחר פריים, למרות קשיים טכניים ובעיות כספיות תמידיות, נוצרה במשך שנתיים יצירה אמנותית בצבעים, שהפתיעה את מבקרי הקולנוע, ישראליים וזרים כאחד. רובם ככולם הדגישו את יתרונו של סרט הבובות התנכ"י על ניסיונות של בימאים אמריקאים לתת לסיפורי המקרא צורה גשמית, ריאליסטית, עם שחקנים ודיאלוגים מלאכותיים. במיוחד הצליח יורם גרוס בתיאור אמנותי של החלומות הרבים המופיעים בסיפור. העיתונות הישראלית קיבלה את הסרט באהדה ובחום אחרי הצגת הבכורה החגיגית שהתקיימה בירושלים בפברואר 1963 בנוכחות נשיא המדינה יצחק בן-צבי.
כותב רם עברון במאמר "חלום הקולנוע הישראלי" ("למרחב"): אחד החלומות הגדולים של תעשיית הסרטים הישראלית מאז היווסדה היה ליצור סרט אחד טוב באמת, סרט שלא יעשה בושות. סרט זה נוצר, והחלום היה למציאות. מה מוזר שדווקא סרט בובות באורך מלא, אשר לא יכול היה לשאוב מניסיונות קודמים, מהתפתחויות של כישרונות חדשים בסרטים שנוצרו בשנים האחרונות, ואפילו משגיאות קודמיו, הוא שנטל את הבכורה... הבובות מלאות חיים, וההבעות הנסוכות עליהן, העריכה הדינאמית של הסרט וזוויות הצילום שבו, מעניקות להן חיים משלהן, שיש בהם משהו ספונטאני וכן יותר מהבעות שחקן מאומן.
גם עזריה רפפורט (מעריב) יצא מגדרו: החלומות לחמם של המוכשרים - סרט הבובות התנ"כי של יורם גרוס, חוויה אמנותית נדירה... כאשר הדבר נעשה בצורה אמנותית מוכשרת כל-כך, במזיגה מרתקת של צבע, צורה, צליל ורגש, הרי הוא הופך לחוויה שהצופה נעשה שותף לה, אך לא במשטח העלילתי אלא במשטח האמנותי, המעשיר המפרה... אין זה דווקא סרט לילדים. בצד ערכיו הספרותיים, התנ"כיים, הוא גדוש ערכים אמנותיים, חזותיים-חווייתיים, שרק מבוגרים יידעו להעריכם וליהנות מהם במלואם. זהו בהחלט סרט למבוגרים אניני טעם, המסוגלים ליהנות מסרט אמנותי.
ה
סרט עלה 180,000 ל"י. הושקעה בו כל פרוטה שהרוויח מסרטי הפרסומת, 60,000 לירות הלוואה ממשלתית מקרן הון חוזר, וכן הלוואות פרטיות קטנות יותר. הסרט לא הצליח להחזיר את ההשקעה, אך את ההלוואות צריך היה לשלם. עם כל האהדה שליוותה את יורם גרוס ואת סרטו, לא קל היה לו להשיג בית קולנוע ל"בעל החלומות", שכן בעלי בתי הקולנוע המנוסים ידעו כי סרטי בובות 'זה לא סחורה'. בין סרט עם סופיה לורן לבין סרט הנפשה אמנותי, יבחר הצופה בסופיה לורן. אולי יבואו לראות אותו אמהות עם ילדים... ואכן כך היה. את הסרט ראו בהצגות קולנוע יותר מ400,000 צופים, ומשרד החינוך המליץ להציג אותו כסרט כחובה בבתי הספר במדינה (מה שלא תרם להצלחתו הקופתית של הסרט, שכן התלמידים שילמו פרוטות ובקושי כיסו את הוצאות ההקרנה). הסרט הוצג באותה שנה בפסטיבל קאן וזכה לתשומת לב של המבינים: לאחר שנה הוזמן הסרט במפתיע לפסטיבל סרטים תנ"כיים בווינה, פסטיבל יוקרה שהשתתפו בו רק שבעה סרטים מובחרים. הוא הוקרן שם בשלוש הצגות עם תרגום סימולטאני.
יורם גרוס ניסה את מזלו בבימוי קומדיה עם גדעון זינגר ויעקב בן סירא "רק בלירה", על שני רוכלים "תפרנים", המחפשים דרך לחיים מכובדים, ללא הצלחה. מימנה את הסרט חברת פנורמה (בבעלות גרידינגר, בעל בתי קולנוע ידוע). ראו אותו יותר מ230,000 צופים. הסרט החזיר ההשקעה הבסיסית, אך לא תרם הרבה לשיפור מצבו הכלכלי של יורם גרוס. עם זאת, הפופולאריות שלו הייתה רבה.
חברת "סרטי יורם גרוס" הפיקה סרטים רבים למרכז ההסברה (אחר-כך שירות הסרטים הישראלי), למרכז לחינוך ולתרבות של ההסתדרות וכן לצה"ל ולגורמים אחרים, ביניהם "מעשה בבובה", "זוהר באפור", "בית משותף", ו"העיקר הבריאות". עם כל ההזמנות הרבות לסרטי פרסומת, לא היה יורם גרוס מסוגל אלא לשלם את הריבית ההולכת וגדלה מההלוואה הממלכתית שקיבל על חשבון ההכנסות של "בעל החלומות". גם אם ידע המרכז לקולנוע ולסרט הישראלי גמישות בעניינים כספיים הנוגעים להפקות חוץ, הוא לא מצא דרך להתפשר עם יורם גרוס.
התוצאה: הוא נסע לאוסטרליה ובה זכה לתהילה עולמית על עבודתו.
===========
הכתבה מאת ובאדיבות יעקב גרוס ומשפחת גרוס
