בית הסרט העברי

לזכר יוסי הלחמי (1933-2019), במאי, מיסד האתר וחוקר תולדות הסרט העברי והיהודי

אליעזר בן-יהודה

על שלוש רפורטז'ות  של אליעזר בן-יהודה על הפקת סרט עלילה בירושלים שהתפרסמו בשנת 1912.

מסריטים בחוצות ירושלים 1912

סצנות מארץ הקודש שובצו בתכניות ההקרנה של הראינוע הקדום כבר משנת 1897. בהשמה זאת היה חלק נכבד לנופי ירושלים וסביבתה, והמקומות הקדושים בה. הסיבה לכך ידועה: בשל מעמדה של ירושלים כעיר קדושה ומושא להערצה בעולם הנוצרי זכתה לעלות על הבד. ברוח זאת, למשל, מבשרת מודעת עיתון בעיר סידני שבאוסטרליה, על הצגת הסרט "מסע בפלשתינה בדרך הסינמטוגרף", לכבוד יום השישי הטוב:

SPENCER’S SPECIAL – GOOD FRIDAY ATTRACTIONS […] “THROUGH PALESTINE BY CINEMATOGRAPH”, SHOWN FOR THE FIRST TIME IN AUSTRALIA. These Living Scenes will enable all interested in the Land of the Bible to visit the Most Sacred Sites and Surroundings on Earth, fraught with association intensely propound and of universal interest. There is no scene “staged” for the effect. You see the Life and the Land as it is today and as it has been for 4000 years past, AND A MOST DIVERSIFIED SELECTION OF FILM SUBJECTS IN KEEPING WITH THE SPIRIT OF GOOD FRIDAY.[1]

רובן של התמונות היו "תיעודיות", אבל גם סרטי "עלילה" צולמו בירושלים. ראשון להם היה, בשנת 1912, הסרט "From the Manger to the Cross", על חיי ישו משיח הנוצרים.[2] לשם כך עלה לירושלים צוות של חברת הסרטים האמריקנית Kalem.[3] ההפקה התנהלה בחוצות העיר ולמול עיניהם התמהות של הירושלמים, שלא היו מורגלים בפעילות שכזו, נתגלה מחזה זר ומוזר. תגובתם מצאה לה ביטוי בכמה ידיעות בעיתונו העברי של אליעזר בן-יהודה, "הצבי", שיצא לאור בירושלים:

ירושלים יום-יום / המשיחיים. - כארבעים משיחיים נוצרים שבאו מאנגליה סובבים בעיר ודורשים בשווקים באנגלית ובערבית ע"ד ביאת המשיח. הם לבושים בגדים מגוונים משונים כמו הכוהנים בזמן מלוכת ישראל ומקריבים קורבנות באוהלים שמאחורי בית האורחים קמניץ. ההמון נדחק סביבם להאזין לדרשותיהם.[4]

אין תמה ש"הצבי" נדרש למאורע מיוחד זה. אבל, למרבה התמיהה, דווקא עורכו אליעזר בן-יהודה, האיש שחידש את המלה "ראינוע", התקשה בתחילה להבין את שרואות עיניו; והרי מדובר באיש כאב"י, שידע פרק בהלכות ראינוע, כפי שמעידים עיתוניו (כבר ב-1897).[5] לזכותו של אב"י יאמר שלא השאיר את חידת האנגלים המוזרים ללא פתרון. הוא בדק וברר ומצא שלא מדובר בזן חדש של מיסיונרים, שבא להקים לו מעמד בירושלים (כפי שאפשר היה להבין מכתבתו). וכעבור חמישה ימים הודיע לקוראיו כי "התברר לנו סוף-סוף" פשר המחזה –:

ירושלים יום יום

המשיחיים. – התברר לנו סוף-סוף מה טיבם של המשיחיים התמוהים ששוהים בארצנו זה כשבועיים ועורכים את דרשותיהם המוזרות במלבושיהם המשונים וצבועי הפנים.[6] כל זה - לשם הראינוע! נשלחו "האנגלים" האלה לעשות לוחות הראינוע בארץ פעולתו של ישוע הנוצרי וע"כ עורכים הינם את כל מאורעות חייו האחרונים, כל דבר על מקומו כמו שמסופר בברית החדשה, במלבושים מהזמן ההוא, וע"כ נדרשו לצבוע את פני האנשים שיהיו כשזופים מהשמש. זה יהיה הראינוע בתכלית השלמות עם הגוונים והקולות, שהוא כמאורעות חיות ממש. אם לשם מסחר או לשם דת עושים את הדבר או לשניהם יחד – עוד טרם נודע לנו.[7]

לשאלתו של אב"י – מסחר או דת? – ידוע שהמפיקים נשאו עיניהם לרווח, אבל השכילו לנצל את האלמנט הדתי של הסרט לקידום שיווקו – והוא היה להצלחת קופה, למרות ביקורת של גורמים דתיים נוצרים שלא הסכימו לדרך בה הוצג ישו על הבד.

החדשות על ההסרטה בירושלים עשו להן כנפיים ושמועת האנשים המוזרים בחוצות העיר עברה את הים והגיעה אל מערכת "העולם", ביטאונה של ההסתדרות הציונית העולמית:

לירושלים באו מאנגליה כמה אנשים, משונים בבגדיהם המנומרים, בפניהם הקרועים בפּוך ובכל הליכותיהם: הם עמדו בשווקים וברחובות ודרשו על ביאת המשיח, הקימו להם אוהלים וגם מעין מקדש מאחורי מלונו של קמניץ והקריבו קורבנות וכו'.

עכשיו נפתרה החידה, כל האנשים המוזרים הללו נשלחו לא"י על מנת לתאר באופן מוחשי את כל מאורעות חייו של ישו הנוצרי, כפי המסופר עליו בספרי האוונגליון, ולהכין מתוך כך תמונות לקינומטוגרף. האנשים שהו בארץ-ישראל כשני חודשים ועברו את כל המקומות שעבר בהם מייסד הדת הנוצרית.[8]

סברה היא שהדמיון בין שתי הכתבות מעיד על קשר הקורספונדנציה בין מערכות שני העיתונים. הודות לו למדו ציוני העולם לדעת על האירוע הצבעוני של ההסרטה בירושלים, ועל התמיהות שהעלה.

אב"י המשיך להתעניין בהכנת הסרט עד סיומה, ובכתבה הבאה הוסיף פרטים על ההפקה, וגם את דעתם השלילית של החוגים הנוצרים בעיר על דרך הצגת קדושי הנצרות בפילם (כל דמיון לנעשה בימינו, כמו יצירתו המבישה של מל גיבסון או השוטה שפיסל את "מק-ישו", הוא על דעת הקורא בלבד):

ירושלים יום יום. / המשיחיים – נסעו מפה 'המשיחיים', שניים ועשרים איש אחרי ששהו בעירנו יתר מן שני שבועות ובארצנו בסך הכול כשני חודשים. נסיעתם וכל הקישוטים שעשו לצרכי הרצועות של הראינוע תעלה לחברה בעשרים אלף דולר. למשחקת אחת שהייתה צריכה להציג את תפקיד האם הקדושה ברגע שהיא נופלת על הצלב שבידי ישוע בנה בעוברו את דרך העינויים [ויה דולורוזה], שילמה החברה ששת אלפים פרנק שכר והוצאות נסיעתה הליכה וחזרה ואומרים כי זה היה מחזה מצוין. המאמינים הנוצרים מכל החוגים בעירנו רואים בכל העניין חילול הקודש. חילול השם – מסר לנו אחד מנכבדי הנוצרים.[9]

*

לשלושת הכתבות ב"צבי" (ולאחותן ב"העולם") יש חשיבות היסטורית בהיותן סיקור ראשון של הפקת סרט עלילה בארץ-ישראל. מצד תוכנן הן אביהם-זקנם של כל מדורי הקולנוע בעיתונות העברית הארצישראלית שלעתיד לבוא. מצד הנושא שעסקו בו הן ממלאות אחר שאיפתו של אב"י להפיץ את דעת המודרנה בין קוראיו, וידוע שבעיניו נחשב הראינוע לאחד מהסימנים המובהקים של ההתקדמות המדעית והטכנית בזמן החדש. כך כתב:

האגדות היותר נפלאות מהדורות הקודמים הולכות ומתקיימות בימינו; החלומות אשר חלמו לפנים בעלי הזיה, מתלבשים עתה בגוף והם עומדים לפנינו בצביונם. כמעט בכל יום נשמע על אודות איזו המצאה חדשה אשר הדמיון היותר חזק לא יכול היה לשער לו לפנים כי דבר כזה יוכל להיות במציאות. פוטוגרף, טלגרף, טלפון, פונוגרף, קינטוגרף, קרני אור רנטגן וכו' וכו'.[10]

הכתבות על הפקת הסרט "מהאבוס עד לצלב" משתלבות בפרסומים השונים על הראינוע ומהותו הטכנית והאמנותית בדפי עיתוניו של אב"י, וגם בזאת היה חלוץ:

בהבאת דעת התמונה הנעה לעיתונות העברית בארץ-ישראל.

מקורות

[1] “The Sydney Morning Herald”, 5 April 1912, p. 2

[2] על ההסרטה בארץ, ראו, “From Jerusalem To the Sea of Galilee”, מאת: J. P. McGowan. מאות ידיעות שונות על הסרט לפני, בזמן ואחרי הפקתו, אפשר למצוא באתרי העיתונות הדיגיטלית (למשל, "ספריית הקונגרס"). וכן באתר IMDb.

[3] צילומים לסרט נעשו גם באתרים אחרים בארץ (בית-לחם, נהר הירדן ועוד).

[4] "הצבי", חמישי ביוני 1912, ע' 3.

[5] על אב"י והראינוע, ראו: אתר "בית הסרט העברי", במאמר "על ראשית הראינוע אצל אליעזר בן-יהודה" – פרקים א' + ב'.

[6] תמיהתם של הירושלמים קשורה גם באמנות האיפור והתחפושת המעולה של יוצרי הסרט, הנזכרת, למשל, במאמר על Robert Vignola, 1953-1882, שחקן, תסריטאי ובימאי סרטים, ששיחק בתפקיד "יהודה איש קריות": ראו:

“Picture Stories Magazine”, Sep. 1914 – Feb. 1915, p. 326

[…] to prove what a master of make-up he is it may be mentioned that he was able to walk about the streets of Jerusalem whilst playing in “From the Manger to the Cross” without attracting any attention, so clever was his make-up.

[7] "הצבי", עשירי ביוני 1912, ע' 3.

[8] "העולם", 16 ביולי 1912, ע' 15..

[9] "הצבי", 14 ביוני 1912, ע' 3.

[10] מהמאמר "נפלאות המדע", מאת אב"י, "הצבי", ח' באדר ב', אלף ותתכ"ח לחורבן [תרנ"ז, 12 במרץ 1897] , גל' כ"ג, ע' 2.