גברת מרגוט

פרטים: נכתב על ידי יעקב הלחמי; קטגוריה: מאמרים; נוצר ב 22 ינואר 2018; כניסות: 4100

גברת מרגוט ...

כך נהגנו, אנו עובדי "אולפני הסרטה לישראל", לקרוא לבעלת העסק: מרגוט קלאוזנר. היה בזה עירוב תבשילין מסוים: מצד אחד הביחד הישראלי ולעומתו הכבוד שחשנו לה. כמובן שתוך כדי עבודה לא פגשנו בה הרבה, אבל רוחה הייתה שורה בכל. מפעם לפעם, אספה את עובדיה לשיחת גיבוש ועידוד. באחת מהן, נדמה לי 1954, ביקשה בגלל מצבו הכספי הקשה של האולפן לוותר שלושה חודשים על שכרנו. לא תאמינו, אבל נענינו לה, ובמבט לאחור נראה לי שכך היה במידה רבה בגלל אישיותה.

לאולפנים הגעתי בשנת 1953, אחרי שירותי הצבאי בנח"ל. בהם קיבלתי את היסודות שבהמשך "חיי באמנות" הביאו אותי להיות בצוות המייסד של הטלוויזיה החינוכית הישראלית. המעשה שעשתה מרגוט קלאוזנר, להקים אולפן סרטים מודרני ולממן אותו מכיסה, נתן לכמה בעלי מקצוע לעתיד את המצע הראוי לחינוכם הקולנועי. למשל, אילן אלדד, דוד פרלוב. היו גם יצרנים קטנים רבים שקיום המעבדה ושירותיה אפשר להם ליצור שפע של סרטים קטנים, בעיקר פרסומות, הדרכה וחינוך, ותעמולה; זה יצר אווירה של עשייה קולנועית. אנשים ידעו זאת וכיבדו אותה על כך. בתקופת עבודתי שם יצרתי (עם אליעזר דויטש המנוח) את סרטי הראשון: יום העצמאות ה-12. לא הייתי יכול לעשות זאת בלי אותה תשתית שיצרה מרגוט.

בעיני הצבריות נראתה קצת מוזרה, תימהונית משהו. אחרי שנפטרה התבדחו, בגלל עיסוקה בפארא-פסיכולוגיה, שלא מתה אלא יצאה להשתלמות. דיבורה הקטוע משהו, השימוש בפנייה "מַיְּין קִינְד" והשפה הגבוהה שלה, הוסיפו על רושם זה. אבל, אני, כמי שחונך בבית אנשי תיאטרון וכבוד לספר ולסופר, כיבדתי אותה מאוד, בצד לגלוג קל.

פעם אחת התקיים "ערב עובדים" בביתו של חתנה צבי שפילמן. בטעות הגעתי הרבה לפני הזמן, ולמרבה מבוכתי נתקלתי בחמותו מרגוט קלאוזנר פנים את פנים. היא עמדה על ברכיה מתקנת משהו בכיסוי לספה, ומתלוננת בפני על בני הבית שאינם דואגים לשמור על מה שצריך לשמור. עזרתי לה, עד שבאו האורחים האחרים. כך פגשתי בה "בנעלי בית". ודווקא הסיטואציה של אמא דאגנית עוררה בי יתר כבוד אליה.

פעם נסעתי עם בנה, עמוס מוקדי, אז נער. ברדיו סופר על הבורסה והוא כעס מאוד, מדוע משדרים דבר כזה. חשבתי שאינו מבין והסברתי לו מה עושה בורסה. הוא התרגז עלי ואמר שהכסף שם בא מגזילת העם ועוד כהנה וכהנה. כל הנוכחים לא ענו לו, רק חשבנו, קל להיות סוציאליסט-מרכסיסט עם אמא מיליונרית.

1961, החלטתי ללמוד באוניברסיטה. צבי שפילמן שניהל את האולפנים, סירב לאפשר לי ללמוד ולעבוד במקום. בתמיכת הורי החלטתי לצאת לדרך עצמאית, וזה סיפור אחר. זכאי הייתי לפיצויים וקיבלתי שטרות לפדיון. הייתה איזו בעיה והגעתי למשרדה של מרגוט. שם שאלה אותי אם אמרתי עליה דברי גנאי, אינני זוכר מה. הסתבר לי ש"אנשים טובים" דאגו לסכסך בינינו. מדוע? לא יודע עד היום. מכל מקום הבטחתי לה שלא היו דברים מעולם, ישבתי במשרדה ואמרתי לה שבחה בפניה, על פועלה לבניין תעשיית סרטים בא"י, עניין, כפי שידעה, נגע לי באופן אישי. כך השלמנו.

נעמי,

אני ממליץ לפנות לחנה רימר, שבעלה עבד גם הוא באולפנים והכירה את מרגוט קלאוזנר אישית, נדמה לי עוד מגרמניה. היא כבר בת 90 אך צלולה.

אמרי לה שאני הפניתי אותך.

===

פורסם לאחר פטירת יוסי הלחמי, וכפי שהותיר בעזבונו