וַיְהִי בִּימֵי

וַיְהִי בִּימֵי, היה סרט העלילה האמנותי הראשון שהופק בארץ ישראל בכוח-אדם מקומי ובהון פרטי וביוזמת הבמאי חיים הלחמי, התפאורן צבי גולדין והצלם נתן אקסלרוד.

חלום השלושה

"ויהי בימי"[1] נוצר ביוזמת שלושה בחורים שחלמו את חלום הסרט העברי בארץ-ישראל. שניים מהם היו יוצאי חברת הסרטים "זהר פילם",[2] הבימאי חיים הלחמי[3] והצייר-תפאורן צבי גולדין[4]. אחד ממייסדי החברה, הסופר והעיתונאי שלמה בן-ישראל,[5] סימן בקצרה באחת מכתבותיו את המטרות הלאומיות, האמנותיות והכלכליות של "זהר פילם" ותעשיית הסרטים העבריים בארץ-ישראל בכלל: בימינו, משמש הפילם אמצעי תעמולה כביר, במה אמנותית חשובה ועם אלה יחד - רווח הגון בצידו. [---] אז החליטו לייסד חברה ליצירת סרטים בעלי תוכן רומנטי-לאומי. שלוש מטרות היו לפניהם: להראות לעולם את חיי היצירה בארץ-ישראל, לפתח תעשייה חדשה בארצנו, היכולה להעסיק מאות אנשים ולהפיץ את רעיון התחייה בכל רחבי העולם".[6] לפי דעתו סרט ארץ-ישראלי יכול להיות רומנטי וגם לאומי, להיות מופק לפי אמות מידה תעשייתיות של רווח והפסד ובכל זאת לשמש צינור להפצת דבר המפעל הציוני ברחבי תבל ובכל אלה יכול להיות גם בימה אמנותית. בשנה וחצי (1930-1929) של פעילות "זהר פילם" ניסו חבריה להוציא את רעיונו של בן-ישראל מן הכוח אל הפועל ולא עלה בידם, בעיקר בגלל מחסור בהון. בכל זאת לא בוזבז הזמן לשוא. נרכש ניסיון רב בהפקה; נכתבו תסריטים לסיפורים "ליד הקיר" של אהרון ראובני[7] ו"עץ השדה" של אביגדור המאירי,[8] עובד תסריט "סיפורו של גרישה" מאת שלמה בן-ישראל, ניסו לקנות את תסריט "גן צרי" מאת זאב ז'בוטינסקי;[9] עם הצלם אהרון סוטקר[10] צילמו צילומי ניסיון וקטעים שנועדו למשוך משקיעים ונבדקו אפשרויות לרכישת ציוד הסרטה מתקדם; הוקם אולפן ללימודי משחק בסרטים. כשנגמר מעט הכסף התפרקה החבורה. אבל חיים הלחמי וצבי גולדין לא נחו והמשיכו לחפש הזדמנות ואפשרות ליצור סרט. שניהם גרו בבית ברחוב השרון 14 בתל-אביב, והרבו להיפגש ולדבר על חלום הסרטים. דבורה הלחמי,[11] אז בחורה צעירה בת 22, התרשמה מאוד מלהט היצירה שלהם ובזיכרונותיה סיפרה: בכל בוקר אפשר היה לדבר על סרטים. כבר בבוקר כשהיו מתעוררים אז היה רעיון שצץ במשך הלילה [---] והיו יושבים בחצר ליד הדלת ומדברים שעות על "פרגמנט" [Fragment]. אם יעשו "פרגמנט" ויראו אותו לאנשים אז בטוח שהכסף יזרום. ובכן עשו איזה "פרגמנט" ואני לא זוכרת לאן זה נעלם ואצל מי זה נמצא. על כלפנים גם זה לא עזר.[12] כךדיברו ודיברו, הרבה מלים ואף לא פרוטה שחוקה אחת נמצאה להם להגשמת חלומם.

היזם השלישי היה נתן אקסלרוד, צלם צעיר, שאפתן ונמרץ[13]. הוא עבד כשכיר במעבדת "מולדת" של ירושלים סגל[14], מתרגם הסרטים הנודע. שם צילם יומנים וסרטי פרסומת (שכבר צצו בהם יסודות עלילתיים), ואף יזם הפקת סרט עלילה ארוך בשם "החלוץ", בבימויו של המשורר אלכסנדר פן.[15] אקסלרוד היה מהחלוצים ששאפו להקים תעשיית סרטי עלילה בארץ-ישראל, ולעניין זה הקדיש את כל חייו. הסרטים שצילם ב"מולדת" היו הצעד הראשון לקראתו, בייחוד אותם שהיה בהם יסוד עלילתי (סרטי הפרסומת ו"החלוץ"). אולם ירושלים סגל, החליט שאינו רוצה יותר להפיק ולממן סרטים והסתפק במלאכת תרגומם. אקסלרוד פנה לחפש אנשים שיוכלו להרים את המשא האמנותי של המשימה וגם להשיג מימון. בשל פרשת "זהר פילם" נודע לו שמם של הלחמי וגולדין והוא החליט לפנות אליהם.

מוסי-בוסי

כך קרה שבבוקר אחד הקיש על דלתה של משפחת הלחמי. דבורה הלחמי זכרה את הפגישה הזאת: והנה בבוקר אחד, חורפי, כחודש לפני פורים מתדפק על דלתנו בחורצ'יק צעיר ואני פותחת לו את הדלת. בחור כזה בין בלונדי לג'ינג'י, פניו רזים, נראה מורעב. חשבתי שהוא איזה "מוּסַי-בּוּסַי". אני צריכה להסביר מה זה. זה עולה חדש. עולים חדשים עדיין דיברו בהברה אשכנזית. אז אנחנו הדור הצעיר בארץ היינו מכנים אותם בשם "מוּסַי-בּוּסַי", ההיגוי האשכנזי של "מתי באתי". אז חשבתי שזה אחד כזה, כי היו באים לשאול אותנו איך אפשר להגיע לעבוד בתיאטרון היו שחקנים שהגיעו לארץ כחלוצים אבל הם רצו בכל זאת לשחק וצריך היה להסביר להם שמוטב להם שילכו לעבוד בכביש. הוא נכנס ואני אמרתי לחיים שמחפשים אותו. הבחור החזיק חבילה עם ניירות ביד, והנה כעבור כמה דקות היו שניהם שקועים בשיחה עמוקה מאוד. זה היה הצלם נתן אקסלרוד. הוא עדיין דיבר רוסית והם ישבו שניהם ודיברו רוסית. הוא בא עם הצעה. הוא כתב תסריט שעלילתו מתרחשת בפורים על רקע ה"עדלאידע". אז זה כבר לא יעלה כסף. בשביל לצלם את ה"עדלאידע" איש לא ידרוש מאתנו כסף.[16] דבורה הלחמי שהבחינה שנתן אקסלרוד מורעב עמדה להכין לו ארוחה דשנה, צבי גולדין עלה מהקומה הראשונה והצטרף לשיחה, אקסלרוד השביע את רעבונו והשלושה הסכימו לחבור ולעשות את הסרט.

צבי גולדין היה מעצב אמנותי מעולה. התפאורות שהקים והתלבושות שעיצב ב"תיאטרון לילדים", איורי ספרי ילדים משלו (אחד מהם היה "עודד הנודד") ועיסוקו כמורה לציור תרמו הרבה לחינוכם האמנותי של ילדי ארץ-ישראל. לפני שעלה לארץ רכש ידע על אמנות הסרטים כשעבד במשרד החינוך הסובייטי. ב"ויהי בימי" שימש מעצב ותפאורן (בכותרות הסרט הופיע שמו כ"צייר"). לימים תכנן ובנה את המעבדה של חברת פא"י. נתן אקסלרוד בא עם השאפתנות שלו והרצון העז להצליח. הוא צירף לעיסקה את הרעיון לסרט, ניסיונו כצלם ואת האפשרות להשתמש במצלמה ובמעבדה של "מולדת".[17] הוא צילם את הסרט ומופיע בכותרות ככותב ה"סצנריו". הבימאי חיים הלחמי, שלמד בקורסים לקולנוע כשגר בגרמניה (1925-1920) ואת ניסיונו קנה לו ב"זהר פילם", עיבד את ה"סצנריו", פיתח את הדמויות, כתב את תסריט הצילום ואת כתובות הסרט (שהיה אילם), וביים אותו.

קבצנו על-יד

השאלה הראשונה שעמדה לפניהם הייתה מאין יבוא הכסף להפקה? במכתב מחיים הלחמי למכרו ירמיהו היילפרין[18] סיפר על תלאות ההפקה: התארגנו שלושה אנשים והם: ה' אקסלרוד, הצלם של המעבדה "מולדת", אני בתפקיד הריז'יסור של "זהר פילם", וה' גולדין, הצייר בחברה זו [---] אנו התחלנו את עבודתנו כאנשים פרטיים - וחושבני כי זו היא הדרך הכי בריאה. אך בהתחלת עבודתנו אין אנו רואים לעצמנו אפשרות אחרת מאשר להיעזר על-ידי ידידים (מובן שלא בצורה של פילנתרופיה).[19] כך יצאו השלושה לדרך עם הרבה רצון טוב וכיס ריק: בהתאמצויות גדולות, שאין פשוט לתאר אותן, עלה בידנו הדבר. כשניגשנו לעבודה לא הייתה בידנו אף פרוטה אחת: (פשוטו כמשמעו!). הקופסה הראשונה נגטיב לקחנו בקרדיט ולא ידענו באיזה אופן נשלם אותה, ואיך נשיג את השנייה. אך בטוחים היינו במרצנו וביכולתנו וקווינו שעל ידי עבודתנו נכריח את האנשים, שמהם חשבנו לקבל הלוואה, לתת בנו אימון ולהלוות לנו את הסכום הדרוש, ואמנם לא טעינו. קיבלנו סך של 15 לא"י (!) בתור הלוואה. חתמנו שטר והמשכנו בעבודה ובחיפוש אחר סכום נוסף. את הסכום הנוסף קבצנו על-יד. עוד שטר אחד על 3 לירות חתמנו, פעם נתן חבר אחד שלנו לירה, שני חצי וכו', עד שהגענו ככה לסכום של 28 לירות. והנה בכסף זה עלה בידנו ליצור פילם קטן של 600 מטר.[20] ההלוואה המושיעה באה מעו"ד ד"ר דוד וייסמן.[21] גם הוא היה דל אמצעים, אבל אוהב אדם שתמיד השכיל להשיג כסף לתכניות שונות ומשונות לתועלת הציבור. הוא היה מהתומכים הנלהבים של רעיון הקמת תעשיית הסרטים בארץ, מראשי היוזמים והפעילים של "הקבוצה האיניציאטיבית לארגון חברה למען הקמת מכון קבוע של סרטים (פילמים) לראי-נע וקול-נע בארץ-ישראל". לקבלת ההלוואה עזרה גם העובדה שהיה קרוב משפחה לחיים הלחמי ומודע לנתן אקסלרוד. כעבור שנים הזכיר אותו הלחמי לשבח: הגב המוסרי שתמך בהם ועודדם היה עו"ד ד"ר דוד ויסמן. הוא שהמציא לנו – ואין אני יודע עד היום הזה מהיכן – 50 לא"י טבין ותקילין, הסכום "ההוליבודי" שבו נוצר הסרט הארץ-ישראלי הראשון לאחר אלפיים שנה.[22]

חיסכון רב בהוצאות הושג בגלל שרוב העושים במלאכת הסרט עבדו בחינם. השחקנים היו ידידיו וחניכיו של הבימאי והסתפקו בכבוד להופיע בסרט. מספר הלחמי: בזה שהיצרנים לא באו על שכרם אני בטוח. אך מסופקני אם גם השחקנים המקצועיים, משה חורגל, עלינה סטרניצקה, יחזקאל פריידמן וברוך קדרי הפיקו תועלת חומרית כלשהי. די היה לנו שהפקנו "פילם" בלשון דאז. אך השחקנים החובבים, תלמידי הסטודיה שאני ניהלתי, שכרם היה רב: הם "השתתפו" בסרט![23]

גם השמש, תושבי תל-אביב, רחובותיה והעדלאידע היו בחינם, תנועת בית"ר תרמה פלוגה מאנשיה לשמש ניצבים. מסביב לצוות טרחו חברים ומתנדבים שנתפסו גם הם לחלום "הוליווד של ארץ-ישראל". נתן כספי, איש האבזרים והתלבושות ב"הבימה" ומכרו של הלחמי מימי תיאטרון "התא"י", בא לביתו ובידו שני שקים מלאים בבגדים ממחסן התיאטרון, שפך את תוכנם על הרצפה, לא חיכה לתודה ונעלם כלעומת שבא. ישראל ספיבק, גיסו של הבימאי, מצא אוצר של בדי אריזה וארגזי עץ בחנות "המחסן המוסיקלי", של הופנקו,ששכנה בבית אביו ברחוב אלנבי 81. הוא הביא אותם לצבי גולדין שבנה מהם את התפאורות והציב אותן על גג הבית ברחוב השרון. פנחס זוסמנוביץ', מבית "הפנסיון האמריקני" ברחוב ליליינבלום 39, הרשה לצלם במלונו. בתמורה ראו באחת הסצנות את שם המקום מתנוסס על שלט, ובאחרות את מרפסת הבית המפוארת ואחד מחדרי המלון. אבל היו דברים שעלו בכסף. צריך היה לקנות נגטיב לצילום ופוזיטיב להדפסה, לשלם ל"מולדת" בעד שירותי המצלמה והמעבדה ולספקים שונים. לאלה השתדלו לשלם במעט הכסף שנאסף ועדיין נותרו חובות.

קופסה מרובעת וידית

במשך ימי השבוע היו העובדים בסרט טרודים בפרנסתם, לכן צילמו בשבתות ובחופשות. המצלמה הייתה פשוטה ביותר: קופסה מרובעת וידית ואקסלרוד היה מסובב אותה. [24] לדעת הצוות: מכונת הצילום שצילמנו בה עתיקת יומין ומקומה במוזיאון לעתיקות. [25] לתאורה השתמשו בלוחות עץ שעליהם הדביק צבי גולדין נייר-כסף ובשמש הארץ-ישראלית הנדיבה.

כשבחר את השחקנים לקח חיים הלחמי בחשבון שרק למעטים משחקני התיאטרון המקומי יש ניסיון במשחק לפני מצלמה. היה גם שיקול כלכלי, למצוא שחקנים שלא ידרשו תשלום. לכן בחר אותם מבין חבריו ותלמידיו, שאת יכולתם האמנותית הכיר היטב ואת שירותיהם יכול לקבל בחינם. מתיאטרון ה"מטאטא", שבו היה חבר, לקח שלושה: את משה חורגל לתפקיד מנדל החייט, את אלינה סטרניצקה[26] לתפקיד ציפה החייטת ואת ברוך קדרי לתפקיד הרב. יחזקאל פריידמן, תלמידו ב"סטודיו" של התא"י, שיחק את התייר האמריקני. מתלמידי ה"קינו סטודיה" שליד "זהר פילם" (שבו ביקש חיים הלחמי להכין סגל שחקנים לתעשיית הסרטים המקומית), נבחרו: חנה חיים לתפקיד התיירת האמריקנית, חיה ורטה[27] הייתה חדרנית  המלון, הלל הוז שיחק את החלוץ, אחיו את מלצר המלון, שמואל פוליבה התחפש לאחת השכנות הנוכחות בקריאת המגילה. החלוצה הייתה מכרה של נתן אקסלרוד. הרקדנית-ליצנית בחלומו של החייט ליצנית בחלומו של מנדל וניצבת בקהל החוגגים הייתה דבורה הלחמי. שניים מהילדים המכים את המן הרשע הם האחים סולומיאנסקי, בניו של עובד חברת החשמל שגם הוא גר ברחוב השרון 14 . קבוצה מיוחדת של ניצבים היו אנשי פלוגת בית"ר, יוצאי לטוויה, שעליהם אמר הבימאי: חומר בעל משמעת שאין כמותה.[28] השחקן משה חורגל למד משהו על משחק בסרטים בסטודיו של התא"י: בשיעורים האלה נטל חלק גדול חיים הלחמי, מפני שכבר אז התעניין בקולנוע ובעבודה של במאות.[29] כשבא לעבוד בסרט התרשם חורגל כי: עם הלחמי זה היה בעצם בית-ספר, זה היה מעין סטודיו. [30] לקראת ההסרטה כתב הלחמי את תסריט הצילום, שאז נקרא בשמו הגרמני "דְּרֵיי-בּוּך". הכל חייב היה להיות מתוכנן מראש, משום שעל העבודה האמנותית בסרט הוטלה מגבלה כלכלית חמורה – התקציב לנגטיב היה כה זעום עד שהיה הכרח לכלול בסרט את כל מה שצולם. לא היה מקום לטעויות וכסף לצילומים חוזרים. [31] העיצוב האמנותי של הסרט זכה לידו המקצועית של גולדין, התפאורן בעל הניסיון הקולנועי מרוסיה ובסרט ניכרת תרומתו החשובה לתכנון הסצנות ולקומפוזיציה שלהן. בגג ביתם השתמש כבימת צילומים והקים שם את חדרו של מנדל החייט. הכניסה לגג שימשה כפתח החדר. גולדין היה גם האחראי לתלבושות, למסכי רקע, ללוחות "זורקי אור" ולכותרות הסרט. תחת שרביטם של שני אמנים מובהקים אלה הצדיק נתן אקסלרוד את השבח שנכתב עליו, צלם מוכשר שהתמחה במעבדת "מולדת" , [32] והצליח במצלמה הישנה ובמעבדה העלובה לחולל נס ולהעלות על הבד סרט שצילומיו מקצועיים; "ויהי בימי" נחשב לאחת מעבודות הצילום המוצלחות ביותר שלו.

"ויהי בימי" היה סרט אילם, פשוט מפני שליוצריו לא היה כסף כדי להפיק סרט מדבר. לכן הוצגו מהלך העלילה ודברי השחקנים בכתובות שהודבקו בין התמונות. המוסיקה באה מתקליטים. אחת השיטות לליווי מוסיקלי סינכרוני לסרטים האילמים הייתה בשיטת הגרמופון הנע בהתאמה למכונת ההקרנה. בשנת 1932 עדיין נמצא בארץ ציוד ליווי קולי זמין ותקין. הבימאי הלך ל"המחסן המוסיקלי" של הופנקו ובחר שם תקליטים של מוסיקה שלדעתו התאימה לסרט. שתי המנגינות המלוות את הסרט, "סטאמבול טאנץ" (ריקוד איסטנבול) ו"קוקז טאנץ" (ריקוד קוקז), הן מנגינה טורקית ומנגינה קוקזית שהותאמו לטעם היהודי ובוצעו בסגנון הכליזמרים. הן הוקלטו בארצות-הברית בחברת "קולומביה", בתקליטים בפורמט של " 10. משך הנגינה היה שתיים וחצי דקות לצד. הבימאי לא הסתפק במוסיקת הרקע. סיפר משה חורגל: חיים הלחמי היה מעוניין מאוד בהשמעת מלים עבריות מעל המסך. ברחוב נחלת בנימין היה מעין אולפן ושם היו מקליטים תקליטים.[33] נשלחתי לשם. אני זוכר את מה שהקלטתי : ויהי בימי המלך אחשורוש הוא המלך אחשורוש המולך מהודו ועד כוש שבע ועשרים ומאה מדינה.את התקליט הזה הביאו לתיאטרון מוגרבי. [34]

כששמעה דבורה הלחמי את קריאת המגילה בזמן ההקלטה הציעה לקרוא לסרט בשם: "ויהי בימי", כך זכה הסרט בשמו. בהצגת הבכורה, כשנשמע באולם הפסוק הראשון של "מגילת אסתר" בקולו של חורגל, פרץ הקהל במחיאות כפיים: לכבוד המלה העברית שבראשונה נשמעה בסרט מתוצרת הארץ. [35] משפט מוקלט יחיד זה גרם לקולנוע "ציון" בירושלים לכתוב במודעת הפרסומת לסרט את ההודעה החשובה: הסרט הקולני העברי הראשון בארץ-ישראל. [36] התקליט אבד, אבל זכות ראשונים עומדת לו עד היום.

"מצחיק"

עלילת הסרט מספרת על חייט אדוק, יוצא מזרח-אירופה, הנמלט ביום הפורים מתחת ידה הקשה של אשתו ומסתתר מפניה בין החוגגים בתל-אביב. החייטת הזועמת יוצאת לרדוף אחר הבעל הסורר ולהשיבו לביתו. בסיפור מקביל מתגרה תיירת יהודיה אמריקנית בתייר יהודי אמריקני, אם יצליח לזהות אותה ביום הפורים בחוצות העיר ויביא אותה לרבנות תינשא לו. השניים מתחפשים בבגדי חלוצים, עוטים מסכות ויוצאים לחפש זה את זו בעדלאידע. התייר מתחכם ומחליף את מכנסי החלוץ הקצרים ואת החולצה והכאפיה הלבנות שלו בקפוטה ובמגבעת של החייט ואף מדביק זקן לפניו. למרבה המבוכה חוגג בעיר עוד זוג, חלוצים אמיתיים, הגורם לתוספת בלבול וטעויות: החייטת חושבת שהתייר הוא בעלה, התיירת חושבת שהחלוץ הוא התייר, התייר חושב שהחלוצה היא התיירת, החלוץ חושב שהתיירת היא החלוצה. כך גורמים התחפושות, המסכות וחילופי הזהות למצבים מצחיקים, כשהגיבורים מחפשים זה את זו וטועים זה בזו. הסוף טוב. כולם מגיעים לרבנות, ושם מתאחדים כל הזוגות.

על הצלחת "ויהי בימי" כתב חיים הלחמי: פלא שהוצאנו לאור עבודה כזו! הצלחנו להוציא לאור את הסרט הארצישראלי הראשון. [37] אחד הדברים שעזרו ל"פלא" להתחולל היה השימוש שנעשה בכלים האמנותיים של הקולנוע, בתבונה ובמחשבה תחילה, דוגמת התקריבים. [38] שימוש בתקריב נמצא כבר בפתח הסרט. הים הוא מאפיין מובהק של העיר תל-אביב באמנות הארצישראלית: בשירה, בציור ובספרות. הוא חלק מתמונת העיר - עיר יושבת על שפת הים. [39] רצף התמונות הפותח את הסרט בנוי על ראייה זו של הים:

1. .L.S ים ושמיים.

2. .C.U גלי הים נעים. DISS אל

3. L.S. Pan. על תל-אביב העיר הלבנה.

התקריב 2 מדגיש את האופי התל-אביבי של הסרט בהצגה מ ק ר ו ב של תכונה משותפת לים ולעיר, התנועה בקצב מתמיד. גלי הים נעים ותל-אביב שנולדה מהם (2 - DISS אל 3) קיבלה בירושה קצב זה - כמוהם היא תוססת, רוגשת, עיר בלא-הפסקה. ומפני שמתקריב זה מתחיל הסרט, נקבע בכך גם קצבו, קצב תל-­אביבי. היסוד התל-אביבי שבסרט מוזכר גם בעיתונות (ראו: נספח א').

בעזרת התקריבים התעניין הבימאי גם ברגשות המובעים של גיבוריו, אפיין אותם ופיתח את העלילה. כך, בקטע של קריאת המגילה בפתיחת הסרט:

1. .C.U " מגילת אסתר" - .DISS אל

1א'. כתובת: פורים, היום היחידי בשנה, בו יישר מנדל החייט את גבו הכפוף והרגיש את עצמו בן חורין אפילו מידי ציפה "אשת נעוריו החביבה".

1ב'. .C.U " מגילת אסתר" - . DISS אל

2. . L.S קריאת המגילה בבית החייט. הוא עומד וקורא בניגון במגילה המונחת לפניו על השולחן. מצידו האחד יושבת החייטת ועומד ילד, מאחור יושבת שכנה, מצידו השני יושבים שני ילדים, ברקע האחורי ילדים שמחים.

3. .C.U החייט קורא במגילה, מתנועע בקצב הקריאה, פניו שמחות וכולו מלא בחדוות החג.

4. .C.U החייטת מסתכלת בספר ומאזינה לקריאה, אבל, עיניה משוטטות כל הזמן ומשגיחות על הנעשה.

5. .M.C.U המן הרשע מצויר בפחם שחור על הקיר, הילדים מכים אותו במקלות, מחייכים (קרוב, ברקע קדמי) לכיוון המצלמה.

6. .C.U פני החייטת מתעוותים בכעס, זועפת, פני מרשעת.

7. .C.U רגל החייטת הולמת ברצפה בזעם.

8. .L.S ה חייט מנסה לפייס את החייטת, היא נוזפת גם בו, הוא נכנע לכעסה וממשיך לקרוא במגילה. כעת פניו עגומים.

.F.O

קטע זה פותח את הסרט ונועד להציג בפני הצופים את אופיים של החייט והחייטת ואת הקונפליקט שביניהם - שממנו משתלשלת העלילה והבנוי על מוטיב ידוע באמנות: הבעל המדוכא מול אשתו השתלטנית. הכתובת 1 א' מציגה את הקונפליקט ויחסו ליום הפורים. בעקבותיה פותחת תמונה 2 את העלילה בסצנה כללית המציגה אווירה נינוחה (כביכול) של חג הפורים, זמן חופשתו של מנדל החייט. כעת באים התקריבים 3 ו- 4 , שתפקידם להציג את האופי המנוגד של שתי הנפשות העיקריות הפועלות בסרט, ועל ידי כך להציג את המתח שביניהן. מנדל החייט ( 3 ) מלא שמחה, כולו חיוך ואהבת הבריות. ציפה החייטת ( 4 ), נוקשה וחמוצה, לכאורה שקועה בקריאה, אך באמת עיניה משוטטות סביב לראות אם אין מי שמפר את המשמעת. מפניה ניכר שאצלה לא שינה החג דבר. הניגוד שבין התקריב 3 לתקריב 4 מבשר את הסכסוך העומד לפרוץ בין בני הזוג. בתמונה 5 קורה הדבר כשהילדים מכים את המן לפי המנהג הידוע. הכאת המן הרשע נתפסת כהפרת הסדר וכערעור על סמכותה של ציפה, דבר שאינה מוכנה להתיר. התקריבים הבאים (7,6) מראים את תגובתה. מהפנים הנוקשים פורצת הרשעות בכוח, והקשר הסמלי שבין תמונת המן הרשע לתמונת החייטת המרשעת מתבהר. התקריבים 7,6,4, מגדירים את מעמד אשת החייט בסרט: "עוכרת השמחה". כך הם מצביעים על כיוון העלילה: אין מקום בפורים למי שאינו מרבה בשמחה, יש כאן הקבלה לספור המגילה: המן "עוכר השמחה" נוצח ו"השמחה" חזרה לבית ישראל. כך יקרה גם בסרט: החייטת "עוכרת השמחה" תנוצח ו"השמחה" תחזור אל החייט. ובאמת, הסרט מסתיים בתקריב של מנדל הצוחק אחרון. בתמונה 8 מתפתח הסכסוך. מנדל, ברוח הפורים, מנסה לסנגר על הילדים (המערערים על סמכותה של החייטת ורומזים על רשעותה). ציפה נוזפת בו וכופה עליו את רצונה, הסדר בבית שב על כנו. מנדל חוזר לקרוא במגילה, אך עתה פניו עגומים. מצב זה שבו אין מנדל יכול להשתחרר מעולה של זוגתו גם ביום הפורים רומז להתפתחות של עלילת הסרט: החייט עוד יעז וימרוד.

דוגמה אחרת לשימוש האמנותי בתקריבים הם צילומי הרגליים. יש בסרט שבעה צילומי רגליים (שניים מהם חלק של צילוםL.S ). רגלה של החייטת, נעולה בנעל גבוהה וגסה, ההולמת ברצפה בזעם, מראה את האופי השתלטני שלה. רגליה הגרובות משי של התיירת האמריקנית מתנועעות בקוקטיות מול רגליו של התייר האמריקאי העומדות דום. כך מתעמתים השניים: אישה גנדרנית מתגרה בגבר האוהב, המוכן להיכנע לגחמתה. רגליו של החייט היושב על שולחן עבודתו, משוכלות תחתיו כדרך החייטים, בלא-תנועה, כאילו הן כובלות אותו למקומו. לעומתן, פלג גופו העליון של מנדל מתנועע בקצב המנגינה הפורימית החודרת לחדרו מהרחוב דרך החלון הסגור (!), ועיניו פונות מפעם לפעם אל מקור השמחה. הניגוד בין הרגליים הדוממות לתנועת פלג הגוף העליון מציג את מלחמתו הפנימית של החייט, בין הכניעה לאשתו לרצון למרוד בה ולהשתחרר. תקריב רגלי החייט, המניעות את מכונת התפירה בקצב מכאני-מונוטוני, בא להציג את תוכן חייו של מנדל המדוכא, והתקריבים הבאים - תנועת המחט במכונה, פני החייט הכפוף על עבודתו - מחזקים רושם זה. לעומתם, התקריבים המתערבבים בתמונת החייט העובד - ריקוד הליצנית, התוף והרעשן - הם בקצב השמחה הפורימית, החופשית והפרועה, בניגוד לקצב חייו המונוטוני של החייט. הם נציגים של העולם החופשי, שמחוץ לבית מלאכתו של מנדל. הופעתם, ב"חלום בהקיץ", מניעה אותו לקום ולמרוד. הרגליים הבאות הן של התיירת והתייר. הם יוצאים מהמלון מחופשים בבגדי חלוצים, יורדים במדרגות (כל אחד מהם בסצנה אחרת) כשהמצלמה מגלה תחילה את הרגליים בלבד. מהן לומד הצופה מה עשתה להם התחפושת. התיירת נשארת גנדרנית ומתגרה גם בבגדי חלוצה (המסמלים פשטות וצניעות). התייר מפגין רגליים חשופות במכנסי חאקי קצרים, שהן ניגוד גמור לדמותו הקודמת החנוטה בחליפה ועניבה. כעת הוא "משוחרר" ומוכן להשיב מלחמה לאהובתו הקנטרנית. אין זה חילוף בגדים אחרון לתייר. הוא פוגש בחייט ומשכנע אותו להתחלף בבגדים. תמונת רגלי השניים: רגלי החייט בביריות המגוחכות ומכנסי החלוץ הקצרים, והתייר במכנסי החייט השחורים הארוכים והקפוטה שלו, מלמדת על השינוי שחל בהם. המראה "המשוחרר" של רגלי החייט (בניגוד לרגליו בזמן עבודתו) מסמל את החופש שזכה בו. התייר חוזר, כביכול, לבגדו הקודם, החליפה, אך רגליו במכנסי החייט מראות גם הן את השינוי שחל בו. המכנסיים השחורים הארוכים של החייט, הדומים למכנסי חליפתו של התייר, הם כעת מסכה שמאחוריה מסתתר הגבר שהחליט ששוב לא יסדרו אותו. כעת הוא שמציב אתגר לתיירת. גם החייטת מתחפשת לרגע – חבורת חוגגים מקיפה אותה בריקוד משולהב, ניגוד גמור לעולמה (שבו אפילו להכות את המן אסור), ואחד מהם מרכיב על ראשה מסכת חמור, מחווה לסצנה הידועה מ"חלום ליל קיץ" של שייקספיר. אלא שלא כבן דמותה במחזה היא משתחררת מהמסכה בכוחות עצמה ושוב יוצאת לרדוף את בעלה. ההתחפשות לרגע לא הצליחה לשנות אותה.

כאמור לעיל, משמשים התקריבים הנמצאים בחלק הראשון של הסרט (עד רגלי החייט והתייר שהחליפו את תלבושתם) להצגת גיבורי הסרט, אופיים, תפקידם בעלילה והקונפליקט שביניהם (בצד תפקידם המסורתי כמדגישי מידע ומעברים). אכן, רוב הסרט מורכב מצילומים כלליים. "ויהי בימי" נוצר כ"מצחיק"[40] ומטבעו לא נזקק ז'אנר זה לתקריבים. כוחו היה במצבים המצחיקים ובעמדתם של הליצנים ביחס לסביבתם. לאלה היה חשוב השימוש בצילומים כלליים. כל דמות הוגדרה בבירור על-ידי הופעתה החיצונית (מעשה ליצן), מעמדה החברתי, התנהגותה ויחסה לדמויות האחרות. בצילום של הבעות פנים, עיון ברגשות או חשיפת אופי לא היה צורך. כך הדבר, למשל, בסרטיהם הקצרים של לורל והארדי, שהופקו בסוף שנות ה-20, והוצגו גם בארץ. רובם ככולם מורכבים מצילומים כלליים, המספקים בימה נאותה לצמד הליצנים בפעולתם הקומית. ואין ספק שהצגת ההקשר הקומי, התרבותי והחברתי של "השמן והרזה" לא נפגמה מחוסר תקריבים. הוא הדין ב"ויהי בימי", שבסופו של דבר השיג את מטרתו: להוכיח שיש בארץ אפשרות ליצור סרטים אמנותיים דוגמת אלה המובאים הנה מחוץ לארץ.

הצגת בכורה

כשנשלם הסרט, מספרת דבורה הלחמי: באנו לסינמה  "עדן " " ובקשנו שירשה לנו להקרין. הסרט נראה כסרט ממש, סרט אמנם "מצחיק", משהו כמו צ'רלי צ'פלין " לפני ההצגה, אבל בכל זאת סרט. משה אברבנאל" מ"עדן " " לא הסכים, הוא לא האמין שזה ילך. פנינו אל ירוחם ורדימון " מנהל "מוגרבי" והוא הסכים תכף ומיד. הוא לקח את הסרט וזה הלך, נדמה לי, שבועיים או יותר. כמובן לא בתור סרט מרכזי, כי זה היה פחות מעשרים דקות. אבל הקהל התגלגל מצחוק. הצופים הכירו את האנשים שהסתובבו בסרט, והכירו אחד את השני, וכל אחד שהכיר מישהו פרץ בצעקה באמצע ההצגה. זו הייתה התרגשות כזו שזה נתן לנו את האומץ ואת הרצון להמשיך. אני זוכרת כשהקרינו את הסרט בפעם הראשונה xe " ויהי בימי:הצגת בכורה " התאספנו אצל וייסמן " בבית לפגישה חגיגית" ושתינו, נדמה לי מיץ או משהו כזה, שהוא הזמין מהקיוסק .[41]

ירוחם ורדימון, גם הוא מחלוצי הסרט העברי ומקימי ענף בתי הקולנוע בארץ, העריך את הצגת "ויהי בימי" מעבר לגורם הכספי. לאות הערכה ליוצרי הסרט הזמין את כל העובדים והמשתתפים להצגת הבכורה, והקצה להם את השורה השלישית ביציע. משה חורגל, איש צנוע מטבעו, התבייש להיכנס לאולם קודם שכבו האורות. בחשכה נכנס וזכה לשמוע את הקהל מריע לו בעת שקרא בקולו את הפסוק הראשון ב"מגילת אסתר". במודעות צוין שבסרט משחקים שחקני ה"מטאטא". קולנוע "ציון" הירושלמי הדפיס את תמונת חורגל וסטארניצקה, דבר שלא היה מקובל במודעות על הצגת סרטים. גם העיתונים המצוירים "כלנוע" ו"השבוע" צרפו לכתבות על הסרט את תמונות השחקנים. הביקורות בעיתונות, של י"ס [הוא יוסף סערוני] [42] ואחר המכונה "חרבונה", [43] הגיבו בפעם הראשונה למשחק ולבימוי בסרט ארץ-ישראלי. [44] סערוני, איש נלהב כשמו, הכתיר את "ויהי בימי" בתואר "הסרט הארץ-ישראלי הראשון", ואת דברי העידוד שלו לתעשיית הסרטים שלנו סיים בברכה ליוצריו: יבורכו הבמאי הלחמי ותומכיו, מל"ו הצדיקים הנסתרים הנמצאים בכל דור ושאינם נותנים לדעוך לאש היצירה המהבהבת. [45]

אבל גם צדיקים גמורים זקוקים לפרנסה והקולנוע הוא אמנות תלוית תעשייה (או תעשייה תלוית אמנות – כרצון הקורא). במונחי הימים ההם הוצג הסרט בהצלחה בתל-אביב, בירושלים ובחיפה. ההכנסות אפשרו לחברה להחזיר חובות לספקים שונים ולעובדים בסרט. מאזן חברת פא"י ליום 01 . 06 .1933 הציג יתרת זכות בסעיף "ויהי בימי": חובה: 33 . 947 לא"י. זכות: 64 . 000 לא"י. יתרת זכות: 30 . 053 לא"י. אם כי נרשם רווח, ובאחוזים היה זה רווח נאה, לא די היה בו להמשך פעילות פא"י ונמשכו המאמצים להשגת תומכים בעלי אמצעים:

אנו התחלנו את עבודתנו כאנשים פרטיים - וחושבני כי זו היא הדרך הכי בריאה. אך בהתחלת עבודתנו אין אנו רואים לעצמנו אפשרות אחרת מאשר להיעזר על-ידי ידידים - (מובן שלא בצורה של פילנטרופיה) . [46]

היה גם ניסיון לייצא את הסרט לחוץ-לארץ. כדי לגמול לבית"ר על עזרתה נתנו לתנועה את הסרט בתנאים מסחריים להצגה בלטוויה. היא השתמשה בו לאוסף כספים לקרן שלה. עיקר מאמץ היצוא נעשה ביוזמתו של יחזקאל פריידמן, אחד משחקני הסרט (ולימים פרסומאי מצליח), שהציע להפיץ את הסרט ברומניה ארץ מוצאו. הוא נסע לשם וניסה למכור את הסרט להצגה מסחרית רגילה בבתי הקולנוע. לא עבר זמן רב והוא גילה את הקושי שבהפצת סרט ארצישראלי קצר ואילם בחוץ-לארץ. כתב פריידמן לחבריו בתל-אביב:

התנאים כאן קשים מאוד: פילם קצר אינם רוצים לקבל, אילם בכלל לא בא בחשבון, עצם הדבר שכול העניין קטן אינו מעניין סוכנים של סרטים גדולים כי אין מעוף בדבר הזה, וצריך הייתי לעמול הרבה עד שמצאתי מה שמצאתי, ובכל-זאת עוד לא נגמר העניין . [47]

פריידמן ניסה למכור את הסרט גם בארצות אחרות (פולין, יון, בולגריה, אוסטריה, הונגריה, יוגוסלביה וצ'כוסלובקיה) ונכשל. כנראה שהכנסות באו רק מלטוויה ומרומניה. גם חוסר הניסיון המסחרי של אנשי פא"י פגע במאמץ היצוא. במכתביו התלונן שהטיפול בהפצת הסרט מצד המשרד בתל-אביב אינו מקצועי.

בעיית ההון שאינו מספיק להמשך פעולתה של החברה המשיך להכביד עליה עד שבסופו של דבר הייתה מהגורמים הראשיים לנפילתה.

החלטנו ויהי מה

ל"ויהי בימי" קדמה התעוררות מסוימת של תעשיית הסרטים בארץ: היומנים וסרטי הפרסומת בהפקת המעבדה "מולדת" של ירושלים סגל; יומנים, סרטי פרסומת ואמנות בהפקת "אגא פילם" של ברוך אגדתי; יוזמת "הקבוצה האיניציאטיבית לארגון חברה למען הקמת מכון קבוע של סרטים (פילמים) לראי-נע וקול-נע בא"י"; ניסיונות ההפקה של "זהר פילם" והפקות של המוסדות הלאומיים. בשנת 1930 הציג יעקב בן-דוב את סרטו "כפר ילדים" ( 12 דקות) שהופק למגבית הציונית בדרום-אפריקה והוצג גם בפני הקהל בארץ. יש בו מעין עלילה. קופרודוקציה פולנית-ארץ-ישראלית ב- 1932 הניבה את "צבר", סרט עלילתי מדבר באורך מלא, (מפיק: זאב מארקביץ'; בימאי: אלכסנדר פורד; רעיון: מנחם קולקוביץ'). הפקת "צבר" קדמה לצילומי "ויהי בימי", אך בארץ הוצג רק בשנת 1933 ; "קרן-היסוד" חיפשה תסריט לסרט עלילה ציוני. יהודה יערי-פולסקין, אביגדור המאירי, אלכסנדר כרמון, בוריס שץ ואחרים היו בין המציעים.

"ויהי בימי" היה סרט העלילה האמנותי הראשון שהופק בארץ בכוח-אדם מקומי ובהון פרטי, בלא כוונה של תעמולה ציונית גלויה, ושהוצג בהצגה מסחרית רגילה למטרת רווח. עלילתו מתרחשת ביום העדלאידע בתל-אביב. במשך כמה שנים הצטבר ניסיון בהסרטות אירועי פורים, על-ידי צלמים מהארץ ומחוצה לה. [48] כמה מהסצנות צילם נתן אקסלרוד כשעבד ב"מולדת"; תמונות העדלאידע (תרצ"ב) שב"ויהי בימי" באו משם. במכתבו להלפרין קרא הלחמי לסרט: בדיחה פורימית תל-אביבית, והוא הוצג בקולנוע כ"מצחיק ". כך נקראו הסרטים הקצרים שהיו אז חלק מתכנית ההצגה ובאו להצחיק את הצופים. היום נחשבים רבים מ"מצחיקים" אלה לקלאסיקה קולנועית, אז לא היו אלא תוספת שעשוע למנה העיקרית - הסרט הגדול. סוגה זו, שהקולנוע טיפח מראשיתו בהצלחה גדולה, נראתה לפא"י כאפשרית להפקה מבחינת משאביה הדלים ובעלת סיכוי טוב להצגה מסחרית. אבל, המטרה לא הייתה הפקת "מצחיק" כשלעצמו, אלא בעיקר להוכיח שבארץ אפשר להקים תעשיית סרטי עלילה. את ה"אני מאמין" שלהם ניסח חיים הלחמי ברוח חלוצית וברגש עז המתאימים לזמן ההוא ולאנשים האלה: החלטנו ויהי מה, בכל מחיר שהוא, ליצור התחלה כל-שהיא כדי להוכיח ולהראות לעיני-כל כי אפשר ואפשר ליצור בארץ-ישראל בכוחות עצמיים בעיקר, וכן בהון לא-רב, פילם שלא ייפול באיכותו מהרבה פילמים המובאים הנה מחוץ-לארץ. [49]

הצהרה זו, שביטאה את חזון תעשיית הסרטים היהודית בארץ-ישראל, הייתה הבסיס הרעיוני להפקת "ויהי בימי": יש בכוחנו לפתח תעשיית סרטים מקומית שאיכות תוצרתה לא תיפול מזו המופקת בחו"ל ועם זה תהיה בעלת יחוד ארץ-ישראלי. אנשי פא"י היו ציונים שרצו לתרום לבניין הארץ בהקמת תעשיית סרטים, לפי שלוש המטרות שסימן שלמה בן-ישראל לעבודתה של "זהר פילם": להראות לעולם הרחב את חיי היצירה בארץ-ישראל, לפתח תעשיה חדשה בארצנו, העלולה להעסיק מאות אנשים, ולהפיץ את רעיון התחייה בכל רחבי העולם. [50] ברוח הזמן וכמקובל אז בארץ-ישראל ראו "אידיאל" ו"ביזנס" כמשלימים זה את זה. המבקר יוסף סערוני שהיה מודע לגישה זו ביקש לעודד את חלוצי הסרט העברי כשכתב: ניסיון זה ישמש יסוד לפילם גדול - אמצעים ימצאו והון יושקע לא ע"י אידיאליסטים דווקא. פילם א"י הוא "ביזנס" לא פחות מכניס מפרדס. [51]

הרעיון היה שההשפעה הרעיונית של הסרט הארץ-ישראלי צריכה להיות פועל יוצא מהאמירה האמנותית שבו, שהצופה בסרט ירגיש באמצעות הביטוי האמנותי את מה שהתכוונו יוצריו לומר לו, ולא בדרך "פלקטית" או אמירה תעמולתית ישרה. [52] הסרט צריך להראות את הארץ וחייה כבבואה של תרבות קיימת ולאו דווקא של מציאות אידיאלית. ראייה זו השתנתה מהמתכונת המקובלת אז של סרטים ארץ-ישראליים מתוצרת המוסדות הלאומיים, שהראו את הארץ ויושביה כמו שחייבים היו להראות לפי האידיאולוגיה הציונית. "ויהי בימי" הוא סרט קומדיה "ארץ-ישראלי" אבל עלילתו יכולה להתקיים בכל מקום בעולם ולאו דווקא ב"ארץ המציאות האידיאלית הציונית". הקונפליקטים שבו אינם בשדה הלאומי-אידיאולוגי (כמו הדתי מול החופשי או הגלותי מול הארץ-ישראלי), אלא באישי-הפסיכולוגי. גיבורי הסרט נבדלים זה מזה באורח חייהם, אבל נמצאים בסביבה אחת ויוצרים יחד פסיפס תרבותי יהודי ארץ-ישראלי. לפי השקפה זו יש בתל-אביב, שהיא יצירה ארץ-ישראלית­ ציונית מובהקת, מקום לחייט האדוק בבגדי ה"שטעטל" של מזרח-אירופה, לתייר היהודי מאמריקה בחליפה המחויטת ולחלוץ הבא מהכפר במכנסים קצרות וכאפיה לבנה; העדלאידע נוצרה במידת השמחה המפיקה מכולם את המשותף והמאחד. התביעה שיהודי העולה לארץ חייב להתלבש בדמות "היהודי החדש" (או בתבנית הארץ-ישראלית החדשה או השד יודע מה, העיקר שישיל את הגלות מעל עצמו) אינה מקובלת כאן. העיקר הוא מה שקורה בין אדם לחברו; כדי לחיות בארץ הנבנית אין צורך להחליף את הלבוש התרבותי ויש בה מקום לכל היהודים.

הגישה הרב-תרבותית מאפשרת לגיבורי הסרט לעבור גלגולי זהות. החייט וזוג האמריקנים שעברו חווית שינוי דמות על-ידי החלפת "המדים", מחליפות כהות ובורגניות, לבגד הלבן הנזירי והפשוט של החלוצים, ואפילו החייטת שעברה גלגול לחמור וחזרה לדמות אנוש, ימצאו בתל-אביב חיים חדשים של חופש ושל שמחת חיים. כולם, גם שני החלוצים "האמיתיים", נדרשים בסוף הסרט "להוריד את המסכות" ולחזור למקורם.

אבל הצופה הציוני המסורתי חיפש גם ב"ויהי בימי" את הבשורה הציונית ואף מצא אותה. המבקר "חרבונה" חשב שעלילת הסרט אינה רק מושב לצים פורימי, אלא באה לשרטט קוים לדמות היהודי החדש שיצרה הציונות בארץ-ישראל: התמונות מראות לא את הטיפוס המגוחך של היהודי הגלותי, המעורר צחוק בעיני הרואים וגם היהודים עצמם, לא יחס שלילי אלא חיובי גמור אל יהודה החדשה, "יהודה העצמאית", אל היהודי הארץ-ישראלי זקוף הקומה וגא-הלאומיות! [53] כך התרשם המבקר בעל הרגש הלאומי מ"המצחיק" שעל פניו כל מה שרצה היה להצחיק את הצופים ולמכור הרבה כרטיסים. ארבעה מבין גיבורי הסרט הם בהחלט "טיפוסים גלותיים"! אולם "חרבונה" רוצה לראות את האידיאל ולא את המציאות, את תל-אביב, כעיר בה תתגשמנה כל התקוות, קריה לבנה העולה כאפרודיטה מקצף הגלים (בראש הסרט), שבה מתגלה היהודי הארץ-ישראלי זקוף הקומה וגא-הלאומיות! בדמיונו הצטיירה העיר כמו יהודה החדשה, "יהודה העצמאית". בהמשך הוא מדבר הרבה על צורך בפיתוח תעשיית סרטים עברית ככלי תעמולה ממדרגה ראשונה, דוגמת ברית המועצות, ארצות הברית ואף שכנתנו מצרים.

"חרבונה" התייחס גם לחלוציות שבמעשה הפקת סרט עברי בארץ-ישראל, שיבח את יוצריו ועודד אותם. גם המבקר סערוני עשה כך, כשבחן את הקשר בין הניסיון ליצירת קולנוע ארץ-ישראלי, אמנותי ועצמאי להוויה החברתית החלוצית: בעזובה הכללית המשתלטת בחיינו מתנשא מפעל צנוע זה כנס הבטחה מעודדת וכאוונס להבא. קומץ עקשנים יצרו את הדבר מלא-כלום. לא הריחו אף שמץ תקציב, לא הפתיעו בהבטחות צעקניות ובכל זאת [התוצאה] מוצלחה היא. כמובן, מבקר מושבע יכול למצוא הזדמנות לזרות פסוקי ביקורת פחות או יותר מחוכמים. הוא יכול לבוא בטענות על האור שלפעמים קלוש הוא, יכול לטעון גם נגד התוכן שאינו עשיר ביותר. יכול לכבד אותנו בתגלית חשובה, כי לא ראה עדיין את צ'רלי צ'פלין הארץ-ישראלי וגם גרטה גרבו לא האירה לו פנים מעל הסרט הזה. אבל, המתחשב בחוסר האמצעים המוחלט, בהכרח לקמץ בכל סנטימטר של סרט - יודה כי נעשה יותר מהמקווה. יש רגעי המצאוּת התרבות הראינועית ורצון ללמוד, וניסיון זה ישמש יסוד לפילם גדול. סערוני הבין כבר אז מה הבעיה הקשה של הסרט בארץ: העיכוב העיקרי סצנריו. הלוואי וימצא סופר אחד מכל מאות הסופרים הארץ-ישראלים שיצליח לעבד סצנריו טוב. [54]

בעטו של יוסף סערוני זכה הסרט "ויהי בימי" לכינוי: מ פ ע ל ח ל ו צ י. הוא לא עסק בכיבוש השממה, במלחמה בקדחת, בסכסוך היהודי-ערבי, במתח שבין הורים גלותיים לבניהם הציוניים ושאר עלילות גבורה. בסוגו אין הוא אלא קומדיה לשמה. הצלחתו הושגה על ידי שילוב היסודות האמנותיים הכלליים בעלילה המתרחשת בנוף האנושי של הארץ. מוצגים בו בני אדם, בשר ודם, על חולשותיהם ובעיותיהם האישיות, ולא "סמלים" של תנועת התחייה הלאומית. הוא לא תיאר את החזון הציוני המתגשם. עצם עשייתו הייתה הגשמה של חזון ציוני: בניין תעשיית סרטי עלילה עברית בארץ-ישראל. בו בראשונה הפגינה תעשיית הסרטים בארץ את יכולתה ליצור סרט­ עלילה אמנותי ולהציגו בשוק המסחרי, להראות שיש כאן כוחות יוצרים היכולים לפרוץ קדימה אל עשיית סרטים גדולים; לא שזה עזר לתעשיית הסרטים שלנו, בעלי ההון המשיכו להעדיף פרדסים (אז) והיי-טק (היום).

נספח א'

דברים שנדפסו על "ויהי בימי" ועל הקשר שלו לסרט "עודד הנודד"

 

1. "הארץ", 19 . 04 . 1932 , סרטים של חגיגות פורים בת"א. על סרט של "אגא פילם" ועל יוצאי "זהר פילם" ו"מולדת" הגומרים את סרט הפורים, "ויהי בימי".

2. "כלנוע", 05 . 05 . 1932, סרטים ארצישראליים. על הפקת "צבר" ו"ויהי בימי".

3. דאר היום, 29 . 05 . 1932, הסרט התל-אביבי החדש, התרשמות מהצגת הסרט למוזמנים: אינו יומן רגיל אלא קומדיה מוצלחת.

4. "השבוע", 01 . 06 . 1932, "ויהי בימי" (הסרט הארצישראלי הראשון) , ביקורת מאת סערוני, הרואה בו את ראשית בניינה של תעשיית הסרטים בארץ, ומצביע על בעיותיה.

5. "דאר היום", 03 . 06 . 1932 , מודעת קולנוע "מוגרבי" על הצגת הסרט בתל-אביב.

6. "הארץ", 03 . 06 . 1932 , מודעת קולנוע "מוגרבי" על הצגת הסרט בתל-אביב.

7. "דבר", 09.06.1932, סקירה על התעוררות בתעשיית הסרטים המקומית בעקבות "ויהי בימי" והמשכה ב"עודד הנודד".

8. "הארץ", 20 . 06 . 1932 , הענף החדש של תוצרת הארץ. הצלחתו האמנותית והמסחרית של הסרט מעודדת את פא"י ליצור "פילם גדול".

9. "דאר היום", 01 . 07 . 1932 , מודעת קולנוע "ציון", על הצגת הסרט בירושלים.

10. "דבר", 01 . 07 . 1932 , מודעת קולנוע "ציון", על הצגת הסרט בירושלים.

11. "דאר היום", 05 . 07 . 1932 התחלה יפה... ויהי בימי, מאת: 'חרבונה'. ביקורת על הסרט, משבחת את אופיו הארצישראלי, מתריעה על המחדל הציוני בשימוש בקולנוע לצורכי תעמולה. למרות חסרונותיו הוא רואה בסרט התחלה יפה של תעשיית הסרטים בארץ.

12. "דאר היום", 24 . 08 . 1932, להצגת הסרט הא"י - עודד הנודד. על פא"י שעשתה את "ויהי בימי" וכעת ניגשת להפיק סרט עלילתי באורך מלא.12. "הארץ", 31 . 08 . 1932, בתעשיית הסרטים. על פא"י שעשתה את "ויהי בימי" וכעת ניגשת להפיק סרט עלילתי באורך מלא.

13. "מאזניים", 01 . 09 . 1932 סרט ארצישראלי. על פא"י שעשתה את "ויהי בימי" וכעת ניגשת להפיק סרט עלילתי באורך מלא.

14. "הארץ", 02 . 09 . 1932 , בתעשיית הסרטים. הערת ירושלים סגל שהסרט נעשה בציוד של מעבדת "מולדת".

15. "כלנוע", 27 . 10 . 1932, מסתרי החדר הטחוב, מאת שלמה בן-ישראל, מספר על הניסיונות להקמת תעשיית סרטים בארץ-ישראל, על פעולת פא"י ומזכיר את "ויהי בימי" כעבודתה הראשונה.

16. "כלנוע", 20 . 01 . 1932 , שנחאי אקספרס, קול המדבר, עודד הנודד, מאת שלמה בן-ישראל. מספר בשבחו של הבימאי חיים הלחמי ומזכיר "ויהי בימי" כעבודה ראשונה שלו.

17. "אמנות הקולנוע", גל' אוקטובר 1963 , הרפתקאותיו של עודד הנודד, מאת חיים הלחמי. על תחילת דרכה של פא"י בסרט "ויהי בימי" והמשכה ב"עודד הנודד".

18. "פנים כשדה-קרב", 1990, מאת יגאל בורשטיין. מנתח את השימוש בתקריב בסרט הישראלי, ודן בהקשר זה בסרט "ויהי בימי".

19. "הסרט העברי", 1991 , מאת נתן ויעקב גרוס. עמ' 86, 451.

נספח ב'

שתי ביקורות על "ויהי בימי"

א. "ויהי בימי" (הסרט הארץ-ישראלי הראשון)

מאת: י' ס' [יוסף סערוני]. בשבועון המצויר "השבוע", כ"ד אייר תרצ"ב, 1 ביוני 1932, גליון 21 ,עמ' 401.

מפעל חלוצי אשר טרם ידעו להעריכו כראוי. בעזובה הכללית המשתלטת בחיינו מתנשא מפעל צנוע זה כנס הבטחה מעודדת וכאוונס להבא. קומץ עקשנים יצרו את הדבר מלא-כלום. לא הריחו אף שמץ תקציב, לא הפתיעו בהבטחות צעקניות ובכל זאת מוצלחה היא. כמובן, מבקר מושבע יכול למצוא הזדמנות לזרות פסוקי ביקורת פחות או יותר מחוכמים. הוא יכול לבוא בטענות על האור שלפעמים קלוש הוא, יכול לטעון גם נגד התוכן שאינו עשיר ביותר. יכול לכבד אותנו בתגלית חשובה, כי לא ראה עדיין את צ'רלי צ'פלין הא"י וגם גרטה גרבו לא האירה לו פנים מעל הסרט הזה. אבל, המתחשב בחוסר האמצעים המוחלט, בהכרח לקמץ בכל סנטימטר של סרט - יודה כי נעשה יותר מהמקווה. יש רגעי המצאות התרבות הראינועית ורצון ללמוד, וניסיון זה ישמש יסוד לפילם גדול - אמצעים ימצאו והון יושקע לא ע"י אידיאליסטים דווקא - פילם א"י - הוא "ביזנס" לא פחות מכניס מפרדס. העיכוב העיקרי סצנריו. הלוואי וימצא סופר אחד מכל מאות הסופרים הא"י שיצליח לעבד סצנריו טוב.

יבורכו ראשונה הבמאי - ה ל ח מ י ותומכיו מל"ו צדיקים נסתרים הנמצאים בכל דור ושאינם נותנים לדעוך לאש היצירה המהבהבת.

ב. בירכתון קטן

התחלה יפה ... "ויהי בימי" ...

מאת: 'חרבונה'. "דאר היום", יום ג', א' תמוז תרצ"ג, 5 ביולי 1932 ,עמ' 3.

במוצ"ש זו הלכתי, כדרכי, לקולנוע "ציון". ואולם, האמת ניתנה להאמר, כי לא הסרט היפה "גן העדן האבוד" עניין אותי הפעם כי אם ההוספה, או יותר נכון ההקדמה - הצגת הסרט הראשון מתוצרת פא"י תחת השם "ויהי בימי"... - היא שמשכה אותי הפעם.

ולמה אכחד? - היסוסים ופקפוקים לא מעט עלו על לבי. מי יודע? הן חברת פא"י היא חדשה וצעירה, עודנה בחיתוליה, ומשחקיה אינם מהמפורסמים שב"כוכבי" הקולנוע העולמי? הן זו היא הצגה ראשונה, בחינת ניסיון, פסיעה ראשונה על דרך הקולנוע, ומי יודע עד היכן תגיע מדרגת הצלחתה; מי יודע?...

ופה על ידי יושבים אנגלים ואנגליות וגם מאחב"י מבעלי הביקורת החריפה והביטול הידוע כנגד "תוצרת הארץ", ו"למה יאמרו הגויים?" ועוד שאלות ובעיות כאלו התעוררו בלבי בשבתי במוצ"ש על היציע למול היריעה... והנה - עם התחלת ההצגה והופעת הנוף היפה של ת"א, בניניה ורחובותיה השטופים בים של שמש ארץ-ישראלית, ובייחוד התהלוכה הפורימית, האוכלוסין הרבים של אחב"י החוגגים, הנוער הרוקד ועוד, - למראה כל אלה, סר פחדי ממני ולבי נתעודד קצת.

אמנם לא ע צ ם ההצגה, או יותר נכון לא ת ו כ ן המהתלה (אולי גם זולה קצת?) ענינו אותנו אלא מ ס ב י ב להם: התמונות מראות לא את הטיפוס המגוחך של היהודי ה ג ל ו ת י, המעורר צחוק בעיני הרואים וגם היהודים עצמם, לא יחס שלילי אלא חיובי גמור אל יהודה החדשה, "יהודה העצמאית", אל היהודי הארץ-ישראלי זקוף הקומה וגא-הלאומיות!

האנגלים והאנגליות מסביבי וכ"כ גם הערבים "המשכילים" שישבו על ידי לא מחאו כף, כציבור העברי למטה, לקראת כל הופעה חדשה על היריעה בת"א - אך לא מתוך ביטול ובוז, כי אם מתוך הרגשה אחרת, אולי קנאה ואולי שנאה, אך לא ז ל ז ו ל, וזהו דווקא אות לטובה...

ובצאתי את האולם אחר ההצגה נפגשתי בזוג אמריקאים לא-יהודים המתעניינים מאד בעבודתנו בא"י.

- אין לך בימינו - הוא אומר לי - מכשיר תרבותי, מדיני או כלכלי יותר חשוב ויותר מועיל מהקולנוע. מתפלא אני עליכם, אתם היהודים ששכחתם דבר זה. בצעדים מהירים, צעדי און והון, הולך הקולנוע ונעשה בכל רחבי העולם לביטאון היחידי לשאיפותיהם ולרעיונותיהם, לחייהם ולהוויתם, של העמים - בארצותיהם השונות. אפילו מצרים שכנתכם - הוא מוסיף ואומר - כבר החלה בניסיונותיה שהצליחו במידה ידועה, ורוסיה הסובייטית הרי היא משתמשת בזמן האחרון במכשיר זה להגברת תעמולתה בעולם. החיים בימינו אלה הם סואנים מאד, בכל המובנים, ובני אדם בזמננו אינם מאמינים אלא במה שעיניהם רואות. אתם הציונים - רבות עשיתם ורבות פעלתם פה בארץ, אבל מי מחויב להאמין לכם? עבר הזמן שאפשר לרכוש לבבות לרעיון אך ורק ע"י הספר או העיתון, נאומים או אספות. מפני מה אינכם משתמשים במכשיר זה כדי לרכוש לבבות לרעיונכם? אתם שכחתם את העיקר, אתם מנהלים תעמולה בעיתונים, בספרים או בעל-פה, ואילו ב ע י ק ר אינכם מטפלים. אנו בני הדור הזה הננו אפיקורסים גדולים. איננו מאמינים סתם - רוצים אנו ל ר א ו ת ואז נאמין. גם אנו קראנו וגם שמענו רבות על ארצכם ועל כיבושיכם התרבותיים והכלכליים, אך לא האמנו עד שבאנו וראינו במו עינינו. אך לא כל העולם יוכל לבוא א ל י כ ם, ואם ההר לא יוכל לבוא אל הנביא, ילך הנביא אל ההר. ע"י הקולנוע תוליכו את א"י לאירופה ולאמריקה, וראו כל באי עולם את אשר עשיתם ואת אשר פעלתם, את ת"א, את פ"ת וז"י ואת העמק ואפילו את השכונות החדשות והיפות שבירושלים, חיפה, צפת וטבריה, או אז יאמינו לכם. אתם צריכים להביא את ארצכם ואת מנהגי חייכם - באמצעות הסרטים המדברים - לאירופה; כשם שאנו האמריקאים וגם הגרמנים ועמים אחרים עושים.

סרט אחד טוב ומוצלח שקול הוא כנגד מאה מאמרים, ספרים ושליחים! ...

וכתום "ההרצאה" הזו, ששמעתי מפי גוי הסח לפי תומו, אמרתי בלבי: ברוכים יהיו בעלי הפא"י על ה ה ת ח ל ה ה י פ ה ה ז ו. אמנם ראשיתם מצער - כוכבי "המטאטא", תוכן קלוש ועיבוד טירוני - אבל, אחריתם ישגה אם ידעו רק להרחיב ולשפר את פעולתם. העיקר הוא, לייסד בית ספר (סטודיה בלע"ז) למשחקים ארץ-ישראליים, ולחנך דור של שחקנים אמנים מפרי הארץ. יש לנו כוחות אמנותיים במשחק, בצילום ובטכניקה - אי אלה ניסיונות יפים בראינוע כבר נעשו ע"י ב ן - ד ו ב ואחרים - ויש רק לפתח את המקצוע הזה של ה ק ו ל נ ו ע ה א ר ץ - י ש ר א ל י, שיוכל להיות לברכה לארצנו וגם לעוסקים בו באמונה ובאמנות.

ותיתי לו לקולנוע "ציון", שזיכה את הקהל בסרט הנעים הזה - בתור הוספה, תשורה, בתור התחלה יפה ...

---

[1] ויהי בימי. שנת הפקה: תרצ"ב, 1932 . ש/ל, אילם, תוצרת ארץ-ישראל. תזמון: העתק פילם קיים: 17 : 33 דקות; גירסת וידיאו ( 1994 ): 20 : 16 דקות. חברת הפקה: סטודיה פא"י (פילם ארצישראלי) הלחמי ושות'. הצגת בכורה למוזמנים: 27 במאי 1932 , הצגת בכורה לקהל: 4 ביוני 1932 . בימאי: חיים הלחמי; צייר: צבי גולדין; צלם וסצינריו: נתן אקסלרוד. בהשתתפות: משה חורגל, אלינה סטארניצקה, חנה חיים, יחזקאל פריידמן, ברוך קדרי, הלל הוז, חיה ורטה, דבורה הלחמי, שמואל פוליבה, ואחרים.

[2] ראו: במאמר "זהר פילם" באתר. וכן, הלחמי יוסף. ויהי מה, 1995 . עמ' 96-64.

[3] הלחמי חיים ( 1979-1902 ) – שחקן, בימאי, מורה לתיאטרון, דרמטורג ומתרגם.

[4] צבי גולדין (גורן) ( 1989-1892 ) – צייר, תפאורן, מאייר ספרי ילדים ומחנך. ראו: ברונזפט משה, תפאורות ותלבושות, "הד הגן", שנה ז', תש"ב, חוב' ה'- ו', עמ' 45 - 44 . וכן: גורן יעקב, מכתב אל יוסף הלחמי, 29 ביוני 1988.

[5] שלמה בן-ישראל (גלפר) ( 1989-1908 ) – עיתונאי, עורך וסופר בעברית, יידישואנגלית. מאבות הספרות הבלשית ומחלוצי הסרט העברי בארץ-ישראל. ראו: גבריאל ציפרוני, "שלמה בן-ישראל: ליבו במזרח והוא במערב", "קשר", גל' 8, 1990 . וכן: שביט יעקב וזוהר אלחנן, "ספרות הפשע בעברית", "הספרות", גל' 19 - 18 , דצמבר 1974.

[6] שב"י [שם עט של שלמה בן-ישראל], "מסתרי החדר הטחוב", "כלנוע", 27 באוקטובר 1932 , גל' 23 , עמ' 9 ו- 13.

[7] ראובני אהרון ( 1971-1887 ) – סופר, משורר, מסאי, עיתונאי ומתרגם. הסיפור "על יד הקיר" הופיע ב"אחדות", תרע"ד, גל' 9-3.

[8] המאירי אביגדור ( 1970-1887 ) – סופר, משורר, עיתונאי, מסאי, מתרגם ובלשן. היה קשור בכמה ניסיונות ליצור סרטים בארץ וכתב תסריטים. הוא ראה בקולנוע אמנות מכובדת ונראה שהיה ראשון מבקרי הסרטים בתקופת המנדט הבריטי ( 1922 ). גם הוא מאבות הספרות העממית בארץ (עורך ספריית "הרומן הזעיר"). סיפורו "עץ השדה" הופיע בסדרת "הספרייה הקטנה", הוצאת פסח גינזבורג, חוברת א', תרפ"ח.

[9] ז'בוטינסקי זאב ( 1940-1880 ) – סופר, משורר, מסאי, מתרגם, עיתונאי ועורך, בלשן, נואם מחונן, מדינאי ציוני, מייסד התנועה הציונית הרביזיוניסטית. הקולנוע היה אחת מאהבותיו הגדולות.

[10] סוטקר אהרון ( 1967-1893 ) – צלם תמונות נחות וסרטים תל-אביבי. ראו: הלחמי יוסף. ויהי מה, 1995 . עמ' 63-61.

[11] הלחמי דבורה ( 1998-1908 ) – רעייתו של חיים הלחמי, תלמידתו בסטודיו של התא"י.

[12] "זכרונות דבורה הלחמי", אוסף יוסף הלחמי.

[13] נתן אקסלרוד ( 1987-1905 ) – מאבות הסרט העברי בארץ-ישראל. צלם, עורך, מפיק ובמאי. מהראשונים שהחלו לחשוב על סרטים בארץ במונחים של תעשייה, ושנים רבות היה שמו נרדף למושג "קולנוע ארץ-ישראלי".

[14] ירושלים סגל ( 1993-1898 ) – חלוץ, איש הגדודים העבריים, יזם ומנהל עסקים, עסקן ציבורי, מקים מעבדת "מולדת" (אחר-כך: "ירושלים סגל- תל-אביב") לתרגומים ולהפקות סרטים.

[15] אלכסנדר פן ( 1972-1906 ) – משורר, סופר, מחזאי, מתרגם, מחלוצי התיאטרון הסטירי, השיר הישראלי העממי והקולנוע בארץ.

[16] זיכרונות דבורה הלחמי. אוסף יוסף הלחמי.

[17] ב"הארץ", 19 באפריל 1932 , נכתב על יוצאי החברות "זהר פילם" ו"מולדת" הגומרים סרט על פורים. שני השמות נקשרו על סמך ההנחה שנתן אקסלרוד מייצג את "מולדת". בדיעבד התברר שהחברה שייכת כולה לירושלים סגל, שכלל לא חיפש שותפים להפקת סרט וגבה תשלום מלא בעד שירותיו. אחרי שיצא "ויהי בימי" לבד פרסם ירושלים סגל הודעה ("הארץ", שני בספטמבר 1932 ): 'בקשר עם הידיעה שנתפרסמה בעיתוננו מס' 3985 מיום רביעי בדבר עבודת הסטודיה פא"י מעירים לנו כי הסרט "ויהי בימי"נעשה על ידי המכונות והמעבדה של מולדת'. נראה שסגל נפגע כשלא הוזכר שאת הסרט צילמו במצלמתו ועיבדו במעבדתו. אולי היה זה רמז לסכסוך בינו לבין נתן אקסלרוד שניסה לנכס לעצמו את הקרדיט של "מולדת".

[18] היילפרין ירמיהו "ירמה" ( 1963-1901 ) – בנו של מיכאל היילפרין, עסקן ציבורי ידוע, ממקורבי ז'בוטינסקי ומראשי בית"ר, ממקימי הימאות העברית ואיש סייפא וספרא כל ימיו. הכיר את הלחמי מפעילותו בתיאטרון וזה פנה אליו בבקשת סיוע לסרט העברי.

[19] טיוטת מכתב מחיים הלחמי אל ירמיהו היילפרין. יוני 1932 . ארכיון "פא"י", אוסף יוסף הלחמי. הנוסח המלא: בספר "ויהי מה".

[20] שם.

[21] דוד וייסמן - אדם שחייו היו קודש לשירות הציבור. ראו: "ד"ר דוד וייסמן-עמינדב ז"ל", מאת אז"ב [אהרון-זאב בן-ישי], "העבר", מאי 1969.

[22] הרפתקאותיו של עודד הנודד, "אמנות הקולנוע", אוקטובר 1963 , עמ' 15 - 14.

[23] שם.

[24] מתוך ראיון וידיאו עם משה חורגל. 1989 . הפקת יעקב גרוס.

[25] טיוטת מכתב מחיים הלחמי אל ירמיהו היילפרין. יוני 1932 . ארכיון"פא"י".

[26] אלינה סטרניצקה (Alina Sternitzka) – שחקנית שהתמחתה בתפקידים קומיים.

[27] הלינה-חיה ורטה (1934-1916) – תלמידת הגימנסיה "הרצליה", גילתה כישרון זמרה ומשחק, בת יחידה להוריה, נהרגה בטיול תלמידים למצדה (19 במרץ 1934).

[28] ראה הערה 25.

[29] מתוך ראיון וידיאו עם משה חורגל. 1989 . הפקת יעקב גרוס.

[30] שם.

[31] בהספד על חיים הלחמי ( 29 באפריל 1979 ) כתב משה חורגל: מן החובה לזכיר אילו אמצעים טכניים היו לרשותו של חיים. הכלים שבהם עבד בימים ההם היו פרימיטיביים מאוד, וחרף כל הקשיים האלה והודות למסירותו הסריט את שני הסרטים ["ויהי בימי" ו"עודד הנודד"]. אוסף יוסף הלחמי.

[32] שב"י [שם עט של שלמה בן-ישראל], מסתרי החדר הטחוב, "כלנוע", 27 באוקטובר 1932 , גל' 23 , עמ' 9 .

[33] לפי עדות המלחין משה וילנסקי, היה אולפן ההקלטות בחנות "רדיו אברמוביץ", רחוב נחלת בנימין 23 , בתל-אביב. שם הקליטו במכונות מתוצרת "מלוגרף", על תקליטי מתכת. ראו: מודעת אולפן ההקלטה, "השבוע" מיום 3 במארס 1932 , גל' 9 עמ' 188 , ובגיליונות אחרים באותה השנה. כנראה שהייתה זו הקלטה עברית ראשונה לסרט שכולו ארצישראלי.

[34] מתוך ראיון וידיאו עם משה חורגל. 1989 . הפקת יעקב גרוס.

[35] שם.

[36] "דואר היום", 1 ביולי 1932.

[37] טיוטת מכתב מחיים הלחמי אל ירמיהו היילפרין. יוני 1932 . ארכיון"פא"י", אוסף יוסף הלחמי.

[38] דעה אחרת על תפקיד התקריבים ב"ויהי בימי" מציג יגאל בורשטיין בספרו "פנים כשדה-קרב". כדאי להוסיף שדוד גרינברג אמר: 'ויהי בימי', הוא אחד הסרטים הקצרים הטובים ביותר שראיתי.

[39] שורה משיר של המשורר יצחק כצנלסון.

[40] הכינוי "מצחיק" נזכר במודעות בתי הראינוע בעיתונות העברית מראשית הופעתן. בתכנית ההצגות הופיעו סרטים בסיווג "מצחיק" ו"מצחיק מאד".

[41] זיכרונות דבורה הלחמי. אוסף יוסף הלחמי.

[42] י"ס [יוסף סערוני. על חייו ופעלו ראו: "דבר השבוע", 9 במרץ 1989 , אצל חיים באר במדורו "מזיכרונותיה של תולעת ספרים"], "ויהי בימי" (הסרט הארץ-ישראלי הראשון). "השבוע", כ"ד אייר תרצ"ב, 1 ביוני 1932 , גל' 21 , עמ' 401 . ראו: נספח ב'.

[43] "חרבונה" [לפי ד"ר יוסף לנג הוא ישעיהו קרניאל], התחלה יפה … ויהי בימי … "דואר היום", א' תמוז תרצ"ג, 5 ביולי 1932 , עמ' 3 . ראו: נספח ב'.

[44] לעניין זה, ראו: "הארץ", 26 בינואר 1930 , בכתבה "צילומי סרט ארץ-ישראלי" במקווה ישראל", מאת א' ס- ן. שם נזכר "הרז'יסור" כמנצח על מלאכת הסרט, שהשחקנים והצלמים נשמעים לו, אולם לא צוין שמו ואין התייחסות לאמנות שבסרט.

[45] י"ס [סערוני יוסף], "ויהי בימי" (הסרט הארץ-ישראלי הראשון). "השבוע", כ"ד אייר תרצ"ב, 1 ביוני 1932 , גל' 21 , עמ' 401 .

[46] טיוטת מכתב מחיים הלחמי אל ירמיהו היילפרין. יוני 1932 . ארכיון"פא"י", אוסף יוסף הלחמי.

[47] ממכתב יחזקאל פריידמן לחיים הלחמי, 14 באוקטובר 1932 . ארכיון פא"י.

[48] חגיגות הפורים בתל-אביב, שבראשיתן כונו תהלוכה וקרנבל ואחר-כך בשם עדלאידע, היו אירוע רב-עם, שמח וצבעוני, יצירה ארצישראלית שבאה לעולם קרוב ללידתה של העיר עצמה. מסריטים מהארץ ומחוצה לה באו לצלם את החג בצורתו התל-אביבית המיוחדת. ביניהם היו "פאראמונט" ו"סרטים חינוכיים" מאנגליה; יעקב בן-דוב, "אגא פילם" של ברוך אגדתי, "מולדת" של ירושלים סגל, "זהר פילם" של אהרון סוטקר, מהארץ.

[49] טיוטת מכתב מחיים הלחמי אל ירמיהו היילפרין. יוני 1932 . אוסף יוסף הלחמי.

[50] שב"י (שם עט של שלמה בן-ישראל), מסתרי החדר הטחוב, "כלנוע", 27 באוקטובר 1932 , גל' 23 , עמ' 9 .

[51] י"ס [יוסף סערוני], "ויהי בימי" (הסרט הארץ-ישראלי הראשון). "השבוע", כ"ד אייר תרצ"ב, 1 ביוני 1932 , גל' 21 , עמ' 401 .

[52] בעניין זה ראוי להזכיר כאן את דעתו של יעקב בן-דוב, חלוץ הסרט הארץ-ישראלי. בפניותיו אל המוסדות הלאומיים הציע לשכלל את התעמולה הציונית הקולנועית על-ידי מעבר מסרט תיעודי-פלקטי אל סרט עלילה, שבאמצעים דרמטיים יביע את המסר הלאומי. למשל, ראו: אצ"מ KH4B 5159 , מיום ו' תמוז תרפ"ט [ 14 ביולי 1929 ]. מדבריו שם: "פה לוקח הסיפור את מקום ההרצאה. לדוגמה, במקום להרצות על הטבע בהרי שלג מתארים אפיזודה של איש תועה בהרים, או חוקר טבע בדרך חקירתו נפגש עם כוחות הטבע בהרים בכל הופעתם והדרם". גולדין והלחמי העריכו מאוד את עבודתו של בן-דוב וראו את עצמם כממשיכיו.

[53] "חרבונה" [לפי ד"ר יוסף לנג הוא ישעיהו קרניאל], התחלה יפה … ויהי בימי … "דואר היום", א' תמוז תרצ"ג, 5 ביולי 1932 , עמ' 3 .

[54] י"ס [סערוני יוסף], "ויהי בימי" (הסרט הארץ-ישראלי הראשון). "השבוע", כ"ד אייר תרצ"ב, 1 ביוני 1932 , גל' 21 , עמ' 401.