על צילום, חיים, מוות ושירה

פרטים: נכתב על ידי יעקב הלחמי; קטגוריה: מאמרים; נוצר ב 10 מרס 2008; כניסות: 22093

התפתחות המדע והטכנולוגיה במאה ה-19 הביאה לעולם כמה מההמצאות ששינו את פניו.

בני דורן התרשמו מהן מאוד וראו בהן שילוב מוצלח של הישגים גשמיים ורוחניים והוכחה ברורה לכוחו העצום של שכל האדם. אחת מהמצאות אלה הוא הצילום.

היסטוריון אחד שלו טוען:יתכן שרושם הצילום על חיינו רב מזה של ההתפתחויות האחרות בהיסטוריה המודרנית.¹ ספק אם יש מקום להשערה כה נחרצת, אך וודאי שלצילום שמור מקום נכבד בכותל המזרח של תרבות זמננו. לא עבר זמן רב מיום שהוכרז עליו ברבים² והצילום היה לאחד מאמצעי התקשורת החשובים, וככל שחזק מעמדו כסוכן מידע ורעיונות כן גברה השפעתו גם בכל שדות היצירה האמנותית, אף בשירה.³ גם לפואטיקה יש צורך בפוטוגראפיה, שהרי שירה היא יומן מסעו של המשורר בארצות החיים, וכמו כל התיירים אף הוא שואף להגיע אל הרחוק ואל הנסתר, וגם הוא למד להשתמש בטכניקות של הצילום כדי לתעד באמצעותן את מה שראה וחווה, והתצלומים שצילם במצלמת רוחו משלימים את רשמי מסעיו.

המתים מוסיפים לחיות

מאז שבא הצילום לעולם עמדו רוב צרכניו על סגולתו המיוחדת, שמכל מדיום אחר הוא מיטיב לרשום ולתאר את המצולם בצוּרה הנראית לעין כתעודה של מציאות ואמת. בשל סגולה זו רווחת בקהל הרחב הדעה שהתצלום הוא עד ראייה נאמן, המעיד על קיום המצולם. פועל יוצא אחד מכך הוא שהצילום נתפס כמשחרר את ההכרה הקיומית של הדברים הגשמיים (שמטבעם נפסדים וכלים) מכבלי הזמן והמרחק, על-ידי שמירת נוכחות המצולם מעבר לזמן ולמציאות שבהן התקיים בעת שצולם. המשורר יצחק שלו⁴ תיאר זאת כגרסה מודרנית של "השארת הנפש", מעשה ידי אדם:

הַמֵתִים מוֹסִיפִים לִחְיוֹת.

בְּאֵיזוֹ מַעֲבָּדָה מְפַתֵּחַ צַלָם

אֶת תַּשְׁלִילֵיהֶם בַּחשֶׁך,

עַד כִּי יִזְרְחוּ לְעֵין רוֹאֵיהֶם,

כְּמוֹ שְׁהֵם.

יצחק שלו, 1984

בחרוז הראשון מכריז המשורר: הַמֵתִים מוֹסִיפִים לִחְיוֹת, אף על פי שידוע שאין המתים מוסיפים לחיות, וודאי לא בגשמיות. את הסתירה תירץ בכך שבאמצעות תהליך הצילום אפשר להראות את המתים כאילו עדיין הם חיים. הוא מדמה את הצילום (שביסודו הקונפליקט בין האור לחושך) לחיי אדם, שגם הם תולדה של ניגוד בין הפכים והניסיון לחבר ביניהם. ניגוד וניסיון אלה מתבטאים בארבעת החרוזים האחרונים בתיאור המעבר מתשליל-נגטיב (הקוטב השלילי שבאדם) לתמונת פוזיטיב (הקוטב החיובי). המצולמים יוצאים מאפלה לאור גדול: עַד כִּי יִזְרְחוּ לְעֵין רוֹאֵיהֶם; דמיון זה מאפשר למתים להוסיף לחיות בתצלום:

עתה שומעים אנו את צלצול הפעמון, הרבה אנשים, מאושרים, סובלים, אומללים. אף אני ותמונתך יושבים יחד. נועצים מבט עמוק בעיניים ושומעים. התשמע, שמוליק? עומדת התמונה, קופאה במסגרתה, מביעה הבעה נוקשה, שקטה, בלתי משתנית. זוכרת אני את הרגע בו הצטלמת, מה חשבו באותו זמן, למה שימשה התמונה בזמנה, ועתה? היא סמל, סמל של מה שהיה ולא ישוב עוד…⁵

מבחינה טכנית מקפיא הצילום "נקודת הווה", בלתי משתנית כדברי חברתו של שמוליק. אולם מבחינת מושכל הצילום, כמשמר את ההכרה הקיומית של המצטלם, אפשר לראות את תוכן התצלום כממשיך את חיי הרגע המצולם, תא זיכרון אנושי⁶ שבו הַמֵתִים מוֹסִיפִים לִחְיוֹת; כך קורה: אני ותמונתך יושבים יחד, באמצעות התצלום חוזרים שמוליק המת וזהרה החיה ונפגשים. כך נסללת דרך הרוח בין מה שכבר אינו (עבר) למה שעדיין ישנו (הווה) וגם אל מה שעוד יבוא (עתיד):

[...] הַאִם הִסְתַּכַּלְתְּ בִּתְמוּנָה שֶׁל אָדָם

שֶׁבְּלֹא עֵת גָּוַע?

[...]הַרְבֵּה הִסְתַּכַּלְתִּי בְּזֹאת הַתְּמוּנָה,

בְּצַלְמוֹ שֶׁל אָחִי;

אַךְ פַּעַם נִדְמֶה לִי – הוּא בָּא בִּתְלוּנָה

וְעַל פִּיו כְּמוֹ בֶּכִי,

פָּנָיו פְּנֵי נַעַר צָעִיר וְרָחִים

וּבְעֵינָיו הַתְּמִימוּת,

וּבְפִיו הוּא לוֹחֵשׁ וּמְבַקֵּשׁ רַחֲמִים:

"עוֹד לִחְיוֹת! לֹא לָמוּת!"

שמשון מלצר, "אחי החייל", תש"ג⁷

הפעולה המכאנית של צילום מסוים היא מקרה חד-פעמי, צילום אחר יכול לקרות רק בזמן אחר ובמציאות אחרת. אולם העניין שצולם אינו מתרחש אחת בלבד, אלא חוזר וקורה בכל פעם שאנו מסתכלים בתצלום; הַרְבֵּה הִסְתַּכַּלְתִּי בְּזֹאת הַתְּמוּנָה, בְּצַלְמוֹ שֶׁל אָחִי, כביכול אנו חוזרים ונמצאים בנקודת הזמן שבה צולמה ואז יכול המצולם להשיג את מבוקשו: "עוֹד לִחְיוֹת! לֹא לָמוּת!".

"תבנית אדם"

גם אנשי תנועת ההשכלה היהודית במזרח אירופה נמנו על המעריצים את התפתחות המדע והטכנולוגיה במאה ה-19 וההמצאות הגדולות שלה.⁸ אף הם הכירו במעמדו החשוב של הצילום בחיי התרבות המודרנית,⁹ ובהשפעתו נוסף לשירת "לעת מצוא"¹⁰ שלהם זן חדש: שיר ידידות הנלווה לתצלום דיוקן ששולח המשורר לאות רעות ואהבה או שיר תודה על דיוקן שקיבל. בשירוֹ את התצלום עמד המשורר על משמעות משמורת ההכרה הקיומית שבו, הלביש את רגשותיו בבגדי מציאות מוחשת ועורר שיח תבוני בין קורא השיר למצולם:

ע ל ה ת מ ו נ ה

אשר שלחתי לבני זה למנה

אוֹר וָצֵל עוֹשִׂים תַּבְנִית אָדָם

דֶּרֶך הַזְכוּכִית עַל פַּח מֹרַט רִקּוּעַ*)

וּדְמוּת פְּנֵי זוֹ הַתְּמוּנָה פּנֵי אָ דָ ם¹¹

אָבִיךָ, אֲשֶׁר שָׁלַח לָךְ לְשַׁעֲשׁוּעַ.

אד"ם הכהן, 1850[?]

*)מלאכת דאגער.¹²

השיר נכתב לתצלום דיוקן ששלח המשורר המשכיל העברי אד"ם הכהן¹³ לבנו מיכ"ל¹⁴.בחרוזים ראשון ושני הוא מתאר את התהליך הטכני של הכנת תמונת "דָאגֶרוֹטִיפּ": אוֹר וָצֵל עוברים דֶּרֶך הַזְכוּכִית (היא העדשה), ונופלים עַל פַּח מֹרַט רִקּוּעַ (בשיטת דאגר צילמו על לוח נחושת מוכסף ומשוח בחומר רגיש לאור).¹⁵ התוצאה: העתק נאמן של האב נשלח לבן לשמח את ליבו. אולם לִמשורר אין די בכך, רוצה הוא לדעת לא רק את "הנעשה" אלא גם את "הנשמע", לא רק את תואר הדברים אלא גם את משמעותם. בהספד על אד "ם הכהן נאמר שאחת מסגולותיו כִּמְשורר הייתה כי: העמיק לחדור אל תוך החיים פנימה, תוך חיי האדם והתולדה [...].¹⁶ ואכן השכיל לחוש בדרמה שבקשר בין האור לצל (אין אור שאינו מטיל צל ואין צל שאינו נולד מאור ושניהם נלחמים זה בזה, מי יגבר על מי), והבחין בהתרחשות המרתקת של תהליך הצילום שבו פועלים ההפכים של שחור ולבן זה על זה, כדי ליצור תַּבְנִית אָדָם שיש בה מתכונות שניהם.¹⁷

בחרוז הפותח, אוֹר וָצֵל עוֹשִׂים תַּבְנִית אָדָם, מוצג התצלום כמעשה מרכבה של הפכים, מטאפורה לבן-אדם שאף הוא מורכב מניגודי אור וצל, רוח וחומר, טוב ורע.¹⁸ הצלע עוֹשִׂים תַּבְנִית אָדָם, נבנתה לפי הכתוב בבראשית, א', כ "ו: נַעֲשֶׂה אָדָם בְּצַלְמֵנוּ כִּדְמוּתֵנוּ, ומדרש על אותו פסוק: עד שמלאכי - השרת מדיינים אלו עם אלו ומתעסקים אלו עם אלו – בראו הקדוש-ברוך-הוא. אמר להם: מה אתם מדיינים? כבר " נעשָׂה אדם "!¹⁹ הסמיכות תַּבְנִית אָדָם מתכוונת לאדם בכלל (שהוא מעשה ידי בורא עולם) וגם לצורת אד "ם הכהן עצמו (שהיא מעשה הצלם שצילם אותו), שאת שניהם מאחד הצלם במראה פנים אחד. לפי הקשר " נעשה אדם " במקרא ובמדרש לעוֹשִׂים תַּבְנִית אָדָם בשירו, רצה המשורר לומר: דומה צילום למעשה הבריאה, לא רק שומר זיכרון חיים אלא גם יוצר חיים; כביכול, גם הצלם בורא. ברוח זו, למשל, השווה הסופר יקיר וורשבסקי את הצלם לקב"ה: ובא בימים הוא הצלם. במשך שנות עבודתו ברא כבר עולמות שלמים, שאחד אחד הם נחרבים ונופלים...; באצבעותיו הגסות, בזכוכית הקרה ובצבעים הפשוטים הוא יוצר דרמות וטרגדיות נוראות.²⁰ וורשבסקי השתמש במדרש "בראשית רבה" ט', והסב אותו לסיפורו: וירא אלוהים את כל אשר עשה והנה טוב מאוד (בראשית א', ל"א) [...] מכאן שהקדוש-ברוך-הוא היה בורא עולמות ומחריבם, בורא עולמות ומחריבם – עד שברא את אלו. אמר: אותם לא היו ערבים עלי, אלו ערבים עלי.²¹ גם הוא רצה לומר, שהצלם אינו רק מתעד או רושם של מקרי חיים, אלא יכול להיות גם יוצרם; הקב"ה הוא כמו צלם של מעלה והצלם של מטה הולך בדרכיו.²²

הצלע הראשונה של החרוז השלישי, וּדְמוּת פְּנֵי זוֹ הַתְּמוּנָה, מוסבת על תואר המשורר בתצלום, זה הוא המצולם הגלוי לעין. הצלע השנייה פְּנֵי אָ דָ ם אָבִיךָ,²³ רומזת שהתצלום מעביר לבן את תכונת המשכיל שבאב, לפי ספר "דברי שמעון בן-סירא": וּבְפָנָיו יִוָּדַע מַשְֹכִּיל,²⁴ זה הוא המצולם הסמוי מן העין. המלה אָ דָ ם בין פְּנֵי ל-אָבִיךָ היא החוליה המקשרת בין אדם בכלל לאד"ם הפרט ולכן נכתבה בלא גרשיים. גם פיזור אותיות המלה אָ דָ ם, בא על מהותו המשכילית של אד"ם הכהן: הרחבת המלה מורה על רוחב הדעת הנדרש מהאדם המשכיל היהודי, לא להצטמצם בתחום רוחני אחד, חשוב וקדוש ככל שיהיה, אלא ללמוד, ללמד ולהבין בתחומי חוכמה וידע שונים. כך גם בשיר מספד על אד"ם הכהן, במלאת שנה למותו, השתמש הכותב ב"אָ דָ ם" לציון החיבור בין מהותו האנושית-כללית והמשכילית-יהודית של המנוח.²⁵גם החרוז האחרון, אֲשֶׁר שָׁלַח לָךְ לְשַׁעֲשׁוּעַ, ממשיך בגלוי ובסמוי: לא רק שהבן יתענג על תואר פני אביו, אלא שיוסיף וישתעשע בתורתו, לפי הפסוק: כִּי תוֹרָתֶךָ שַׁעֲשֻׁעַי (תהילים קי"ט, ע"ז).²⁶

בשירו מכוון אד"ם הכהן את קוראיו אל הסגולה המופלאה של הצילום, שבזכותה יכולים האב והבן לראות ולחוש זה את זה, על אף מגבלות המרחק והזמן. המרובע המקסים שכתב לבנו מתמצת את הצילום: תיעוד החיצוניות הגשמית של המצולם מכאן וגילוי הרוחני שבו, רגש ותכונות אופי מכאן.

הסרט הוא מוצר מובהק של הצילום וכל מה שנאמר כאן על צילום נח

כוחו יפה גם לגבי צילום נע – הקולנוע.

1 S. F. Spira, The History of Photography, Published by D.A.P., New York, 2001

2התאריך המקובל ללידת הצילום הוא 19 באוגוסט 1839, כאשר פרנסוא ז'אן דומיניק ארגו (1853-1786, פיסיקאי צרפתי, חוקר האור, הקול, החשמל והמגנטיות, מזכיר האקדמיה הצרפתית למדעים, מנהל מצפה הכוכבים של פריס) הציג באקדמיה הצרפתית למדעים "תהליך חדש להכנת שכבות רגישות של לוחות לתמונות פוטוגרפיות", ההמצאה של לוּאִי ז'ק מנדי דַּאגֶּר (1851-1789), צייר וממציא צרפתי שפיתח את הצילום יחד עם ז'וזף ניספור ניאפס (1833-1765, הראשון שהצליח להכין תצלום פוטוגראפי בר-קיימא). על שמו של דאגר נקרא אז התצלום: "דאגרוטיפ". ממשלת צרפת קנתה את הפטנט כמתנה לאנושות.

3 הרבה נכתב על הקשר בין פוטוגראפיה לפואטיקה, למשל, ראו, באתר:

http://dienes-and-dienes.com/, בייחוד את הפואמה: Black and White.

4יצחק שלו (1990-1919) - משורר, סופר, פובליציסט ומחנך. בית א' משירו "המתים מוסיפים לחיות", נדפס בעיתון "דבר", ט"ז תשרי תשמ"ה, 12 באוקטובר 1984, עמ' 16.

תשליל – נגטיב.

5 במכתב של זוהרה לביטוב, מיום 23.10.1947, חמישה וחצי חודשים לאחר מותו של שמוליק אהובה. מובא אצל יהודה אבן-שמואל (קופמן), "זיכרון לשמואל", הוצאת המשפחה, ירושלים, מהדורה ב', תש"ך, עמ' 297. שמואל קופמן (1926-שני במאי 1947) היה בנו של יהודה אבן-שמואל (חתן פרס ישראל למדעי היהדות, תשל"ג), נהרג בתאונת אימונים בשירותו בפלמ"ח. זוהרה לביטוב (1948-1927), הייתה לוחמת פלמ"ח וטייסת בחיל האוויר, נהרגה בתאונת טיס.

6 הצילום כ"משמר זיכרון" הביא לכך שבשפה המדוברת כיום משמש "צילום" כמושג נלווה ל"זיכרון". אנו אומרים: יש לו זיכרון צילומי; תצלומו ניתן כ"מתנת נצח"; תמונתו מוצגת לזיכרון; ראיתי את התצלום ונזכרתי; לרגל המאורע נצטלם לזיכרון; מיקדתי את העדשה על; ועוד.

7 שמשון מלצר (2000-1909) – משורר עברי, מורה, עיתונאי, עורך ומתרגם. המובאה מהשירה "אחי החייל" (משה מלצר, טוראי בצבא האוסטרו-הונגרי, נהרג במלחמת העולם הראשונה, 1918), ספר "עשרה שערים", הוצאת מוסד ביאליק ע"י "דבר", תש"ג, עמ' קס"ט.

8 ראו, "על סף המאה העשרים" מאת נורית גוברין. "סדן – מחקרים בספרות עברית", הוצאת אוניברסיטת תל-אביב, תש"ס, עמ' 27: הספרות העברית לוותה דרך קבע את ההמצאות החדשות מראשיתן בהתלהבות רבה. היא נתנה להם ביטוי בשירים וגם במאמרים ובהסברים מדעיים מפורטים שהופיעו מעל דפי העיתונות.

9למשל, ראו, חיים זליג סלונימסקי (1904-1810, מדען יהודי וממציא בעל שם עולמי, ממייסדי העיתונות העברית, מחשובי המשכילים, מחנך, מתרגם וכותב ספרי לימודי מדע), "הצפירה", י' ניסן תרכ"ב, עשירי באפריל 1863, גל' 10, עמ' 75 (3), במאמר "פעולות הפאטאגראפיע", הסוקר את תרומתו העצומה של מקצוע זה לאנושות. ב"האסיף", 1884, כרך א', עמ' 22, בא הצילום ברשימת מאורעות המאה החשובים: "מציאת [המצאת] ציורי האור [פוטוגראפיה] על ידי דאגערא [Daguer] (דאגעראטיפיע) [Daguerréotypé]". ברוח זו הביא אליעזר יצחק בן-יהודה [פרלמן] (1922-1858 – מחשובי המחדשים של השפה והתרבות העברית, ממייסדי העיתונות העברית בארץ-ישראל ועסקן ציבורי), בכתבה הסוקרת את ההתקדמות המדעית של המאה ה-19, את הצילום והקולנוע בין ההמצאות (כולן מתחום התקשורת) המייצגות את ההתפתחות המדעית והטכנולוגית ששינתה פני עולם, ב"נפלאות המדע", "הצבי", ח' באדר ב', אלף ותתכ"ח לחורבן [תרנ"ז, 12 במרץ 1897], שנה י"ג, גל' 23, עמ' 2.

10שיר "לעת-מצוא" (או "שיר הזדמנות") נכתב להבעת רגשותיו של המשורר לרגל מאורע מסוים, כמו השתתפות בשמחה או בצער, כמתנה, אות ידידות או מתן כבוד, גם היפוכם בשירי לעג וקלס, גנאי וביקורת, ואף ענייני עסק ומקצוע. מקור השם בתהילים (ל"ב, ו'). על שירת "לעת מצוא" המשכילית, ראו: נורית גוברין, "יל"ג - שירים לעת מצוא", ב"סדן - מחקרים בספרות עברית", הוצאת אוניברסיטת תל-אביב, תשנ"ח, 1998, כרך ג', עמ' 183-155.

11 פיזור האותיות במקור. מעניין שאחד העם השתמש ב"אדם" בפיזור אותיות כשם-עט.

12 "מלאכת דאגער" בהערת השוליים היא תרגום לעברית של השם הצרפתי: "דאגרוטיפ".

13 אד"ם [ר"ת אברהם-דוב מיכאילישקר] הכהן לבנזון (1878-1794) - מגדולי משוררי ההשכלה העברית, בלשן, חוקר חכמת ישראל, מחנך ואיש ציבור. בשירתו סימל האור את דעת האדם והשאיפה: לטהר האמונה מכל דבר שקר ולהקדישה קודש אך לאמת (במחזהו האלגורי "אמת ואמונה", 1868).

14מובא ב"שירי שפת קודש", מחברת שנייה, מהדורה רביעית, עמ' 185. תרנ"ה, דפוס האלמנה והאחים ראם, וילנה (השיר שלפי השערתי נכתב ב-1850, 11 שנים בלבד לאחר שבא הצילום לעולם, נדפס לראשונה בשנת 1852). הבן מיכה יוסף לבנזון (מיכ"ל), 1852-1828, גם הוא ממחדשי השירה העברית, שעשה אז בברלין. מיכ"ל מת על פני אביו, במחלת השחפת, ובעת ששלח את התצלום ידע האב שקיצו של בנו קרב.

15 כך תיאר זאת סלונימסקי, ב"הצפירה", י' ניסן תרכ"ב, עשירי באפריל 1863, גל' 10, עמ' 75 (3), במאמר: "פעולות הפאטאגראפיע", שלפי שיטת דאגר עושים: את המראות מן נחושת, מצופות בכסף ומקוטרות בקיטור ממין מתכת הנודעה בשם יוד, אשר בסגולת המתכת ההיא להשחיר ע"י קרני האור.

16"הצפירה", י"ד כסלו תרל"ט, עשירי בדצמבר 1878, עמ' 372 (4).

17 נראה לי שאד"ם הכהן, שהיה תלמיד חכם מופלג, הושפע בשירו זה, כמו בכלל יצירתו, משפע ההגות היהודית במושג "אור" והשלכותיו על העולם והאדם, וקשר את הדברים לצילום. אפשר שגם ל"צל" התייחס במובנו בתנ"ך בהקשר חיי האדם, כדבר המשנה את מצבו במהירות, חולף ואיננו; לדוגמה, ב"זהר" (גרסת "משנת הזהר", עמ' ח') כתוב: "אך בצלם יתהלך איש" [תהילים, ל"ט, ז'], כל זמן שצלם האדם לא יועבר ממנו "יתהלך איש" ורוחו עומד בתוכו, הועבר צלמו של האדם ואינו מראה – הועבר מן העולם, ובהקשר הצילום: אם נשמר הצלם, נשמר האדם. השפעה אחרת באה מהגדרות הערך "צֶלֶם" במילונים עבריים בני זמנו, למשל, ב"ספר המשביר או ערוך החדש" מאת יוסף שיינהאק. חלק א', עמ' ס"ד. הוצאת המחבר. ווארשה, 1858, או ב"ספר מעריך המערכות" מאת אליהו ברדה, עמ' 282. הוצאת יעקב שלוסברג, וינה. 1868.

18 בדומה לכך, למשל, כתב משולם זלמן גולדבוים (1915-1836, ממשוררי ההשכלה, מחזאי, עסקן ציבורי וסוחר), ב"ספר השירים למשולם זלמן גאלדבוים", הוצאת המחבר, לבוב, תר"ע, 1910) בשיר "בי הוא": אוצרות אור וחשך בי נוקשו ונלכדו/ ואלוהים ועזאזל בקרבי התאחדו (מובא ב"שירה עברית", הוצאת מ' ניומן, תש"ח, עמ' 224). אף הסופר משה סטבסקי (סתווי, 1964-1884, סופר בעברית ויידיש, מתרגם, עיתונאי, עסקן ציוני), כותב: מגילת חיים עשירת גוונים, על אורותיה וצלליה (ב"הכפר הערבי", הוצאת "עם עובד", ספריית "שחרות", תל-אביב, טבת תש"ו, עמ' 5). אד"ם הכהן הביע רעיון זה בהקשר הצילום.

19 מדרש "בראשית רבה" ח', גרסת "ספר האגדה" בעריכת ח"נ ביאליק וי"ח רבניצקי, הוצאת "דביר", מהדורת ת"ש, ארץ-ישראל. שימוש במדרש זה בקשר לצילום נמצא גם אצל ר' ישראל-דוד מילר (ריד"ם, 1912-1839, סופר מן האדוקים שהיה יריב ספרותי קשה של ההשכלה ובר-פלוגתא ידוע של יל"ג, אך גם מראשוני החינוך העברי ו"חיבת ציון"), בספרו "תולדות מנחם", עמ' צ"ב, הוצאת בן המחבר, פיוטרקוב, רוסיה, תרע"ג. כשתיאר שם את הצטלמות גומל החסדים הידוע ר' מנחם נחום מגרודנה (1880-1811, גדול בתורה ואוהב אדם שהקדיש את כל חייו לעזרה לעניים ונזקקים) השתמש בביטוי: וכבר נעשה אדם.

20 יקיר וורשבסקי (מורה, סופר ועסקן ה"בונד"), "המעורר", שנה א', קונטרס י', אוקטובר 1906, עמ' 19-18. בסדרה "צללים", פרק "הצלם".

21 גרסת "ספר האגדה" בעריכת ח"נ ביאליק וי"ח רבניצקי, הוצאת "דביר", מהדורת ת"ש, ארץ-ישראל.

22רעיון דומה נמצא גם בשירו של שלמה יעקובסון (?-1866,משורר, מורה, בלשן, חוקר חוכמת ישראל), "מלאכת הצלמון והציור" (ב"שירי שלמה", הוצאת המחבר, לבוב, 1865), שנכתב 50 שנים בקירוב לפני "הצלם" של וורשבסקי: וּמְעַט יֶחֱסָר מאלוה/ איש בתבונתו הרמה/ שיחבר תבנית לנוע/ ויחינה גם בנשמה. דוגמה פיקנטית לפנייה פובליציסטית-תעמולתית אל היהודים, המשתמשת במושג האל כצלם של מעלה, המצלם באמצעות כתבי הקודש את עם ישראל, ראו בירחון המיסיונרי הבריטי ביידיש "דברי הימים", Dibre Hayomim, גל' מרץ 1897, עמ' 14, במאמר: "יהוה'ס פאטאגראף פאן די יודען", מאת י' קלאנסיא.

23 אד"ם הכהן, שכאמור היה למדן מופלג בהגות היהודית, משתמש כאן במושג "פנים" באחת ממשמעויותיו המקראיות: פני האדם הם כמראה שממנו נשקף חזון רוחו, מערכי לבו וראות עיניו, לפי "מילון התנ"ך", יהושע שטיינברג, הוצאת "יזרעאל", מהדורת מנויי "דבר", ישראל, 1960, עמ' פנ"ה.

24 "דברי שמעון בן-סירא","הספרים החיצוניים", מהדורת אברהם כהנא, כרך ב', ספר ב', עמ' תע"ט, י"ט, כ"ט, הוצאת "מקורות", בסיוע מוסד ביאליק, תל-אביב, תרצ"ז, 1937. הרעיון שצילום הפנים אינו מתעד רק את תואר המצולם אלא מציג אף את תכונות הנפש מופיע גם אצל משוררים משכילים אחרים. למשל, מרדכי צבי מאנה (1886-1839, משורר, צייר ומסאי עברי), ב"כל כתבי מרדכי צבי מאנה", הוצאת "צנטרל" וארשה, כרך א', עמ' 146, שיר מניסן תקמ"ה [מרץ-אפריל 1885]: קַח נָא זֹאת הַתְּמוּנָה, /לְאוֹת אַהֲבָה וֶאֱמוּנָה, /גַּם לִבִּי גַּם רוּחִי / נְתוּנִים פֹה עִם לוּחִי!

25 "הצפירה",י"ח חשוון תר"ם, רביעי בנובמבר 1879, עמ' 328.

26 בקשר בין תצלום של נפש קרובה לשעשוע השתמש גם אברהם-דוב (בר) גוטלובר (1899-1811, מראשוני המשכילים, מורה, עיתונאי, סופר, מתרגם ומשורר) במכתב מיום 21 במאי 1865: והנני אוהבך לנצח ומשתעשע בתמונתך. מובא ב"רשומות", כרך ב'. בכלל השאיל פסוק זה את הקשר תורה-שעשוע למקורות רבים; דוגמה: בפיוט של ר' שלום שבזי (המאה ה-17 לספה"נ, גדול משוררי יהדות תימן): גילו בלקח [תורה] טוב/יום שעשועי.

-------------------------------------------------------------------------------------------
מוקדש לזכרם של בימאי הקולנוע והתיאטרון יונה (יואן) רודן ורעייתו רודיקה