Text Size
שישי 19 יולי 2019

בית הסרט העברי

הצגת חדשות, מגזינים, נופים רחוקים ואקזוטיים, דרמות מצב ומשפחה, אפילו "טלנובלות", אינן המצאה של דור הטלוויזיה. עוד זמן רב קודם שהתמונות המתנועעות החלו לרצד על מרקעינו, נודעו בעולם טכניקות שונות של הקרנת תמונות נחות המספרות סיפורים או מביאות לפני הצופה ממראות העולם הגדול.

לשם כך נבנו מתקנים אופטיים ברמות תחכום שונות, שהציגו תמונות של עלילות דרמטיות, חדשות ואירועים מהעולם, מראות ונופים מרחבי תבל ודמויות אנשי שם. עדשותיהם היו משוכללות והתמונות להצגה הוכנו בבתי מלאכה מיוחדים לכך ובידי בעלי מקצוע שהתמחו בהכנתן. אולם "עמך", ההמון הרחב, הכיר גם מנגנון נפוץ אחר, עממי יותר ומורכב פחות, בנוי מחומרים פשוטים ומשתמש בתמונות "מיד שנייה", שסיפק הצגות זולות ומרתקות לא פחות מאלה של פנסי הקסם הבנויים לתפארה.

קולנוע
By the kindness of Beverly and Jack Wilgus

אפשר היה למצוא אותו משוטט בכל מקום בעולם. בארצות דוברות ערבית נקרא מתקן זה בשם: סַנְדוּק אל-עָגַ'ב, תיבת הפלאות, ובשם זה נודע גם בארץ-ישראל. בעליו עברו בכפר ובעיר, משכונה לשכונה, מרחוב לרחוב, והביאו לקהל חזיונות מושכי לב. הצגות הסנדוק אל-עג'ב היו המשך למופעי ה"חכוואתי", הם מספרי הסיפורים הנודדים. כשהגיעו למקום שהגיעו, הכריזו על בואם, ומשנתאסף הקהל החלו לספר את סיפוריהם. נושא ידוע היה מעשיות אהבה נוסח "ענטר והבלה", זוג אוהבים שסיפורם משופע בייסורי אהבה, במתח ובלקחי מוסר, ממש כ"טלנובלות" בימינו.

גם סיפורי "הרומן הרומנטי" האלה זכו למידרוג גבוה בקהל השומעים. מידידי, בימאי הקולנוע והטלוויזיה, נאזם שרידי מאום אל-פחם שמעתי שלעיתים היה המספר מתחכם לשומעיו ומפסיק את הסיפור המותח לקראת סופו, משאיר את הקהל בפה פעור ובמתח גדול, ועד שלא הבטיחו לו נוסף על שכרו גם אכילה, שתיה ולינה, לא היה ממשיך. היו מספרי מעשיות "שלא סיפרו את הסוף" עד שלא קיבלו את כל מבוקשם. השקיקה לדעת מה עלה בגורל זוג הנאהבים הייתה כה גדולה עד שהיו השומעים מוכנים להיכנע לכל דרישותיהם. מעשה שהיה, כך שמע בילדותו, באדם שהאזין לסיפור אהבה, וכשהמספר הפסיק לספר ואף פנה לדרכו בהבטחה שבשבוע הבא יחזור לספר את הסוף (כנראה שמושג ה"סדרות" נודע כבר אז) התחנן לפניו אותו אדם והבטיח לו מעדרו עז ואפילו שתיים אם יואיל לספר לו מיד את הסוף.

עם הזמן השתכללו המספרים וצרפו לכבודתם את הסנדוק אל-עג'ב. לפני שהיו כאן בתי קולנוע וערוצי טלוויזיה ועד שבארץ-ישראל זכו לראות סרט של ממש על הבד הגדול או במרקע הקטן, נהנו הנאה מרובה מ"כאילו-סינימה" - תיבת הפלאות, הסַנדוק אל-­עג'ב. אף על פי שהיה זה מכשיר פשוט ודל – מפעיליו בנו אותו במו ידיהם ואת התמונות אספו מכל הבא ביד - הצליח להביא לפני צופיו הצעירים והמבוגרים מן הנעשה ונראה בעולם ובכך פתח לפניהם צוהר לאקטואליה ולתרבויות אחרות. בעליה של "תיבת הפלאות" היה עובר ברחובות, בעיר ובכפר, מודיע ברבים על ההצגה העומדת להתקיים, בעד פרוטה או שתיים התיר להציץ בתיבה שבתוכה סובב סרט נייר או בד שעליו הדביק תמונות מיום אתמול כי עבר, ובקולו סיפר וזימר את תוכן המראות. בעיני הצופים היה זה ממש קולנוע לכל דבר, "סרט מזמר ומדבר מאה אחוז".

צריך לומר שרוב מניינם של צופי הסנדוק אל-עג'ב היו ילדים. ידידי הותיק, עו"ד שמואל בירגר, נתנייתי שעלה בקודש לירושלים, כתב לי: מילדותי אני זוכר את ה"סנדוק אל-עג'ב", מה שקראנו "סינמה בָּלָשׁ". שם זה היה שגור גם בפי ירושלמים ותיקים, שכמה מהם שימרו בזיכרונות ילדותם את החוויה של "קולנוע שלפני הקולנוע".

חברי, משה כהן, בן העיר העתיקה בירושלים, סיפר לי: בהפסקות שבין שיעורי בית הספר היה בא לחצר ערבי עם קופסת הפלא, היא הסנדוק אל-עג'ב. זה היה ארגז ובו אשנבים עגולים. את הארגז שם בעליו על מעמד מעץ ולידו העמיד ספסל ובו מקום לשלושה ילדים. מכל ילד גבה שני מיל. כשישבו הצופים על הספסל היה מסובב את גלילי הנייר ושר לפי התמונות. את הכסף גבה המציג לפני ההצגה, כי פחד שמיד כשתגמרנה התמונות יברחו הצופים בלי לשלם. מתברר שכבר אז היו ילדים שניסו "להתפלח". באשר למקור התמונות, זכור לי שכמה מהן נלקחו משאריות בתי הקולנוע, וודאי מהפלקטים או מתצלומי הפרסום לסרט, ממש סיפורי אלף לילה ולילה. את התמונות הדביקו בעיסת קמח על גבי בד "מַנְסוּרִי", ועשו גוילים מתגלגלים בסנדוק. העובדה שהתמונות לא תאמו זו לזו בתוכן וברצף לא הפריעה לצופים ובודאי שלא ל"בימאי" הסרט, הערבי שקיבץ והדביק אותן. משה כהן נולד בשנת 1933 ותיאורו מתאים לשנות הארבעים של המאה העשרים. אולם הסנדוק אל-עג'ב הקסים את ילדי ירושלים כבר שנים רבות קודם לכן.

באוטוביוגרפיה שלה, "מסעות אל העבר", מוסיפה בת ירושלים, עליזה פרידלנדר- גדעוני, פרטים על חווית ילדות זו: בתחילת המאה העשרים, עוד לפני שהגיעו לעולם סרטי הסינמה, שעם הזמן היו לראינוע וקולנוע, כבר התמוגגנו, אנו הילדים, מבידור זה. הדבר ממש הרנין את לב הילדים. לשכונה היה מופיע ערבי, כשעל כתפיו ארגז-פלא, עם רגליים תואמות לגובה ספסל קטן, שהיה עמו ושעליו הושיב שני ילדים בנוחיות. שאר הילדים עמדו וחיכו בסבלנות לתורם. הארגז נקרא הנטרפז' [בידור או הצגה בערבית]. החלק העליון היה פתוח, כדי שאור היום יכנס ויאיר את התמונות שבתוך הארגז. שני מקלות הזדקרו מעל כדי שיוכלו להפעילם בשני קצות הארגז. סביב המקלות נכרך נייר ארוך שהיה מודבק מהרבה תמונות של עיתונים שונים או מכל הבא ליד, שאסף אותו ערבי. הוא גלגל אותם בשני הקצוות, כעין מגילה. בחזית הארגז הייתה זכוכית מגדלת, לכל ילד לחוד, בגודל פניהם, כששני זוגות עיניים נעוצות ומשקיפות פנימה  בשקיקה רבה. עםתשלום הכסף, עשיריה תורכית, התחיל הערבי לספר ולזמר חליפות על תוכן העניינים של התמונות הרצות בפנים, כיאה למאורע חשוב כזה. עם תשלום עשיריה חדשה היו הילדים מתחלפים והפזמון היה חוזר על עצמו, והפעם מהסוף להתחלה [המציג רצה לחסוך את זמן החזרת גליל הנייר ולצופים לא היה איכפת מאיזה צד יתחיל "הסרט"]. ככה זכו הילדים לראות ולשמוע מהנעשה בעולם כולו. הנה לכם יום בידור ובילוי נעים, כשכל "סרט" אורכו כחמש עד עשר דקות, וזה העשיר את הדמיון ליום שלם לפחות. ממש כיף לא נורמלי. אם כן, מתברר שאת "הטלוויזיה החינוכית" יסדו בארץ כבר לפני יותר ממאה שנים.

ב"צ יהושע מוסיף, בספרו "פורצי גדר", פרטים על תוכן ההצגה ועל כישרונם של מפעילי הסנדוק להרשים ולרגש את קהל צופיהם: המוני ילדים התקבצו חומרים חומרים מסביב למחמוד בעל ה"סנדוק אל- עג'ב", תיבת-הפלאות, שכל המציץ לתוכה בעד חור המנעול זוכה לראות בתוך החשיכה הגדולה את כל פלאי תבל, ומחמוד יודע לספר ולהוסיף נופך משלו ולגנוב את דמיונם של הילדים ולהסיעם למחוזות רחוקים של חלום. שילמו הילדים פ'ארא [מטבע תורכית] שחוקה אחת ובתמורה שמעו סיפורים מופלאים על אבות ובנים ויותר מכל, על בנים מורדים, שסופם היה רע ומר והם שילמו על עזות מצח שלהם. ובכן, גם את ה"טלנובלה" זכינו לראות בארץ-ישראל כבר לפני שנים רבות.

גם המבוגרים אהבו את ה"סינמה" שבתיבה. כך כתב העיתונאי דובי זכאון על הווי הערבים בחיפה של שנות ה-40 למאה ה-20: חמישה רגעים לצד מזרח, וכבר אתה בקלחת ההווי של העולם המוסלמי: השוק הערבי השוקק והומה [...] סמוך לכאן עובר ערבי זקן שפיו נטול שיניים, על גבי "סינמה" נודד ואינו פוסק מלמלמל בקול תלוש, מתפזם בעצלתיים, את החרוזים המצטרפים בטון--פילם למראות הפלאות המסתובבים בתוך תיבת הקסמים. שני נוטרי רכבת צעירים צמודים אליה וראשיהם המסופרים יפה בתספורת עירונית, נוצצים מברילנטין זול, מפיץ ריח חריף נודף למרחקים.1

 

מסורת "תיבת הפלאות" נשתמרה גם בשנים הבאות. מספרים האחים הרצל ובלפור חקק, סופרים ומשוררים ועיתונאים ועסקני ציבור, איך במו-ידיהם בנו את "הקריירה הקולנועית" שלהם, שראשיתה בקופסת נעליים: בילדותנו היינו לא רק סופרים ועיתונאים, היינו גם קולנוענים. מגיל צעיר יצרנו סרטי קולנוע. מובן שאין מדובר בסרט קולנוע "אמיתי"שרואים על בד. זה היה קולנוע בבוטיק לנעליים: פשוט, לקחנו קופסת נעליים,ניקבנו פתח במכסה הקופסה. השחלנו שני גלילי עץ בקופסה ולגלילים האלה הדבקנו ניירות ארוכים. אימא הייתה מייצרת עבורנו דבק מיוחד מקמח ומים להדביק את הניירות. כל בוקר היינו קמים מוקדם ומתמסרים לחיבור עלילות הקולנוע שלנו. הרצל היה מצייר ובלפור מחבר את העלילות. כך ציירנו וכתבנו יחד סרט קומיקס שלם. כשהיצירה הראשונה נשלמה, פרסמנו בכל השכונה מודעות על ההצגה. כך קבענו יום ושעה והילדים ישבו בכיסאות ליד חצר ביתנו. כל ילד שילם עבור כרטיס (שהוכן גם הוא במכונת הדפוס שלנו). את סרט הקולנוע העמדנו על שולחן קטן, גלגלנו את גלילי העץ ואז סיפרנו את שטף העלילה, תוך שאנו משמיעים את כל הפעלולים: קול של ג'יפ, קול של מטוס, קול של רכבת, קול של פגז וכיו"ב. מיד אחר-כך ציירנו את הסרט "טרזן ובנו". כך משנה לשנה יצרנו סרטים, והשנים חלפו, ואיננו מבינים עד היום הזה מדוע לא הוזכרנו בין יוצרי הסרט העברי. הרי גם לנו יש חלק ונחלה בהולדת הסרט העברי, לא פחות מיעקב בן-דוב וברוך אגדתי ...

ואנו הקוראים היום, אין אנו שונים ממנו ומהמספרים האחרים, שאף על פי ש"תיבת הפלאות" של ימינו היא מעשה מרכבה אלקטרו-אופטי משוכלל, נשארנו תמימים כאותם ילדי ירושלים שלפני שנים רבות ביקשו - לראות בתוך החשיכה הגדולה את כל פלאי תבל - וטוב שנשארנו כאלה, כי זו החוויה האמיתית של הקולנוע.

1 דובי זכאון: "במרחק חמש דקות מהדר הכרמל", "דבר", 11 ביוני 1942, ע'