• דבורה הלחמי
• קולנוע עדן
• תל-אביב

בין אולמות הקולנוע שפקדה אמי דבורה ז"ל, תל-אביבית ותיקה (משנת 1911) וחובבת סרטים מושבעת, היה גם "אופיר" (שעמד ברחוב גרוזנברג). אלא שלא תמיד ביקרה שם בתדירות הרצויה לאדון משה קרסו, מייסדו ובעליו.[1]

כשהייתה אמי באה לקופה לקנות כרטיס היה אחיו אנג'ל קרסו, ששימש גם קופאי, פונה אליה ברוח חברית: גברת הלחמי, מדוע אין זה רואים אותך אצלנו.[2] זיכרון קטן זה יכול לאייר את האינטימיות ששררה בין התל-אביבים לקולנוע, אותה אמנות שהקסימה אותם תמיד, משוקעת בתרבותם ואחד הצבעים העזים בתמונת העיר העברית הראשונה. כבר בתחילת בנינה של תל-אביב, עוד מימי "נווה צדק" ו"נווה שלום" ו"אחוזת בית", כשעדיין נקשרו בטבורם ליפו, היו התל-אביבים לעתיד חובבי סינמה מושבעים:

הראי-נע. ממש כמו באירופה. אין לך יום שלא יתחדש איזה דבר ביפו. תיאטראות, קרקסים, מנגינות, והנה גם ראי-נע חדש ומצוין. אמש מוצאי שבת היה אולמו של שיינברג[3] מלא המון אנשים שבאו לראות את התמונות היפות והבהירות ובייחוד את "מכירת יוסף".[4] אח"כ היו עוד תמונות מבדיחות[5] ומעניינות.[6]

תמונה מהסרט Joseph Vendu par ses Frères , "מכירת יוסף בידי אחיו", Pathé Frères, 1909, באדיבות “The David Turconi Project”.

 

כשהחלה העיר לצמוח בחולות חשבו מקימיה לא רק על תכנון בתים ורחובות, אלא גם על "הצרכים הקולטוריים והציבוריים" שלה. הם החליטו שמן הראוי שבתל-אביב יהיה "אולם לחזיונות", כמו בכל כרך המכבד את עצמו. בפרטי-כל האסיפה הכללית החמישית של תושבי העיר (תרע"ד, 1913) שהופץ בציבור נכתב:

ה' דיזנגוף[7] גומר את הדו"ח שלו בסקירה קצרה על תכנית העבודה לעתיד, שעומדת לפני הועד הבא שיבחר. ומרמז בעיקר על הצרכים הקולטוריים והציבוריים הזקוקים לסיפוק, כמו בית כנסת, בית עם, בית ספר, גן לטיול, אולם לחזיונות, מרחץ ציבורי וכדומה.[8]

ומה המחזות שיעלו על במת אותו "אולם לחזיונות"? ובכן, לעניין זה נמצאו יזמים שהריחו ריחו של עסק טוב, שכך ממשיך הדו"ח ומפרש:

בסעיף "בניני ציבור" נכנסו הצעות אחדות בנוגע לבניינים ציבוריים העומדים על סדר היום [...] הייתה הצעה מאת אחד התושבים בנוגע לבניין אולם לחזיונות: שהועד יקציע מגרש והוא יבנה עליו את האולם ובשכר זה ינתן לו המונופולין על מספר שנים ידוע לפתיחת סינומטוגרף בבית הזה.[9]

הרבה תל-אביבים קיבלו ברצון את הרעיון שגם בעירם יבנה בית לתיאטרון וקולנוע כמו בעולם הגדול. אלא שכמנהג ארצנו הקדושה חייבים לקום מתנגדים לכל רעיון חדש. אלה שדעתם לא הייתה נוחה מהצגת התמונות המתנועעות בעיר שכונתה "פנינת הציונות" פנו אל הועד ונימוקיהם עמם. אחד מהם כתב:

כבוד האדונים הנכבדים חברי ועד תל-אביב. אנחנו בעלי בתים תושבי עיה"ק יפו ת"א נווה-צדק, מוחים במה שהרשיתם לאיש לבנות בית סינאמאטאגראף, והדבר הזה יזיק לנו מאוד, הן בחומריות, כי הגנבים ימצאו תשובה נכונה: כי ימצאו איש אורב לדלת ביתו לאמור אל הסינאמאטאגראף אני בא ואם טעיתי אין דבר, והן במוסריות, כי מי יערוב לנו אם לא יפתיעו נשים ובתולות ואתם ידעתם את עם הארץ. ואם כן אתם אחים אהובים מביאים בפועל כפיים עלינו רעה אשר תתחרטו אחרי כן [...].[10]

אחר טען שבצד עבירה על תקנות בניין ערים של תל-אביב יש סכנה שהקולנוע המתוכנן יוריד את ערך נכסיו.

לכבוד מע' האדון הנכבד [מאיר דיזנגוף] יו"ר אסיפה כללית,

בליל מוש"ק כ"ה אדר בתל-אביב נ"י,

אדון נכבד! רוב שלום!

הצעתי מכתב מחאה לועד תל-אביב ביום י"ז לח"ז [15 במרץ 1914] על אודות הסינמטוגרף ובו ביארתי על הסכנה וההיזק המגיע [הנגרם] לכל חבר בחברת "גאולה" ועדיין לא קיבלתי תשובה וזה נגד חוקי האנושות. והנני מציע לפניכם ומוחה שאין ראוי ולא הגון להיות במקום מצוין כזה סינמטוגרף אשר אתם בונים ועברתם על חוקי התנאים המבוארים בספר התקנות, הן מצד הבניין שאתם בונים והן מצד האוויר אשר נסגר והן מצד הסכנה וההיזק המגיע לכל חבר מכל עבר [אשר] נפנה.

א' יש היזק לבריאות הגוף מריח הבנזין. ב' יש סכנה צפוּנה מהסינמטוגרף כי אין מנוחה לא ביום ולא בלילה לחברי המקום מדריכת כף רגל העובר ושב ומהעגלות העוברים ושבים ביום ובלילה ולא יתנו מנוחה לחברי החברה ביום ולא לישון בלילה, ובפרט לאיש כמוני אשר הוא בעל מלאכה ובעת בואו ממלאכתו לנוח לא ימצא מנוחה. ג' בתואנת הסינמטוגרף יבואו אנשים זרים ורעים וגם פראים ומזה יולד מריבות, גניבות וכו' ושם ישראל יתחלל בין העמים ח"ו אשר כזאת לישראל לא תעשה ובפרט במקום מצוין שכזה.

לכן הנני מוחה לפניכם שתעשו את הישר והטוב שתסירו את הסינמטוגרף מן המקום הישר הזה ותבנו אותו במקום המוכשר והראוי לו לבנותו חוץ לתל-אביב, מאחורי מעבר מסילת הברזל, על אם הדרך סמוך למגרש הגרמנים, שהוא המקום המוכשר והראוי להיות בו והכול יהיה על נכון כפי הטוב והישר ולא לוותר כמלוא נימה כמבואר בספר התקנות.

ויען שהחלק [בקרקע] המגיע לי הוא סמוך לסינמטוגרף המגיע היזק לכל חבר מחברי "גאולה" הוצרכתי לכתוב לכם שאין ראוי ולא הגון להיות סינמטוגרף במקום הזה כלל.

ברגשי כבוד, אמסלם מחברי "גאולה".[11]

נשלחו עוד התנגדויות. הועד קרא את המכתבים, שמע את המתנגדים ובכל זאת החליט לאשר את הסינמטוגרף.[12] בעליו (משה אברבנאל[13] ומרדכי ויסר[14]) קיבלו זיכיון מונופול ל-13 שנים.[15] את הבניין תכנן ריכרד מייכל, אדריכל גרמני מומחה לאולמות ראינוע, שהובא לארץ בסיוע "המשרד הארץ-ישראלי" (הזרוע הביצועית של ההסתדרות הציונית העולמית). הקבלן לבניה היה עקיבא אריה וייס, מייסדה של תל-אביב ומחלוצי הסרט העברי בארץ-ישראל.[16] את השם "עדן" נתן לו הסופר שמחה בן-ציון.[17] האולם נפתח לקהל ביום 22 באוגוסט 1914, בהצגת הסרט "ימי פומפי האחרונים".[18] מיד נוכחו כולם לדעת שקולנוע ותל-אביב הם זיווג מוצלח:

לכאורה לא נשתנו פה פני החיים. המסחר לא נפסק. העבודה נמשכת, והחיים "הרוחניים" גם התגברו בזמן האחרון. נפתח אולם הראינוע "עדן" בתל-אביב, ומדי ערב בערב הוא מלא מבקרים.[19]

אפשר שהמירכאות הכפולות על המלה "רוחניים" באו להפחית מערכו התרבותי של הקולנוע והכותב השתמש בביטוי זה בלשון סגי-נהור. בראשית הקרנות הסרטים בארץ היו הצגות מיוחדות שזכו במודעות הפרסומת לתואר "עונג רוחני".[20] אבל הצלחתו של המדיום החדש הכובש בקסם תמונותיו המתנועעות את קהל הצופים עוררה חששות אצל אנשים שחשבו את עצמם ל"בעלי טעם". לדעתם הקולנוע אינו אלא בידור זול והמוני, פוגע בפעולות של רוחניות אמיתית ומעודד תרבות "נמוכה":

[...] והשיממון הולך ותוקף את יפו לגמרי. מלבד "נשפי הראינוע" שהמציא מרכז בעלי המלאכה, כמעט שאין לך שום נשף ספרותי אמנותי. "נשפי הראינוע" נעשים גם בלי המרכז לבעלי המלאכה, אלא שמזמן לזמן קונה המרכז מבעלי הראינוע נשף אחד. אין לו למרכז שום מטרה חוץ מ"הכנסה" והכנסה כנראה ישנה הגונה. כל ההמון בנשיהם ובניהם וטפם הולכים לראינוע, מוחאים כף למראה התמונות, צועקים "הדרן", ממש כשכנינו הערבים. השיממון מביא לראינוע לא רק את ההמון אלא גם אנשים בעלי טעם, וככה תפס הראינוע את מקום "הבמה".[21]

אולם הקהל התל-אביבי אמר את דברו, נהנה מהבידור החדש ואף היו מי שראו בהצגות הסרטים תופעה חברתית חיובית:

בהזדמנות זו כדאי להזכיר גם את פתיחת הסינימטוגרף "עדן" באולמו החדש, המשוכלל בטעם אירופי. חנוכת הבית הזה חלה בעצם הימים הקשים שעוברים עכשיו על היישוב [במלחמת העולם הראשונה], בשעת פיזור הנפש הכללי וחוסר האפשרות להקדיש לו תשומת לב. בזמנים כסדרם אפשר היה לציין את זה בתור הופעה חשובה בחיי הציבור, ובאולם יפה זה עם שכלוליו הטכניים אפשר היה לראות מעין התחלה של בית-חזיון עברי.[22]

בכל זאת, גם כשגדלה תל-אביב והתרחבה נמצאו דוברים שהמשיכו לתמוך בדעה שהקולנוע אינו בגדר תרבות הראויה לעיר. בפרטי-כל ועדת פיל (1937)[23] נמצאים דברי עדותו של ראש העיר ישראל רוקח על עתיד העיר ושם התבטא בנחרצות בעניין הקולנוע:

לורד פיל: סיר הורס הזכיר את הגידול המהיר הבלתי-רגיל של עירכם. זה מזכיר את גידולן של כמה מערי אמריקה.

רוקח: לוס-אנג'לס.

לורד פיל: איני יודע את המכסה המדויקת של גידול לוס-אנג'לס.

רוקח: גם אנו מקווים להגיע לגידול כזה.

סיר הורס רמבולד: עם עסקי קולנוע וכדומה?

רוקח: לא, בלי עסקי קולנוע, אנו רוצים בתרבות ולא בסינמה.[24]

כנראה שנעלם מרוקח שמייסדה של תל-אביב, עקיבא אריה וייס, הקים בה את חברת הסרטים היהודית הראשונה בארץ-ישראל ("אורה חדשה", ראשון באפריל 1914), היה הראשון שהסריט את מראות תל-אביב והקים את מעבדת הסרטים הראשונה בארץ, וכי מאיר דיזנגוף, יו"ר הועד וראש העיר הראשון, היה תומך נאמן ומעשי של כמה ניסיונות לעשות סרטים בארץ.

כמובן שבעלי בתי הקולנוע נמנו על אלה שבתוקף הגנו על הקולנוע כ"תרבותי". טובת עסקם דרשה שקהל הצופים בכוח יראה את הביקור בקולנוע כשווה ערך לכל פעילות תרבותית אחרת. לכן דאגו להלביש את עניינם הפרטי באצטלה של דאגה לרמה התרבותית של הקהל. בסגנון ההצהרתי של הימים ההם, ששילב שאיפות אישיות ויוזמות עסקיות במטרות לאומיות ואידיאולוגיה כדרך הראויה לבניין הארץ, הביע האדון קרסו, מייסדו של קולנוע "אופיר", את דעתו על מעמדו התרבותי של הקולנוע:

פתיחת הראינוע "אופיר" שהייתה ביום ה' העבר בהשתתפות קהל רב, מסלתה ושמנה של תל-אביב, שמילאו את האולם מפה לפה, חוגגה ברוב פאר ובמצב רוח חגיגי מאוד. את החגיגה פתח בעל הראינוע הא' קרסו בנאום יפה שבו הראה על הראינוע כעל יותר מאשר מוסד של שעשועים בלבד. הראינוע הוא בית ספר לגדולים ולקטנים כאחד. בית ספר לרגשות הנעלים והעמוקים ביותר של האדם ושל האומה. והוא ישתדל שההצגות במוסד שלו תהיינה בכיוון המתאים לחינוך הלאומי והאנושי. אחריו נשא ברכה יושב ראש העיריה מר דיזנגוף בשם עירית ת"א המודה על הבניין הנהדר שנתווסף לעיר. והוא מסיים: "יהי רצון שתוציא זהב מאופיר!" אחרי זה ניגנה התזמורת את ההמנון העברי והאנגלי והקהל קיבל אותה במחיאות כפיים סוערות. הסרט הראשון "המרקיז דה-אהו",[25] אחד הפילמים הגדולים בתוצרת הראינוע מתקופת לואי הט"ו [מלך צרפת] ופטר השלישי [צאר רוסיה] מצטיין בצילומיו ובתלבושתו המפוארים והקהל קיבל אותו בשביעת רצון מיוחדת.[26] לאהדה מיוחדת זכתה התזמורת בת 10 אנשים שלוותה את התמונה. היא הצטיינה במשמעת אמנותית וכשרון הלוואי שלה. כדאי לציין שהאולם הגדול מצטיין באקוסטיקה יוצאת מן הכלל וזה מכשיר אותו לקונצרטים והרצאות.[27]

צריך לזכור שנוסח פרסומת זה היה מקובל אז בכל תחומי המסחר והתעשייה ונחשב כדובר אמת וכמעשה ציוני. למשל, מדבקת פרסומת של בית החרושת "יצהר" למוצרי שמן, שהודבקה על ספר עיון עברי במדע המדינה:

תרבות כל ארץ היא תפארתה, תפארת כל ארץ היא תוצרתה. חברת "יצהר" מעניקה לקוני תוצרתה לא רק תוצרת עברית בעבודה עברית ובהון עברי, כי אם גם תרבות עברית. הספר הזה הוא שי של חברת "יצהר" לידידיה קוני תוצרתה.[28]

שמם הטוב של חיי הרוח בארץ-ישראל, והביקור בקולנוע בכלל זה, הגיע עד לגולת פולין. כתב-עת יהודי בווארשה סיפר בגאווה רבה על הקהל ה"מתורבת" הגדל על אדמת המולדת:

לא רק בפוליטיקה בלבד שקוע היישוב הארץ-ישראלי. הבניין והיצירה אינם פוסקים אף לרגע אחד ואף גם מן ההנאה אינם פורשים, ולא זו בלבד של "אכול ונשתה כי מחר נמות".התיאטראות ובתי הקולנוע, הקונצרטים והסמינריונים למדעים השונים, המלאים עד אפס מקום מבקרים מכל הגילים, מעידים כמאה עדים כי יש לנו עניין כאן עם קהל בריא בכל המובנים, היודע את מקומו ומשתדל בכל האמצעים להפוך מקום זה לנעים ו"מתורבת".[29]

דבר הלמד מעניינו הוא שמקהל ה"משתדל בכל האמצעים" להיות "מתורבת" נדרש לנהוג לפי כללי הנימוסים וההליכות כבמתוקנות שבארצות. קם יהודי טוב שראה חובה לעצמו ללמד את הצופים איך להיכנס ואיך לשבת ואיך לעמוד ואיך לנהוג בגברת שבחברתך ואיך להתלבש. לדעתו היה זה צורך השעה, שהרי נחטא ליושר אם לא נסכים שיש גרעין של אמת בדבריו הבאים:

אין על כך חילוקי דעות: היישוב העברי בארץ חסר הבנה לצורה החיצונית, לנימוס ולדרך-ארץ. בשנים האחרונות חל אומנם שינוי לטובה (וכאן יש להזכיר לשבח את "העליה הגרמנית"), אבל שינוי זה לא היה בו כדי לחסל את יחס הביטול אל החיצוניות ואל הנימוסים. רואים אותם כדברים של מה-בכך, כמשהו מיותר וחסר-תועלת בשביל "עם הספר".[30]

כותב הדברים (1941), ברוך בלנקנפלד, חסידו של ז'בוטינסקי,[31] תבע מקוראיו לממש בחייהם את דברי רבו: כל בני האדם ש ו ו י ם ביניהם – לא באי-כבוד אלא בכבוד והדר. לשם כך כתב ספר, מעין "שולחן ערוך" של מצוות עשה ואל-תעשה בתורת נימוסי החברה, גם לביקור בקולנוע:

אם מאחרים לבוא להצגה (יש להימנע מכך כמובן), אין פונים עורף ליושבים בשורה, בשעה שנכנסים לתוכה לתפוס את המקום, ומתנצלים בלחש. הגבר הולך בראש. הגבר יושב משמאל, האישה מימין. בשעת הנגינה [ההצגה] אין מבקשים את התוכנייה מן השכן ואין מחלקים שוקולדה. אין מדקלמים בלחש עם השחקנים ואין "מזמזמים" את המנגינה עם המנגנים. בקולנוע אין קוראים בקול רם את הכתובות. אין משיחין בשעת ההצגה, אין מפנים את הראש לצדדים, אחורנית או אל היציע. הסובל משיעול או נזלת – יתאפק, ומוטב שלא ילך להצגות כלל. בשעת ההפסקה אין עומדים ליד המקום בשורה. הרוצה "להתאוורר" ילך לפרוזדור, אבל יש להימנע מכך ככל האפשר. עם סיום ההצגה אין "מסתערים" על המלתחה, אלא הולכים אליה בנחת. בשעת היציאה הולך הגבר בראש. אם הבגדים במלתחה, הרי הולכים לשם תחילה, והגבר (לא המלתחן) עוזר לגברת ללבוש את המעיל. האיש חובש את כובעו ופותח את הדלת בפני הגברת, היא עוברת לפניו והוא בא מיד אחריה. כשיורדים במדרגות, הולכת היא בראש. אגב מובן מאליו שאין האישה משלמת לא בבית-הקפה, לא במסעדה, לא בתיאטרון, לא לנהג המכונית וכו'.[32][כשנמצאים אורחים בבית] אם יש ברצונם של בעל הבית ואשתו לבקר בקולנוע או בתיאטרון [...] הם רשאים להודיע על כך בצורה מנומסת לאורחיהם. אין זה מן הנימוס לרמוז לאורחים שעליהם ללכת, במה שמסתכלים בשעון.[33]

הוא לא היה הראשון שניסה ללמד את התל-אביבים נימוסים והליכות. 16 שנים לפניו, אנו מוצאים בתכניה של האופרה "טרובדור" [מאת ורדי], בהצגת "האופרה הארץ-ישראלית" בניצוחו של מרדכי גולינקין,[34] מודעה של "עדן" המתריעה בפני מבקריו על איסור אחד חשוב:

מזנון תיאטרון "עדן". להשיג כל מיני משקאות שונים, שוקולד, תה וגזוז וכל מיני מאפה. על יד המזנון מסודר חדר בגדים [מלתחה] באחריות בעל המזנון. אסור להיכנס לאולם עם הבגדים. השאירו את בגדיכם לפני הכניסה לאולם התיאטרון. התכבדו במשקאות ודברים טובים בזמן ההפסקה.[35]

ואם נבהל הקורא הנדהם, שמא באמת גרם הראינוע לירידה מוסרית נוראה ובתל-אביב התקיימו הצגות של נוּדיסטים, בא הנוסח האנגלי של המודעה ומפרש שהכוונה ב"בגדים" היא: Overcoats and Hats, מעילים עליונים וכובעים. כאן כבר הבחין הקורא חד-העין שלא רק מעלתו התרבותית של הקהל הייתה בראש מעיניו של "עדן", אלא היה לו כאן גם עניין כלכלי: אם לא יפקידו המבקרים את בגדיהם ב"חדר הבגדים" יפסידו המזנון ובעלי הקולנוע הכנסה מדמי השמירה; יפקידו (הקהל) – ירוויחו (בעלי העסק), לא יפקידו – יפסידו.

איך שלא יהיה, עם בגדים או בלי בגדים, עם התנצלות בלחש כשמאחרים או כשנדחפים, בין שהגברת משמאלך ובין שהיא מימינך, הקופות המלאות הוכיחו שהקולנוע הוא הבידור העיקרי של בני תל-אביב. בתי קולנוע נבנו וסרטים ממיטב היצירה העולמית הוצגו בפני הצופים הנלהבים. בספר "יריד המזרח"[36] של שנת 1932 נרשמו שישה בתי קולנוע, מהם אחד לנוער ("אור") ואחד קיצי ("גן-רינה"). לידיעתו של רוקח, נזכרו גם שלוש חברות לייצור סרטים הרשומות בתל-אביב: "זהר פילם" של אהרון סוטקר,[37] "מולדת" של ירושלים סגל[38] ו"אגא פילם" של ברוך אגדתי.[39] בכל זאת השכילו בעלי הקולנוע להבין שכדי לשמור על ההצלחה צריך לעודד את הקהל לבוא לראות את הסרטים (שכדי לראותם צריך לקנות כרטיסים בקופת הקולנוע). למשל, הפרשה המסתורית הבאה:

[...] ד"ר מבוזה בשעתו שעורר את כל תושבי תל-אביב ועשה את העיר כמרקחה על ידי הטלגרמות התכופות שנתפרסמו: ד"ר מבוזה יפליג באוניה, ד"ר מבוזה הפליג כבר, ד"ר מבוזה בדרך, ד"ר מבוזה ישן, ד"ר מבוזה אוכל, ד"ר מבוזה בא ועוד ועוד, במשך שבועות העסיק ד"ר מבוזה את מוחותיהם של כל תושבי תל-אביב, איש ואישה, זקן ונער, חרד וחופשי, בורגני ופועל, כולם מתווכחים על ד"ר מבוזה ודורשים אותו כמין חומר. הללו אומרים שזהו ז'בוטינסקי והללו אומרים שזהו מין אקס-לאקס;[40] הללו אומרים: גרביים לתחרות בגרבי "לודזיה"[41] והללו אומרים: טרקטורים לחרישה. בקיצור ד"ר מבוזה בכל הרחובות ובכל המוחות. לבסוף התברר שזהו סרט של ראינוע, ואז רצו כולם, כמובן, לראות את ד"ר מבוזה,[42] ובעל הראינוע בא על שכרו והוצאות הרקלמה הכניסו לו כהנה וכהנה.[43]

כיום נראה לנו תיאור זה מבדח מאוד. אבל הסופר שכתב את הדברים, אביגדור המאירי, מראשוני מבקרי הקולנוע המקצועיים בארץ ואיש ביקורתי מאוד, היה רציני בכוונתו לגנות את תרבות ה"רקלמה" הזולה והשקרית שפשטה בחיינו. הוא גינה ואנחנו נהרנו לבתי הקולנוע, וכי אפשר היה שלא להתפתות כשקוראים מודעות קורעות לב הפונות אל הרגש ובלוטות הדמעה:

"הזמר המשוגע" הוצג שנה תמימה ומוצג עד היום בלונדון, פריז וברלין. כל הקהל, ילדים נשים וגברים בוכה בשעת ההצגה. סרג'נט אנגלי כותב: 'ארבע שנים נלחמתי בחפירות, ראיתי נוראות.[44] לא בכיתי. ראיתי את הזמר המשוגע וגעיתי'.[45]

בזה הלשון הקדים קולנוע "עדן" את הסרט "Sonny Boy",[46] שאותו קרא בעברית "הזמר המשוגע". כדי לפתות את הקהל לבוא השתמשו בנוסחה בדוקה ומנוסה: "כשהקהל בוכה הקופה צוחקת". על זה הוסיפו דברי בר-סמכא בענייני סרטים, סרג'נט אנגלי! כידוני הגרמנים ופגזיהם לא גרמו לו לבכות, אבל "הזמר המשוגע" זעזע אותו עד עמקי נשמתו! עד כדי געייה! הצגת הבכורה של הסרט הייתה ב"עדן" במוצאי שבת, 3 במאי 1930. זה היה הסרט הקולני הראשון שהוצג בתל-אביב. הסרט המדבר עדיין נקרא בשם "שְׁמַענוֹעַ", אבל חבורת סופרים ובראשם המשורר יהודה קרני חשבו ששם זה אינו מוצלח ותבעו להחליף אותו ל"קולנוע".[47] דרישתם נתקבלה וכך זכינו לשם קולנוע.

בזכותם של הביקורים התדירים בקולנוע נכנסו ללשון התל-אביבית כמה ביטויים. למשל, קריאתם של מוכרי הממתקים באולם: "שוקולד [לבטא: צ'וֹקְלַאט"], מנטה, מסטיק", שלימים הייתה לשם שלישית זמרות מצליחה. כך גם הביטויים "בקרוב", "בשבוע הבא", "לא לעשן ולא לפצח גרעינים", "סינמה בלש" [בערבית: סינמה חינם; בהשאלה: אירוע פיקנטי מזדמן], "בוק ג'ונס" [שם שחקן, גיבור מערבונים; בהשאלה: גבר שבגברים],[48] "סרט אהבה" [ניגוד לסרט "פעולה"; בהשאלה: "סרט משעמם"] ועוד שנשתגרו בדיבור. בילדותנו השתמשנו הרבה בביטוי קולנועי ידוע: כשבסרט ארב "הרשע" ל"גיבור" צעקו כל יושבי האולם בקול גדול: "מאחוריך! מאחוריך!", וכך הצלנו אותו מאסון ואת "הבחורה שלו" מקלון. זה כוחו של קולנוע, שהוא בדיה הנראית כאמת, והצופה משוכנע שהוא נוטל חלק בהתרחשות שעל הבד. מה שמזכיר לי את המעשה בצירל קרול שהלכה לראות סרט בתל-אביב של שנת 1920 והדבר גרם לה התרגשות גדולה:

מנדל התאהב בראינוע מן הרגע הראשון. הוא לא היסס ללכת פעמיים, שלוש וארבע בשבוע לאותו סרט. האמן שבו כמה אל התמונה, התנועה והעלילה. בניו התגרו בו שאין הוא בעל טוב. 'הולך לראות סינמה ואת זוגתו משאיר בבית!'. יום אחד החליט לנהוג כג'נטלמן ולקחת את זוגתו לראינוע. צירל לבשה את שימלת המשי של שבת, ענדה את פניניה, חבשה את פיאתה הנוכרית היפה ויצאה עם בעלה לבלות ב"ראינוע". כשכבו האורות באולם החלה צועקת: 'מנדל אתה פה?'. 'כן אני כאן', ענה בעלה בקול שקט, 'צירל הרגעי'. אז החלה העלילה להתגלגל על המירקע. צירל הייתה נפעמת ונרגשת וביטאה זאת בקול רם: 'אוי, ווי איז מיר [ביידיש: אויה לי!], עוד מעט יהרגו אותו, מנדל תגיד לו שיברח, אוי, ווי איז מיר, הבחורה לא רואה את הנוכל שמסתתר בארון. צריך להסתיר אותה מפניו, אוי ווי איז מיר...'. באי הראינוע הפסיקו לצפות בסרט. עיניהם כוונו אל האשה המבוגרת חובשת הפיאה שצועקת בהתרגשות: 'אוי ויי איז מיר!'. כמה מהם אף חיקו אותה והצטרפו אליה בקריאות ההתפעלות. הצופים האחרים התפקעו מצחוק במושבם. מרוב בושה ביקש מנדל שהאדמה תפער את פיה ותבלע אותו, ומאותו יום לא הוסיף לקחת את צירל לסינמה "עדן".[49]

לחינם התבייש מנדל בצירל שלו, שהרי בעצם הייתה צופת "סינמה" למופת; אחת מאלה היודעים לחיות בכל נפשם ובכל מאודם את עלילת הסרט המוקרן על הבד לפניהם.

בצד הפרסומת הרגשנית הייתה התחרות בין האולמות על כיסם של הצופים גורם נוסף לנהירת הקהל לקולנוע. בטובת הנאה זו של המשטר הקפיטליסטי זכינו כשבתל-אביב תם המונופול של "עדן" (1927) והוקמו בתי קולנוע חדשים:

מורגש הזול גם בבתי השעשועים. בית העם שלנו,[50] יודעים אתם כבר מזמן, אלדורדו שלם הוא בתכלית השלמות. בעד גרוש אחד (אפשר גם בפתקאות "המשביר") נותנים לך שם גם חלב-צפרים ממש: שירה וזימרה וריקוד ודקלום ונאומים ועוד. עכשיו התחילו להוזיל את המיקחים גם בעלי הראינוע. התחיל במצווה זו בעל ה"עדן" ונתן טעם לדבר את המשבר [הכלכלי], בחינת "נכמרו רחמי"… אבל ליצני הדור מנמקים את זה פשוט בקונקורנציה, רחמנא-ליצלן, כלומר: ראה פיקח זה שנוספו בתל-אביב עוד שני בתי ראינוע ("ביתן" ו"גן התערוכה"), המכבדים את הקהל בתמונות יפות, עמד והוזיל את המחירים ותלה את עצמו במשבר. איך-שהוא הייתה הרווחה, ויהודים רצים ונדחקים ועומדים בתור כדי לראות את מעשי הגבורה של זיגפריד מנצח הדרקון ("ניבילונגן"[51] ב"ביתן"), את חוכמתו הרבה של ג'קי קוגן[52] וכדומה. העולם התל-אביבי משתעשע. בדקו ומצאו כי במוצאי שבת שעברה מילאו יהודי תל-אביב את שלושת בתי הראינוע (4000 איש לכל הפחות)[...].[53]

וזה מזכיר לכותב שורות אלה את ה"הצגות למחוסרי עבודה" שהיו נהוגות בשנות ה-40 למאה ה-20. כניסה לסרט עלתה גרוש ארץ-ישראלי אחד בסך הכול. אבל למחוסרי העבודה גם גרוש אחד לא היה והאולם ("אורה" ברחוב נחמני או "אסתר" בכיכר צינה דיזנגוף) התמלא ילדים כמוני שהתפלחו מבית הספר או בילו את חופשות החג בקולנוע בחצי חינם. תל-אביבים אחרים היו מוכנים לשלם יותר מגרוש אחד כדי לשוב ולראות את הסרטים האהובים עליהם:

המשורר עוזר רבין[54] היה חובב קולנוע תאוותן, ובאמת יחיד במינו, שהיה מסוגל לראות עשרות ומאות פעמים אותו סרט אהוב. לעתים היה סובב והולך סביב קופת בית-הקולנוע, מחפש מכרים לתת בידם כסף, שיקנו בשבילו כרטיס גם היום, שהרי הקופאי מסתכל עליו כבר כעל מטורף גמור, והוא מתבייש, מתבייש אך משתוקק עד בלי די לראות שוב את הסרט.[55]

לחינם חשש המשורר מלעגם של "המבינים", מפני שכל תל-אביבי אמיתי הוא "משוגע לקולנוע", ואין לו שעשוע או אמנות חשובים מאלה המרצדים על הבד ב"אולם לחזיונות".

---

[7] מאיר דיזנגוף (1938-1861) - מהנדס כימיה, פעיל ציוני חשוב, יזם כלכלי ואיש עסקים, ראש הועד הראשון וראש העיריה הראשון של תל-אביב.

[8] ב"ב [ברוך בג]. "הפועל הצעיר", שנה שביעית, גל' 11, עמ' 12. כסלו תרע"ד.

[9] ב"ב [ברוך בג]. "הפועל הצעיר", שנה שביעית, גל' 12, עמ' 13. טבת תרע"ד.

[10] ארכיון עירית תל-אביב במוזיאון ההיסטורי של העיר. מכתב של 19 ראשי בתי-אב, מיום 22 בפברואר 1914.

• קודם
• הבא