Text Size
ראשון 20 אוגוסט 2017

בית הסרט העברי

פרקים מהגדת בית הקולנוע הראשון בתל-אביב. אולם "עדן" היה הראשון להקרנת סרטים בתל-אביב ופעל במשך 61 שנים, משנת 1914 עד 1975. שנותיו היו מרתקות ושלובות בחיי העיר ומקימיה. כאן הבאתי רק מעט מעלילות התקופה הראשונה של "עדן". הסיפור המלא עדיין מחכה להיסטוריון שייטול משימה זו על עצמו.

אולם "עדן" היה הראשון להקרנת סרטים בתל-אביב. הוא פעל במשך 61 שנים, מ-1914 עד 1975, וחייו היו מרתקים ושלובים בתולדות העיר. הדברים הבאים נוגעים בעיקר לשנותיו הראשונות של "עדן", וגם הם רק מעט מהרבה. הסיפור המלא עדיין מחכה לחוקר שייטול משימה זו על עצמו.

משה אברבנאל מחפש עסק

כך מתחיל סיפורו של "עדן". באחת מישיבות ועד השכונה הצעירה "תל-אביב" דנו בצורך להקים מרכז תרבותי ליישוב המתפתח:

בסעיף "בניני ציבור" נכנסו הצעות אחדות בנוגע לבניינים ציבוריים העומדים על סדר היום [---] הייתה הצעה מאת אחד התושבים בנוגע לבנין אולם לחזיונות: שהועד יקציע מגרש והוא יבנה עליו את האולם ובשכר זה יינתן לו המונופולין על מספר שנים ידוע לפתיחת סינומטוגרף בבית הזה.[1]

המציע היה משה אַבְּרַבַנֵאל (1961-1878).[2] מסורת המשפחה מספרת שבשנת 1812 כשיצא הקיסר נפוליון הראשון מצרפת בראש "הצבא הגדול" לכבוש את מלכות רוסיה נלווה למחנהו של הקורסיקני השאפתן גם אחד מבני אברבנאל. הוא הגיע עד לעיר קובנה [קאונס] שבליטא ושם השתקע. אחר כמה דורות עברה המשפחה לעיר קרמנצ'וג שבאוקראינה, ושם נולד משה אברבנאל. הוא היה איש עסקים מצליח, בעל חנות גדולה לבדים, "מנופקטורה". בן-תורה היה, איש משכיל ורחב דעת, חובב מוסיקה שארגן קונצרטים לחזנות ולנגינה והקים להקת תיאטרון יהודי. כשגדלו בניו חיים וזאב קפצה עליהם צרת ה"נומרוס קלאוזוס" או "הנורמה הפרוצנטית". לפי חוקי הרשע של מלכות רוסיה הורשה רק למספר מוגבל של יהודים להתקבל למוסדות החינוך התיכון והגבוה וקשה היה להתגבר על הגזירה. אברבנאל, יהודי בעל רגש לאומי, החליט לשלוח את בניו ללמוד בארץ, בגימנסיה העברית "הרצליה".[3] באוגוסט 1911 הביא את בניו לארץ-ישראל. ביולי 1912, בחופשת הקיץ נסעה האם חיה אברבנאל (1973-1880) עם שלוש בנותיה לבקר את הבנים. האם, אישה משכילה היודעת שפות וחובבת ציון, התרשמה מהארץ כי טובה היא מאוד והחליטה להשתקע בה. היא כתבה לבעלה שיחסל את עסקיו בגולה ויעלה גם הוא. בשנת 1913 עלה משה אברבנאל לארץ. לבקשת רעייתו הביא לה שני שקים של תפוחי אדמה, שבארץ היו אז יקרי מציאות.

חשמלית ושמה סינמטוגרף

מיד עם עלייתו החל משה אברבנאל לחפש עסק בתל-אביב, שיפרנס את משפחתו וגם יאפשר לו לתרום מכוחו לבניין הארץ. כל המקום היה אז "עיר קטנה ואנשים בה מעט", קצת רחוב "הרצל", ראשיתן של "שדרות רוטשילד", התחלת רחובות "נחלת בנימין", "יהודה הלוי" ו"ליליינבלום". אבל אברבנאל, שבחזונו ראה כרך גדול, הגה רעיון להקים רשת קרוניות חשמל (טְרַם), שיסיעו את הנוסעים בנוחיות ובמהירות, ויפטרו אותם מעונשם של עגלוני הכרכרות הערבים וזבל הסוסים המצטבר. ראש הועד, מאיר דיזנגוף,[4] שחיבב את אברבנאל מראייה ראשונה, הסביר ליזם הנלהב שבשכונה קטנה כזו לא יהיה זה עסק כלכלי. העסקן הציבורי המצוין הזה אמר לו שמה שהיישוב המתפתח צריך הוא בית מרכזי לתרבות והתוועדות, עם אולם לאסיפות, להרצאות, לקונצרטים ומחזות תיאטרון. אברבנאל שקל את ההצעה והחליט לקבלה בתנאי שיותר לו להתקין שם גם "סינמטוגרף", בית ראינוע שיפעל בזמן שבו יהיה האולם בטל מפעילויות אחרות. דיזנגוף (שהבין משהו בהלכות ראינוע[5] והיה שותף בכמה ניסיונות ומעשים לקידומו של הסרט היהודי בארץ), הסכים שזה רעיון טוב. גם אנשים אחרים הציעו להקים בית ראינוע, אולם אברבנאל הוא שקבל את הזיכיון.[6] העסקה איתו אושרה בישיבה אחת של הועד. לפני הבנייה ואף לאחריה הוצגו התנגדויות לתכנית.[7] למשל, תלונה של אזרח שחרד מהנזק שיגרום "הסינמטוגרף" לאיכות החיים בתל-אביב:

לכבוד מע' [מעלת] האדון הנכבד [מאיר דיזנגוף] יו"ר אסיפה כללית
בליל מוש"ק [מוצאי שבת קודש] כ"ה באדר [23 במרץ 1914] בתל-אביב נ"י [נרו יאיר]

אדון נכבד! רוב שלום!

הצעתי מכתב מחאה לועד תל-אביב ביום י"ז לח"ז [15 במרץ 1914] על אודות הסינמטוגרף ובו ביארתי על הסכנה וההיזק [הנזק] המגיע [הנגרם] לכל חבר בחברת "גאולה"[8] ועדיין לא קיבלתי תשובה וזה נגד חוקי האנושות. והנני מציע לפניכם ומוחה שאין ראוי ולא הגון להיות במקום מצוין כזה סינמטוגרף אשר אתם בונים ועברתם על חוקי התנאים המבוארים בספר התקנות, הן מצד הבניין שאתם בונים והן מצד האוויר אשר נסגר והן מצד הסכנה וההיזק המגיע לכל חבר מכל עבר [אשר] נפנה.

א' יש היזק לבריאות הגוף מריח הבנזין. ב' יש סכנה צפוּנה מהסינמטוגרף כי אין מנוחה לא ביום ולא בלילה לחברי המקום מדריכת כף רגל העובר ושב ומהעגלות העוברים ושבים ביום ובלילה ולא יתנו מנוחה לחברי החברה ביום ולא לישון בלילה, ובפרט לאיש כמוני אשר הוא בעל מלאכה ובעת בואו ממלאכתו לנוח לא ימצא מנוחה. ג' בתואנת הסינמטוגרף יבואו אנשים זרים ורעים וגם פראים[9] ומזה יולד מריבות, גניבות וכו' ושם ישראל יתחלל בין העמים ח"ו אשר כזאת לישראל לא תעשה ובפרט במקום מצוין שכזה.

לכן הנני מוחה לפניכם שתעשו את הישר והטוב שתסירו את הסינמטוגרף מן המקום הישר הזה ותבנו אותו במקום המוכשר והראוי לו לבנותו חוץ לתל-אביב, מאחורי מעבר מסילת הברזל, על אם הדרך סמוך למגרש הגרמנים,[10] שהוא המקום המוכשר והראוי להיות בו והכול יהיה על נכון כפי הטוב והישר ולא לוותר כמלוא נימה כמבואר בספר התקנות.

ויען שהחלק המגיע לי [המגרש שלי] הוא סמוך לסינמטוגרף המגיע היזק [הגורם נזק] לכל חבר מחברי "גאולה" הוצרכתי לכתוב לכם שאין ראוי ולא הגון להיות סינמטוגרף במקום הזה כלל.

ברגשי כבוד,   אמסלם מחברי "גאולה".[11-א']

הועד בדק את ההתנגדויות ותגובתו הייתה תקיפה מאוד: דנו גם בסכסוך  שהתהווה בין הועד ובין שני בעלי מגרש לרגלי בניין באולם לסינמטוגרף ולחזיונות. שכני המגרש שעליו בונים את האולם לסינומוטוגרף הגישו ערעורים על מעשי הועד ומתנגדים לבניין זה מטעמים שונים. בעיקר מתנגד לזה הד"ר ענטין,[11-ב'] בטענו כי ע"י הסינמטוגרף, הרעש ואדי המוטור, יקלקלו לו את דירתו ולפיכך הוא דורש בכל תוקף שיסירו משם את הבניין או שיתנו לו פיצוי של כסף בסכום של ששת אלפים פרנק. האספה הכללית,  אחרי שנשאה ונתנה בדבר, קיבלה החלטה המצדיקה את מעשי הועד ומוסרת לו רשות להתנהג לפי חוקי תל-אביב, ולהפקיע את שני השכנים המערערים ממגרשיהם, אחרי שישלם להם חזרה את כספם שהכניסו בצירוף ריבית.[11-ג'].

כעת אפשר היה להתחיל.

בט"ו בטבת תרע"ד [13 בינואר 1914], חצי שנה בקירוב לאחר שעלה לארץ, חתם אברבנאל על חוזה הזיכיון עם ועד תל-אביב. הנה עיקרו:

מר אברבנאל מתחייב לבנות על המגרש של הועד ברחוב ליליינבלום בניין המכיל אולם גדול וכל יתר החדרים שישמשו לסינמטוגרף וכן בשביל נשפים וצורכי הבימה העברית וכדומה.

האולם יכיל 600 מקומות ישיבה.

מר אברבנאל מתחייב לפתוח בבניין הנ"ל על האמצעים שלו ראינוע ולסדרו באופן יפה עם רהיטים יפים ומאור אלקטרי [חשמלי] מסודר יפה.

ועד תל-אביב נותן למר אברבנאל זכות של מונופול בשביל ראינוע בגבולות תל-אביב למשך שלוש-עשרה שנה, ואין רשות לאיש לעשות ראינוע אחר בגבולות תל-אביב.

בעד זכות המונופול הנ"ל משלם מר אברבנאל לוועד של תל-אביב אלף פרנק לשנה.[12]

אחר גמר שלוש-עשרה השנה הנ"ל מחויב מר אברבנאל לפנות את הבית בשביל הועד ולהוציא את כל המכונות וכל הרהיטים, אם לא יסכים הועד להשכיר לו את הבית גם להבא.

בכל משך זמן החוזה תכניות ההצגות של הראינוע נעברות ועוברות תחת ביקורת של ועדה שתיבחר על ידי הועד ואין רשות למר אברבנאל להציג איזו תמונה [סרט] שלא על ידי הביקורת. 

השותפות עם וייסר

 אברבנאל שהיה אדם נמרץ ופעלתן רצה להתחיל במלאכה מיד עם קבלת הזיכיון, והתורכי אז בארץ. בלי לדעת את דרכי השלטון ולהיות בקי בסתרי הממשל של נציגי השולטאן ירום הודו, למי עליו לשלם "בַּקְשִׁישׁ"[13] כדי להזיז דברים, קשה מאוד היה לבנות מפעל שכזה. הוא גם חשש שפקידי הממשלה יריחו שיש כאן עניין של הרבה כסף וינסו לנצל אותו. עמדה גם שאלת ההשקעה הכספית: הוא העריך אותה כגדולה מאוד, בין 20 ל-25 אלף פרנקים זהב, ושהעבודה תהיה מרובה ומבחינת זמן ומזומן תעלה ההוצאה על האמצעים שאברבנאל עצמו יוכל להשקיע, אבל כשיקום העסק יוכל לפרנס בכבוד שתי משפחות. כיוון שכך, חיפש שותף אמיד וגם ותיק בארץ הבקי ומנוסה ביחסים עם הפקידות העות'מאנית. בתל-אביב פגש יהודי בשם מרדכי וַייסֶר (1918-1876), שעלה לארץ בשנת 1905, מהעיר בַּלְטָה שבאוקראינה, עם רעייתו חנה ושלושת בניו, ונמנה על שישים המייסדים של "אחוזת-בית".[14] וייסר היה איש עסקים מצליח. עם מתתיהו וִינוֹקוּר[15] הקים בית-חרושת לחביות עץ ליקבים, עם עקיבא-אריה וייס,[16] יעקב שרתוק[17] ובצלאל יפה[18], הקים את "חברה חדשה" (1911) כדי לרכוש קרקעות מערבים ולמכור אותן ליהודים. הבתים שבנתה החברה היו מהראשונים ברחוב שאחר כך נקרא בשם "אלנבי". שמו כאדם הגון ונעים הליכות הלך לפניו. בשנים שעשה בארץ רכש ניסיון רב ומהלכים אצל פקידי הממשל התורכי. אברבנאל פנה אליו בהצעה לשותפות מלאה, בערך ובזכויות. כשנפגשו השניים מצאו שפה משותפת, הסתדרו ביניהם יפה מאוד ומפעל הקמת "עדן" נרשם לזכות שניהם. הם אף גרו בית ליד בית, ברחוב ליליינבלום. שמונה ימים לאחר קבלת הזיכיון, ביום כ"ד בטבת תרע"ד [22 בינואר 1914], נחתם חוזה בין אברבנאל לוייסר, כל צד השקיע בעסק 11 אלף פרנק זהב. כציונים טובים לא שכחו לרשום בשולי החוזה: "אחד לאלף מסכום החוזה נכנס לקופת הקרן הקיימת לישראל", שהם סך 22 פרנק זהב. בנוסח החוזה נקבעו הזכויות והחובות של השותפים: אברבנאל היה השותף הפעיל בהקמת העסק והפעלתו, וייסר היה אחראי לקשרים עם הועד והממשל ובהשגת מימון לעסק. בסעיף י"ד של החוזה נאמר:

ההשתדלות בעד השגת כספים להנהלת העסק כדי לשלם שטרות החובות של העסק הזה בזמנם חלה על מר וייסר.

זלמן-דויד לבונטין,[19] מנהל סניף "אנגלו-פלשתין קומפני"[20] ביפו, נענה לבקשת השותפים להלוות להם 10,000 פרנק זהב. ההלוואה הוחזרה לבנק למרות הפגיעה הקשה בפעולתו של "עדן" בזמן מלחמת העולם הראשונה.  

השותפות בין משפחות וייסר ואברבנאל נמשכה 61 שנים, עד ש"עדן" נסגר. מרדכי וייסר עצמו מת בסוף מלחמת העולם הראשונה, לאחר שהשלטון התורכי גירש את תושבי תל-אביב.[21] אלמנתו חנה (1965-1884), אז אישה צעירה המטופלת בילדים קטנים, הייתה כה מיואשת עד שהסכימה להצעתו של שמואל ווילסון, קבלן בניין תל-אביבי ידוע, למכור לו את חלקה בשותפות. אולם אברבנאל, ששמר אמונים למשפחת שותפו (וכנראה שלא כל כך רצה את ווילסון כשותף), שכנע את חנה וייסר כי לא טוב תעשה אם תמכור את חלקה בשותפות. לאחר זמן יאזל הכסף, כך הסביר לה, והיא וילדיה יישארו בעוני ובחוסר כל. הצעתו הייתה שתמשיך בשותפות לפי החוזה, תהיה פטורה מכל תפקיד ניהולי  או אחר שלא תוכל לעשות, כדי לשמור על חלקה תישמר בידיה הזכות המלאה לפקח על ניהול העסק, הוצאות והכנסות, וכשבנה משה (1986-1904) יסיים את לימודיו בגימנסיה יכנס למלא את מקום אביו בניהול העסק. חנה וייסר קיבלה את עצתו ולא מכרה את חלקה בשותפות. אברבנאל גם תמך בה כדי שתוכל להתקיים, למרות מצבו הכספי הקשה בזמן הגירוש מתל-אביב. אחרי המלחמה, כשחזר "עדן" לפעול, עבדה חנה וייסר לפעמים בקופה, השתתפה בניהול העסק וחתימתה מופיעה על דוחות כספיים של "עדן". היא גם עסקה הרבה בצורכי ציבור, באגודת "בנות ציון" לגמ"ח ובהתרמה למען החלכאים והנדכאים. בשנים 1936-1924, ניהלה השותפות "אברבנאל את וייסר" את בית הקזינו "גלי-אביב", שעמד על שפת הים בתל-אביב. אז קיבל עליו משה וייסר את ניהול הקולנוע, זאב אברבנאל ניהל את הקזינו, ושניהם עמדו תחת פיקוחו של משה אברבנאל. אחרי שחלה האב המשיכו משה וייסר וזאב אברבנאל לנהל את הקולנוע עד שנסגר בשנת 1975.  

הבית בפינת פינס-ליליינבלום 

כשראה אברבנאל שהעניין מקובל על הועד החליט להתחיל בבניית האולם מיד ולהשלים אותו במהירות. הוא ביקש וקיבל רשות להתחיל בתכנון עוד לפני חתימת החוזה. הועד הקצה לבוני הראינוע את המגרש הגדול בפינת הרחובות פינס מס' 29 וליליינבלום מס' 4-2. מודדים מוסמכים סימנו את גבולות המגרש ומומחים בדקו את הקרקע. בעצתו של דיזנגוף, בהסכמת חברי הועד ובעזרת "המשרד הארץ-ישראלי" (זרוע הביצוע של התנועה הציונית) והקונסול של גרמניה, הוזמן מהנדס גרמני, ריכרד מייכל, מומחה להקמת בתי ראינוע. לאחר חילופי מברקים ארוכים, שדנו בתכנון הבניין ותנאי העסקתו, הגיע מייכל לתל-אביב בפברואר 1914. עוד לפני שבא התחילו הפועלים להכשיר את השטח לבנייה.  

הגרמני היה איש מהיר במלאכתו ועוד באותו חודש הוגשו התכניות לאישור הועד. העבודה החלה כשאברבנאל משגיח על כל פרט. קבלן הבניין היה עקיבא אריה וייס. על-ידו עזר קבלן הבניין יהודה לייב בארסקי.[22]  וייס סיפר בגאווה ש"עדן" היה:  

בניין שעוד לא ראו בזמן ההוא בארץ-ישראל, הן מהצד הקונסטרוקטיבי והן מהצד האקונומי.[23]

מצד הרשויות לא נתקלה הבנייה בקשיים, הביורוקרטיה העירונית עדיין הייתה בחיתוליה, ואצל פקידי השלטון התורכיים ענה ה"בקשיש" על הכול. המבנה עמד על החלק המזרחי של המגרש, ברחוב ליליינבלום מס' 4. הכניסה נבנתה בקצה הבניין מזרחה והובילה לאכסדרה ארוכה שממנה הוליכו שתי דלתות כניסה רחבות לאולם. כשהוגשו תכניות הבנייה התברר שביציע יש מקום לעוד 200 מקומות. כך קרה שבאולם הוצבו 600 כיסאות עץ מתקפלים, ועוד 200 מושבים נוספו על היציע. בצד הקדמי של היציע בנו שורת תאים, "לוז'ה",[24] שבהם עמדו כורסאות גדולות ונוחות מקש. את הכיסאות והכורסאות הביאו מוינה. לרווחתם של הצופים נבנו בקצה האכסדרה שירותים לנשים ולגברים, שהיו מצוידים בכלים סניטאריים חדישים, והעיקר במים זורמים בברזים. וכמובן שאין תיאטרון בלי מזנון המוכר משקאות, דברי מתיקה ומאכל. המזנון היה מוסד לעצמו, הוא היה פתוח משעה תשע בבוקר עד גמר ההצגות ושירת גם את העוברים ושבים ואת הפועלים בסביבה שרצו לאכול. לקופה היו שני אשנבים בצד הבניין המזרחי והנהלת הראינוע דאגה לבנות מחסה מעל ראשי הממתינים בתור, כדי שלא יירטבו בגשם. שמאלה מהיציע הוקם משרד ששימש את הבעלים ואת העובדים. בשנים ההן היה הסרט עשוי מ"ניטרט" [NITRATE], שהיה דליק מאוד ושריפות בבתי הראינוע שגרמו אסונות נוראים בנפש וברכוש היו מקרה שכיח.[25] כדי לתת גישה נוחה למכבי האש במקרה של דליקה מוקם חדר המכונות בצפון הבית ופנה לרחוב ליליינבלום. להרבות בטיחות נבנו שלוש יציאות חירום רחבות ממול קיר הכניסות, וכל עובד בקולנוע החזיק במפתח אליהן; "עדן" יכול להתפאר שבשישים ואחת שנות קיומו לא פרצה בו אפילו דליקה אחת. הבמה והבד היו בצד דרום. מבחינת הילדים היה למבנה "חסרון" אחד: תהילה גילוץ, ילידת 1914, אביה היה ממייסדי "אחוזת-בית", סיפרה שהילדים בעיר למדו מניסיונם שלסינמה "עדן" אי אפשר להתפלח.[26] אולם ברבות הימים החכימו הילדים ומשה וייסר נאלץ להתמודד בבעיית המתפלחים דרך כל פרצה אפשרית. נראה שהיה סלחן כלפיהם ולדבריו היו בין השובבים גם כמה מרבי המדינה לעתיד.[27] "עדן" היה בניין לתפארת, עד היום עומדת חזית הבית במקומה ומרשימה את רואיה.

לכל קולנוע יש שם

באפריל 1914, כבר עמדו קירות הבית על מכונם והחלו בהקמת הגג. ביולי 1914 כמעט שלמה המלאכה. בא הזמן למצוא שם לבית הראינוע, שיהיה עברי ומתאים למקום. כמנהג הימים ההם, פנו לסופר ידוע. במקרה "עדן" היה זה שמחה בן-ציון,[28] שהציע להם את השם המקראי "עֵדֶן", המכוון למקום הנאה ותענוג.[29] סברה היא שהצעתו באה גם בהשפעת המלה הלועזית "אילוזיון", שהייתה כינוי נפוץ לבתי ראינוע בשנותיהם הראשונות; "אילוזיון" בא מהמלה "אילוזיה" (לטינית) -  אשליה, אחיזת עיניים, מראות תעתועים – מה שמתאים מאוד לאמנות הקולנוע (אחד הכינויים למקרין פנס קסם וסרטים נודד היה "אילוזיוניסט"). השם "אילוזיון" מתקשר גם לגן העדן, שכן "שדות אליזיום" הוא השם לגן-עדן במיתולוגיה היונית.

קולנוע עדן

באדיבות שי פרקש, מתעד ומשמר ציורי קיר וצבע אדריכלי

הננו מתכבדים

ההכנות לפתיחת "עדן" נמשכו. ביולי 1914 נסע אברבנאל לאלכסנדריה של מצרים לשתי משימות: אחת, להתקשר שם לסוכן בחוזה קבוע לאספקת סרטים. האחרת, לקנות מכונת הקרנה מתוצרת צרפת וגנראטור גרמני, מקור חשמל יחיד בתל-אביב של אז. בסוף החודש הגיעו המכונות ליפו.

לקראת מועד הפתיחה החלו להתפרסם ידיעות ומודעות על כל הנפלאות המצפות לקהל הצופים ב"עדן". שמועת האולם המודרני הנבנה בתל-אביב הגיעה עד לשיקגו שבארה"ב:

[…] the elegant new theatre and cinema building is also near being finished, and the stage-manager, a Palestinian who has studied the art of acting in Berlin, is very busy making the program for the play-season.[29א']

במודעה אחת בשבועון "הפועל הצעיר" נאמר:

הננו מתכבדים להודיע להקהל הנכבד כי בעוד ימים אחדים אנחנו פותחים בתל-אביב ברחוב ליליינבלום את התיאטרון-סינמה הגדול שלנו בשם "עדן". התיאטרון נבנה ע"י ארכיטקטורים [ארכיטקטים] מומחים עפ"י התכניות האחרונות [החדישות ביותר] של תיאטרוני אירופה. על יד התיאטרון יסודר מזנון מהמדרגה הראשונה.

ע"ד הפתיחה נודיע במודעות מיוחדות.

                      ברגשי כבוד וייסר ואברבנאל[30]

  כעבור שלושה ימים התפרסמה מודעה אחרת בעיתון "החרות",[31] ובה יכלו הקוראים ללמוד עוד פרטים על המצפה להם ב"עדן":

עדן תיאטרון ראינוע עדן

תל-אביב רחוב ליליינבלום

אנו מתכבדים להודיע להקהל הנכבד כי פתחנו תיאטרון ראינוע חדש בשם "עדן" ובכדי לתת את האפשרות להקהל ליהנות הנאה אסתטית אמיתית, לא חסכנו על עמל ואמצעים, וסדרנו את התיאטרון ראינוע עדן שלנו עפ"י התכנית האחרונה של תיאטרון אירופי, וגם התקשרנו עם הפירמות הכי טובות ועשירות[32] לקבל התמונות: תמונות היסטוריות, וחזיונות ביבליים [תנ"כיים], טבע ומראות יום יום.[33]

התמונות מצטיינות ביופיין ובתוכנן.

המחירים:       מחלקה ב'          1   בישליק[34]

                    מחלקה א'      ½1        "

                    אמפיטיאטר[35]     2        "

                    תא מיוחד      ½2         "

בעד ילדים ותלמידים  ח צ י  ה מ ח י ר.

בעד בתי הספר הנחה הגונה.

בכל שלושה ימים פרוגראמה חדשה [תכנית חדשה של הצגת סרטים].

בכל יום ראשון ושלישי בשעה שלוש אחרי הצהריים הצגות יומיות בעד ילדים.

בכל יום שישי בשעה 3 אחרי הצהריים הצגות בייחוד לנשים וילדים.[36]

על יד התיאטרון פתוח מזנון מודרני מהמדרגה הראשונה – פתוח בכל יום משעה 9 בבוקר עד אחרי ההצגות.

הצגת התמונות הן בלוית פסנתר וכינור. אנו מקוים שהקהל הנכבד ישבע רצון מהצגותינו הנפלאות והמעניינות מאוד.

       ברגשי כבוד וייסר את אברבנאל

עברו עוד שלושה ימים וכרוניקה בעיתון "החרות", בחתימת "בן-איש", סיפרה על התכונה לפתיחת "עדן" והוסיפה מידע חשוב ומעניין:

פתיחת הראינוע עדן – בשבוע זה יפתח לפני הקהל הראינוע החדש שנבנה בעירנו בתל-אביב ברחוב ליליינבלום. הבניין בנוי בסגנון יפה ונהדר. המחזות שיוצגו בראינוע פה יעמדו תחת ביקורת ועד תל-אביב. אחד המחזות הראשונים שיוצגו בראינוע זה הינו "קוו ודיס" של הסופר הפולני הנודע סינקוטש.[37] אולם הראינוע משמש גם להצגת חזיונות, נשפים ועריכת הרצאות שונות שעד עכשיו היה מקומן באולם הגימנסיה העברית. התמונות שתוצגנה לפני הקהל תהיינה מובחרות ותעלינה ביופיין גם על תמונות הראינוע "פאת’ה"[38] שבעירנו.[39] אין כל ספק כי ירבה הקהל העברי לבקר את הראינוע ולתמוך בידי מייסדיו.[40]

הכתבה מציינת את קיומם של שניים מסעיפי החוזה בין אברבנאל לוועד: בניית בניין יפה ומתפקד להגשמת הרעיון של הקמת בית מרכזי לפעולות תרבותיות בתל-אביב וביקורת הועד על הסרטים שיוצגו. זה היה עניין חשוב, שכן צנזורה על סרטים התקיימה מיומו הראשון של הקולנוע, לפי ההנחה שיש צורך להגן על הציבור מפני ההשפעה הרעה של סרטים קלוקלים. אפשר גם שרצו לרצות את המתנגדים להקמת הראינוע שעדיין לא שקטו. לכן נכתב בחוזה עם הבעלים כי:

הרשות נתונה לוועד הביקורת גם אחרי שאישר את התכנית והציגו את התמונה בפעם הראשונה לפסול איזה פילם אם מצאה אותו לא מתאים בשביל הצניעות, הנימוס וכו', ומחויבים ה"ה וייסר ואברבנאל להוציאה מהפרוגראמה בהצגות של אחר כך.[41]

 הכתבה של "בן איש", ששילבה כרוניקה עם פרסומת יחד (וסברה היא שנדפסה על דעתם של בעלי "עדן" ואולי אף ביוזמתם), הציגה את המייסדים כאנשים העומדים בהתחייבותם וטורחים למען הציבור לא פחות משהם עושים לביתם. וודאי ש"עדן" היה עסק שביקש לראות רווח על השקעתו ועם זה התכוונו בעליו שמפעלם יניח עוד לבנה בבניין היישוב היהודי החדש בארץ-ישראל. בשורת הראינוע בכתבה הנ"ל נסתיימה במשפט שנרמזים בו כוונה ומעשה לקידום עסק פרטי שהוא גם מפעל לאומי-ציוני: 'אין כל ספק כי ירבה הקהל העברי לבקר את הראינוע ולתמוך בידי מייסדיו'.

יוונים נקבצו עלי

מהכתבה נשקף גם פן אחר של עסקי הסרטים באותם ימי בראשית והוא התחרות על לב הצופים. הראינוע ביפו הקדים את זה של תל-אביב. 1910, הודיע "החרות": הראי-נע. ממש כמו באירופה. אין לך יום שלא יתחדש איזה דבר ביפו. תיאטראות, קרקסים, מנגינות, והנה גם ראי-נע חדש ומצוין. אמש מוצאי שבת היה אולמו של שיינברג[42] מלא המון אנשים שבאו לראות את התמונות היפות והבהירות ובייחוד את "מכירת יוסף".[43] אח"כ היו עוד תמונות מבדיחות[44] ומעניינות.[45] אח"כ החל הקפה של אבו-שקוש ביפו להציג סרטים ויהודי תל-אביב, נהגו ללכת אליו.[46] אימי דבורה (שב-1912, בגיל 4, הגיעה לת"א) סיפרה שאביה לקח אותה לאבו-שקוש לראות סרט. עמי-שלום גילוץ יליד 1910, אחיה הבכור של תהילה, סיפר שכשהיה בן 3 או 4 לקח אותו שדודו לראות סרט ביפו; הפעוט נבהל מהמוסיקה, "הפראית" כדבריו, והדוד נאלץ להוציא אותו מההצגה[47]. "עדן" קיבל את זכות המונופול על הצגות ראינוע בתל-אביב, אך למעשה היה עליו לעמוד בתחרות מול שני יוונים מיפו, פאטרידס וז'ורז' ינידס, בעלי ראינוע "פאת’ה"[47ב']. תל-אביב ויפו עדיין לא נפרדו זו מזו (בן-איש מכנה אותן "עירנו", כעיר אחת), רב היה המשותף במסכת חייהן ושני העסקים נלחמו על ליבו וכיסו של אותו קהל: יהודים וערבים (שלמרות שלא היו "קהל עברי", הרבו אף הם לבקר ב"עדן"). כשהחלה בניית "עדן" פתחו בני ינידס במסע שיווק,[48] שניסה להציג את בית הראינוע שלהם ביפו כשווה-ערך לאולם ההולך ונבנה בתל-אביב:

ראינוע חדש ביפו

(סינמטוגרף של האחים פאת’ה מפריז)

אנו מתכבדים בזה להודיע לקהל היפואי הנכבד כי פתחנו ראינוע חדש ביפו. הראינוע שלנו מציג חזיונות מרהיבי-עין, מקסימים ומושכים את הלב. עפ"י רוב מציגים דברים היסטוריים וחזיונות ביבליים מקוריים.

המחירים: על היציע 2 בישליקים, מקום א' בישליק וחצי, מקום ב': בישליק אחד.

                בעד הילדים  ח צ י  ה מ ח י ר

                בעד בתי-ספר ה נ ח ה  ה ג ו נ ה

פעמיים בשבוע מחליפים את התכנית.

ביום הראשון אחר הצהריים מציגים הצגה מיותרת.[49] ביום השלישי וביום השישי אחה"צ מציגים בייחוד בשביל הנשים.[50] ביום החמישי (היום) וביום השישי (מחר) וביום השבת (מחרתיים) יציגו בראינוע את החיזיון המעניין "משפט בייליס בקיוב".

אנו מקווים כי הקהל ישבע רצון מהצגותינו הנפלאות והמעניינות מאוד. הראינוע עבר אל אולם חדש, גדול ויפה ע"י הפרדס של ה' מוסתקוב.[51]

בכבוד פטרידס וז'ורז' ינידס

דמיון רב נמצא בין נוסח מודעות ראינוע "פאת’ה" לזה של "עדן". שני העסקים השתמשו בביטויים דומים, ואף זהים; למשל, 'בעד בתי-ספר ה נ ח ה  ה ג ו נ ה' ב"פאת’ה", מול 'בעד בתי הספר הנחה הגונה' ב"עדן". גם הפנייה המיוחדת של שני העסקים לילדים ולנשים, באותם ימים  ושעות, הייתה דומה. בשנים הראשונות של הסרט נחשבו שתי קבוצות אוכלוסין אלה לפלח שוק נכבד, וקרוב לוודאי שבחברה המסורתית של אז הייתה הצגה מיוחדת לנשים דבר רצוי ומקובל, וכנהוג נתלוו הילדים אל הנשים כבני משפחה ומלווים. פירוט מחירי הכניסה במודעת "פאת’ה" מראה כי בעלי "עדן" הלכו בעניין זה בעקבות יריביהם היפואים; יותר לא יכלו לקחת בגלל התחרות ואפשר שפחות היה פוגע במידת הרווחיות ההכרחית לקיום העסק. גם לוועד היה מה לומר בעניין זה ובהסכם של השותפים עם הועד (י"ט באלול תרע"ד = עשירי בספטמבר 1914) נאמר בסעיף י"ד:

מחירי הכניסה לראינוע המה כמו היום בעיר [ז"א ביפו] היינו:

1, ½1, 2, ½2 בישליק, אבל מקומות של 1 בישליק צריכים להיות לא פחות משלוש מאות ומקומות של בישליק וחצי לא פחות ממאה ואין רשות לה"ה וייסר ואברבנאל להרים את מחירי הכרטיסים למעלה מהאמור והילדים עד הגיל של ב"הס וכן התלמידים שיש להם כרטיס של תלמיד משלמים חצי המחיר, אבל לא פחות מחצי בישליק. אבל אם ה"ה וייסר ואברבנאל יעמידו פילמעס יוצאות מהרגיל שנקראות סנסציוניות אז פונים אל הועד ובידי הועד להרשות להם על פעם זו להרים את המחיר.[52]  

אם תיארו היונים את אולמם: 'חדש, גדול ויפה', כתב "בן איש על "עדן": 'בניין בנוי בסגנון יפה ונהדר'. על הסרטים שיציגו אמרו בני ינידס: 'התמונות הנפלאות והמעניינות מאוד'. באותו ביטוי השתמשו במודעת "עדן" ב"החרות" (לעיל): 'הצגותינו הנפלאות והמעניינות מאוד'. הכתבה של "בן איש" הוסיפה על כך ואמרה: 'התמונות שתוצגנה לפני הקהל תהיינה מובחרות ותעלינה ביופיין גם על תמונות הראינוע פאת’ה'. גם במודעת "עדן" ב"החרות" נכתב: 'התמונות מצטיינות ביופיין ובתכנן' ושבחים לבניין שנבנה באופן מודרני ומקצועי. גם בסוג הסרטים היה דמיון, שני האולמות הציגו 'סרטים היסטוריים וחזיונות ביבליים מקוריים'. יתכן שכדי למשוך צופים יהודים הקרינו בראינוע "פאת’ה" ביפו סרט על נושא שגרם אז לסערת רוחות עזה בעולם היהודי, "משפט בייליס".[53] בפסח תרע"ד (אפריל 1914) הודיעו היפואים כי: בחג החרות יציגו פעמיים ביום את החיזיון "המן ואסתר".[54] כנראה שהצגת הסיפור הפורימי בפסח לא הפריעה להם, העיקר היה לקלוט את הקהל היהודי. גם "בן-איש" פנה אל הרגש הלאומי כשסיפר על תפקידו של "עדן" כבית התרבות של תל-אביב. בדבריו ישנה גם תגובה לתלונות על שימוש לא ראוי בראינוע ביפו על ידי גופים ציבוריים יהודיים:

בהזדמנות זו כדאי להעיר על המודעות הטיפוסיות המתגלות לעיתים קרובות בחוצות יפו. אין יום שלא תופיע איזו מודעה הפונה באפלציה[55] אל הקהל: הנה "הצגה סנמטוגרפית" לטובת עניים וחולים, משפחה אומללה, הכנסת כלה, ופדיון שבויים. באופן זה מנצלים את הצדקה הציבורית בלי שום קונטרולה והשגחה.[56]

כשפנה "בן-איש" לקהל היהודי בבקשה לתמוך באנשים הבונים בית לתרבות העברית: 'אין כל ספק כי ירבה הקהל העברי לבקר את הראינוע ולתמוך ביד מייסדיו', רצה לומר גם שאין הראינוע ביפו יכול לשמש בית תרבות עברית דוגמת "עדן".  

פתיחה מוצלחת

מקרין הסרטים הראשון היה וילי מילנס, גוי בלגי ואמן קרקס שהתגלגל לארץ והיה בה לאחד מראשוני מקריני הסרטים.[57] ביום 22 באוגוסט 1914, בנוכחות נכבדי העיר, קונסולים והפקידות הבכירה של השלטון העות'מאני, השחיל את רצועת הצלולואיד במכונת ההקרנה וראינוע "עדן" נפתח בהצגת הסרט "ימי פומפיי האחרונים".[58] זה היה אפוס היסטורי מתוצרת איטליה, שהתמחתה אז בסוג זה של סרטים, שזכה להצלחה גדולה בעולם, גם בארץ-ישראל:

עלטה ירדה על האולם ופתאום זינקה קרן אור אל המסך הלבן, אנשים חיים רצו, קפצו ובכו, והקהל מחא כפיים כמו מהופנט.[59]

 גם הסרט השני היה "היסטורי-אפי" מתוצרת איטליה: "ספרטקוס".[60] "עדן" התחיל לכבוש את לב הצופים באמצעות סרטי דרמה מרשימים בעלי עלילה מלאת מתח ותהפוכות. יש אומרים שאברבנאל הוא אביה של האמרה: "כשהקהל בוכה הקופה צוחקת". ואכן, הסרטים עשו את שלהם והקהל נהר לאולם "עדן":

 לכאורה לא נשתנו פה פני החיים [בגלל מלחמת העולם הראשונה]. המסחר לא נפסק. העבודה נמשכת, והחיים "הרוחניים" גם התגברו בזמן האחרון. נפתח אולם הראינוע "עדן" בתל-אביב, ומדי ערב בערב הוא מלא מבקרים.[61]

מודעות יצאו בעברית, ערבית וגרמנית וכרוז מיוחד שנסע בעגלה בליווי תזמורת קרא בחוצות יפו ותל-אביב דברי שבח ותהילה על הסרט החדש וטיבו. הסב משה אברבנאל סיפר לנכדו עודד שבמרבית ההצגות לא פחתה תפוסת האולם מ- 50%, הישג נאה באותם הימים. היהודים מתל-אביב, נווה-צדק, נווה-שלום ויפו מילאו את האולם בכל סרט. כמובן שחברי ועד שהיו ממונים על ביקורת הסרטים, לפי החוזה, ראו אותם בחינם. השכנים הערבים, מוסלמים ונוצרים מיפו, הרבו לבקר ב"עדן". צופים רבים חזרו לראות את הסרטים שאהבו.

סופרו של "הפועל הצעיר" ביפו ותל-אביב ראה בפתיחת ראינוע "עדן" מעשה רב למען התפתחות היישוב והתרבות העברית החדשה:

בהזדמנות זו כדאי להזכיר גם את פתיחת הסינמטוגרף "עדן" באולמו החדש, המשוכלל בטעם אירופי. חנוכת הבית הזה חלה בעצם הימים הקשים שעוברים עכשיו על היישוב [מלחמת העולם הראשונה], בשעת פיזור הנפש הכללי וחוסר האפשרות להקדיש לו תשומת לב. בזמנים כסדרם אפשר היה לציין את זה בתור הופעה חשובה בחיי הציבור, ובאולם יפה זה עם שכלוליו הטכניים אפשר היה לראות מעין התחלה של בית-חזיון עברי.[62]

לא כולם היו בדעה זו, מתנגדי הראינוע לא שקטו ושוב ניסו להביא לסגירתו. למשל, מכתב החתום בידי הסופר והמחנך אלכסנדר זיסקינד רבינוביץ',[63] הרופא ד"ר משולם לבונטין[64] ועוד ארבעים ושמונה אנשים נכבדים:  

אנחנו תושבי תל-אביב, מוצאים לנכון להביע את השתוממותנו ומרירותנו למראה החזיונות החיים החדשים שמתגלים לפנינו מיום שנפתח הראינוע. אין בחפצנו לדבר מהאי-מוסריות והתהומיות, אשר כמו גלים סוערים מתחילים להציף את פרברנו היפה, אשר היה לנו לשם ולתפארת כלפי חוץ וכלפי פנים. די לנו להראות:

א.       על הסכנה הצפויה לנו מצד ההוללים הערביים שבחרו להם את המקום להבלותם ולתזנותם את פרברנו היפה, וכידוע כרוכים תמיד בעקבות ההוללות מעשי פשע ורצח שיוכלו לסבבנו במשפטים שמשפט המושבה רחובותיהיה ננס מעשה צעצועים.[65]

ב.       על אופי החינוך שיוכלו לקבל בני הנעורים תקוותנו בעתיד שזורמים אלינו מכל הארץ בסביבה המורעלת כזאת. ההזיקות המוסריות והחומריות שיוכלו לבוא לרגלי הידיעות שיעברו בנידון החזיונות החיים החדשים האלה לעיתונות.

לרגלי כל האמור למעלה, הננו פונים אליכם בדרישתנו למצער לסגור בלי דיחוי את המזנון על יד הראינוע (יש להעיר כי בשום מקום בעולם הנאור אין מרשים לפתוח מזנונים לצד הראינועים) שלדעתנו סכנה גדולה נשקפת ממנו לביטחון החיים והרכוש מצד אחד וחילול כבוד ארצנו ויישובינו מצד שני. אנו פונים בדרישה נמרצת לקרוא לאסיפה כללית בהקדם היותר אפשרי, לדון להחליט ולהסיר את הסקנדל הזה.[66]

גם מכתב כזה, מחבורת אזרחים כה נכבדים, לא עזר, קסם הסרטים גבר ומכונת ההקרנה המשיכה לעבוד, עד הירייה הגורלית בסרייבו.   

סרט מלחמה

ביום המועד לפורענות, ט' באב, תרע"ד (אוגוסט 1914), פרצה מלחמת העולם הראשונה. מעצמות העולם הסתערו זו על זו בחמת זעם, להרוג להשמיד ולאבד. לא חלף זמן רב והרוח הרעה עברה גם על ארץ-ישראל. החודשים הראשונים של הקרבות לא הביאו לפגיעה חמורה ב"עדן", למרות שיציאתם של אזרחי מדינות האויב צמצמה את מספר צופי הראינוע והניתוק מאלכסנדריה קטע את אספקת הסרטים. כדי להמשיך ולקבל סרטים התקשר אברבנאל לסוכן סרטים בביירות. את בעיית המחסור בנפט להנעת מנוע הגנראטור פתר אבא ניימן (נאמן) כשהסב אותו למנוע הפועל בכוח פחם.[67]

יציאת הקונסולים של המדינות הנלחמות בתורכיה פגעה בביטחון אזרחיהן היהודים, שעד עתה נהנו מהגנת משטר הקפיטולציות,[68] וכעת נותרו חשופים לרדיפות השלטון התורכי. אברבנאל היה נתין רוסיה, כעת ארץ אויב. הוא לא רצה לקבל עליו את האזרחות העות'מאנית (כרבים אחרים) ובכך הסתכן מאוד. פקידי השלטון התורכי וקציני הצבא ניצלו את המצב. הקאימקם [המושל] של יפו בהא א-דין, המפקד הצבאי שלה חסן בק[69] ומפקד המשטרה עארף אפנדי, הגיעו לכל סרט, וכמובן שנכנסו בחינם, הם ונשיהם ופמלייתם. המעמד שקנה לו "עדן" בציבוריות היהודית היה לו כעת לרועץ:

סבלנו מתואנות הממשלה ולחצה בחושבה את הראינוע על מוסד ציבורי של השכונה ותטיל עליו תשלומים ומסים שונים אשר לא הטילה על שום עסק פרטי, שללה מאתנו את כל האינסטלציה האלקטרית [חשמלית], לקחה אצלנו מוטור ובכל יום ויום באה אלינו בדרישות ותביעות אחרות.[70] סבלנו הרבה לרגל זה שחסן בק חשב את הראינוע לקניין תל-אביב, ומשום כך לקח אצלנו מוטור והאינסטלציה של החשמל.[71]  

חסן בק היה עריץ ורודף בצע. הדבר היחיד ל"זכותו" היה שלא הפלה באכזריותו בין יהודים לערבים. דוגמה לכך הוא בניין המסגד "חסן בק", שאותו הקים כדי לחסום את התפתחות תל-אביב.[72] הבונים היו ערבים שנכפו לכך ודמם של רבים מהם ספוג ביסודות הבניין וקירותיו. אבל כדי לבנות את המסגד צריך גם כסף, ובתסריט הזה קיבל "עדן" תפקיד ראשי. חסן בק בא לכל הצגת בכורה של סרט עם פמלייתו, היו תופסים את ה"לוז'ה" המרכזית ביציע, וכמובן שכולם בחינם, על חשבון הבית. חסן בק לא הסתפק בכך, חייל הופקד לשמור על הקופאי כדי שלא יעלימו חלילה אפילו פרוטה אחת מהפדיון, ובסוף ההצגה היה הצורר שולח את שלישו לאסוף את הכסף שנכנס לקופה. פעם אחת הסתכן אברבנאל ושאל את כבוד השר לפשר הדבר. חסן בק ענה לו שהכסף מיועד לבניית המסגד. גם רבות מאבני הבניין היו גזלה, מבית כנסת ברחוב יהודה הלוי, שם נערמו לקראת החלפתו מצריף עץ לבית אבן.[73] כך בנה הנבל את המסגד בדמם וייסוריהם של ערביי יפו ובכסף של וייסר ואברבנאל ויהודים אחרים. כותב קורות הזמן רשם ביומנו על הקמת מסגד חסן בק:

זה הבניין שהיה בידי העריץ למקור שוד וחמס מכל הבא בידו ומכל אשר פגש ומצא. [74]

למעשה נשארו אברבנאל ומשפחתו בארץ בגלל "עדן".[75] חסן בק רצה שהוא יישאר כדי שיפעיל את הראינוע ואז אפשר יהיה להמשיך לשדוד את קופתו, וגם מפני שאהב לראות סרטים. הוא גם רצה שהראינוע ישמש את חיילות תורכיה ובעלות בריתה, גרמניה ואוסטריה-הונגריה הבאות לעזרתה.[76]

בפרוץ המלחמה הוסב בית החרושת "וגנר"[77] ביפו למפעל צבאי, שעסק בתיקון כלי נשק וייצור תחמושת. המודיעין של בעלות הברית סימן את המקום כמטרה להשמדה. בשנת 1915 הופיעו ספינות מלחמה בריטיות וצרפתיות בחוף יפו וירו על המפעל. בהתקפות הראשונות לא דייקו התותחנים וכמה מהפגזים פגעו בבתים בתל-אביב. בהמשך שיפרו את קליעותיהם ופגעו ישר ב"וגנר". במוחו של חסן בק עלה הרעיון המבריק כי הסיבה להצלחת הרעשות האויב היא שמרגלים מטווחים אותן מהחוף באמצעות מכונת ההקרנה של "עדן". מיד שלח לשם קצין וחיילים להחרים את המכונות ולנעול את הבית על מנעול ובריח. פרנסתם של השותפים נקצצה, החובות העיקו והמצב הורע. הם החליטו לפנות לשליטים בבקשה שיתירו לפתוח את הראינוע מחדש. מי שכתב את הבקשה למושל יפו היה צעיר מבני המחזור הראשון (1913) של "הרצליה", שגדל בארץ וידע ערבית ותורכית, בחור שחרחר ששפמו צימח ושם יצא לו של משכיל וחכם. שמו משה שרתוק (1965-1894), לימים שרת, שר חוץ וראש ממשלה בישראל:

לכבוד רום מעלתו הממונה על נפת יפו הנעלֶה

[---]

מוסה ברבנאל מגיש בקשה כדלקמן:

יש לי בית סינמטוגרף ואני מבקש להפעילו פעם בשבוע במוצאי שבת, ליל יום ראשון. ברם, בשבוע הבא ולרגל חג של העדה היהודית, הייתי מבקש להפעיל את הסינמטוגרף ביום רביעי בערב, ליל יום חמישי. אני מייחל להוראה מטעם כבודכם, שתאשר לי הפעלה זו. מכל מקום, ההסכמה היא ביד בעל הסמכות, אדוני.

M. Abrabanel

19 במאי, 1332 להג'רה [1916]. [78]

המכתב עזר והשררה התירה לחדש את הצגות הראינוע והחזירה את הציוד, אבל בתנאים הבאים: דלתות האולם יהיו חתומות בחותמת הסולטאן יר"ה, רק במוצאי שבת וחג יבוא חייל שישבור את החותמות ויאפשר את ההקרנות. אבל מכיוון שהצופים התמעטו והשליטים המשיכו לשלוח יד בקופה, לא הועיל הרישיון הרבה. בכל זאת המשיכו להציג סרטים, כדי לא לאכזב את שארית הקהל ולעודד את רוחו הנכאה של הציבור:

ג' בטבת [תרע"ז. 28 בדצמבר 1916]

 [---] החיים הקשים נעשים למעמסה, מכבידים כעופרת על האדם, ומרוב יגון הוא מתעורר לפעמים ואומר להשליך מעליו את נטל החיים הקשים, והוא הולך אל אולם הראינוע לשכוח שם לרגע את יגון מצבו כמו שמשקיע לפעמים האומלל את אסונו בכוס היין.[79]

גירוש תל-אביב

בשנת 1917 עלה הגנרל אלנבי בחיל גדול ממצרים על ארץ-ישראל, כדי לכבוש את המזרח התיכון ולהגיע צפונה עד תורכיה עצמה. בשל כך גזר השלטון התורכי, ביום 28 במרץ, גירוש על כל היהודים בתל-אביב וביפו, גם אלה שהיו אזרחי בנות בריתם. הם נצטוו לצאת עד אחרי הפסח, אפריל 1917. המגורשים הלכו אל המושבות היהודיות ואל ערי הצפון – טבריה, צפת וחיפה. מרדכי וייסר ומשפחתו הגיעו לטבריה. שם מינה אותו מאיר דיזנגוף, ששימש כ"ריש גלותא", לעוזרו לענייני הפליטים בגליל. וייסר היה פעיל מאוד ויזם תכניות תעסוקה למגורשים. הוא ניסה להמשיך בעסקים וחתם חוזה לאספקת מזון לכוחות הצבא הגרמני, שחנו בעפולה ובצמח. בטבריה ניסה לקנות את "חמי טבריה". כשנסע לזיכרון יעקב כדי לפגוש את מאיר דיזנגוף חלה במגפה, חזר לטבריה, שם נפטר בגיל 41.

אברבנאל ובני ביתו גלו לפתח-תקווה. שם נולד בן הזקונים יצחק. המצב היה קשה מאוד, רעב ומחלות הפילו חללים בין המגורשים, אנשים טחנו דורה[80] לקמח כדי לאפות ממנו פיתות ובטנם התנפחה מהאוכל הקלוקל הזה. חיה אברבנאל, בשלנית מעולה, הכינה ריבה מענבים (אך בלי סוכר שלא היה מצוי) כדי לזון את משפחתה. כספו של אברבנאל הלך ואזל, האיש הפעלתן והחרוץ היה כמשוגע מבטלה, מפתחות הראינוע קשקשו בכיסו והזכירו לו את מה שעזב אחריו. במצב רע זה גם המרץ שלו לא יכול היה לעזור. ביולי 1917 חלה אברבנאל בטיפוס. תרופות למחלה קשה זו לא היו מצויות והרופאים אמרו שרק גופו החזק מציל אותו ממות. בבית החולים הצרפתי ביפו היו זריקות שיכולות לעזור לו, אבל בגלל הקרבות אי אפשר היה להגיע לשם. והנה באה הידיעה שצבא בריטניה כבש את יפו (16 בנובמבר 1917). בסוף חודש דצמבר נכנסו הבריטים לפתח-תקווה בפעם הראשונה. מפקד הכוח הסכים שאמבולנס צבאי יעביר את אברבנאל ושלושה חולים אחרים ליפו. אחר-כך הדפו התורכים והגרמנים את הבריטים מפתח-תקווה, ששוב נותקה מיפו. המשפחה לא ידעה מה עלה בגורל האב. כשחזרו הפרשים האוסטרלים, דוהרים על סוסיהם בעוז אל המושבה, החליט הבן זאב, נער בן 15, ללכת ליפו ולהיוודע שם על מצבו של אביו. הוא לא אמר דבר לבני המשפחה, צרר פרוסת לחם עבה ושני תפוזים צידה לדרך ויצא בחשאי. כשהלך ברגל מפתח-תקווה ליפו נתקל בזוועות המלחמה, גופות חיילים הרוגים ופצועים זועקים. לפנות ערב הגיע ליפו. הוא חש מיד לבית החולים הצרפתי ומצא את אביו במצב רע. הזריקות שהיו ישנות לא הועילו, ואף גרמו למורסות בגוף. הרופא הצרפתי אמר לזאב שהסיכוי היחיד להבראת אביו הוא להביא אותו לירושלים לבית החולים "שערי צדק". בעזרתם של יהודים טובים ממכריו השתדל הבן אצל המושל הצבאי הבריטי, שהסכים לצרף את החולה לקרון דואר העולה לירושלים. אברבנאל הגיע ל"שערי צדק" ושם טופל בתרופות חדישות עד שהבריא.

חידוש פעולת "עדן"

עוד כששכב אברבנאל בבית החולים הצרפתי בא אליו דוד איזמוז'יק,[81] ממלא מקומו של דיזנגוף, שעדיין היה בגלות. לפי מסורת המשפחה הוא לא טרח לשאול לשלומו של אברבנאל, אלא דרש ממנו בתקיפות שייתן את מפתחות הראינוע. את תביעתו נימק בכך שהמושל הצבאי הבריטי של האזור פנה אליו וביקש לאפשר לשירות הבידור של הצבא להפעיל את המקום. אברבנאל סירב לכך ואמר שכשיבריא, או כשוייסר יחזור מן הגירוש, יפתחו את העסק ויפעילו אותו לפי תנאי הזיכיון והחוזה. איזמוז'יק ענה לו שחייבים לשתף פעולה עם משחררי העיר והארץ ולהיענות לכל בקשותיהם. הוא הרים את קולו על אברבנאל ואיים עליו שישמיץ אותו אצל הבריטים והיהודים כאחד. אברבנאל התרגז מאוד וחש ברע. האחות-הנזירה שטיפלה בו רצה להזעיק את הרופא, איזמוז'יק ניצל את ההזדמנות, שלח את ידו אל מתחת לכר של החולה, חטף משם את המפתחות ונמלט בריצה מבית החולים. קודם שנשלח לירושלים סיפר אברבנאל על כך לבנו זאב, וזה הבטיח לו שיישאר בתל-אביב כדי להשגיח על העסק.

הוועד מסר לבריטים את הראינוע והם הציגו בו סרטים והעלו על במתו מופעי בידור. האולם היה מלא אנשי צבא ובמזנון שנוהל בידי ה"נאפי" (NAFFI השק"ם הבריטי) היה מכל הטוב שהצבא הבריטי סיפק לחייליו:

המשטרה הצבאית [המשטר הצבאי הבריטי] לקחה בחכירה את הראינוע "עדן" שבתל-אביב, לענג את הצבא במחזות ובחזיונות, חכרו את הבית לשנה שלמה.[82]

הבריטים השתמשו באולם "עדן" גם למטרות אחרות, אזרחיות-ציבוריות:

הגנרל האנגלי [היל] היושב פה הזמין היום [1 בינואר 1918] את ראשי הועד העברי עם משפחותיהם אל הקונצרט שהכינו באולם הראינוע. את שתי השורות הראשונות הקצו לאורחים והוא ישב בתוכם. הקונצרט עלה יפה מאוד. ברוב השירים והמזמורים השתתף גם הקהל, פקידי הצבא [הקצינים] והחיילים, וזה עשה עלינו רושם יפה מאוד.[83]

היל לא הסתפק בקונצרט אחד וגם בפסח, ט"ז בניסן, תרע"ח [29 באפריל 1918]:

הגנרל היל היושב בתוכנו ערך בשביל התושבים היהודים חיזיון באולם הסינמה, ומקהלת משחקים מבין האופיצרים [הקצינים] והחיילים האנגלים השתדלה במשך שעתיים לבדח את הקהל היהודי ביום חגנו.[84]

הצבא התיר להשתמש באולם גם לפעילות ציבורית יהודית, כמו האסיפה הפומבית שארגן "ועד העיר ליהודי יפו" ביום ב' באדר תרע"ח, 14 בפברואר 1918.[85] בפורים, י"ד באדר תרע"ח, 26 בפברואר 1918, התקיים ב"עדן" נשף גדול, ואליו הוזמנו גם הגנרל היל וקציניו. בתום "לחם" התכנית הרשמית (ובה הרצאה על הסופר אברהם מאפו, מחבר "אהבת ציון") פנו ל"שעשועים": והאולם נהפך אחר כך לאולם מרקדים, והעלמות יצאו במחול, כי על כן הלא אופיצירים לא בכל יומא מתרחשים,[86] וצריכים לקחת מן החיים את כל אשר תמצא ידך.[87]

הממשל הצבאי הבריטי קבע לעצמו כמה ישלם בעד השימוש באולם "עדן" (וזה לא היה סכום גבוה). את הכסף העבירו לוועד שהפקיע את ההכנסה כדי לכסות את החוב עבור דמי הזיכיון. לפי מסורת המשפחה, דחה איזמוז'יק את כל בקשותיו של זאב אברבנאל שיתנו מכסף זה משהו למשפחות הבעלים כדי שיהיה להן ממה לחיות. רק בעזרת מכרים טובי לב מצא זאב מקום לגור ולחם לאכול. הוא התחיל להסתובב בבית הראינוע ואנשי הממשל הצבאי הבריטי, שהכירו אותו מהזמן שבו השתדל בעד אביו החולה, נהגו בו בידידות. הם התירו לו להיכנס להצגות ומפעם לפעם כיבדוהו בטבלת שוקולד או חבילת ביסקוויטים.

בפסח 1918 חזרו חיה אברבנאל וילדיה מפתח-תקווה לתל-אביב, ושבו לגור בבית איזרסקי ברחוב ליליינבלום. אחרי החג חזר מירושלים משה אברבנאל שהבריא לגמרי. מייד החל לדאוג לפרנסה. הראינוע שירת עדיין את הצבא שהעביר את דמי השכירות לוועד שסירב למסור לשותפים אפילו פרוטה אחת. צריך היה למצוא דרך להתפרנס עד שיחזור הראינוע לרשותם. הם גרו בבית מרווח ובמועצת המשפחה הוחלט לפתוח בית-תה בחדר האורחים [הסלון]. זאב אברבנאל שהיו לו קשרים ב"נאפי" הבריטי קנה שם את המצרכים, חיה אברבנאל אפתה מהם ביסקוויטים, עוגות ועוגיות. על גבי המזנון רתח "סמובר", מיחם רוסי גדל מידות, שהביאו מרוסיה ובנות המשפחה הגישו תה אנגלי כהלכתו. לאורחים הוצעו פירות טריים וריבות מעשה ידיה של בעלת הבית. מתערובת של קרח וחלב מרוכז וממותק של "נסטלה" הכינו גלידה שזכתה להצלחה גדולה. רווח אחר היה שילדי המשפחה למדו אנגלית מהלקוחות. באביב החליטו להרחיב את בית התה ולכלול בו גם את הגינה. הבריטים שמחו לבוא למקום שהזכיר להם את ארצם והרבו לבקר בו. אורחים יודעי נגן פרטו על הפסנתר שבבית ולפעמים גם עלי כינור. כך נמצאה לאברבנאל הכנסה יפה. בבית התה למדו הבריטים כי מארחם הוא בעל הראינוע והדבר הוסיף לו חיבה וכבוד בעיניהם. הוא היה מקובל בבית המושל הבריטי שבא אליהם לעיתים קרובות, מפני שעם התה שלו אהב לאכול "בָּאבְּקָה", עוגות קפה בנוסח רוסיה, שאפתה חיה אברבנאל. איזמוז'יק "התפוצץ" כשראה את הכבוד שזכה לו אברבנאל אצל השררה.

כל הזמן השתדל אברבנאל לקבל בחזרה את הראינוע. בסופו של דבר נענו לו וביום ראשון בינואר 1919 פינה הצבא את הבניין והמפתחות נמסרו לאברבנאל. אספקת הסרטים ממצרים חודשה והראינוע חזר לפעילות שוטפת. תושבי העיר שבו מהגירוש וקהל הצופים גדל, אנשי הצבא נהרו להצגות, המצב הכספי השתפר ושולמו חובות החכירה וההלוואה. הרי דוגמה אחת לתכניות הסרטים שהוצגו אז ב"עדן":

התכנית של השבוע: כ"ו-כ"ט שבט תר"פ [18-15 בפברואר 1920]

יומן "אורה חדשה"[88]

א) דמשק    אמיר פייסל

                 התחרויות בין גדודי האמיר וגדודי הבריטים וההודים.

                 תהלוכות. חיי האמיר בהיכלו. ועוד.

ב) מחיי הקירקוס    בשתי מערכות    דרמה קומדיה.

ג) לאהוב – לסבול[89] בשלוש מערכות גדולות  דרמה מודרנית בהשתתפות

   המשחקים הצרפתים הידועים, העלמה Lalia Paris וה' Pepe Hontor.

   תזמורת[90]

עם עלית הביקוש החליטה הנהלת "עדן" להרחיב את הקולנוע ולשכלל את שירותיו. בסתיו 1920 נתפרסמה ההודעה הבאה:

תמונות נהדרות ותזמורת – תיאטרון קיץ

נתכבד להודיע לקהל הנכבד ביפו ובמושבות

כי התקשרנו עם הפירמות הכי גדולות, אשר תמונותיהן הנהדרות מוצגות בסינמות היותר משובחות שבעולם הנאור. כמו כן הננו ניגשים לסדר תזמורת הגונה אשר תלווה את ההצגות בראינוע שלנו ולמען הקל על הקהל ולתת לו את האפשרות להתענג בקיץ על הדר התמונות ונעים המנגינות באוויר צח וקריר תחת כיפת השמיים הננו ניגשים לסידור תיאטרון-קיץ.

הנהלת ראינוע "עדן" ביפו, תל-אביב: אברבנאל את וייסר.[91]

קולנוע עדן

"דבר", רביעי במרץ 1927, ע' 3

"עדן" הקיץ נבנה בליליינבלום 2, במערב המגרש.  גם בו היו 800 מושבים, ובתכנית הבניין דמה בכל ל"עדן" החורף, להוציא את הגג.[92-א'] האולם קושט בצמחיה ונרכשו מכונות חדשות כדי שאפשר יהיה להפעיל את שני האולמות באותו זמן. הקהל קיבל בברכה את רעיון הראינוע הפתוח ותהילה גילוץ סיפרה לי שצפייה בסרט או הצגה ב"עדן" הקיץ הייתה תענוג גדול. אולם הקיץ נפתח באביב 1921, הכרטיסים נמכרו, הקופות צחקו והעסק פרח.

אפילו מדריך התיירות הנודע "בדקר" ("ארץ-ישראל, ספר הנסיעות של ארץ-ישראל וסוריה הדרומית", מחבר: ישעיהו פרס, ירושלים, תרפ"א, בהזמנת חברת אקספרס ארץ-ישראלי, הוצאת ירושלים-ברלין-וינה) מצא לנכון לספר: "יש בתל-אביב ראינוע "עדן" ברחוב ליליינבלום".[92-ב']

תזמורת הגונה

כנהוג בהצגות הסרטים האילמים ליוו את הצגתם בנגינה ובשירה. בהתחלה בליווי כינור ופסנתר, לימים הורחבה התזמורת עד לחמישה כלים. תקופה מסוימת השתתפה באנסמבל הזה אסתר אברבנאל, צעירת בנות המשפחה, שניגנה בצ'לו. בין המוסיקאים של "עדן" היו כמה שמות ידועים: הכנרים שלמה גרטל ושלמה בור (לימים כנר בתזמורת הפילהרמונית), המוסיקאי פורדהאוס בן-ציסי.[93] במאזן הכספי לשנת תרע"ט נכתב שההוצאה על המנגנים הייתה סך 15 לירות מצריות.[94] באמצע שנות ה-20 הביא אברבנאל מאנגליה "סינמה אורגן" חשמלי, מיוחד לליווי סרטים, בעל דוושות מיוחדות לאפקטים קוליים. הבן חיים אברבנאל חזר אז מלימודי הרפואה בצרפת. שכרו כרופא בבית החולים "הדסה", ששכן אז ברחוב בלפור, היה מעט ולא היה בו כדי פרנסת משפחתו, ול"השלמת הכנסה" ניגן באורגן. כדי להתחרות באולמות שניסו לעקוף את המונופול של "עדן" הונהגה שירת מקהלות, ואל הנגנים צורפו זמרים ממקהלת האופרה של גולינקין.[95]

הבטחה שנתקיימה

"עדן" עמד בהבטחתו להיות מרכז תרבות בתל-אביב. לא רק סרטים הוצגו בו. על במתו עלו האופרה של גולינקין, קבוצות תיאטרון עברי שונות, התא"י [תיאטרון ארץ-ישראלי], קונצרטים ומחול, נשפי ברוך אגדתי והופעות הגבורה של משפחת כבשנה, הרצאות שונות, אסיפות עם ועצרות מחאה וזיכרון, גם תפילות שבת וימים נוראים ועוד. ב"עדן" התקיימה הצגת הבכורה של "עודד הנודד" – ראשון סרטי העלילה העבריים הארוכים בארץ-ישראל.[96] כאן הוצג במוצאי שבת, 3 במאי 1930, הסרט "סוני בוי", שבארץ נקרא בשם "הזמר המשוגע", סרט קולני ראשון שהוקרן בארץ-ישראל.[97] ב"עדן" קיבלו רבים מילדי תל-אביב ובנותיה את ראשית החינוך הקולנועי שלהם.[98] כאן נולדה קריאת האזהרה "מאחוריך!" שבאה להזהיר את "הגיבור" מפני "הרשע" האורב לו מאחוריו. בכלל, ידע הקהל התל-אביבי להתלהב, כמסופר ב"דבר", שני בפברואר 1929, ע' 4: בהצגות "בן השייך" בהשתתפות רודולף ולנטינו, השבוע בראי-נוע "עדן", הגיע חלק מהרואים עד ל"שבירת הכלים": במחיאות כפיים ובקריאות הצטרפו למשחקים שעל הבד. ולנטינו מופיע בבת אחת בשני תפקידים. כאן נולד הפזמון: אם אתה אוהב אותה אל נא תתבייש, מאחורי קולנוע "עדן" יש מקום להתמזמז. ה"מקום" עדיין במקומו עומד, ברחוב פינס 29.

מכתבים למערכת

כבעת בניינו של "עדן", כך גם בשנות פעילותו, נשמעו טענות שונות נגד המוסד ובעליו. לקט קצר מהן מעיד על מקומו של "עדן" בשעות הפנאי של תל-אביב, ועל כך שהיו אנשים שחשבו שהעסק מנצל את מעמדו זה להרוויח שלא כראוי. למשל, הטענה שאין מקפידים שהסרטים המוצגים יתאימו לילדים ונוער; כנראה שהסעיף בחוזה עם הוועד, העוסק בביקורת הסרטים שיוצגו ב"עדן", לא הועיל: בזמן האחרון נשמעות הרבה תלונות מצד הורים אחדים ומצד רוב המורים על שאין כל ביקורת על התמונות המוצגות בראינוע "עדן", בייחוד אלו שנועדו לתלמידים. הועד בא בדברים לשם כך עם עירית תל-אביב, ועכשיו נבחרה ועדה שנכנסו לתוכה המורים רפאל סופרמן[99] וי. ספיבק[100] וראש המשטרה בתל-אביב, הא' [חיים] הלפרין. בעלי הראינוע "עדן" מחויבים מעתה להראות את התמונות לפני הועדה הזאת בטרם הציגו אותן לפני הקהל, ואם הועדה תפסול את התמונות, אסור יהיה להציגן.[101]

אחר כותב למערכת בעניין שעלה לא פעם בקשר ל"עדן" – ניצול החוזה והזיכיון באופן שאינו לטובת הציבור: א' אברבנאל בעל "עדן" – איש הקונצסיה [זיכיון] והמונופולין של הראי-נע בעיר; מלבד :עדן" קיבל הוא קונצסיה לבניין ראי-נע על חוף הים ובעד הקונצסיה הזאת הוא משלם מאתיים לירה לשנה. אבל את הראי-נע אין הוא בונה , כי העיקר בשבילו הוא לא ראי-נע על חוף הים אלא הערובה, כי איש מלבדו לא יבנה ראי-נע בתל-אביב. ומציג לו א. בראי-נע שלו כל אשר ייטב בעיניו. מחירים הוא קובע, ככל אשר יעלה על ליבו. מציג הוא את הכיסאות בצפיפות כזו שהרוצה להגיע למקומו מסכן את חייו ממש, ואעפ"כ בשתי ההצגות שלו ביום, מלא האולם מפה אל פה. מהתא"י ומהאופרה מקבל א' אברבנאל 30-25 לירה בכל ערב ובשכר זה הוא משלם לעיריה 180 לירה לשנה! ואם ירצה מי-שהוא להפוך את הראי-נע לקניין העיריה, או לפתוח בתי-סינמה חדשים בתנאים חומריים ומוסריים טובים יותר, הרי אין הוא יכול לעשות כלום, באשר לא' אברבנאל יש חוזה. כך חשבנו עד היום. אולם בישיבת העיריה האחרונה נתברר ש"החוזה" כתוב בנוסח כזה, שאם רק תרצה העיריה הרי הרשות בידה לבטלו, ולא זו בלבד, אלא שבעל הקונצסיה בעצמו אינו ממלא כמה וכמה סעיפים של החוזה – ועובדה זו בוודאי ובוודאי שנותנת רשות לעיריה שלא לקיים את התחייבויותיה. ובכן מדוע שתקה העיריה, מי ומה מעכב?   ב-ן[102]

ומעניין לעניין באותו העניין, אם יש מי מהקוראים החושב שהאשמת בעלי ממון בהשתלטות על נכסי ציבור היא המצאה חדשה, יקרא את ה"מכתב למערכת" הבא וידע שכבר היו דברים מעולם: "עדן" הקיץ מה דינו? ברחוב לילינבלום על יד הראינע "עדן" מתנוסס לתפארה צריף גדול. בזמנו ניתן רישיון לבעל הראינע להקים לו צריף לזמן כל שהוא, עד תיקון בדק הראינע. לשאלה שנשאלה במועצת העיריה הקודמת, ענה יו"ר העיריה, שהרישיון ניתן לבעל הראינע כשם שהוא ניתן לכל בעל בית בשעת בניית בית. מאז עברו כבר שנה וחודשיים, הראינע תוקן מאז והצריף עודנו עומד על תילו, משמש ראינע קיץ ומפאר את רחוב לילינבלום. שכחה היא זאת או קונצסיה [זיכיון] חדשה תמורת הבניין שצריך לעבור השנה לפי החוזה לרשות העיריה?.     א. ק.[103]   

חוזרת גם האשמה ש"עדן" מפריע לשלום הציבור: הסדרים על יד הראינוע "עדן". יש להפנות את תשומת-לב הציבור התל-אביבי ובראש ובראשונה את תשומת לב העיריה והמשטרה, על השערורייה הנעשית מדי מוצאי שבת בשבתו על יד הראינוע "עדן". מראשית הערב מתקבצים על יד הראינוע עשרות ילדים ונערים, ביניהם גם תלמידי בתי ספר וגם ילדי הפקר. כל אלה נדחקים לעמוד ב"תור" אל אשנב מכירת הכרטיסים. יש שם תגרני כרטיסים, סוחרים "העובדים" על אחריות עצמם ומרוויחים על כל כרטיס מגרוש אחד ומעלה, ויש המשכירים את עצמם כסוכנים, לעמוד בתור במקום אחרים, ובאים על שכרם לפי הסכם. והתור – דוחק ומחנק, מכות, בעיטות וצביטות, צווחות וחירופים. הרעש והפראות מתגברים בייחוד עם פתיחת האשנב. אזי – כל דאלים גבר! ילדים נרמסים ממש, בחורי-חמד מבקיעים להם דרך אל האשנב מהצד שכנגד, בלי טרחה יתירה. במשך כל זמן התחולל המחזות הללו, לשוא תבקשנה עיניך את אחד השוטרים הרבים אשר לתל-אביב. בעל הראינוע מדייק תמיד לאחר למקום המעשה. משהחלה המכירה, והילדים אחד-אחד, משיגים את מבוקשם – כל אחד קונה כרטיסים לעשרות – ולאחר שהם נחלצים, לרוב קרועי בגד, מן הגיהינום, שוב מתוך מכות וצווחות מחרידות, הרי הם פושטים על פני המגרש, שהתמלא בינתיים "צרכנים" – אדונים וגבירות וסתם בחורים ובחורות. התגרנים הקטנים משוטטים במרוצה הנה והנה, כשהכרטיסים קמוצים באגרופיהם, ומכריזים על המחירים. מראה המגרש אז כ"בורסה שחורה", כאילו היו כרטיסי "עדן" בנקנוטים, הצפויים לעליות וירידות בכל רגע ורגע. ובבוא שעתו של הקהל-סתם, אשר עמד בתור בעצמו, להגיע אל האשנב – והנה הכרטיסים הזולים אזלו, באשר כולם היו לטורף לספסרות של פעוטות. גזבר הראינוע נוח לו כנראה במשטר זה של מתווכים – הקונים ממנו סיטונית ומוכרים קמעונית לצרכנים. שמא זוהי הסיבה להופעתו המאוחרת של בעל הראינוע עצמו, הממהר להשליט סדר, כשהסדר משתלט מאליו, עם העלם הילד האחרון מן התור. ישמש נא סיפור-מעשה זה אזהרה לבעל הראינוע לשנות את סדרי המכירה ותביעה לעיריה ולמשטרה להסיר את חרפת השערורייה הזאת מתוך הציבור התל-אביבי.[104]
ושוב עולה השאלה "מה מציגים"? המכתב הבא למערכת מביע עמדה שאין זה ראוי להציג סרטים המהללים את הפאשיזם באיטליה: תעמולה פשיסטית ב"עדן". בשבועות האחרונים מוצגות בראינוע "עדן" מדי ערב בערב, לפני קהל המבקרים, מבלי שיודיעו על כך במודעות, תמונות המראות את כל פרשת גדולתו של הדוצ'ה באיטליה, את החולצות השחורות בהתלהבותם, נפנופי דגלים, כריעות ברכיים ונישוק ידיו של מוסוליני – ע"י ההמונים וכו'. אינני יודע, מה מטרות הנהלת הראינוע בהצגות אלו, הבאות כעין הוספה gratis לתכנית הקבועה. אינני יודע מי הוא הנותן להנהלת הראינוע את התמונות הללו והמעוניין בהצגתן קטעים-קטעים לפני הקהל התל-אביבי. לא אדבר כאן גם על הערך התעמולתי הזול שבהצגת התמונות הללו, לשם הפצת הדעות הפשיסטיות כאן בארץ. אולם מהנהלת הראינוע "עדן" יש לדרוש לויאליות כלפי קהל המבקרים. יש לדרוש ממנה להודיע בתכנית על התמונות שתוצגנה בערב, ולא להעניק לקהל על אפו וחמתו, תמונות ומראות, אשר יותר מפרופגאנדה זולה אין בהן. בגנבת דעת הקהל אין עושים תעמולה. הקהל יעמוד סוף-סוף על טעם המטעמים האלה ומי אשר דעות החופש האישי והתרבותי, הנרמסות ברגל אותו הדוצ'ה באיטליה, יקרים לו, יחדל לבקר לאות מחאה את הראינוע "עדן", תל-אביב.

 ד. חוטורי.[105] בהקשר זה יש לזכור שביישוב היהודי אז הייתה גם עמדה אחרת, שמצאה תכונות חיוביות במשטרו של מוסוליני; למשל, ראו: "כלנוע", 23.12.1932, ע' 19; 06.01.1933, ע' 13-12, הכתבה "באלילה" מאת ליפא לויתן.

גם הטענה שלא תמיד מספרים בעלי בתי הקולנוע לקהל מה הם באמת מציגים הייתה בתל-אביב הקטנה. ידיעה בעיתון מספרת: החל מהיום עובר ראינוע בית העם לרשות החוכרים החדשים אברבנאל-ויסר.[106] אחת הקוראות הלכה לראות סרט בבית העם וטענה שהונו אותה: כיצד מרמים. תרשו לי להעיר על דפי עיתונכם על עובדה אחת, המראה באיזו מידה מרשים לעצמם "בעלי עסק" להוליך את הקהל שולל. לפני כשבועיים הלכתי לראות את "הדבוק" על פי אנ-סקי, בראינוע "בית העם" בתל-אביב. ומה ראיתי? ראיתי את הסרט "תקיעת כף" על פי פרץ הירשביין, שהייתי נוכחת בשעת צילומו בווארשה לפני חמש או שש שנים. נראה הדבר, ש"הדבוק" ואנ-סקי היו בעיני בעל הראינוע "סנסציוניים" יותר, ובלי כל היסוס הדביק אל הסרט את השמות האלה. אכן, המצאה היא, ועוד – בית העם. אחת[107]מנהלי בית העם, מוסד שעסק בתרבות בכלל והראינוע היה רק אחד מעיסוקיו, ביקשו להודיע ברבים כי לא הם אשמים במה שקרה: "כיצד מרמים".בתשובה לנכתב למערכת "דבר", "כיצד מרמים", אנו מודים בצדקת עצם הטענה נגדנו – הצגת "הנבלה" של הירשביין במקום "הדיבוק", כמו שהיה נדפס במודעות – אלא שלא בנו האשמה. אנחנו מסרנו את אולמנו לה"ה אברבנאל-ויסר עפ"י חוזה מפורש לשם הצגת "הדיבוק" של אנ-סקי, ומהמציאות נוכחנו בעצמנו לדעת "כיצד מרמים". הנהלת "בית העם".[108]

את עלבונה של העברית תבע ממנהלי "עדן" מבקר חריף-לשון שחתם בשם העט "י. קפדן": כמעט ובוודאי ימצאו אוהבי הסגנון הכרכי, אשר ישמחו למראה המודעות הגדולות של "עדן" בתל-אביב (העשויות, בדרך-כלל, בטעם) מעל לגג הבניין של סניף הדואר בקרן הרחובות ביאליק-אלנבי; תמונות גדולות, הארה חשמלית, אותיות לא-מכוערות, צבעים לא-גרועים. אך אולי יסביר לי מישהו, מי מכריח את בעלי המודעה להעדיף את הכתובות האנגליות על העבריות? מדוע האותיות העבריות קטנות הן וכתובות למטה, והאנגליות – גדולות ולמעלה דווקא? גם בחלון הראוה סמוך לאותו בית – הפליה לטובת האנגלית: גם במעלה וגם במידה. ואיני מבין לא רק את "המוסר הלאומי" שבדבר אלא גם את התכלית המעשית. הייתי בתערוכות גדולות באירופה, המסודרות, בעיקר בשביל הזרים הבאים מחו"ל, ולא ראיתי שם פרסומת אלא בלשון המדינה בלבד. ומדוע חושבים בעלי הקולנוע "עדן" כי דווקא האנגלית ולא העברית תמשוך את קהל היהודים מתל-אביב?[109]

 

*

למי תודה למי ברכה

הנני מביע בזה את תודתי לה' אברבנאל בעל הראי-נוע "עדן" בעד השבת האבידה בסך 12 לירות שאבדו ממני בראי-נוע. בכבוד ישראל פיטובסקי ("הפועל הצעיר", חמישי בספטמבר 1919, ע' 19).

רבים ממעשי "עדן" מובאים בספר זיכרונותיו של עודד אברבנאל (נכדו של משה), טייס, משפטן ואיש ציבור, וממנו קיבלתי אותם.[110] אחרים קיבלתי מארכיון משפחת מרדכי וַייסֶר (באדיבות אהוד וטל וייסר), שותפו הנאמן של משה אברבנאל בבניין וניהול הראינוע מתחילת דרכו. עוד עזרו לי בידע ובעצה: תהילה ועמי-שלום גילוץ, מראשוני ילדי תל-אביב; ההיסטוריונית עדנה יקותיאלי-כהן, נכדתו של עקיבא-אריה וייס מייסד "אחוזת בית"; סופרי קורות העיתים: ל' בארי, גרשון גרא, שלמה שבא, אילן שחורי; בתיה כרמיאל, מנהלת המוזיאון לתולדות תל-אביב; בימאי הקולנוע וחוקר הסרט העברי עמרם קליין; שולה וידריך, המומחית המצטיינת לתולדות תל-אביב; פרופ' אריה שמואלביץ וד"ר נאצר באסל מהמכון ללימודי המזרח התיכון, ד"ר אנדרה אליאס מזאווי מהחוג לסוציולוגיה, פרופ' יובל נאמן מהפקולטה למדעים מדויקים, כולם מאוניברסיטת תל-אביב; הרוקח פיטר חבש, חוקר תולדות היוונים ביפו; ההיסטוריונים של הסרט האיטלקי: אלדו ברנרדיני, וויטוריו מרטינלי, ריקרדו רדי; המוסיקאי אריה אפשטיין.



[1] ב"ב [ברוך בג]. "הפועל הצעיר" (ביטאון הסתדרות הפועלים העבריים בארץ-ישראל – "הפועל הצעיר"), שני בינואר 1914, ע’ 13. הידיעה נדפסה גם ב"הזמן" (פולין), 30 בינואר 1914, ע' 1. עוד על ראשית הצגות קולנוע בתל-אביב, ראו: דוד שליט, "מקרינים כוח", הוצאת רסלינג, 2006; אתר "בית הסרט העברי": יוסי הלחמי, "אולם לחזיונות"; וכן אתר: http://www.notes.co.il/sharonraz/61472.asp.

[2] אברבנאל - משפחה מיוחסת מיוצאי ספרד (לפי מסורתה, מצאצאי בית דוד). אחרי גירוש ספרד (1492) התפזרו נושאי שם זה בארצות שונות, בגלויות המזרח והמערב.

[3] "הרצליה" – גימנסיה עברית בתל-אביב, בית הספר התיכון העברי הראשון. נוסדה בשנת 1905, ביפו. שנת 1910 עברה לביתה שנבנה בתל-אביב בנדבת לב יעקב מוזר מאנגליה (לבושתנו נהרס הבניין ובמקומו נבנה "מגדל שלום"). קיימת עד היום.

[4] מאיר דיזנגוף (1936-1861) - מהנדס כימאי, עסקן ציוני ידוע, היו"ר השני של ועד תל-אביב וראש העיר הראשון שלה, ממפתחי התעשייה (וסרטים בכלל) והמסחר בארץ, גואל קרקעות, שוחר ספרות ואמנות.

[5] ראינוע – מלה שחידש אליעזר בן-יהודה (1900), כתרגום מילולי של השם הצרפתי "סינמטוגרף", המכוון לסרטים בכלל. רק עם כניסת הסרט המדבר לארץ (1930) קיבל "ראינוע" את המשמעות של "סרט אילם", ו"קולנוע" תפס את מקומו. 

[6] ראו: "עשרים השנים הראשונות – ספרות ואמנות בתל-אביב הקטנה 1929-1909" (עורך: א"ב יפה), הוצאת "קרן תל-אביב לספרות ואמנות והוצאת הקיבוץ המאוחד", תש"מ, "סרטים ובתי ראינוע", מאת ל' בארי, ע' 292-279.

[7] שם.

[8] "גאולה" - חברה שייסדו כמה מ"חובבי ציון" ברוסיה, וביניהם מאיר דיזנגוף, בשנת 1904, במטרה לגאול קרקע בארץ-ישראל. בשנת 1905 החל דיזנגוף ברכישת אדמות ל"גאולה", וחלק מבתי תל-אביב הראשונים נבנו עליהן. אמסלם, שכנראה קנה ממנו אדמה, פנה לדיזנגוף נציג "גאולה" בארץ וראש תל-אביב יחד.

[9] הכוונה לערבים. מקורות שונים בעיתונות העברית בארץ מותחים ביקורת קשה על התנהגות הערבים בהצגות סרטים והשפעתם הרעה על הנוער.

[10] בקירוב, מעבר ל"גשר שלוש", כיום רחוב אילת, בדרך למושבה האמריקנית-גרמנית. שם במבנה הידוע כ"קפה לורנץ" (שהיה בשטח השיפוט של יפו) היו באמת הצגות סרטים.

[11-א'] מוזיאון ארץ-ישראל – מוזיאון לתולדות תל-אביב, קופסה 7 (הווי ובידור), תיק קולנוע.

[11-ב'] שמעון אנטין (1925-1869) – רופא במושבות, ירושלים חברון ותל-אביב, 1913 עבר לראשונה לתל-אביב, 1914 התנדב לצבא העות'מני. המקור: אתר "לתולדות רחובות".

[11-ג'] "הפועל הצעיר", שישי באפריל 1914, ע' 15.

[13] בממלכה העות'מאנית השתמשו במטבע צרפתי ואנגלי כהילך חוקי בצד הלירה התורכית. בארץ היה מקובל הפרנק הצרפתי. ארגונים, עסקים ופרטים קבעו את מהלכיהם הפיננסים ופרסמו את מאזניהם על בסיס "פרנק זהב" כיחידה מוניטארית. 

[14] בקשיש (מפרסית): שלמונים, דמי שתיקה או העלמת עין, שוחד, דמי שתייה.

[15] "אחוזת בית" - השכונה הראשונה שממנה צמחה העיר תל-אביב.

[16] מתתיהו וינוקור (1961-1872) – ממייסדי "אחוזת בית", עלה ב-1905, תעשיין, סוחר, עסקן ציבורי פעיל וחשוב.

[16] עקיבא- אריה וייס (1947-1868) – יליד פולין, עלה לארץ 1906, היוזם של הקמת "אחוזת בית" ויושב ראש ראשון של ועד השכונה, שען, אמן ואומן, ממפתחי הבניה והאדריכלות בארץ, יזם ועסקן ציבורי נמרץ, מחלוצי הסרט העברי; ראו: עדנה יקותיאלי-כהן, "חברת הסרטים אורה חדשה". קתדרה, גל' 73, ע’ 142. תשרי תשנ"ה, 1994. החברה נרשמה ביום 1 באפריל 1914 (לפי העיתון הרשמי לממשלת פלשתינה-א"י, Official Gazette, ראשון בפברואר 1920).

[17] יעקב צ'רטוק (שרתוק) (1913-1860) -  איש ביל"ו, עלה 1882, מראשוני המתיישבים בתל-אביב, יזם כלכלי ועסקן ציבורי, עיתונאי, סופר ומתרגם, אביו של משה שרת.

[18] בצלאל יפה (1925-1865) -  גואל אדמה, יזם עסקי, עסקן ציוני וציבורי חשוב בארץ.

[19] זלמן-דויד לבונטין (1940-1856) – בנקאי, פעיל ציוני, עסקן ציבורי, ממייסדי "ראשון לציון". ביום 21 ביולי 1903 (ב' באב תרס"ג) פתח ביפו את סניף "אנגלו-פלשתין קומפני".

[20] "אנגלו-פלשתין קומפני" - גוף בנקאי מיסודו של "אוצר התיישבות היהודים" (הבנק הציוני שייסד הרצל), גלגולו הראשון  של "בנק אנגלו-פלשתינה", שממנו יצא "בנק לאומי לישראל".

[21] צו הגירוש ניתן ביום 28 במרץ 1917. אחרי הפסח, ב' חוהמ"פ, תרע"ז, 9 באפריל 1917,  נתרוקנה תל-אביב כליל מתושביה, למעט כמה שומרים ואנשים שהשלטון נצרך להם.

[22] ראו, תדהר, "אנציקלופדיה לחלוצי היישוב ובוניו", ע' 1186.

[23] עדנה יקותיאלי-כהן, "מה מייצרים בחדר מעולף הסוד?", ב"סינמטק תל-אביב", גל' 103. ספטמבר-אוקטובר 1999. ע’ 29-26 .

[24] לוזָ'ה - (מצרפתית Loge) תא או לשכה.

[25] על התפתחות חדרי ההקרנה בבתי הראינוע, בהקשר של מניעת שריפות ובטיחות, ראו: Tony Fletcher, “A Tapestry of Celluloid”, in Early Popular Visual Culture, Vol. 4, No. 2, July 2006, pp.175-221.

[26] לפי רישומי שיחה שלי עם תהילה גילוץ, מיום 1 באוקטובר 1999.

[27] לפי עבודת "שורשים" של טל וייסר (נינתו של מרדכי), ארכיון משפחת וייסר.

[28] שמחה בן-ציון, שמו הספרותי של אלתר שמחה גוטמן (1932-1870) - סופר, משורר, מתרגם, עורך, מו"ל ומחנך. מחשובי הבנאים של התרבות העברית החדשה בארץ-ישראל. אביו של הצייר והסופר נחום גוטמן.

[29] במודעות נוקד "עֶדֶן" כשם סגולי. בנוסח המסורה נכתב "עֵדֶן" בצירה וסגול. על מלוא המשמעויות של השם "עדן", ראו: "מילון התנ"ך" של שטיינברג ו"מילון השפה העברית" של בן-יהודה.

[29א'] "Chicago Sentinel", 14.08.1914, p. 2

[30] "הפועל הצעיר" 3 באוגוסט 1914, ע' 1.

[31] "החרות" (עיתון יומי ירושלמי). 6 באוגוסט 1913. ע’ 4.

[32] עשירות – גדולות, בעלות אוצר סרטים גדול להשכרה.

[33] תמונות – סרטים; מראות יום יום – יומנים, סרטי תעודה, צילומים מהמציאות.

[34] בלירה התורכית היו 100 גרוש. בישליק היה שווה½2 גרוש.

[35] אמפיטיאטר – היציע.

[36] הצגות בייחוד לנשים וילדים – הצגה מיוחדת לפלח שוק זה. היו לכך כמה סיבות: שעת ההצגה מכוונת בבירור לילדים (אחרי שעות הלימודים) ונשים (שכרגיל אז היו ברובן עקרות בית ושומרות על הילדים). סיבה אחרת היא שבחברה המסורתית דאז לא הסכימו בעלים רבים שנשותיהם תבלנה בחושך בחברת גברים, לכן הצגה מיוחדת לנשים. גם לשעה יש משמעות – לאפשר לנשים ולילדים לחזור לביתם בשעות האור. גם נזכור שהסינמה לא זכתה לכבוד רב בתחילת דרכה ורבים חשבו אותה לשעשוע זול הראוי לנשים ולילדים בלבד.

[37] סינקוטש – הוא הסופר הפולני הידוע הנריק סיינקביץ' (Henryk Sienkiewicz – 1846 1916). חתן פרס נובל לספרות בשנת 1905. ספרו "קוו ודיס" (Quo Vadis) על ראשית ניצחון הנצרות ברומא בתקופת נירון קיסר, פרסם את שמו בעולם. הוסרט מספר פעמים. אפשר שהידיעה מתייחסת לסרט איטלקי משנת 1912,  במאי ותסריטאי: אנריקו גאצוני (Enrico Guazzoni), 120 דקות. או להוצאה שנייה של אותו סרט, משנת 1913.   

[38] חברת "האחים פאת'ה" [PathéFrères], יסד 1894, בצרפת, שארל פאת'ה (1957-1863), עם אחיו אמיל. בניהולו צמחה להיות חברת ענק עולמית להפקה ולהפצה, הקיימת עד היום. הוא ששינה את שיטת הפצת הסרטים ממכירה להשכרה.

[39] עיתון "החרות" התייחס לתל-אביב כיישוב בתחומה של יפו (כך גם "הפועל הצעיר"), וכל החדשות ממנה באו במדור "ידיעות מיפו". כשנכתב "עירנו" הייתה הכוונה ליפו, ולתל-אביב כחלק ממנה.

[40] "החרות", 9 באוגוסט 1914.

[41] מוזיאון ארץ-ישראל – מוזיאון לתולדות תל-אביב, קופסה 7 (הווי ובידור), תיק קולנוע. הסכם השותפות אברבנאל את וייסר עם הועד, מיום י"ט באלול, תרע"ד [10 בספטמבר 1914].

[42] אולי היה זה מוריץ שיינברג, שען, צורף ואיש עסקים, בונה מגדל השעון ביפו וממפתחי המסחר בעיר.

[43] אולי היה זה הסרט הצרפתי:ses frères Joseph vendu par, 1904, תוצרת "פאת'ה".

[44] "תמונות מבדיחות" הן קומדיות, סרטים מבדחים.

[45] כרוניקה מיפו, בעיתון "החרות", 24 באפריל 1910. ע' 3.

[46] אבו-שקוש – בית קפה יפואי שהציג סרטים להנאת לקוחותיו, עמד בשדרה המרכזית (כיום "שדרות ירושלים"), בקרבת הקצה הצפוני שלה. באינדקס משנת 1932, ע' 153, תחת הכותרת "תושבי יפו", הוא מופיע: אבו-שקוש קפה-ראינע; מכאן שפעילותו בהצגת סרטים נמשכה שנים רבות (ראו במרשתת).

[47] לפי רשימות שלי משיחה עם עמי שלום גילוץ מיום 21 באוקטובר 1999.

[47ב'] ב"הצבי", 7.2.1912, ע' 2, כותב "בן-אליקים" (יצחק לופבן, 1948-1888 – עיתונאי, עורך "הפועל הצעיר" בשנים 1948-1923, פובליציסט ומבקר חריף לשון, סופר, מתרגם ועורך ספרים, עסקן מפלגתי וציבורי) ב"כתבה מיפו": עומד להיפתח ראינוע חדש. לפי המודעות והעתקת התמונות שנדבקו יהיה זה ראינוע אירופי בכל מובניו..

[48] המודעה, הראשונה בסדרה של מודעות, נדפסה ב"החרות", 22 בינואר 1914 (7 חודשים לפני הבכורה ב"עדן").

[49] מיותרת – יְתֵרָה, במובן נוספת.

[50] ראו לעיל, הערה 36. "בייחוד" = הצגה מיוחדת.

[51] פרדס גדול ביפו ליד המושבה האמריקנית, שהיה שייך לעלי מוסתקים (בנוסח המקורי של המודעה כתוב: מוסתקוב). לפי השערת עמי שלום גילוץ אפשר שהאולם הנזכר במודעה הוא בית האריזה של הפרדס.

[52] מוזיאון ארץ-ישראל – מוזיאון לתולדות תל-אביב, קופסה 7 (הווי ובידור), תיק קולנוע. הסכם השותפות אברבנאל את וייסר עם הועד, מיום י"ט באלול, תרע"ד [10 בספטמבר 1914].

[53] מנדל בייליס, יהודי מהעיר קייב שבאוקראינה, הואשם בעלילת דם ברצח נער נוצרי כדי לאפות בדמו מצות לפסח. המשפט נמשך בשנים 1913-1911, ובסופו יצא בייליס זכאי. הפרשה עוררה סערה עזה בעולם היהודי ואף בין חסידי אומות העולם שגינו בחריפות את הברבריות האנטישמית של המשטר הצארי. סמוך לתום המשפט נעשו עליו מספר סרטים, אחד מהם היה יומן של חברת “פאת’ה”. אפשר שהוא זה שהוצג בראינוע “פאת’ה” יפו.

[54] אפשר שזה הסרט Esther, תוצרת "האחים פאת'ה" צרפת, 1913, בימאי: Henry Anderani. אפשרות אחרת היא Esther: A Biblical episode,  בריטניה (?), 1911, בימאי: Theo Frenkel (1956-1871, הולנדי, מהחשובים והפוריים שביוצרי הסרטים בראשית המאה ה-20).

[55] אפלציה (מלטינית Appellatio) – ערעור, קובלנה, כינוי, קריאה לתשומת לב.

[56] "הפועל הצעיר", מדור "השבוע", 19 ביוני 1914, ע' 18. שם נזכר שהצגות כאלה נערכו באולם הראינוע ביפו. כמובן שהן התחרו ב"עדן" כאולם ראינוע ומופעי תרבות בכלל, והכתב גינה תופעה זו, שוב על ידי העמדתה כלא-תרבותית. בהקשר זה ניתכה חמת קנאי העברית גם על הניסיון להחדיר לחיי התרבות המקומיים הצגות ביידיש, במסווה של עזרה למעוטי יכולת: הצגת חיזיון ז'רגוני [ביידיש], בשעה שכל ההתאמצות מכוונת להשלטת השפה העברית בכל מקצועות החיים, זהו עוון פלילי. ביום 20 באוגוסט 1914, ע' 23, כותב "הפועל הצעיר": [...] צפה ועולה על הפרק גם הבמה הז'רגונית [...] שוב פעם מחזה ז'רגוני [...] באולם הסונומוטוגרף של היוני אשר בעיר [...]. כנגד זה מציין העיתון הצגות תיאטרון עברי באולם "עדן".

[57]ראו, "סינמטק תל-אביב". מרץ-אפריל 1998, גל' 94. מוסף "בד בבד", ע’ 7.

[58] סרט לפי ספרו של הבריטי בולוור-לייטון, רב-מכר מאז שפורסם בשנת 1834. הסיפור הוא עלילת אהבה טהורה מול מזימות רשע, על רקע העיר פומפיי בימים שלפני חורבנה בהתפרצות הווזוב. זכה לשש הסרטות לפחות (הראשונה בשנת 1897) ולסדרת טלוויזיה אחת. בכמה מקורות מצוין סרט מתוצרת איטליה, 1913, 90 דקות,  שחור/לבן, אילם, הבמאי מריו קאסריני (Mario Caserini) שהיה מגדולי במאי הסרטים ההיסטוריים והאפיים של ראשית הקולנוע האיטלקי. אולם אחדים מטובי ההיסטוריונים של הסרט האיטלקי, אלדו ברנרדיני, ריקרדו רדי, וויטוריו מרטינלי ואחרים, טענו בפני (בפגישה ביום 16 באוקטובר 1999) שקאסריני כלל לא ביים את הסרט הזה, אלא רק השתמש בתפאורות שלו לסרטו האפי "נירון ואגריפינה" (1914) ומכאן הטעות. לדעתם הופקו בשנת 1913 באיטליה שתי גרסות של הסרט. האחת בבימויו של ג'ובני אנריקו וידאלי  (Vidali) שהופץ בשם JONE (יוֹנֶה), האחרת בבימויו של אלאוטוריו רודולפי (Rudolfi, המכונה: Ambrosio). כיום קשה לדעת אם היו שתיים או שלוש גרסות ומי מהן הוצגה ב"עדן". לענ"ד היה זה הסרט של וידאלי, וצ"ע.

[59] לפי עבודת "שורשים" של טל וייסר. מקור המובאה לא-מזוהה.

[60] "ספרטקוס" (במקור: "הגלדיאטור מתרקיה") – סיפורו של מנהיג מרד העבדים הנודע נגד רומא (73-71 לפסה"נ). איטליה, 1914, 58 דקות, שחור/לבן, אילם. במאי: אנריקו וידאלי.

[61] "האחדות", שנה ו', גל' 4-3, 23 באוקטובר 1914, ע' 38.

[62] "הפועל הצעיר", 20 באוקטובר 1914, ע’ 23.

[63] אלכסנדר זיסקינד רבינוביץ'  (1945-1854) – סופר עברי, מתרגם, עורך, פובליציסט, מורה, פעיל ציוני ומנאמני תנועת העבודה; היה לו מעמד של "דמות-אב" תרבותי. 

[64] משולם לבונטין (1957-1886) – בנו של זלמן-דוד לבונטין, מחלוצי הרפואה הציבורית בארץ וממקימי "מגן דוד אדום".

[65] הכוונה למשפט שהתקיים ב-1914-1913, בין המושבה רחובות לכפר הערבי זרנוגה, אחרי רצח השומר שמואל פרידמן (1913-1893) בידי ערבים. לפרטים, ראו, במרשתת: סיפורי ארץ-ישראל -  מצבות מדברות 1950-1850, שמואל פרידמן, עורך: עודד ישראלי.

[66] מובא אצל אילן שחורי, "חלום שהפך לעיר". הוצאת אביבים בע"מ, תש"ן – 1990. ע' 83  .

[67] אבא ניימן (נאמן, סבו של פרופ' יובל נאמן) (1960-1872) – ממקימי תעשיית המתכת בארץ ומייסד בית חרושת למשאבות, בעל כישרונות אמנותיים, השתתף בצעדיו הראשונים של התיאטרון בארץ, ב-1894 בנה את התפאורה למחזמר "שולמית" מאת גולדפאדן, שהייתה הצגה ראשונה של להקת חובבים  בארץ, וניגן בכינור בתזמורת היהודית הראשונה בארץ שפעלה ביפו. בשנותיו האחרונות התמסר לציור.

[68] קפיטולציות - הסדר מדיני שכפו מדינות אירופה על האימפריה העות'מאנית ושהבטיח להן זכויות יתר: שיפוט נפרד של אזרחיהן, שחרור ממסים ועבודת הצבא, שימוש בשירותי דואר נפרדים. יהודי ארץ-ישראל היו ברובם אזרחי מדינות אלה ונהנו מהגנת הקונסולים שלהן מול שרירות לב הפקידים התורכים.

[69] הכוונה לחסן ביי אל-בצרי אל-ג'אבי, המפקד הצבאי של יפו, לא לרופא החוקר חסן בק. הוא שימש בתפקידו כשנתיים והוחלף במאי 1916 באחמד שוקרי.  

[70] מוזיאון ארץ-ישראל – מוזיאון לתולדות תל-אביב, קופסה 7 (הווי ובידור), תיק קולנוע. ממכתב מאת חנה וייסר ומשה אברבנאל אל ועד תל-אביב, בעניין הכספים שדרש הועד מהשותפות, מיום י"ט שבט תר"פ [8 בפברואר, 1920].

[71] שם. במאזן הכספי של "עדן", מיום כ"ד חשוון, תר"פ [3 בנובמבר, 1919].

[72] במאורעות 1939-1936 ירו הערבים מצריח המסגד על תל-אביב.

[73] לפי רשימות שלי משיחה עם עמי שלום גילוץ מיום 21 באוקטובר 1999.

[74] מרדכי בן-הלל הכהן. "מלחמת העמים" (יומן). הוצאת ספרים "מצפה", ירושלים/תל-אביב, תרפ"ט. ספר שני, ע’ 194. מרדכי בן-הלל הכהן (1938-1856) היה סופר, עיתונאי, פעיל ציוני, בנקאי ואיש עסקים. את יומנו כתב מתוך הרגשת החשיבות ההיסטורית של הזמן והמאורעות שרשם בו.

[75] עדות על פעילות אחרת של אברבנאל בזמן ההוא, יש במכתב של ברוך הוז אל בנו יצחק הוז, מיום ה' באייר תרע"ו [8 במאי 1916], המספר שקיבל את מכתבו של הבן באמצעות אברבנאל. ראו, גרשון גרא, "בית בתל-אביב", משרד הביטחון – ההוצאה לאור, 1987, ע’ 121.

[76] תיאור חי ומציאותי של ביקור קציני צבא תורכיים בראינוע "פיג" בירושלים, בשנת 1916,  ימצא הקורא בספרו של אהרון ראובני, "עד ירושלים", ע’ 123-122.

[77] בית חרושת למכונות ומתכת, נוסד בידי האחים וגנר ב-1892. המקום: רחוב אילת 61.

[78] המקור שמור בארכיון משפחת אברבנאל. הבקשה כתובה ערבית ותורגמה לעברית בידי ד"ר נאצר בסל מהמכון ללימודי המזרח התיכון באוניברסיטת תל-אביב. מניין המוסלמים מתחיל ב"הג'רה", ההגירה של מוחמד מייסד האסלאם ממכה למדינה (שנת 622 למניין הלוח הגרגוריאני). שנת 1332 המוסלמית מקבילה לשנת 1916 

[79] מרדכי בן-הלל הכהן. "מלחמת העמים" (יומן). דפוס "הספר", ירושלים, תר"צ. ספר שלישי, ע’ 6.

[80] דורה – תבואת קיץ ממשפחת הדגניים, ((Sorghum, דומה לתירס, משמשת בעיקר למאכל בהמות ועופות. לפי "המילון העברי המרוכז" מאת אברהם אבן-שושן. הוצאת קרית-ספר בע"מ, ירושלים. מהדורת תשל"ט, 1979.

[81] דוד איזמוז'יק (1953-1873) – פעיל ציוני (עלה 1906), סוחר, תעשיין  ואיש ציבור כל ימיו, ממייסדי תל-אביב, שימש בתפקידי חבר ועד העיר והעיריה, סגן ראש העיר, חבר הנהלת לשכת המסחר וממייסדי "משפט השלום העברי בארץ-ישראל".

[82] מרדכי בן-הלל הכהן, "מלחמת העמים" (יומן), הוצאת יד בן-צבי, ירושלים, מהדורת תשמ"ה (1985), כרך שני, ע’ 786 .

[83] שם. ע’ 813.

[84] שם. ע’ 870 .

[85] שם. ע’ 843.

[86] לפי הנאמר בתלמוד בבלי, מסכת פסחים, פרק ד': לא בכל יום מתרחש נס.

[87] מרדכי בן-הלל הכהן, "מלחמת העמים" (יומן), הוצאת יד בן-צבי, ירושלים, מהדורת תשמ"ה (1985), כרך שני, ע’ 853.

[88] אין מידע על ההפקה - האם היא מבית היוצר של עקיבא-אריה וייס?

[89] אולי זה הסרט הספרדי, A la pesca de los 45 milliones, בהשתתפות Joseph Font, Lolita Arrelano.

[90] תכנית הצגות שהוגשה לאישור העיריה. מוזיאון ארץ-ישראל – מוזיאון לתולדות תל-אביב, הארכיון ההיסטורי של עירית תל-אביב, חטיבה 1, מספר 162.

[91] "הפועל הצעיר", שישי בפברואר 1920,ע' 30; 16 בפברואר 1920, ע' 2.

[92-א'] האדריכל היה דב הרשקוביץ (1935-1878) –  מהנדס העיר בשנים 1928-1924, בנינים ידועים אחרים בתכנונו: בית החולים "הדסה", בית הספר "תל-נורדוי", גימנסיה "תלפיות".

[92-ב'] "הפועל הצעיר", 25 בנובמבר 1921, ע' 10

[93] פורדהאוס בן-ציסי (נתן) (1979-1896) – מוסיקאי, מנצח ומלחין פורה בתקופת היישוב ועם קום המדינה. מייסד "האורטוריה הארץ-ישראלית".

[94] מוזיאון ארץ-ישראל – מוזיאון לתולדות תל-אביב, קופסה 7 (הווי ובידור), תיק קולנוע. מאזן "עדן" מיום כ"ד חשוון  תר"פ [17 בנובמבר 1919].

[95] מרדכי גולינקין (1943-1875) – מוסיקאי, מנצח אופרות, עלה לארץ 1923, חלוץ האופרה העברית בארץ-ישראל.

[96] "עודד הנודד", הפקה: חברת פא"י (פילם ארץ-ישראלי, חיים הלחמי ושות'), 1932, בימאי, תסריטאי ומפיק: חיים הלחמי, שחור/לבן, אילם, 70 דקות בקירוב. הצגת הבכורה למוזמנים: 27 בדצמבר 1932.

[97]  Sonny Boy, ארה"ב, בימאי: ארצ'י מאיו, 70 דקות, ש/ל, שיטת קול: וויטאפון. למען האמת ההיסטורית יש לציין כי באותו יום הוצג בקולנוע "ציון" בירושלים הסרט המדבר (ובעיקר מזמר) Fox Follies, שבעברית נקרא: "שיגעונות של פוקס"

[98] למשל, את התיאור המלבב של כל הנפלאות שחזה בהן הסופר ס' יזהר בילדותו ב"עדן", ראו: בספר "מקדמות", הוצאת זמורה-ביתן", ע' 130-127.

[99] רפאל סופרמן (1956-1879) – מורה ומחנך, מנהל בי"ס, עסקן תרבות.

[100] יצחק ספיבק (1977-1887) – מורה ומחנך, סופר, מתרגם, פובליציסט פורה, מו"ל, מבנאי החינוך העברי בארץ-ישראל.

[101] "הפועל הצעיר", 20 בינואר 1920, ע' 19.

[102]  "דבר", שביעי בינואר 1926, ע' 2.

[103] "דבר", 31 באוגוסט 1926, ע' 3

[104]  "דבר", ראשון בפברואר 1927, ע' 3.

[105]  "דבר", 15 באוגוסט 1927, ע' 3.

[106]  "דבר", 15 במאי 1929, ע' 4.

[107] "דבר", 14 בינואר 1930, ע' 3.

[108]  "דבר", 16 בינואר 1930, ע' 3.

[109] י' קפדן, "טורים", 22 ביוני 1933, גל' א', ע’ 21. את הקונסטרוקציה שעליה נתלו המודעות בנה הצייר והתפאורן אריה נבון.

[110] עודד אברבנאל, "פריזמה", אוטוביוגרפיה (בכתובים).