Text Size
רביעי 17 אוקטובר 2018

בית הסרט העברי

סקירה על הספר "רוח רעננה" במוסף הספרים של עיתון הארץ, על ידי יואב מלמד.

[רוח רעננה, פרשת הסרט הציוני הראשון בארץ-ישראל 1899-1902, מאת יוסף הלחמי, הוצאת כרמל, 2009, 219 עמודים]
אמנות הקולנוע ותנועות פוליטיות הולכות יד ביד. ב-1922 היה זה לנין שהפיץ את ה"הוראה בענייני ראינוע", ולפיה יש לקדם ייצור של סרטי תעמולה וחינוך. יוסף הלחמי, מחבר הספר "רוח רעננה", מגלה שהראש היהודי כבר חשב על גיוס הקולנוע לצורכי תעמולה 22 שנה לפני לנין.

ספרו יוצא למסע אל הפרהיסטוריה של הקולנוע הציוני. הרצל כתב ב-1900 איגרת לעסקנים הציוניים וכתב בה: "הצגת תצלומים חיים מהמושבות היהודיות בארץ ישראל, מלווה בהרצאה מבארת, תפיח רוח רעננה בתעמולה שלנו. אין ספק שהקינמטוגרף שייך לאוצר הנשק של אמצעי התעמולה המודרניים ביותר. ועתה הבה ונשתמש בו".

מי שהיה בעצם "הרוח הרעננה" בתחום זה היה אברהם נויפלד, סטודנט להנדסת מכונות, שנפל בקסמי אמנות הראינוע מרגע שהחלה ב-1895. הוא שלח לוועד הפועל הציוני מכתב נלהב במיוחד ובו הציע להשתמש בצילום סטטי, בהקלטת קול ובהסרטה קולנועית כדי לייעל את התעמולה הציונית. הזרז להצעה היה ההתרחקות של שכבות רחבות בקרב העם היהודי מהתנועה הציונית. במכתב להרצל ולחבריו לתנועה הציונית תלה נויפלד את הכישלון למכור מניות להפעלת "אוצר התיישבות היהודים" בתעמולה לקויה. בין היתר כתב: "ללא ספק תביא פעילות תעמולה כזאת להצלחה מוחצת, ותעורר התלהבות עצומה בערים ששמע הקולטורה אך בקושי הגיע אליהן, ובוודאי שמעולם לא שמעו ולא ראו את פלאי הטכניקה החדישים".

נויפלד הבין שיש צורך בקריינות מרגשת ביידיש או בעברית, והציע גם לשלב בהקרנות המתוכננות תערוכה נודדת של מוצרים מתוצרת הארץ. הוא תבע ש"יש לדאוג שבאולם ההרצאות יחולקו חוברות וספרים ציוניים מתאימים חינם או יימכרו כדי לכסות את ההוצאות".

הרצל התרשם מאוד וקיבל את הצעתו של נויפלד בן ה-24 והפך אותו לבן טיפוחיו. התוכנית זכתה לשם "פרויקט נויפלד". כדי לעודד את קניית המניות של "אוצר התיישבות היהודים" ולמחוק את הפיגור הרב במכירתן התעקש נויפלד על מערך משולב של שלושה כלי תקשורת: "בקינמטוגרף יצולמו סצינות שונות מחיי היהודים ומפעלם בארץ-ישראל, במיוחד במושבות. הפונוגרף יביא את הקולות מאותם מקומות. בפנס הקסם ישתמשו להמחשה במקרים שאינם מתאימים למכשירים האחרים". הסרט התעתד להראות את הפעילות הערה בתחנות הרכבת של יפו וירושלים ואת הרכבת בנסיעתה בין הערים; חיי העבודה בנמל יפו; תמונות משגרתם של היהודים במושבות, תוך התמקדות בתוצרתם; ותצלומים של הכותל המערבי בערב שבת. הרעיון היה לנצל את אלמנט התנועה המייחד את הקולנוע מכל מדיום אחר כדי להעביר את המסר שאם יש תנועה, יש חיים בפלשתינה.

בקדם ההפקה החל הרצל לפי הנחיות נויפלד. הוא שלח לפעילים הציוניים את תמצית ההצעה ואת כתובתו של נויפלד לקבלת פרטים נוספים. אפילו התסריט לסרט העתידי פורסם ברבים, והפרויקט זכה לאזכורים בעיתונות היהודית. הכוונה היתה לצלם בארץ, לערוך הכל בווינה ולהפיץ למרכזים הציוניים. הרצל הכריז על רכישת מצלמה וציוד מעבדה, והכל היה כבר מוכן לעבודה. אלא שלמרות שפרויקט נויפלד החל בתכנון קפדני וברור, הוא נעצר בשרשרת מחדלים שהובילה לביטול הפרויקט ב-1902. רק ב-1911 נוצר סרט תעמולה ארץ-ישראלי ושמו "הסרט הישראלי הראשון של פלשתינה".

היסטוריון הקולנוע יוסף הלחמי הוא בנו של בימאי קולנוע מימי היישוב, חיים הלחמי, שיצר בין השאר את "ויהי בימי" ו"עודד הנודד". ספרו החדש מופיע 14 שנים לאחר "ויהי מה" (הוצאת האוניברסיטה העברית), קובץ מאמרים על הקולנוע הארץ-ישראלי.

הלחמי הסתמך על מאות מכתבים, מאמרים, מסמכים ופרסומים ויצר תמונה חיה של הימים ההם בזמן הזה. לפעמים מצטייר מהם שהתנועה הציונית, שלקחה את עצמה ברצינות תהומית, התנהלה לעתים כמו אסיפת דיירים בבית משותף.


המאמר המקורי, הארץ 28.8.09 מוסף ספרים.