בית הסרט העברי
לזכר יוסי הלחמי (1933-2019), במאי, מיסד האתר וחוקר תולדות הסרט העברי והיהודי
אחת מאבני הפינה של ההיסטוריה הקולנועית המקומית תיעקר ממקומה בחודש הבא. המבנה שבין כתליו נוצרו "יומני גבע" המפורסמים ושורה של סרטי קולנוע בולטים, בהם "אלדורדו", "שני קוני למל", "חור בלבנה", "גבעת חלפון אינה עונה" ו"אלכס חולה אהבה" - יימחה מעל פני האדמה. בניין אולפני גבע בגבעתיים, המוכר לכל מי שהיה חלק מתעשיית הסרטים הישראלית במאה הקודמת, עומד לסיים את תפקידו ההיסטורי. וכפי שקורה כאן יותר מדי פעמים, גם פיסת ההיסטוריה הזאת עומדת לפנות את מקומה לטובת פרויקט נדל"ן, שאיש מבין מקבלי ההחלטות בעיר ובמדינה לא טרח לעצור.
רגע לפני שזה יקרה, החליט אדם אחד לקבל עליו משימה אצילית ולחלוק למקום הזה כבוד אחרון. ביום שלישי הקרוב תיפתח בבניין גבע, ברחוב ויצמן 65 בגבעתיים, תערוכה שאצר חוקר תולדות הסרט העברי, יעקב גרוס. חברת הבנייה ס' אלון, המתכננת להקים במקום שבעה מגדלי מגורים של 15 קומות, היתה אדיבה דיה להעמיד לרשותו את הבניין למשך שבועיים לצורך מחוות הפרידה הזאת, וגרוס, שפעל ללא מימון או תמיכה של גורם ציבורי כלשהו, הפיק את התערוכה ביוזמתו האישית.
"במשך שלוש שנים ניסיתי למנף פרויקט, שלא היו לו תקציבים, להקמת מרכז לתיעוד הקולנוע הישראלי, שיאסוף מידע שקשור בסרטים שנוצרו בארץ ישראל ובמדינת ישראל, ויאפשר לאנשים גישה טכנולוגית פשוטה למידע הזה", סיפר גרוס השבוע, בזמן העבודה על התערוכה. "בשלב מסוים חשבתי להקים את המרכז הזה באולפני גבע, כי חשבתי שבניין כזה, עם כל ההיסטוריה שלו, ראוי לשימור, כדי שישמש תזכורת לאנשים שייסדו את תעשיית הקולנוע בישראל. אבל כשבאתי עם היוזמה שלי, התברר שיוזמות הנדל"ן כבר קיבלו את כל האישורים ונמצאות בשלב מתקדם.
"ברגע שהבנתי שכבר משחיזים את שיני הדחפורים, ושנגזר דינו של הבניין ליפול, התקשרתי לקבלן וביקשתי את רשותו לתת ביטוי אחרון למה שהבניין הזה סימל לכל כך הרבה אנשים. בבניין הזה נוצרו דברים שהגיעו למיליוני אנשים, כמעט לכל מי שחי פה במדינה, ולכן הרגשתי שיש טעם לתפילת אשכבה מכובדת".
אנשי קולנוע וחובבי קולנוע רבים ינהרו ככל הנראה לגבעתיים בשבועיים הקרובים, כדי להעלות זיכרונות, לפקוד בפעם האחרונה את המקום ששימש נקודת זינוק לקריירה הקולנועית שלהם ולמחות על החלמאות הישראלית בכל הנוגע למדיניות שימורה של תרבות הקולנוע המקומית.
"בכל מקום נורמלי לא היו נותנים להרוס מבנה כזה, אבל אנחנו לא מקום נורמלי בשטח הזה", אומר דוד גורפינקל, מבכירי צלמי הקולנוע בישראל, שהחל את דרכו המקצועית בגבע. "חורה לי, כואב לי, מצער אותי, שהמקום הזה עומד להיהרס, ושעד כה לא הוקם בארץ מוזיאון לקולנוע הישראלי, גוף שמשמר אותו. יודעים להחמיץ פה הזדמנויות, וחבל".
התערוכה "נפרדים מגבע", שתוצג במקום עד 25 בחודש ושהכניסה אליה ללא תשלום, מורכבת מאוספים שליקט גרוס מאנשים שעבדו בגבע. יוצגו בה בין היתר תמונות מתוך סרטים שצולמו באולפנים, תמונות שצולמו על הסט, כרזות וכן תצלומים של עובדי האולפנים ושל האורחים המכובדים שביקרו בהם. כן יוקרנו במקום קטעים מסרטים עלילתיים ומסרטי תעודה שנוצרו באולפנים הללו וקטעים מתוך "יומני גבע".
גרוס, שהקשר שלו לגבע אינו רק מקצועי אלא גם אישי - אביו, הבמאי נתן גרוס, היה אחד הבמאים הבכירים שעבדו באולפנים מיד עם הקמתם - יציג בתערוכה גם סרט תיעודי על גבעתיים, שביים אביו ושלא נחשף עד כה, ובו מתועדת הקמת האולפנים.
סיפורם המרתק של אולפני גבע מתחיל ב-1948, בפגישה שהתקיימה בין מקליט הסרטים יוסף נבון לבין ידידו מההגנה, יצחק אגדתי, צלם ואיש מעבדה, שהפיק 12 שנים קודם לכן את הסרט המדבר העברי הראשון, "זאת היא הארץ" (שביים אחיו, ברוך אגדתי). בפגישתם החלו נבון ואגדתי לרקום יחד חלום על פיתוחה של תעשיית סרטים מקומית.
עד אז הופקו בארץ, בתנאים לא תנאים, רק כמה סרטי עלילה ארוכים, ולא היו כאן אולפני הסרטה מקצועיים ולא מעבדה לפיתוח סרטים. אגדתי ונבון חלמו להפריח את השממה הקולנועית הזאת, ולשם כך החליט נבון להכיר לאגדתי את בן דודו, איש העסקים מרדכי נבון. שני הידידים פרשו לפניו את חלומם, הלהיבו אותו, ונבון החליט להצטרף להרפתקה והשקיע מכספו ברכישת ציוד צילום ומעבדה.
בה בעת הפעיל אגדתי את קשריו אצל חבריו מההגנה, כדי להשיג שטח להקמת המעבדה. המאמצים נשאו פרי, ובסופו של דבר, ב-1949 הוקמו מעבדות "סרטי גבע" במחסן עצים נטוש, ששכן לצד הבריכה בגבעת רמב"ם בגבעתיים. המבנה לא נועד כמובן לשמש אולפן ומעבדה, והציפורים ששכנו דרך קבע בעליית הגג לא הקלו על ההקלטות שהתבצעו במקום, ובכל זאת, המעבדה והציוד החדיש היו חיזוק משמעותי לתעשיית הקולנוע המקומית של אותם ימים.
עד מהרה קיבלו אגדתי ומרדכי נבון הצעה מעניינת. אנשי קולנוע תל-אביבים שהתאגדו בקואופרטיב "קולון" הציעו להם להפיק יחד יומן קולנועי חדש, שיתחרה ב"יומני כרמל" של נתן אקסלרוד. מנהלי גבע התלהבו, ולפני 60 שנה פחות חודש, בתחילת אפריל 1951, הוקרן יומן "חדשות קולון-גבע" הראשון בקולנוע שדרות שבתל אביב.
במציאות נטולת טלוויזיה היו היומנים, שהוקרנו בבתי הקולנוע לפני הסרטים, משדר פופולרי במיוחד. אנשים הקפידו לא לאחר לקולנוע, כדי לא להחמיץ את הקרנתם, וכל שבוע עלה לאקרנים יומן חדש, של כרמל או של גבע, לסירוגין."היתה תחרות קשה מול האולפנים בהרצליה, ואבא תמיד רצה שהיומן של גבע יהיה יותר טוב", מספרת בתו של מרדכי נבון, עמרה זסלבסקי.
"לשם כך הרבה פעמים היו שולחים צלמים במונית לצלם אירועים חשובים, והם היו חוזרים במהירות לאולפן כדי להספיק לפתח ולערוך בזמן. על דברים שהספיקו ככה להכניס בזמן ליומן היתה ממש גאווה, וכך גם כשהצליחו להשיג צילום טוב של משהו חשוב. כך, למשל, קרה עם הקידוח בחלץ: אחד הצלמים של גבע הצליח לצלם את הרגע שבו התרחשה ההתפרצות הראשונה של הנפט. במקרים כאלה אבא היה חוזר הביתה המאושר באדם".
יומני גבע, שאת התמליל שלהם כתב באופן קבוע חיים חפר, התמקדו בסיקור נושאים חדשותיים, כולל בתחומי התרבות והספורט, אבל לא פעם שילבו גם אתנן פוליטי ופרסום סמוי, שזעקו מן המסך. "גבע קיבלו סובסידיה ממשלתית להפקת היומנים, היו כפופים למשרד המסחר והתעשייה, תמיד דאגו שהשר יהיה מרוצה, ולכן צילמו אותו בכל מיני אירועים ושילבו זאת ביומנים שלהם", מספר גרוס. "בנוסף לכך, אישרו להם לשלב 25% פרסום סמוי ביומן, אבל בשטח הם שילבו גם יותר מכך. הם דאגו לעשות לביתם, ולכן צילמו גם אירועים במפעלים וחברות מסחריות שהיו מוכנים לשלם להם על זה".
שנתיים לאחר שהוחל בהפקת היומנים, שקעה "קולון" בחובות, וזכויות היומן הועברו במלואן ל"סרטי גבע", שהמשיכה להפיקם עד 1970.
"היומנים של גבע היו בית ספר ענק לקולנוע, כי שם הצלם היה הכל: המפיק, הבמאי, הכתב, העורך וגם הצלם", אומר גורפינקל, שנהפך מעוזר צלם בגבע לחבר קבוע בצוות הצלמים של האולפנים. "הצלם היה מקבל ההחלטות ומצלם את החומרים ב-35 מ"מ, בדיוק כמו שמצלמים סרטים לקולנוע. אותו חומר גלם, אותו ציוד, והכל בקפדנות ויעילות, ובעיקר בחישוב ממזרי של מה לצלם ומה לא לצלם, כי תמיד היה לך חומר גלם שמספיק רק לצילום של שתיים עד ארבע דקות. החדות, מהירות התגובה והכוח לקבל החלטה מהירה וחד פעמית - כל אלה הפכו את היומנים האלה לבית הספר הגדול שלי לקראת הפיכתי לצלם סרטים".
לצד הפקת היומנים ושורה ארוכה של סרטי תעודה, הסברה ותעמולה, קינן באנשי גבע החלום להפיק בבוא היום גם סרט עלילתי באורך מלא. היכולת הטכנית של האולפנים אמנם היתה לא גבוהה, אם לנסח זאת בעדינות, אבל החלום על סרט עלילתי הילך קסם על נבון ואגדתי. לכן, כאשר הופיע הבמאי הצעיר לארי פריש במשרדיהם והצהיר כי יש ברשותו סכום כסף שהוא רוצה להשקיע בהפקה של סרט ארוך, הם מיד החליטו להצטרף ליוזמה.
פריש לא רצה לביים סרט בעל תכנים לאומיים וציוניים, כמקובל באותם ימים, אלא העדיף ליצור קומדיה קלילה. יחד עם אגדתי ונבון הוא גייס צוות של שחקני תיאטרון מוכרים, וביניהם רפאל קלצ'קין, שייקה אופיר ובומבה צור, ויצר את "מעשה במונית": קומדיה שסיפרה על מונית שנתקעת בדרך לירושלים, ונוסעיה מנצלים את הזמן שהם נאלצים לבלות בצד הדרך כדי לספר זה לזה סיפורים משעשעים.
העבודה על "מעשה במונית" הושלמה ב-1956, והיה זה הסרט הראשון באורך מלא שנוצר כולו, כולל עבודת המעבדה, בישראל. המבקרים אמנם לא התלהבו ממנו, אך הצנזורה, שביקשה לצנזר קטע מהסרט שבו נראה בנקאי גונב מהעשירים ומחלק את כספם לעניים, העניקה לו מסע של יחסי ציבור חינם. החלטת הצנזורה בוטלה בסופו של דבר, הסרט נחל הצלחה יחסית בקופות ואיפשר לנבון ואגדתי לזרז את בניית המבנה החדש של גבע, שאליו עברו האולפנים ב-1958.
המבנה החדש ברחוב ויצמן כלל אולפן, משרדים, מחסנים וחדרי עריכה בקומה התחתונה, ומעבדה בקומה העליונה. מיד עם המעבר החלו לעבוד בגבע על סרט נוסף בבימויו של פריש, "עמוד האש". פריש החליט לקחת חלק בבניית הנראטיב הקולנועי הציוני וצילם סרט דובר אנגלית שבו סיפור אהבה מתרחש בעיצומה של המתקפה על קיבוץ רביבים במלחמת העצמאות.
"עמוד האש" לא זכה לאהדת הצופים, אבל לאגדתי ונבון המתין פיצוי נאה מעבר לפינה. במקביל להפקה של יומנים וסרטי תעודה והסברה, פנו גבע להפקה של שני סרטי עלילה נוספים: "איי לייק מייק" ב-1961 (שביים פיטר פריי) ו"חבורה שכזאת" ב-1963 (בבימוי זאב חבצלת) היו קומדיות שמשכו קהל רב לאולמות הקולנוע, הוכיחו שסרטים דוברי עברית יכולים להצליח ושילשלו לקופת האולפנים רווחים נאים. שני סרטים נוספים שנוצרו בגבע בשנים הללו היו "אלדורדו" (1963) ו"דליה והמלחים" (1964), יצירות של במאי מתחיל שעשה את צעדיו הראשונים באולפני גבע, לאחר שחזר מלימודי קולנוע בניו יורק: מנחם גולן.
ואולם, דווקא כשהיו בשיא ההצלחה, פרץ ריב בין נבון לאגדתי. בין השותפים, שהיו גם חברים, התגלעה מחלוקת סביב הסוגיה אם יש להשקיע את הרווחים ברכישת ציוד חדש, או ליהנות מהם בדרכים אחרות. הם לא הצליחו להגיע לפשרה, וב-1963 עזב אגדתי את אולפני גבע. הוא הותיר את מפעל חייו בידיו של נבון והמשיך להפיק סרטים לבדו.
בספרם "הסרט העברי" מספרים נתן ויעקב גרוס, שכאשר נשאל נבון כיצד נהפך למפיק הישראלי היחיד שהרוויח באותם ימים כסף מהסרטים, הוא הסביר: "אני לא אסריט שום סיפור שאינו בהיר בתכלית. הערובה היחידה לכך שאמשיך בהפקות סרטים ישראליים היא החזרת ההשקעה הכספית".
למרות זאת, ואף שהצהיר שאין לו כל כוונה להפיק סרטים אמנותיים בעלי קו עלילה מעורפל, הפתיע נבון כאשר הסכים באמצע שנות ה-60 להפיק את "חור בלבנה", הסרט הראשון, הניסיוני והאוונגרדי, שביים אורי זוהר.
"הסרט הזה היה ללא ספק הסרט הכי נועז שאולפני גבע לקחו על עצמם", אומר גורפינקל, שזה היה סרט הקולנוע הראשון שצילם. "אני עדיין הייתי אז עובד של אולפני גבע, וזה היה סרט שהקדים את זמנו. בסרטים של אותם ימים היה תמיד נראטיב שבלוני, מקובל, מתאים לכל עין שרואה את הסרט, עם סיפור ברור ולינארי, כמו 'איי לייק מייק', 'אלדורדו', 'עמוד האש' ו'מעשה במונית'. אלה היו סרטים שהתאימו גם לעמך, לכל מי שהלך לבית הקולנוע וקנה כרטיס. במקרה של 'חור בלבנה', אף אחד לא ידע בדיוק לקראת מה הולכים. אני חושב שנבון החליט ללכת על זה רק מפני שאורי זוהר הקסים אותו. אני חושב שזה היה צעד מדהים של אומץ לב מצדו של נבון, שאפשר לומר שהלך על ההפקה הזאת בעיניים עצומות. הוא לא ידע לתוך מה הוא נכנס, בדיוק כמו כל יתר האנשים שהיו מעורבים בסרט הזה".
עם השנים זכה "חור בלבנה" למעמד של קלאסיקה ישראלית ונחשב לאחד הסרטים החשובים שהופקו כאן, אבל אז, כאשר יצא לראשונה לבתי הקולנוע, הוא נחל כישלון חרוץ. לאחר שבוע בלבד הוא נעלם מבתי הקולנוע והכניס את אולפני גבע לחובות כבדים. המבקרים, לעומת זאת, התרשמו: "מבחינת הדמיון, ההעזה, המעוף והמקוריות זחל הסרט הישראלי על גחון, עד שבאו אורי זוהר ועמוס קינן (שכתב את התסריט, נ"א) והולידו את הציפור הראשונה שלנו", כתב זאב רב נוף בעיתון "דבר" במאי 1965. במשרד החוץ סירבו בתחילה לשלוח את הסרט לפסטיבל קאן, אבל נבון (שהפיק את הסרט יחד עם אמציה חיוני) התעקש, ובסופו של דבר זכה סרטו של זוהר בפרס המבקרים בפסטיבל היוקרתי.
ואולם, ההערכה והיוקרה לא הספיקו כדי למלא את הקופה המדולדלת של אולפני גבע. בספר של גרוס "הסרט העברי" מסופר, כי לאחר שצפה נבון בסרט "זורבה היווני", הוא הגיע למסקנה כי סיפור פולקלוריסטי-מוסיקלי יכול להיהפך להצלחה מסחררת, החליט להמר על כל הקופה, וב-1966 החל בהפקה הסינמסקופית הראשונה בישראל: הסרט "שני קוני למל", שהתבסס על מחזמר ביידיש מאת אברהם גולדפדן ובוים בידי ישראל בקר.
"כבר כילד חלמתי לגלם את התפקיד הזה. זה כמו בשביל שחקן אנגלי לגלם את המלט", מספר כוכב הסרט, מייק בורשטיין, המתגורר כיום בארצות הברית. "הייתי אז ילד פלא של התיאטרון היידי, שיחקתי ב'המגילה', ויום אחד נבון ובקר באו לראות את ההצגה. בהפסקה הם נכנסו מאחורי הקלעים, פגשו את אבי, ונבון אמר לו: 'אני רוצה אותו בסרט 'שני קוני למל'. נפגשתי עם נבון באולפני גבע וחתמנו על הסכם. חלומי התגשם. אני זוכר ששכרי היה 5,000 לירות. זה לא היה מי יודע מה, אבל הייתי מוכן לעשות זאת גם בחינם, כי זכיתי לשחק בסרט הזה עם כל גדולי הבימה - מסקין, קלצ'קין, רודנסקי, שמוליק סגל - ולעבוד עם גדולי הטכנאים שהיו אז בארץ".
לצורך הצילומים הוקמה סמוך לאולפני גבע עיירה יהודית, ונבחרו 800 ניצבים ו-55 שחקנים. "העיירה נבנתה לפי תכנון של ציצי (צבי) גרא ונראתה כמו שטייטעל יהודי אמיתי, עם בתי עץ, כרכרות, סוסים, פרות ותרנגולות, ממש כאילו בא מישהו והעביר אותך לעיירה במאה ה-19 בפולין או ברוסיה. אני זוכר שתיירים הגיעו לסט כדי לראות את העיירה", צוחק בורשטיין.
את הסצינה המורכבת ביותר והיקרה ביותר לצילום הותירו ליום הצילומים האחרון, ומתח רב שרר בקרב משתתפי הסרט ויוצריו לקראת אותו יום. "זו היתה סצינת החתונה הכפולה של קוני ומוני, והיו צריכים להיות בה מאות סטטיסטים ומשתתפים ותזמורת ועגלות וסוסים וחיות, ואפילו מכבי אש, כי בסופה קלצ'קין היה צריך להתעופף השמימה עם המטרייה שלו, ובשביל לצלם את זה היו צריכים מנוף גבוה", מספר בורשטיין.
ואולם, בערב לפני כן התרחשה טרגדיה בלתי צפויה. "קיבלתי צלצול להגיע מיד לאולפן, והודיעו לנו שנבון נפטר. עמדנו לפני דילמה. נבון היה המפיק של הסרט והבוס של גבע, ואף אחד חוץ ממנו לא ידע אם יש מספיק כסף כדי לסיים את הסרט. לא אשכח את הערב הזה.
כולנו נשארנו שם עד מאוחר מאוד בלילה, עד שאנשי גבע גמרו את הבדיקה, והודיעו לנו שאכן יש מספיק כסף כדי לצלם למחרת את סצינת הסיום ולגמור את הסרט".נבון, שמת בן 58, לא חזה איפוא בהצלחה של "שני קוני למל". הסרט משך קהל, הוכתר כסרט הטוב ביותר של אותה שנה, וכעבור שנים נוצרו לו שני סרטי המשך.
"אני חושבת שמבחינה סנטימנטלית, הסרט הזה היה מאוד חשוב לאבי", אומרת זסלבסקי, בתו של נבון. "הוא נולד בעיירה קטנה בפולין, למד בישיבה ונחשב לתלמיד חכם וחריף. קראו לו שם 'מוטקה בעל מוח'. הסרט הזה סגר לו מעגל. הרבה מאנשי העיירה שלו נספו, הוא הרגיש שהוא צריך להקים לעיירה הזאת מצבת זיכרון, וכשבקר הגיע אליו עם התסריט, הוא הרגיש שזו ההזדמנות שלו לעשות זאת".
סגירת המעגל הזאת היתה סופם של אולפני גבע ההיסטוריים, אם כי במבנה עצמו נמשכה הפעילות הקולנועית עוד שנים ארוכות. ב-1967 רכשה שותפות ישראלית-אמריקאית, בראשות אנשי העסקים יצחק (איז'ו) שני ויוסף דיאמנט, את האולפנים והמעבדה, ושינתה את שמם ל"ברקי פטה המפריס". האולפנים המשיכו להעניק שירותי מעבדה לסרטים ישראליים, ושני ודיאמנט, כמו קודמיהם בתפקיד, נהגו גם ליזום ולהפיק סרטים בעצמם. בין היתר, הפיקו את "עזית של הצנחנים", "גבעת חלפון אינה עונה", "יופי של צרות" ו"אלכס חולה אהבה". ב-1978 התמזגו "ברקי פטה המפריס" עם אולפני הרצליה והקימו את חברת "האולפנים המאוחדים", ובשנות ה-90 נסגרה מעבדת הפילם של גבע. מאז ועד היום אין בארץ מעבדה לפיתוח סרטי קולנוע.
מעבר לסרטים שהפיקו בעצמם, נתנו אולפני גבע שירותים לסרטים רבים שהופקו בארץ, ובימים שעדיין לא היו כאן בתי ספר לקולנוע, הם שימשו נקודת זינוק להרבה קריירות קולנועיות. עם אנשי הקולנוע שעשו בהם את צעדיהם הראשונים נמנים הבמאים אורי זוהר, דוד פרלוב ומנחם גולן, הצלמים דוד גורפינקל, אדם גרינברג ונסים (ניצ'ו) לאון והשחקנים חיים טופול, גילה אלמגור, שייקה אופיר, יוסי בנאי, בומבה צור, מייק בורשטיין ורבים אחרים. עצוב לחשוב שבחודש הבא ייחרב המקום שבו החלו כל הקריירות המזהירות האלה, ושבו התרחש פרק חשוב במיוחד בהיסטוריה של הקולנוע הישראלי.
המאמר פורסם במקור באתר עיתון הארץ 11.3.2011.
