בית הסרט העברי
לזכר יוסי הלחמי (1933-2019), במאי, מיסד האתר וחוקר תולדות הסרט העברי והיהודי
מערכת "בית הסרט העברי" מפרסמת ילקוט ראשון משלה, בסדרה של מקורות לדברי ימי הסרט הארץ-ישראלי, פרק השנים: 1934. ילקוטים נוספים, לתקופות שונות שבין 1897 ל-1947, יופיעו בהמשך. חומר רב, שאינו מופיע כאן, עדיין טמון בארכיונים, ספרי זיכרונות, אוספים פרטיים, תכתובת משפחתית, עיתונות ועוד. אנו פונים לכל מי שמחקר הסרט העברי בארץ-ישראל יקר לו וברשותו דבר שלא הופיע כאן, שיואיל בטובו לשלוח אותו למערכת ואנו נדאג לשבצו בילקוט המתאים.
ילקוט מקורות לדברי ימי הסרט הארץ-ישראלי לשנים 1934, ליקט, העיר, ההדיר וערך: יוסף הלחמי. מהדורה ראשונה, תש"ע 2011, כל הזכויות שמורות © 2011.
Palestine Events […] Showing of “Oded the Wanderer”, all Palestinian film […].[1]
חזר מחו"ל מנהל "אוהל"[2] משה הלוי.[3] הא' הלוי חקר כמה מן השיטות החדשות בתוצרת הפילם ובזמן האחרון עבד באחת החברות באירופה, "פטה נתן", יחד עם הרג'יסר פ. אוצ'פ.[4] הלוי עסק גם בענייני ה"אוהל".
"דבר", 12 בינואר 1934, ע' 7
[...] בעיה ישנה היא המצפה לפתרון: כיצד יוצרים את החיזיון הארצישראלי: היצירה הבימתית חסרה עדיין את המרחק בזמן ובמקום. [...] רוח הפילם היה מרחף על חיבורם של אביגדור המאירי[5] ואלפרד וולף.[6] פירושו של דבר "ספר הגלגולים".[7] ואין הבדל אם סובבים בגלגל תמונות ראינוע או מחזות עלילה או שני היסודות ביחד. העיקר – טמפו הראינוע של חיינו כיום ושל התיאטרון של זמננו. הסצנריום הזה – הסרט, התמונה, המחול והמוסיקה – לא יכול היה להישאר תלוי באוויר והוא צריך היה להישען על העבר הרחוק ביותר, על המרגלים, ולעגן בשיר העתיד של עבודה חופשית ושלום נצח. במרכז הסצנריום עומד מפעל תנועת העבודה בא"י שלפני 31 שנה הוקם בדמות ההסתדרות וחזיון התחייה של ההסתדרות בהמשך לאידיאה המרכזית של דברי ימי ישראל בכלל ושיבת ציון של זמננו בפרט, המתחילה עם ביל"ו. [...] ונוסף על כך – משחק הצללים, שעד עתה לא ראינוהו בשום תיאטרון כאן. צילומי-נוע בלבד משפיעים כפלקט ואין הם עלולים לעורר את הדמיון של הרואה. סרט ראינוע יחד עם משחק-צללים מעוררים רושם כפול. ראוי להזכיר את ההמצאה בשבע המזוודות שהנה הן נפתחות ולפניך סיפון של אוניה שהראינוע העלה על הבמה. זהו עקרון הפרימיטיביות הנותן אפשרות להמצאות דמיונות מרובי-הצבעים [...].
קולנוע "עדן" תל-אביב [...] כהוספה לתכנית: מראות ארץ-ישראל – יומן קולני תוצרת הארץ [...].
נגד תאונות דרכים. קלוב המכוניות הארצישראלי פתח בפעולה להרבות את הביטחון ולהפחית את התאונות. הקלוב פונה לכל הנהגים ולכל בעלי המכוניות להשתתף בפעולה. הוכנו תמונות שתוצגנה על בד הראינוע להראות את השגיאות העיקריות הגורמות לתאונות.
“The Palestine Post”, February 18th 1934 p. 3
Flying Swiss Photographer
Cinema photographers who are flying to Abyssinia with the famous pilot, Mr. Mittelholzer,[8] continued to make films of Palestine on Tuesday following a conference with Mr. Leo Hermann,[9] General Secretary of Keren Hayesod, who advised them regarding the picture possibilities of this country.
The film expedition is equipped with modern sound apparatus which enabled Mayor Dizengoff[10] to send a message to the Empress of Abyssinia who was recently a guest to Tel-Aviv.
Mr. Wechsler[11] will remain in Palestine for a few days after the plane leaves for Abyssinia in order to complete pictures of Jerusalem and of the Jewish settlements.
חדרה [...] הידיעות והטלגרמות של "דבר" נמסרו אמש על בד הקולנוע "בית הפועלים" ונקראו ע"י מאות המבקרים.
"דבר", 28 בפברואר 1934, ע' 4
ביום ו' שעבר הוצג בפני קהל מוזמנים ועיתונאים הפילם הראשון מתוצרת "פילמא" (בהנהלת ש. אלכסנדר),[12] שהוקדש לת"א ולמפעל היריד. הסרט יוצג לראשונה בפני הקהל הערב. בשעות ההצגה יכובה החשמל ברחבת אלנבי-הכרמל [כיכר "מגן דוד"] וכל הקהל הרב יוכל לראות את הסרט מעל הבד המיוחד שיותקן על אחד הגגות. מ-10 למרס יוצג הסרט באופרה מוגרבי.
ראשון במרץ 1934
בית ה'
הוא: את המן תלו על עץ גבוה
את ויזתא על עציץ...
אגדתי במכונת קולנוע
את הקרנבל מרביץ
היא: אויה איזה מין ימים,
גם אותנו מצלמים...
אל נהיה כגלמים!
השתמש במימיקה
והעיף לי נשיקה
כל עפולה תתפקע.[13]
"דבר", ראשון במרץ 1934, ע' 6
[...] הפילם הפך גם לאמצעי מקשר שגרעין אידיאולוגי-פוזיטיבי לובש בו לבוש של אמנות אמיתית. אז נהפך הפילם לחוויה קיימת לעד. ורצוי מאוד שפילמים מסוג זה ייראו גם בארצנו. י. שפיר
“The Palestine Post”, March 6th 1934 p. 5
The Fox Film Company will film the Levant Fair to-day as part of new Palestine talkie which will be shown in Palestine and elsewhere in three months time.
"דבר", שביעי במרץ 1934, ע' 4
"יומן כרמל" נתאחר והועלה במגדלור רק באמצע השבוע.
Kino Miejskle Biała: "Sabra" (polsko-palestynski film dźwiekowy w jzyku polsk, hebrajsk i arabakim z udziałem czołow, artistów teatru "Habima").
[...] אולם "עדן" ירושלים [...] הוספה חגיגית לתכנית: עדלאידע בתל-אביב, פורים תרצ"ד, צולם ע"י הסטודיה "מולדת".[14]
מודעה –
קולנוע "אופרה מוגרבי" [...] נוסף על התכנית הרגילה יוצג הסרט הראשון מתוצרת "פילמא", תל-אביב, “על גדות הירקון”, (מוקדש למפעל התערוכה), הבימאי והצלם: אלכסנדר.
“The Palestine Post”, March 16th 1934, p. 8
[…] In addition to the feature: The First Levant Fair Film, made by the “FILMA” Co. – “ON THE YARKON”.
COMPANY
[…] “The Palestine Pictures Ltd.”, and “Kolnoa Armon Ltd.” are two companies registered for the purpose of producing films and talkies and managing a cinema respectively.
לחג הפסח מבטיח "עדן" את סרט הקולנוע העברי הראשון "קול ישראל",[15] בהשתתפות החזן יוסף רוזנבלאט,[16] שמת הקיץ בירושלים.
“The Palestine Post”, March 21st 1934 p. 7
Produced in Palestine
The film on “The Hebrew University in Jerusalem”, a whole Palestinian production, was made by Tekufa films, operated by Messrs, Erich Brock and Walter Kristeller, [17] of Tel-Aviv who have been responsible for films for other national institutions.
מודעה –
הסרט העברי הראשון בעולם /בהשתתפות גאון החזנים /ר' יוסלה רוזנבלט /שירת ישראל [= "קול ישראל"] /הטרגדיה הנצחית של עם ישראל בכל הדורות /בלוית טובי החזנים והמקהלות היהודיות המפורסמות בעולם /בניצוח מאיר מכטנברג[18] /תוצרת "יהודה פילם" /מזמר ומדבר עברית /יוצג בשבוע חג הפסח ב"עדן" ת"א.
מודעה –
חברת "קול אור", מודיעה בזה שהפילם "שירת ישראל" של חברת יהודה, המכיל שירים של חזנים שונים וביניהם גם שירה של יוסלה רוזנבלט ואשר עושים את הפרסום בשמו ובתמונתו של האחרון, הוא לא הפילם העברי הארץ-ישראלי של יוסלה רוזנבלט, המצולם בארץ-ישראל ע"י חברת "קול אור" בע"מ. הפילם של יוסלה רוזנבלט הארץ-ישראלי, תחת השם "חלום עמי",[19] הגיע כבר לא"י ויוצג בקרוב ע"י חברת "קול אור" בע"מ.
WANTED IMMEDIATELY GOOD LOOKING young American girl for small part in Palestine film. Apply personally with photos, 61, Rothschild Blvd., O.F.C., Tel Aviv. [O.F.C. = Ofek Film Company].
NOTICCE
The “KOL-OR” corporation announces that the film “SONG OF ISRAEL”, a Judea production, which includes songs by a number of cantors, among them the late JOSEPH ROSENBLATT, Is Not the Hebrew Film By Cantor JOSEPH ROSENBLATT, Produced in Palestine by the “KOL OR” CORPORATION. This film, “THE DREAM OF MY PEOPLE”, is now in Palestine and will be shown by the “KOL OR” Corporation.
“The Palestine Post”, March 30 1934 p. 12
For The PASSOVER HOLIDAYS
The First Hebrew Film with Cantor
JOSEPH ROSRANBLATT
The Voice of Israel
The eternal tragedy of the people of Israel of all generations –
with the 4 of the World’s Greatest Cantors.
4 performances daily: ENGLISH TALKING – HEBREW SONGS
"דבר", שלישי באפריל 1934, ע' 4
הסרט שנתפרסם בשם הסרט הקולנועי העברי הראשון (השבוע ב"עדן"), הוא מחרוזת פרקי חזנות מושרים בפי חזנים אמריקניים בלוית מקהלותיהם. בתור רקע משמשות תמונות אילמות מן התנ"ך, מדברי ימי ישראל ומן הכותל המערבי. כל הסרט עשוי בטעם התיאטרון היהודי באמריקה ממדרגה ידועה. הסרט פותח ונגמר ב"התקווה".
"דבר", 20 באפריל 1934, ע' 3
[...] המנהל המוציא לפועל את יצירת הסרט הזה הוא מר דוד ויסמן – כיום מנהל תוצרת הפילמים של חברת "אופק" בתל-אביב.
"דבר", 20 באפריל 1934, ע' 4
[...] כהוספה לתכנית: "על גדות הירקון", צילום ראשון של פילמא בהנהלת אלכסנדר, סרט "יריד המזרח" והדינאמיקה התל-אביבית.
"דבר", 22 באפריל 1934, ע' 5
זה שם סרט קולנועי א"י שני (לא זה שהוצג לפני כמה שבועות) שנתחבר אל זמירותיו של יוסלה רוזנבלאט בארץ, סמוך למותו. הפילם הוכן ע"י חברת "קול-אור" ובידי מר י. בן-דוב, החלוץ על שדה הסרטים בא"י.[20] הסרט נתקבל עתה מן המעבדה באמריקה והופגן בירושלים לפני ב"כ העיתונות והמוסדות. בקרוב יוצג לקהל.
“The Palestine Post”, April 23rd 1934 p. 6
The late Lord Melchett[21] is reported to have said when hearing that a certain concern in Palestine, after changing owners, had failed for the third time, that after the fifth bankruptcy he would buy it cheap. The moral is obvious. Experience must be paid for and failure suffered until the road to success is discovered.
No doubt we shall some day get a good film of Palestine. All the elements are here: Splendid visibility, brilliant sunshine, beauty of scene, historical interest, contrast, human interest, and even dramatic material. But the genius who can photographically master the charm of the country for the cinema has yet to appear. How terribly disastrous a Palestinian film can be has been sadly demonstrated by the well-intentioned persons who persuaded the late cantor Joseph Rosenblatt to sing in Palestine for “My People’s Dream” ["חלום עמי"] a film privately exhibited last week in Jerusalem.
It is accompanied by a running commentary in Hebrew which can only be described as grotesque. The talker indulges in spasms of enthusiasm at the most elementary scenes and his squeals of delight because Jewish children bathe at Tel-Aviv are an insult to the love which Jews bear for Palestine. This commentary should be destroyed entirely. Even sympathetic witnesses of the private performance could not restrain laughter at the vocal antics of the lecturer.
As for the film itself it is a rambling serious of views of antiquities, in no intelligible sequence, mixed with most scrappy scenes of modern Palestine (some of which must have been taken quite a few years ago). There is no “Story”. The spectator is taken in and out of Jerusalem more haphazardly than the veriest tyro of a tourist and the confusion of Christian, Moslem and Jewish shrines with pictures of the Emek and Tel-Aviv is most bewildering.
The placing of Yossele Rosenblatt in silk hat and black gloves at the Wailing Wall or Cave of Machpelah to sing sacred melodies is most incongruous and neither fair to the late cantor, who was indeed a sweet singer, or to Palestine’s Holy Places which deserve more respectful treatment. The effect might have been saved from being ridiculous if the voice alone was heard, and Rosenblatt with his Rabbinical attendants not seen stepping out of a motor car at Absalom’s tomb like a concert star about to take his turn.
Not only is the whole scheme of the film badly conceived: it is also badly taken. The faces of people photographed are less often seen than not and many panoramic views are blurred. A few snapshots of the old city of Jerusalem are really artistic and show what might have been done by consistent treatment, but their beauty is quite obscured by the dull and often ugly dressing of most of the film. The name, one is sorry to reflect, might have been more truly “My People’s Nightmare”. Z. [Zinder?]
“The Palestine Post”, April 23rd 1934 p. 5
The Levant Fair, removed from the realms of familiarity, assumed a new and imposing character when it was seen on Saturday night for the first time at the Eden Hall by a Jerusalem audience. It proceeded, as a short subject, the film “Tonight Is Ours” taken from Noel Coward’s play, “The Queen Was in the Parlor” and starring Claudette Colbert and Frederic March.
As part of the photography in the Levant Fair film followed the modernistic line of the Russian cinema it showed the preparations for the fair in a manner both effective and impressive and portrayed the fusion of East and West cleverly by the mingling of camels and modern building machinery. The film brought an enthusiastic response from the audience.
[...] כתוספת לתכנית מראות ארץ-ישראל ביומן קולני מתוצרת הארץ [...] בימי חול [...] א"י יומן ארצי-ישראלי קולני.
London, April 14 – For all that the average English men knows about the new Palestine there might never have been a Jewish National Home set up there, the millions of pounds spent on industrial expansion might be a figment of imagination, Tel-Aviv and the new colonies might be utterly non-existent, and the twentieth century have passed the country by without even a nod in its direction.
Speak to a Londoner about Palestine, and, unless he happens to be a Zionist, he will be amazed if you tell him that it is no longer a land of primitive habits, with camel tracks as the only means of getting about. Biblical history is the only thing he associates with Palestine, and of what has happened to it since Calvary he has but the faintest notion.
After coming away this week from the Imperial Institute, where I saw both an exhibition and a cinema film alleged to describe Palestine, I can at last understand this strange ignorance about the most rapidly-expanding territory in the Empire.
“The Palestine Post” recently deplored the one-sidedness of the tour planned for H.R.H. Princess Mary, when she was in the country. The news film shown in London of the Royal Tour amply justified the complaint. But the one-sidedness of the official attitude towards Palestine is even more glaringly demonstrated at South Kensington.
The Imperial Institute, as readers probably know, is a museum of enormous dimensions, its main objects being to interest English people in the territories under British rule and to promote the development of these countries. It is directly under the administration of the Secretary of State for the Colonies.
Except Palestine
Very Spacious and complete exhibits are staged of all Empire countries – with the solitary exception of Palestine. The exhibit devoted to the Holy Land is of such tiny proportions that it can be dispatched in a few minutes. Thus, although the public can get a fairly adequate picture of the progress and life of New Zealand and Ceylon, for instance, they have not even the vaguest clue as to what is going on in Palestine.
A few bowls of cereals grown in the country – lentils, corn maize, barley, and so on – a few jars of citrus fruits and olives, some pictures showing operations in the new silk industry, specimens of natural stones and marbles, models of farmer’s hand tools, and a town-planning of Jerusalem – these comprise the Palestine section of the Imperial Institute.
Of the new machinery which has effected a revolution in agriculture, of the wealth of mineral resources extracted from the Dead Sea and other places, of the modern cities and co-operative colonies, all 0f which would make Palestine a topic of absorbing interest to students and the general public there is no hint .At the time I visited the exhibition an educational film of Palestine was being shown in the cinema attached to the Institute. Here, I thought, the official view of Palestine has been more literal and true-to-fact. But disillusionment followed soon enough.
The film, made by an English company, merely consisted of a few “shots” of Biblical Nazareth, the Jordan and Samaria, with fishing in primitive fashion on Lake Galilee. Nothing was shown of modern Palestine, though the deficiency was retrieved by an interesting close-up of orange-pack boxes on camels, and the voyage across the desert to the port, with an incidental “shot” of a Jaffa street. Here, to keep up the impression of Eastern romance, an Arab Sheikh was shown, clad in traditional robes, blessing Allah for the bumper season of oranges.
It may be, of course, that the Englishman, with his famed if concealed sentimentality, would resent having his illusions about Palestine shattered. He sees no romance in modern enterprise and industry, and it thrills him to think that in the British Empire there is still one domain where the figures of purple fiction still gallop around the desert making love to beautiful heroines.
Similarly the religious interests would not welcome undue attention to modern industrial Palestine. The Bible Lands Society Palestine Exhibition, which now is to have permanent home in Westminster, is concerned almost solely with the atmosphere of the Bible.
The press has shown rather more enlightenment on the subject, but still seems unwilling to believe that modern Palestine is anything but a seven day’s wonder.
Propaganda on behalf of the Levant Fair has done something to awaken British industry to the new needs of the country, but the Fair comes only every other year. It may well be that this ignorance of the real Palestine has something to do with present British policy. In that case it would seem that the primary task of Palestine is to find some way of educating the British public and British officialdom.
"דבר", שלישי במאי 1934, ע' 5
[...] אחרי זה הובאו כל הילדים אל האולם והוצג לפניהם סרט הקה"ק "מחיי הארץ".
“The Palestine Post”, May 7th 1934 p. 1
ITALY ENGAGES PALESTINIAN
Rome, May 6 – The Colonial Ministry has engaged a Palestinian student M. Hershowitz, as the scenario artist for the filming of Italian colonies. PTA. סט"א]].
14 במאי 1934
(רשם יוסף הלחמי, מפי דבורה הלחמי ולפי מכתב של חיים הלחמי)
ביום 14 במאי 1934 יצאה חבורה של אנשי "ההגנה", גברים ונשים, להתאמן בנשק בשטח החולות שבין "מקווה-ישראל לשכונת "מולדת" (בחולון). המפקדים היו המ"פ שרגא רובינשטיין, המ"מ חירם דנין[22] וזאב יצחקי (קוניצפולסקי) [בוגר קורס מ"מ של "הגנה"]. זה היה אימון ראשון בנשק אמיתי. כמה מבין החברים היו עובדי ממשלת המנדט ובאו לאימון כשהם רכובים על סוסי הממשלה. בשעה שעסקו במטווח התגלו בעקבות הלשנה של שוטרים ערבים ונאסרו. את הנשק הספיקו להבריח אך המטרות נשארו ונתפסו. הם נלקחו למשטרת יפו. עורכי הדין מרדכי אליעש[23] וישראל שוחט[24] באו ושחררו אותם בערבות. הוחלט ב"הגנה שמכיוון שלחיים הלחמי יש חברת סרטים יספרו שהחבורה יצאה עם הבמאי לעשות סרט. תיק האישום היה על שמו של חיים: "ממשלת פלשתינה א"י נגד חיים הלחמי ושותפיו". כדי להוכיח את טענתם רצו להכין צילומי סרט שיראה אותם משחקים מול המצלמה בשטח. חיים הלך לנתן אקסלרוד וזה סירב, אולי פחד להסתבך. הישועה באה מברוך אגדתי.[25] הוא פגש את חיים הלחמי ברחוב והציע לו את עזרתו. אז יצאו עם אגדתי והוא צילם אותם [כיום נמצא הנגטיב בהפקדה ב"ארכיון הסרטים היהודים ע"ש סטיבן שפילברג"]. השופט הבריטי קופלנד[26] שמע בסבלנות את סיפור הבדים הזה ורק הגיב בקריאות "או!" אנגליות מאוד. החברים היו בטוחים שיכלאו בבית הסוהר וכבר תכננו מה לעשות שם. אבל קופלנד , שלא היה טיפש, אמר להם שמפני שהם משקרים כל כך יפה לא יאסור אותם, רק יקנוס אותם בעשר לירות לאדם.
לפני "השבת השחורה"[27] חדרה "ההגנה" למטה המודיעין הבריטי [ברחוב אילת של היום] כדי לצלם תיקים ולהשיג חומר שיעזור במאבק נגד השלטון. ברוך לוי ("בוזיק"), צלם "ההגנה", שהיה ידידו של חיים הלחמי, מצא את תיק המשפט והשמיד אותו כדי למנוע את מאסרו.[28]
“The Palestine Post”, May 24th 1934 p. 5
[…] Jewish protest against what is considered the restrictive effect of the Palestine Government’s policy in respect of immigration and labour. […] The different crowd scenes were filmed by British Movietone.
Sabra - first film to be made in Palestine / Palestinian film “Sabra” is being screened with great success in the movie theaters all around the world. The film depicts building new Palestine by Jewish youth organized in an organization “Sabra”. (Sabra is a cactus and symbolizes persistence). The film is coming soon to Czechoslovakia.
“Sabra” is first Palestinian film depicting building new Palestine by Jewish youth organized in an organization “Sabra”. (Sabra is a cactus and symbolizes persistence). The film is coming soon to Czechoslovakia.
Palestine. Film Sabra has come to world cinemas. The film depicts building new Palestine by Jewish youth grouped in the organization “Sabra”. Sabra is a cactus that symbolizes persistence.
"דבר", שלישי ביוני 1934, ע' 5
[...] מ-6-4 צילומים בשביל הסרט הקולנועי העברי של חברת "פוקס" [...].
“The Palestine Post”, June 3rd 1934, page 6
It has long been felt that in modern Palestine lay the stuff of which an epic film might be made. All the ingredients of the true film are here, the energy, the vitality and above all the movement. Even the slow-moving camel has in Palestine taken unto himself wings, and the Flying Camel of the Levant Fair has taken the lead in laying the foundations of Palestine’s future film epic.
At the Mograbi Cinema in Tel Aviv, invited guests of the Levant Fair Management saw recently a pre-release showing of the documentary film which has been made by a young film director, Mr. S. Alexander, of the progress of the Fair. Mr. Alexander has worked in leading studios in France and Germany, and, it is clear, has been greatly influenced by the work of the Russian film school. His subject is the growth of the great undertaking of the Levant Fair, just as on the grand scale Eisenstein made the laving of a railway line to Turkestan the motive of his great film “Turksib”.[29] Simply and rhythmically, Mr. Alexander follows the progress of the Fair, the architects and draughtsman at work, the sand-dunes on which the Exhibition is to be built, the hustle and bustle of Tel Aviv, the commercial capital of the middle east, the lovely surroundings of the Fair site, its proximity to sea and river and then the workers – laying roads, mixing concrete, breaking stones, bearing bricks, and then from their work, the buildings rise, ideas on paper becoming concrete. All the brains and energy which go to the construction of a great undertaking are registered in this document… as well as the red-letter days in the Fair calendar, His Excellency the High Commissioner laying the Foundation Stone of the Fair, his second visit of inspection, and continually through these events we follow, by means of a well-planned cutting, the work as it goes on.
Mr. Alexander has used his camera to good effect. There is some lovely Photography in the film, of the movement of muscle as a workman swings his pick above his head, the swaying of larch trees in the breeze near the Yarkon. By means of somewhat unusual montage Mr. Alexander conveys the essential movements of Tel Aviv, the eagerness to hurry forward as the gates of the level crossing are raised, pedestrians waiting under the protecting wing of the policeman to cross Allenby Street while endless buses cross their line in vision.
For the first time in the short history of Palestine film, we feel here the beginning of the great epic which will tell the world of the creative Endeavour which has characterized the new Palestine, the willingness to toil in the service of a great ideal. P. G.
"דבר", חמישי ביוני 1934, ע' 2
[...] משעה 4 עד 6 אחה"צ צילומים בשביל הסרט הקולני העברי הגדול של חברת "פוקס-פילם" האמריקאית, מבקרי היריד בשעה זו יוכלו להופיע בסרט זה שיוצג בא"י ובכל העולם בעוד 3 חודשים.
מודעה - (קטע ראשון)
קולנוע "גן-רינה" ת"א, ממוצ"ש 9 ביוני ובמשך כל השבוע, א) הסרט העברי הראשון אשר צולם באוניה "פולניה", חלוצים באים ארצה, ריקודי הורה סואנים... תפילת "כל נדרי" בלב ים... הבוספורוס, ים התיכון, חיפה ותל-אביב, תחת צלילי "התקווה", מזמר ומדבר עברית 100% [...]
הערב ב"גן-רינה" א) חלוצים סרט מזמר ומדבר.
קולנוע "מגדלור" [...] הכרמל יומן יחידי מחיי הארץ.
"דבר", 22 ביוני 1934, ע' 1
קרן היסוד התקשרה עם חברת הסרטים הגדולה פוקס בדבר הכנת סרט מחיי א"י. החברה נמצאת כבר בעצם הכנת הסרט. אתמול צולם בשביל הסרט הזה בית המוסדות הלאומיים ברחביה.
"דבר", 22 ביוני 1934, ע' 4
בלי פאתוס מזויף, אבל [עם] עבודת הבניין העברית, על נוף הארץ ועל אנשיה כמות שהם – כך מתכונן להופיע הסרט הארץ-ישראלי הנעשה עכשיו בהנהלת הצלם הידוע ה. לרסקי,[30] ע"י חברת תמונות א"י בע"מ.
“The Palestine Post”, June 13th 1934 p. 2
That there are only half a dozen men in the world who can make a great film is the opinion of Mr. Helmar Lersky, the well known artist photographer from Germany who has settled in Palestine. Mr. Lersky whose photographs of types, particularly facial characteristics, have attracted much attention, repeated this statement several times when addressing newspapermen at the “Eden” hotel yesterday afternoon in his new enterprise – the creation of a Palestinian film.
Even the most successful producer from abroad will fail when he comes to film this country, said Mr. Lersky. Conditions are too different and unfamiliar to permit a foreign producer succeeding. As in other forms of art failure has earmarked the work of men who have achieved fame elsewhere. It is necessary to become rooted in the land, to understand it well enough to film it. That the filming of Palestine scenery (not really as beautiful as generally believed) would not yield a Film of Palestine, was another of Lersky’s remarks.
Art First
Palestine Pictures Ltd. for whom Mr. Lersky is producing the new film (not a story or talkie) will aim at depicting “the soul of the country”, those features which make its people different from others and their task different. The Emek scenery is really monotonous, said Lersky, but the energy of the persons redeeming it is something wonderful. It is the uniqueness of the country that is to be shown and above all in a manner artistic. The grosser aspects of commercial films will be eschewed.
The Lersky film is expected to be ready in a few months. E.
"דבר", חמישי ביולי 1934, ע' 3
ביום ג' 10 ביולי, ב-5 אחה"צ, מאת היידן בירושלים (בפעם הראשונה בעיבודו החדש של המנצח פורדהויז בן-ציסי),[31] בתיאטרון המעלות של האוניברסיטה על הר הצופים. ההצגה תצולם בשביל סרט קולנוע מחיי הארץ. משתתפים בה 130 איש – סוליסטים, מקהלה ותזמורת.
מודעה – קולנוע "גן-רינה" ת"א /ממוצ"ש 7 ביולי ובמשך כל השבוע שתי הצגות בכל ערב
בשעות 7.30 9.30 /הסרט הארצישראלי הראשון /המזמר ומדבר עברית. 100% /חלום עמי /(8 מערכות) /הסרט אשר צולם ועובד בארצנו /בהשתתפות גאון הזמרה /יוסלה רוזנבלאט ז"ל /בשיריו האחרונים לפני מותו על ים המלח, הירדן וקבר רחל אמנו /והתפקיד הראשי בו ימלא בו לב כל יהודי ויהודי לאור מפעלנו הכביר בארץ המולדת.
"אופק", חברה לפילם בע"מ, תל-אביב, מודיעה בזה לכל בעלי המניות, כי האסיפה המכוננת של החברה תתקיים במוצאי-שבת 21 ביולי ש"ז, בשעה 8.30 בערב, ברחוב יבנה מס' 9. על סדר היום: 1) דו"ח חוּקי; 2) פעולות החברה; 3) שונות. ההנהלה.
"דבר", 16 ביולי 1934, ע' 3
בשבועות האחרונים נעשו הצילומים של חברת סרטי הקולנוע האמריקאית "פוקס", לשם הכנת סרט-קולנוע א"י של קרן-היסוד. עבודה זו שנמשכה כחודשיים נסתיימה כעת. צולמו הופעות רבות בכל שטחי החיים בארץ. הצילומים ישלחו כעת לאמריקה לשם עיבוד ובסתיו יופיע הסרט בהצגות פומביות.
_________
ע"י חברת פילמים, שקרן היסוד מטפלת ביסודה מכינים זה כמה שבועות בארץ-ישראל סרט קולנוע גדול. החברה האמריקנית "פוכס" מובי-טון שלחה את אחד הצלמים המובחרים שלה, את מר צ'רלס הרברט.[32] מר הרברט הכין בהצלחה בשנים האחרונות שורה של פילמים תרבותיים מצוינים מההווי והחיים בעשרים ארצות שונות. הסרטים ידועים בשם סדרת הפילמים "מרבד הקסמים".
סרט הקולנוע התרבותי הגדול מחיי הארץ יראה בשורת צילומים את מפעל הבניין היהודי בארץ והתפתחות ארץ-ישראל, תל-אביב, ירושלים החדשה והעתיקה, חיפה המתפתחת, עמק יזרעאל ומשקיו, התחלת ההתיישבות החדשה בעמק חפר וכו'.שורות הצילומים תלווינה ע"י נגינה. על הסרט יופיעו גם הדיבור העברי והשיר העברי, מצולמים ע"י הטון-קמרה. כבר סובבו למעלה ם-10 אלף מטר צילומים, שנשלחו בינתיים לבתי המלאכה הגדולים של חברת המובי-טון בניו-יורק לעיבוד. מטפלים בצילומי החלק האחרון וכעבור שלושה חודשים בערך תסודר הצגת-הבכורה בניו-יורק וביתר מרכזי תבל.
"דבר", 16 ביולי 1934, ע' 3
"איסלאמיה" [עיתון ערבי] קובל על הסרט המוצג בגן-רינה, "קול-ישראל" (חלום עמי?), שהוא "תעמולה ציונית ופגיעה בערבים", הואיל והמזמר שר לפני המסגד ואחד נואם "נאום מסית". הסרט מראה גם את פיגור הערבים לעומת התקדמות היהודים. הכותב מתרעם על השלטונות, הממונים לביקורת סרטים, על אשר התירו סרט שכזה.
“The Palestine Post”, July 18th 1934 p. 2
Shots of this Modern Land
What promises to be one of the finest pictorial records of Palestine is the sound film now being taken here by the Fox Film Company, which will depict the modern development of this land. The film is being “shot” under the guidance of Keren Hayesod officials, this body having taken the initiative of inviting Fox Film Co. to undertake the task.
One of the best Fox technicians, Charles Herbert, is in charge of the unit. Mr. Herbert has in recent years been responsible for a number of brilliant educational and travelogue films in many lands.
In the present film artistic and clever photography shows the Jewish up building of Palestine and its rapid growth. Tel-Aviv, old and new Jerusalem, Haifa and environs, the valley of Jezreel and its agricultural progress, new Jewish colonization in Wadi Hawarith [עמק חפר], are some of the scenes.
Original Palestinian music will provide the sound accompaniment, and there are to be Hebrew songs and melodies. So far 10,000 meters have been taken. The film is being sent to the Fox studios in America for editing and assembling as soon as the present last sections are completed. It will be exhibited in three months time at a New York premiere and then in other countries.
[...] מלבד זאת אומרת המשטרה להעיר על חובת הזהירות בתנועה מעל הבד בבתי הקולנוע והראינוע.
Under the direction of the well-known photographer, Helmas [Helmar] Lerski, the violinist Andreas Weissgerber,[33] has completed his work on the musical portion of the film “Hebrew Melody” which is a composition by Isidor Achron.[34] The premiere of the film will be made soon in New York City. In the autumn the picture will be seen in Palestine.
"דבר", חמישי באוגוסט 1934, ע' 1
במשקי העובדים ובמושבות שבגליל העליון נעשים בימים אלה צילומים בשביל סרט-קולנוע הנעשה בת"א במעבדות מר ברוך אגדתי (אגא פילם) בתל-אביב.
"דבר", עשירי באוגוסט 1934, ע' 4
[...] בהצגות יומיות משעה 8.30 אחה"צ הסרט העברי "חלום עמי".
"דבר", 12 באוגוסט 1934, ע' 5
[...] ליאו הרמן יצא בשבוע שעבר לאירופה ולארצות הברית לרגל הכנת הסרט של קרן-היסוד.
"דבר", 21 באוגוסט 1934, ע' 3
הוה"פ הערבי פרסם כרוז לעזרת החברה הערבית ליסוד בתי ראינוע. עיקר הכרוז – לא לבקר בבתי ראינוע של יהודים, כי בכסף זה קונים היהודים קרקעות ומגרשים את הערבים, וגם המידות הערביות נפסדות...
“The Palestine Post”, August 30th 1934 p. 5
CANTOR ROSENBLATT’S FILM
The first Palestine film ever produced, “Dream of My People”, in which the late Cantor Joseph (Yossele) Rosenblatt appeared on the screen for the first and the last time, just prior to his death in Jerusalem, has been banned by the Palestine Censorship Board, according to information reaching “The Palestine Post”.
It was a production of the Kol Or Company, and was taken in Palestine last year, with the famous Jewish Synagogue singer in the principal roll. It was both talking and singing.
No Reasons Given
No reasons were given by the Censorship Board or by its Chairman, Mr. J. E. F. Campbell, when notice of the prohibition was communicated to the distributors here. The film had previously been exhibited in Tel Aviv.
It is understood from privet sources that the board may have taken objection to certain scenes in which Cantor Rosenblatt sang against the background of familiar landmarks and sacred sites.
"דבר", 31 באוגוסט 1934, ע' 1
סרט הקולנוע העברי "חלום עמי" נאסר להצגה ע"י השלטונות לאחר שהוצג כמה פעמים בתל-אביב. לדברי בעלי הסרט גרם לאיסור מאמר נגד הסרט בעיתון ערבי. "חלום עמי" נוצר בא"י והחזן י. רוזנבלאט השתתף בו.
"דבר", 31 באוגוסט 1934, ע' 6
הואיל ואתמול הופיעו ידיעות בעיתונות על איסור הסרט "חלום עמי" מבקשת הנהלת התיאטרון "אדיסון" בירושלים להודיע כי אין לערבב את הסרט הזה עם הסרט "שירת ישראל" שיוצג בשבוע של ראש השנה ב"אדיסון" ואשר ועדת הצנזורה הממשלתית הרשתה אותו. בסרט "שירת ישראל" מופיע החזן המנוח יוסעלע רוזנבלט יחד עם חזנים אחרים אנשי שם מהגולה, התוכן עברי כולו וכולל רינה ותפילה. תוכנו העברי והישראלי של הסרט "שירת ישראל" ימשוך אליו את כל הקהל הירושלמי.
Palestine / Cultural Film on Palestine has been made and produced by Fox Company. The film depicts building of modern Palestine. It is accompanied by original music, Hebrew dialogues, and songs.
"דבר", שישי בספטמבר 1934, ע' 6
מר ב. אגדתי, מנהל אגא פילם, מודיע, כי אגא פילם גמר השבוע את צילומי הדיבור האחרונים של הסרט העברי, המדבר ומזמר עברית. שם הסרט: "זאת היא הארץ". כל הצילומים והפיתוח של התמונות והקול נעשו בארץ. הסרט נכנס עכשיו למונטאז' (חיבור הצילומים וסידורם), ובעוד שבועות מספר יופיע לפני הקהל בארץ ומחוצה לה.
"דבר", שביעי בספטמבר 1934, ע' 5
העיתונים הערבים אינם חדלים מדרוש איסור על הסרט "קול ישראל", כפוגע בהרגשות הערבים המוצגים בו כאילו הם בשפל המדרגה לעומת התקדמות היהודים.
תיאטרון אדיסון, תכנית עברית לכבוד ראש השנה [...] הסרט העברי הישראלי, שירת ישראל, בהשתתפות גדולי החזנים היהודים, יוסלה רוזנבלט ז"ל, שליסקי,[35] ולדמן,[36] [אהרון אדולף] קצ'קה [קצ'קו], [זיידל] רוונר [רובנר][37] ועוד, בסרט הרינה, התפילה והזמרה, תפילות: "כל נדרי", "לא המתים", "בראש השנה יכתבון", "ונתנה תוקף", "ישמחו במלכותך", "סליחות", תמונות מתולדות עם ישראל.
"כלנוע", ספטמבר 1934, גל' 16-15, ע' 13
הפרובלמות "הארורות", אינן פוסקות מלכרסם את לבנו. נתקלים אנו במעשי יום-יום המזעיקים את השאלה: "מי האשם?". לרגעים נדמה כי אין אנו משתתפים בחיים בכלל, ניזונים אנו מהבליל העכור המוכן ע"י ספסרי החיים. כיום עומדת לפנינו שאלת היומנוע "אגא". זוכרים אנו את התחלתו הצנועה. מדי יומן ויומן הלכה התוצרת והשתפרה, תוכנו נעשה יותר מגוון וצילומיו יותר מרהיבים. ופתאום – ירד היומנוע מעל הבד הארצישראלי. סוכני התוצרת הסוחטת מארצנו הקטנה אלפי לירות, התקנאו ביומנוע הצעיר והשליטו את מרותם כדי להבריחו מבתי הראינוע שלנו. מה נותנים סוכנים אלה לצופה תמורת הכרוניקה של א"י הנבנית? – מדי שבוע בשבוע מפוטם הצופה ביומנים-תאומים שריקניותם הכרונית הולכת וחוזרת במונוטוניות של מכונה מטרידה: מרוץ סוסים, אווירונים, אגרופנים, מרוץ אוטומובילים, כדורגל, וחוזר חלילה. קולו של הצופה נאלם. הקהל מנוצל מבלי שירגיש בזה ומתוך חוסר הכרה הוא תומך ב"מסטיק" הראינועי שמפטמים אותו מחוץ לארץ ומבכר אותו על צילומי ההווי העסיסיים של מולדתו. לעיתים קרובות שוכח הקהל את חובותיו האלמנטאריות. אין לבוא בטענות על הספסרים הנכונים למכור את כל קנייני העם לשם הבצע. אבל על הקהל העברי להתקומם ולהגן על ניצני הסרט הארצישראלי, שרגל ספסרית חצופה דורסת אותו לעיני כל. תקום צעקה בציבור, על הסרט הארצישראלי לחיות! [מאת אביגדור המאירי?]
“The Palestine Post”, September 17th 1934 p. 5
“This is Your Land”
The Aga Film Co. of Tel-Aviv, which is directed by Mr. Baruch Agadati, has just completed the final scenes of the first full-length all Hebrew talking and singing picture, entitled “This is Your Land”. All the photography, developing of films and sound effects were done in Palestine. The picture is now being cut and edited; it will be exhibited in Palestine and abroad within a few weeks.
מודעה –
במוצאי יום הכיפורים שתי הצגות של הסרט: "סין השותת דם". מהפכת המונים והבערה במזרח הרחוק. בתור הוספה יוצג הסרט העברי הראשון: חלוצים עולים ארצה. מקונסטנצה ועד יפו באוניה פולוניה, תפילת כל נדרי על סיפון האוניה, ריקודי הורה סואנים, העלייה בחופי המולדת. כל זה מזמר ומדבר עברית 100%.
מודעה –
קולנוע "הרצליה", חיפה, הדר-הכרמל /לכבוד חג שמחת תורה /במוצ"ש 29 בספטמבר וממוצאי החג 1 באוקטובר /הסרט העברי הראשון /שירת ישראל /בהשתתפות טובי חזני ישראל: יוסלה רוזנבלט ז"ל, זיידל רובנר, רויטמן,[38] הרשמן[39] ועוד,/סרט הרינה, התפילה והזמרה. תפילות: "כל נדרי", "לא המתים", "בראש השנה יכתבון", "ונתנה תוקף", "ישמחו במלכותך", "סליחות", תמונות מתולדות עם ישראל.
בחנוכה, או אולי שבוע-שבועיים אחריה, נראה על הבד בתל-אביב סרט קולנוע עברי, כולו פרי עמלם של אמנים ובעלי מלאכה משלנו, בארץ עצמה. הסרט "חלום עמי" בהשתתפותו של החזן רוזנבלאט צולם בארץ אבל לא עובד בה. איני דן על ערך הסרט כשלעצמו. למעשה כבר נשכח סרט זה. העיקר – הוא לא היה כולו מתוצרתנו העצמית. הסרט ש"אופק" החל אשתקד לסובבו, לא נגמר. חברת "פוכס" צילמה זה לא כבר סרט קולנוע מטעם קרן היסוד, וכמובן שהוא יעובד במעבדות "פוכס" בחו"ל. לא כן "זאת היא הארץ", הסרט שהוכן כולו מהחל ועד כלה כאן, ע"י האחים ברוך ויצחק אגדתי, בעזרת אומנים טכניים מיצירות אמנים מקומיים, כולו שלנו! ושוב אין בכוונתי לתת אשראי מקצועי לאחים אגדתי. הסרט שלהם עדיין לא הוצג בשלמותו, ורק קטעים ממנו הוראו לעיתונאים ואמנים, לשם דוגמה. אך דבר אחד כבר הוכח: יש סרט מזמר ומדבר עברית שהוכן במעבדה מקומית מחומר ארץ-ישראלי ומתוך מגמה ארץ-ישראלית גמורה. הסרט קורא "אל הכפר", אל האדמה, והקריאה מצטרפת ממראות-הווי, משיחות וזימרה ונגינה שנראו כבר בדוגמות. על הקשר העלילתי המלא נדון אחר כך, כשנראהו. לעת עתה אנו מחכים להופעתו של הסרט. ומה שכבר הוכח לנו הוא: מהכספים העצומים שאנו מזילים דרך צינורות הקולנוע לחו"ל הננו יכולים – ולא נשאר עוד שום ספק בדבר! – לעכב חלק ניכר ע"י יצירת סרטים מקומיים. אפשר ואפשר ליצור סרטי קולנוע אצלנו! יש לנו אמנים הזקוקים ומסוגלים ליצירות-הקסמים אשר בקולנוע. יש לנו כבר ראשית יוזמה וראשית ניסיון. אפשר להמשיך, וצריך להמשיך. ולא לשכוח שבאם ניצור כאן סרטים נשיג תמורה מעטה בעד הכסף שאנו משלמים בעד סרטי חוץ – בכספים שנקבל מן החוץ בעד סרטינו. גם זו עובדה שסרטי א"י ימצאו להם שוק כלשהו בגולה. כל זה - בעניין הפרנסה. והיכן ערך המקצוע בהקלת הפצתה של הלשון העברית? והאפשרויות להסברת חייה ומלחמותיה של א"י? הידיעות הראשונות על יחסם של בעלי בתי הקולנוע אל הסרט העברי הראשון המדובר הן טובות. הקרח נבקע. מזמינים את הסרט, כמעט שמתחרים על זכות הבכורה להציגו. החוש האופטימיסטי של בעלי בתי הקולנוע מבשר טוב, אולי הננו עומדים באמת על סף פיתוח התעשייה הזאת בארץ-ישראל. יב"ד
משל ביאליק עצמו ניתן [...] נאומו בהצגת הסרט של הסתדרות העובדים "שירת העבודה"[40] בניו-יורק.
“A VISION COME TRUE”
Film of Emek Zebulun[41]
Under the auspices of the Keren Kayemet Lisrael, a short film is being produced of Emek Zebulun (the lands between Haifa and Acre) on the lines of the pamphlet recently produced by the fund “A Vision Come True”.
The camera man is Walter Kristeller, the Scenario is by Erich Brock, Tel-Aviv. The object of the film is to indicate how the dream of Herzl, to be found in his work “Altneuland”[42], is being realized to-day.
"חלום שהפך למציאות"
מטעם הלשכה הראשית של הקה"ל מכינים פילם קצר ממראות עמק-זבולון (מפרץ חיפה), לפי תוכן החוברת שיצאה לאור לפני זמן מה ע"י הקה"ק. בהכנת הפילם עוסקים ה' ולטר קריסטלר (צילום), ה' אריך ברוק בהשתתפות ד"ר ארנסט מכנר (סצנריו), ה' אריך ברוק, תל-אביב (הנהלה). תוכן הפילם מכוון בכמה פרטים לחזון הרצל על חיפה וסביבותיה בספרו "אלטניילנד".
לאנשים שיראו את עצמם בסרט קולנוע
חברת "אגא" מבקשת להודיע: לרגל סיום הסרט "זאת היא הארץ" עושה החברה צילומי רחוב. הקהל מתבקש במקרה של צילום לא להסתכל במכונות הצילום, כי אם להמשיך כל אחד את דרכו, כרגיל, כדי שהצילומים יתקבלו טבעיים.
A Paris / Au Foyer Juif Haim Bashi […] 8.- La Vie en Eretz Israël, Film documentaire.
NEW FILM OF PALESTINE
DR. MOMBELLI DIRECTS
On Christmas Eve, at the Church of the Holy Sepulcher, the first reel of film on Palestine was made by the “Lux Christiana” of Rome. It is the intention of the company to film the Holy Places of the Christians, Jews and Moslems, showing the most characteristics ceremonies of each. Special care will be devoted to the reproduction of local colour, customs and music. The first showing of the film will be at the Vatican.
Comm. Arturo Ambrosio,[43] owner of the Italian company, “Ambrosio film” and technical director of this undertaking, with a party of operators filmed the solemn entrance of the Latin Patriarch into the Basilica of the Church in Bethlehem and of the procession, when a small statue of an infant figure of Jesus was brought to the holy grotto.
Permission of Latins, Greeks and Armenians was secured to make the necessary electric light installations.
In addition to portraying the religious life of the various communities, the company intends to give a general view of present day Palestine in this sound film. H. E. Armando Brasini,[44] member of the Academy of Italy, will be the artistic director and is expected to arrive in Jerusalem in March.
The general director of the enterprise is Professor Alexander Mombelli, Jerusalem correspondent of the Catholic Press of Europe and America.
אחרי "הסימפוניה הבלתי גמורה" הנה לפנינו "הסימפוניה שנעלמה". וגם הפעם רבותי, אנו נמצאים בתחומי עולם הסרטים. אלא ש"הסימפוניה שנעלמה לא חרגה מתוך האטמוספירה של וינה העליזה ולא פרנץ שוברט היה גיבורה. הפעם, באולמי בית המשפט בת"א היינו עדים לפרק העגום והמכאיב הזה. האדון מקס וולפרט הוא בחור חביב מאוד. החיוך מוכן לו תמיד בזווית הפה והוא מברך אותך בשלום וידידות תמיד. למרות היותו שייך לנוער העפיל ועולה הנה כבר הספיק לקנות לו שם בועלם הסרטים, שמו יצא לפניו בגרמניה, כמעט יחד עם שמותיהם של גדולי הסוחרים הקולנועיים. כל זה שריר וקיים, אלא שמר וולפרט החביב שכח דבר אחד, או שאולי לא ידע ולא למד אותו מעולם, הוא לא ידע כנראה שבבורסה של סרסורים וספסרים אסור להניח מרגלית, פנינה יקרה ה קרויה סרט... ועוד לכל הצרות: סרט עברי ארצישראלי.
עברי, לאו דווקא. הסרט לא דיבר עברית. מפני הטעם הפשוט שהוא היה אילם ולא דיבר בכלל. אלא שהנושא שלו היה ארצישראלי. והצלם המובהק מר אקסלרוד, עבר את הארץ לאורכה ולרוחבה וצילם אותה מפנים, מאחור ובפרופיל, בטרם הכניסו אותו (את הסרט) בבריתו של אליעזר בן-יהודה ובקוראו לו שם בישראל: "כנרת".
למרות כל ההתחלה המזהירה הזו הוציא באחד הימים מר אקסלרוד למכירה את "כנרת". והואיל והד"ר הנס הגר, שעלה מגרמניה, רצה לעשות דבר-מה לטובת האמנות העברית, מצא לנכון להשקיע כמה עשרות פונטים במכרה הכישרון של מר אקסלרוד, שילם לו את הכסף ולקח את הסרט.
מר מקס וולפרט יסלח לנו, אבל אנו נאלצים לשוב אליו. אמרנו אפוא שמר וולפרט לא ידע שאין להשאיר פנינה כמו "כנרת" בקפה כמו "קפה שור" המשמש מועדון ופגישה לסרסורים, ספסרים וכדומה. הוכחה לדברינו תשמש העובדה שכשהניח מר וולפרט את הפנינה הקולנועית על האצטבה שבקפה, לא רחוק מן העוגות והסיגריות, נעלמה הפנינה והייתה כאילו לא הייתה.
ד"ר הגר פנה נמרצות אל מקס וולפרט:
אולם הד"ר הגר לא רצה במהתלות.
אז נקרא ישראל שפירא, הרוח החיה שבכוסות הקפה של "האחים שור" ונחקר ארוכות. הכל היה לשווא. הכנרת נעלמה. משמע שהירדן בלע אותה ולא נודע כי באה אל קירבו.
האפילוג של המעשה הובא אפוא , כפי שאמרנו, לפני שופט השלום בתל-אביב. מר וולפרט לא בא בגפו. הוא הביא אתו את הפרקליט הניגמן. גם הד"ר הגר לא בא בגפו. הוא משך אחריו את הפרקליט בן-אמיתי. וכך ניתנה לנו הזדמנות פוטוגנית לראות כיצד שני הפרקליטים מתנגחים זה בזה, בזירה של הגזוזטרה הפתוחה הקרויה ברברבנות מופרזת: "בית המשפט"...
האדונים בן-אמיתי והגר טענו שאסור היה למר וולפרט להניח במקום פומבי את הסרט החשוב, מה גם שסרט, כידוע, עלול להתלקח באש ולשרוף את עצמו ואת כל עולם הסרסורים הקבועים ב"קפה שור".
האדונים הניגמן ו-וולפרט השיבו בטענה כי מסורת היא בתל-אביב להניח סרטים על האצטבה שב"קפה שור" ועל כן לא חידש מר וולפרט שום דבר כשהשאיל את :כנרת" לאצטבה שעל יד המטבח.
שני הצדדים הביאו עמם מומחים, שהופיעו וסיפרו, אלה בנוסח זה ואלה בנוסח זה. הראשונים הבטיחו כי אומנם מקובל בבורסה של הסרטים להניחם מתוך אמון רב על האיצטבות של :האחים שור" והאחרים הבטיחו ממש את ההיפך, שסרטים לא ייתכן להשאירם על האצטבות.
כל זה היה יכול להיהפך לפרק משעמם מאוד, אלמלא אישיותם של העדים. כך ניתנה לנו ההזדמנות לראות את מר אישמעילוף, לשמוע את מר יאיר, וראות ולשמוע גם יחד את חברנו איתן בלקינד מראשון-לציון.
השופט, לאחר עיון ממושך, החליט לפנות אל מצפון האומה ונתן ארכה של שישה חודשים רצופים למציאת האבדה. ייתכן שבמשך הארכה הזו אפשר יהיה לגלות את עקבותיך כנרת כנרתי!
אולם השופט דאג גם לתוצאות מעציבות... במקרה ששת החודשים לא יעלו בחכתם שום דבר, יסלק מר מקס וולפרט לד"ר הגר חמש לרות ארצישראליות.
כאן ניגנה התזמורת אקורדים משולהבים והקהל הבין שהסרט "הסימפוניה שנעלמה" הגיע לקיצו. וכמו בכל בסרטים הופיעה על המסך, המלה: סוף... תיק 777
[1] הכוונה לגרסה קולנית של "עודד הנודד", שנעשתה בארה"ב, שלא על דעת חברת פא"י.
[2] "אוהל" – תיאטרון "ההסתדרות הכללית של העבדים העבריים בארץ-ישראל", 1969-1925.
[3] משה הלוי (1974-1895) – בימאי, דרמטורג, ממייסדי "הבימה", מייסד תיאטרון "אהל" (1925) ומנהלו במשך שנים רבות, מהבמאים החשובים של התיאטרון העברי בארץ, חתן פרס ישראל.
[4] Fyodor Otsep (Fedor Ocep) (1949-1895) – במאי סרטים, תסריטאי, עורך ושחקן.
[5] אביגדור המאירי (1970-1890) – סופר (שנודע בסיפורי המלחמה שלו), משורר, מסאי, עיתונאי, לוחם לצדק חברתי וקנאי לדעותיו, עורך ומתרגם. שותף פעיל בכמה יצירות סרטים וכתיבת תסריטים בארץ-ישראל.
[6] אלפרד וולף [אלף-ארי] (?-1974) –במאי תיאטרון, סרטים ורדיו, דרמטורג, מנהל אמנותי, עבד הרבה עם נוער וילדים; בימאי הסרט "מעל החרבות", בהפקת "כרמל פילם", 1938.
[7] ספר הגלגולים – מגרמנית: Drehbuch. כינוי לתסריט.
[8] Walter Mittelholzer (1937-1894) – טייס נודע, חלוץ התעופה בשוויץ, יזם עסקי תעופה (מהם "סויסאייר"), צלם אווירי וכותב ספרי מסעות.
[9] ליאו הרמן – מזכיר כללי של קרן היסוד ופעיל חשוב בהפקת סרטי תעמולה.
[10] מאיר דיזנגוף (1936-1861) - מהנדס כימאי, עסקן ציוני חשוב, היו"ר השני של ועד תל-אביב וראש העיר הראשון שלה, ממפתחי התעשייה (וסרטים בכלל) והמסחר בארץ, גואל קרקעות, שוחר ספרות ואמנות.
[11] Lazar Wechsler (1981-1896) – יהודי יליד פולין שהיגר לשוויץ ב-1914, אבי הקולנוע השוויצי, מפיק, תסריטאי ועורך, שותף ל- Mittelholzer בחברת הסרטים Praesens (1924).
[12] סשה אלכסנדר – מטובי הצלמים בארץ, רכש ניסיון רב בגרמניה, רוסיה וצרפת, הצטיין בצילומי פורטרטים, יסד את חברת הסרטים פילמ"א (ר"ת: פילם לאומי אלכסנדר), צילם סרטי תעודה למוסדות יהודיים וזרים וליומן פוקס-מוביטון, הפיק, צילם וביים סרט עלילתי: "מפתח הזהב" (1954), אולפנו שכן ברחוב אלנבי 66, ת"א.
[13] מקור: "בכל זאת יש בה משהו", עורך: אליהו הכהן, הוצאת "דביר", ירושלים-תל-אביב, ע' 87-86. כתב נתן אלתרמן לעדלאידע של שנת תרצ"ד [ראשון במרץ 1934].
[14] "מולדת" – מעבדת סרטים מיסודו של ירושלים סגל (1993-1898), עסקה בתרגום מלל סרטים לעברית והכנת תמונות פרסומת בקולנוע ובחוצות.1934-1927 הפיקה גם סרטי פרסומת ויומן "מולדת".
[15] The Voice of Israel, "קול ישראל" [= "שירת ישראל"] – ארה"ב, 1934, במאי: סידני גולדין. מציג את טובי החזנים, השרים על רקע תמונות.
[16] יוסף (יוסל'ה) רוזנבלט (1933-1882) – מגדולי החזנים, מלחין פורה שרבות מיצירותיו הן "קלאסיקה" חזנית עד היום. בקולו השתמשו בכמה סרטים, ביניהם "זמר הג'אז".
[17] ולטר קריסטלר (1961-1895) – יהודי יליד גרמניה, צלם נח ונע בעל-שם, מפיק ובמאי, פעל באירופה וארץ-ישראל. ראו: הספד עליו ב"דבר", שלישי בפברואר 1961, ע' 13.
[18] מאיר מכטנברג – מלחין, מעבד ומנצח של מוסיקה חזנית; יצירותיו מבוצעות עד היום.
[19] "חלום עמי", 1934-1933, סיור מוסיקלי בארץ-ישראל. ראו: נתן ויעקב גרוס "הסרט העברי", הוצאת המחברים, 1991, ע' 455-454.
[20] יעקב בן-דוב (1968-1882) - צלם-אמן, יוצר סרטים, מכונה "חלוץ הפילם הארץ-ישראלי" ו"אבי הסרט העברי", עסקן לאומי וציבורי, ראו: א) מנחם לוין, "יעקב בן-דוב וראשית תעשיית הראינוע היהודית בארץ-ישראל, 1924-1912", קתדרה 38, טבת תשמ"ו, ע' 135-127. ב) דוד תדהר, "אנציקלופדיה לחלוצי הישוב ובוניו", כרך ד', ע' 1629, וכרך י"ז, ע' 5246. ג) נתן ויעקב גרוס, "הסרט העברי", הוצאת המחברים, 1991, ע' 62-19. ד) יוסף הלחמי, "ויהי מה", 1995, ע' 60-47, הוצאת "ארכיון הסרטים היהודים ע"ש סטיבן שפילברג". ה) אתר "בית הסרט העברי", המאמר "חתונה עברית בירושלים".
[21] מלצ'ט Melchett, משפחת אצולה בריטית-יהודית, תומכת ציונות.
[22] חירם דנין (2005-1907) – עו"ד, מומחה למקרקעין, גואל אדמות בארץ-ישראל, מפקד ב"הגנה".
[23] מרדכי אליעש (1950-1892) – עורך דין, עסקן ציוני, יועץ משפטי למוסדות הלאומיים, ייצג הרבה את חברי ה"הגנה", שגריר ישראל ראשון בבריטניה.
[24] ישראל שוחט (1961-1886) – עורך דין, עסקן ציוני, ביטחוני וציבורי חשוב, ממייסדי "בר- גיורא", "השומר" ו"ההגנה", "ההסתדרות הכללית של העובדים העבריים בארץ-ישראל", "גדוד העבודה ע"ש יוסף טרומפלדור", ציר לקונגרסים וחבר "הועד הלאומי".
[25] ברוך אגדתי (1985-1895) – אמן מוכשר ואסטטיקן, רקדן מיוצרי המחול הארץ-ישראלי, צייר מחונן ויוצר קולנוע שפעל להכניס את המידה האמנותית לסרט הארץ-ישראלי.
[26] Randolph Copland, מבכירי מערכת המשפט של שלטון המנדט הבריטי בא"י. ראו:
Law and identity in mandate Palestine, by Assaf Likhoviski.
[27] 29 ביוני 1946, מבצע של הצבא הבריטי נגד ה"הגנה" והיישוב היהודי המאורגן.
[28] על הפריצה למודיעין הבריטי, "דקל אפרים" , "עלילות ש"י", הוצאת "מערכות", תל-אביב, תשי"ג, 1953, ע’ 198-194.
[29] טורקסיב – Turksib – סרט תיעודי על הקמת מסילת הברזל טורקסטן-סיביר, המציג את המפעל כניצחון הקדמה על השממה; בימאי: ויקטור טורין [לא אייזנשטיין], ברית המועצות, 1930, 57 דקות, ש/ל, אילם.
[30] הלמר לרסקי (ישראל שמוקלרסקי) (1956-1871) – צלם נח ונע ידוע בעולם, בימאי.
[31] פורדהאוס בן-ציסי (נתן) (1979-1896) – מוסיקאי, מנצח ומלחין פורה בתקופת היישוב ועם קום המדינה. מייסד "האורטוריה הארץ-ישראלית".
[32] Charles W. Herbert (ASC) – צלם סרטים אמריקני בעל מוניטין, התמחה בצילום חדשות וסרטי העשרה.
[33] Andreas Weissgerber (1941-1900) – כנר יהודי ידוע, פעל בתורכיה, אירופה וארץ-ישראל, הצטרף למקימי התזמורת הפילהרמונית הישראלית, הרבה להקליט.
[34] יוסף אחרון (1943-1886) – כנר כשרוני, מלחין פורה ומחנך, מיוזמי מחקר המוזיקה היהודית העממית, בהשראתה כתב את "ניגון עברי" (1911), יצר לתיאטרון וסרטים.
[35] יוסף שליסקי (1955-1894) – מטובי החזנים במאה ה-20, הופיע בקונצרטים ורדיו והקלטות.
[36] לייב ולדמן (1968-1907) - מטובי החזנים במאה ה-20, בעולם החזנות מגיל תשע, הופיע גם במופעים מסחריים, אולמות, רדיו, הקלטות ומחזות זמר, השתתף בתשעה סרטים לפחות.
[37] זיידל רובנר (=שמואל מרגובסקי) – מטובי החזנים במזרח אירופה, מורה לדור של חזנים.
[38] דוד רויטמן (1943-1884) – מטובי החזנים במאה ה-20, מלחין פורה, הרבה להופיע בקונצרטים ויצר לחנים לתקליטים.
[39] מרדכי הרשמן (1940-1888) – מטובי החזנים במאה ה-20, מלחין וזמר.
[40] "ארץ-ישראל העובדת" ("שירת העבודה") – ארץ-ישראל, 1926, ב/צ יעקב בן-דוב. ראו, גם בילקוט 1931-1929: אצ"מ, KH4B/5165, שישי במרץ 1930.
[41] "עמק זבולון", סרט תיעודי על פיתוח העמק, הפקת "תקופה פילם", 16 דקות. ראו: הלל טרייסטר: Israel Before Israel, ע' 171.
[42] Altneuland – רומן מאת הרצל (1902), המתאר ביקור במדינת היהודים שבחזונו.
[43] ארטורו אמברוזיו (1960-1869) – נחשב לאבי הסרט האיטלקי, יוצר סרטים פורה (14,000 בקירוב), מ-1904 עד 1943.
[44] ארמנדו בראזיני (1965-1879) – מחשובי הארכיטקטים האיטלקיים במאה העשרים.
