בית הסרט העברי
לזכר יוסי הלחמי (1933-2019), במאי, מיסד האתר וחוקר תולדות הסרט העברי והיהודי
לְיוּבָּאר 2 - LYUBAR 2 (אוקראינה) ЛУБАР LYUBAR LUBAR ידיעות היסטוריות מחיי יהודי העיירה (קובץ שני, ראו קובץ ראשון)
מוקדש לזכרו של חיים דֹּב הלחמי
ליקט, ערך והעיר - יוסף הלחמי, תשס"ט-תש"ע 2009-2010, רמת-השרון, ישראל (כל הזכויות שמורות ©)
מבואות, לקטים ועיונים מתוך עיתונות עברית ישנה במזרח אירופה.
"הצפירה", ו' בתמוז תרנ"ו, 17 ביוני 1896, עמ' 1
לובאר (פ' וואהלין). אחינו בני ישראל קראו פה חג, שלושת ימי החגיגה לשימת כתר המלכות בראש כבוד הדר מלכותם יר"ה ויכבדו ויקדישו את החג במאכל ומשתה, בהדלקת הנרות וכו'. ביום הראשון התאספו כל ראשי העדה לביהכ"נ לשמוע אל הרינה ואל התפילה ודרשת הרב דמתא אשר הטיף בשפת המדינה שתי שעות רצופות. ביום השני, אחרי שסידרו רינה ותפילה כדת היום, ערכו משתה שמנים ונכבדי העדה וגדולי השרים והפקידים והאציל הגרף עם אשתו הגבירה היו בראש הקרואים וישתו כוסות של ברכה לחיי כבוד הדר מלכותם יר"ה, ולשלוש מאות עניי העיר חלקו מנות: לחם ובשר וכוסות יי"ש. גם ביום השלישי עשו כדת היום וייצאו בסך ברחובות קריה ומנגנים בכלי שיר ליוו את האורחה. מ. פושמאן.
יר"ה = ירום הודם; הרב דמתא = רב העיר.
ניקולאי השני (1918), השליט האחרון לבית רומנוב, הוכתר ביום 26 במאי 1896. את המאורע חגגו בכל רחבי האימפריה הרוסית, וגם הקהילות היהודיות השתתפו בהילולה, אבל שמחתם לא הייתה מרצון, אלא יותר מהצורך לרצות את המלכות הצוררת. הצאר החדש, כאביו אלכסנדר השלישי לפניו, היה שונא ישראל, מלבד מה שהיה שליט רשע וטיפש, שהביא אסונות ופגעים על ממלכתו ותושביה, עד שבסופו של דבר הורידו אותו מכיסאו במהפכת 1917.
תיאור החגיגה בליובאר דומה לידיעות שבאו מערים אחרות: תפילות לשלומה של מלכות, משתה לנכבדים, מתנות לאביונים, נוכחות הפקידות הגבוהה ואצילי העיר. סביר שהאציל הגרף הנזכר כאן הוא וודיצקי, אדון אדמות העיר (ראו, קובץ א'). הכתב הוא ממשפחת פושמאן; נורית שטיינמן, בדו"אל (28 באפריל 2009): מ. פושמאן הוא כמעט בוודאות הסבא שלי [מצד האם] ששמו היה מאיר. שני השמות קשורים לטחנת הקמח בעיר (ראו: קובץ א').
הצפירה", ד' בכסלו תרנ"ט, 18 בנובמבר 1898, עמ' 1284 (4)
ליובאר(פלך וואהלין).תרומת הצבא בעירנו לא עלתה ליפה בשנה זו. תחת שבשנים הקודמות נשארו כל בעלי הגורלות הגבוהים חופשיים לביתם, הנה השנה לוקחו גם בני מדרגה שנייה ושלישית. שישה אנשים שכבר עזבו את ארצנו לא באו ליום הכסה ובהתרשלות מנהלי העדה וראשיה לא מחקו אותם מרשימות הקרואים. מ. פישמאנן.
לדעתי זו כרוניקה של מ' פושמאן, והכתיב פישמאנן הוא טעות של "הבחור הזעצער", שנתחלפה לו אות ואו ביוד.
"הצפירה", א' בטבת תרס"א, 23 בדצמבר 1900, עמ' 1019 (3)
ליובאר (פ' וואהלין). הקריאה לצבא בעירנו לא עלתה ליפה בשנה זו. מפני התרשלות מנהלי העדה למחוק מרשימת הקרואים את הנפשות שמתו עוד בילדותן ולמלאות את המספר נלקחו בעלי הזכויות במקומם. אכן רבים ממשוללי הזכויות שולחו לבדיקת גופם אל עיר הפלך, והיה בהימצאם מוכשרים לעבודה יפטרו בעלי הזכויות.מ. פושמאן.
שתי הכרוניקות עוסקות במצב הגיוס לצבא בעיר ליובאר בשנים 1898 ו-1900. לעניין זה, ראו בקובץ א' שלוש כרוניקות הקשורות בשירות צבאי ועל הבעיות שגרם ליהודים. אזכיר שבמקומות רבים היה רישום לידות, שינוי כתובת, הגירה ופטירות של התושבים היהודיים לקוי ומרושל. מצב זה הביא תוצאות עגומות ל"בעלי הזכויות" שנלקחו לצבא במקום החסרים למכסה. הרישום היה באחריות הקהילה והרב "מטעם". סופר העיתון, כרבים מעמיתיו בידיעות אחרות בנושא הגיוס לצבא, מאשים אותם במחדל,
"הצפירה", כ' באב תרנ"ט, 27 ביולי 1899, עמ' 705 (3), מדור "מערי המדינה".
מעיר לובארטוב (פ' וואהלין) כותבים: בעמל החובבים ובראשם הר"מ זעלימער והרמ"ה קליינער נעשו שינויים לטוב במוסד הת"ת לטובת חינוך בני העניים שמהם תצא תורה.
ועה"ח:חברי מוסד הת"ת.
שם המקום מופיע באחת מצורותיו היידיות: לובארטוב, ובסוגריים פלך וואהלין – כדי לא להחליף בעיר בשם דומה, בפולין, בפלך לובלין.
"תלמוד תורה" (ת"ת) היה מוסד חינוכי לבני עניים מטעם הקהילה; לכן משובץ כאן המאמר ממסכת "נדרים" (פ"א): היזהרו בבני עניים שמהם תצא תורה. מסיבות שונות הזניחו רבות מהקהילות את אחזקת הת"ת והם נסמכו בעיקר על נדבנים ומתנדבים. ידיעות המשבחות נדיבים שתמכו בהקמה והפעלה של ת"ת נועדו לעודד תורמים למטרה הנעלה של חינוך בני העניים. את שיקום הת"ת בליובאר יזמה קבוצה בשם "החובבים", והכוונה ל"חובבי ציון"; בידיעות שונות בעיתונות מופיעים הציונים הצעירים כיזמים של פעילות חברתית כללית מעבר למטרה הציונית. על האנשים, מ' זעלימער1 ומ"ה קליינער, אינני יודע דבר.
"הצפירה", ה' בתמוז תר"ס,שני ביולי 1900, עמ' 569 (3)
מעירליובאר(פ' וואהלין)מהללים את המוסד ת"ת אשר כשלוש מאות חניכים בני העניים מתחנכים בו לתורה וד"א, ללימודי ש"ק ושפת המדינה והתלמידים עושים חיל בלימודם. על טוב יזכרו המנהל ה' ש. קליינער וה' גאם, המפקחים על המוסד ועל עמלם לאסוף את הכסף הדרוש לצורכי כלכלתו. י. בערנשטיין.
ר"ת: ת"ת = תלמוד תורה; ד"א = דרך ארץ; ש"ק = שפת קודש [עברית].
עברה שנה וידיעה נוספת מספרת על הצלחתו של המוסד. ראוי לציין כי ניסוח הידיעה מציין לטובה את גישתו החינוכית המודרנית, ברוח ההשכלה של תורה עם דרך ארץ (לימודי חול, עברית ורוסית). מרשים המספר של כ-300 תלמידים, המעיד על ההשקעה הכספית הגדולה במפעל, וגם על מספר העניים הגדול בעיר. גם כאן נזכר קליינער, ולפי האות הראשונה של שמו הפרטי הוא קליינער אחר מהנזכר לעיל.
כדי להרחיב בעניין הת"ת אני חוזר ומביא כאן קטע מקובץ א', המספר שכעבור חצי שנה שוב חלה הרעה במצבו של תלמוד התורה:
"המליץ", י' טבת תרס"א, ראשון בינואר 1901, עמ' 2
בליובאר (פ. וואהלין). האדונים טשעראשני ורובינשטיין נאמו נאומים, אשר עשו רושם גדול על הקהל. דיברו על אודות הת"ת אשר מצבה החומרי ברע הוא. אספו גם את התשלומים האחרונים על מניות הקולוניאלבאנק העברי. רק אחדים, ולדאבוננו מהעשירים שבעיר, לא ירצו לשלם את חובם וראוי שיתבעו מהם ע"י בי"ד.
מתוך התלונה על העשירים המפגרים בתשלומיהם למניות "אוצר התיישבות היהודים" אפשר להבין שגם לתלמוד התורה לא מיהרו לתרום.
"הצפירה", כ"ג בטבת תרס"ג, 22 בינואר 1903, עמ' 3
ליובאר (פ' וואלין). במוצש"ק ליל הרביעי של חנוכה בהיות העם פנוי מעבודת פרנסתו התאסף קהל גדול לחוג את חג המכבים. אחדים מתלמידי הת"ת דיברו מענייני דיומא ויספרו את גבורות החשמונאים. הכנסת הנשף הקדישו לטובת הת"ת.
במוצש"ק = במוצאי שבת קודש. כ"ז בכסלו תרס"ג, 27 בדצמבר 1902.
בהשפעת הציונות הייתה חנוכה למוקד של פעילות לאומית וחברתית והזדמנות נאותה לאוסף תרומות למטרות ציבוריות. במקרה זה לטובת הת"ת, דבר החוזר ומעיד על תלותו של המוסד בתרומות ובנדבות.
"הצפירה", י"ד בחשוון תרס"ד, רביעי בנובמבר 1903, עמ' 2
ליברטוב (פ' וואהלין). מודיע י. קנטר: הת"ת בעירנו, שהצטיין בסדריו הטובים ובתועלת המרובה שהביא, החל לרדת מטה מטה בימים האחרונים הודות לזה שחסידי הרבי מש.2 יסדו "ישיבה" וראשית עבודתם להתחרות בת"ת ולהשתדל שייפול למשואות בכל האמצעים הכשרים והבלתי כשרים.
לא עבר זמן רב ושוב עמד הת"ת בפני משבר, והפעם בגלל תחרות מצד ישיבה חסידית. אפשר שמעבר לרצון לכבוש להם עמדת כוח בעיירה, מצאו החסידים עניין לנגח בו את הציונים, שכאמור בקטעים הקודמים תמכו בת"ת.
"הצפירה", ט' בטבת תר"ס, 11 בדצמבר 1899, עמ' 1150 (4)
חותמי "ספר השנה" ישיגוהו: בליובאר פ' וואהלין: בבית ה' מ. פ . פושמאן.
"הצפירה", כ"ו בשבט תרס"ב, שלישי בפברואר 1902, עמ' 72 (4)
החתומים החדשים על "ספר השנה" יקבלוהו [...] ליובאר (פ' וואלין), ה' מ. פושמאן.
פרטים ממודעות של עיתון "הצפירה" על חלוקת "ספר השנה" שלו לחותמים, בשנים 1899, 1902. מצוינים המקומות והסוכנים שאצלם יקבלו החותמים את הספר. הסוכן בליובאר הוא מיודענו מאיר פושמן.
ב"הצפירה", נדפסו תשובות לקוראים בכתב רש"י.
"הצפירה", כ"ב בתמוז תר"ס, 19 ביולי 1900, עמ' 630 (4),
לה' באקשט בל'. בשאלה זו (ע"ד ד"ר ח' מחו"ל) מחמירים ואוסרים.
יתכן שהכוונה לבן-ציון באקשט בליובאר, החתום על שתי כתבות ב"הצפירה" בענייני העיר (ראו בקובץ א'). מה שמחזק השערה זו היא העובדה שהשואל מצוין בשם משפחתו המלא. בדרך כלל היה שמו של הפונה למדור "שאלות ותשובות" נכתב בקיצור או בר"ת או בפסבדונים או בשיוך ל"יצירה" ששלח למערכת. לא ברור מה השאלה ועל מי או על מה מדובר בה.
"הצפירה", ב' באב תרס"ג, 26 ביולי 1903, עמ' 4
להד"ף בליוב'. ישקול למטרפסיה בדרך אגב.
מנוסח התשובה יש להבין שהמערכת חשבה שמוטב לא לפרסם את מה ששלח לה הקורא.
"הצפירה", ח' באייר תר"ס, שביעי במאי 1900, עמ' 389 (3)
נאסף פה למען הרעבים [...] ליובאר (פ' וואהלין) ע"י י. ליבערמאן 8 רו"כ
אותו זמן שרר רעב נורא באזור בסרביה. יהודים רבים תרמו למען הרעבים, באמצעות מערכות העיתונים היהודיים. לא די היה בתרומות אלה, והעיתונים פרסמו רשימות של שמות הנדבנים כדי לעודד את ההתרמה. כאן מובא פרט מרשימה כזו, המזכיר נדבה מאנשי ליובאר.
"הצפירה", י' בתמוז תרס"ג, חמישי ביולי 1903, עמ' 3
ע"י צעירי לואבר מבאראנווקא 2 רו"כ.
פרט מרשימת תרומות למען נפגעי הפוגרום בקישינוב.
"הצפירה", י"א באייר תרס"ב, 18 במאי 1902, עמ' 399 (3)
ליובאר (וואלין). ה' גאטטעסמאן וה' פארמאן השתדלו ויאספו מנדיבי הלב כשבע מאות רו"כ לצורכי ביה"ח שנסגר זה שנים אחדות מפאת חסרון עסקנים ואנשי מעשה, ובקרוב יפתח הבית לטובת חולים עניים. (מ. פושמאן).
אפשר שהנדיב גוטסמן הנזכר בידיעה הוא מבעלי טחנת הקמח בעיירה (ראו, קובץ ראשון). גם פה יתכן ויש טעות דפוס וצ"ל פאשמאן במקום פארמאן (שוב בגלל תיבת הסדר שבה אות ריש ואות שין סמוכות זו לזו).
"הצפירה", כ"ט בתשרי תרס"א, 22 באוקטובר 1900, עמ' 3
ליובאר (פ' וואלין).פה קרה האסון הזה: ילדה בת שלוש שנים, שהייתה לבדה בחדר, עלתה על השולחן אשר מנורת נפט בוערת עמדה עליו ותהפוך המנורה על פניה וכרגע אחזה האז בבגדי הילדה. לקול צעקתה חרדה האם שהייתה בחדר השני ומרוב מבוכתה לקחתה על זרועותיה ותיגע האש גם בבגדי האם. בין כה נגלה החיזיון האיום לעוברים בחוץ ששמעו צווחת שתי הנפשות האחוזות באש וימהרו לעזרתן ויצילון מכיליון שריפה. לדברי הרופאים יש תקווה לאם כי תרפא מפצעיה וחיי הילדה בסכנה. מכאן אזהרה להורים לבלתי השאר את ילדיהם לבדם בחדר. מ. פושמאן
שריפות הרסניות וקטלניות היו מקרה נפוץ במושבות ישראל ברו"פ (ראו: קובץ א'). אש הפורצת בגלל טעות אנוש הייתה מקרה אסון שחזר על עצמו פעמים רבות. לכן טרחה המערכת להוסיף אזהרה להורים שלא יפקירו את ילדיהם, ואפשר שזו הייתה גם הסיבה שהדפיסו את הידיעה הקשה הזו.
מעובד לפי המאמר "ליובאר", מאת א' אבי-מנחם, "ילקוט ווהלין", כרך ב', חוברת ט"ז,עמ' 45.
ליובאר. ליובאר הייתה אחת העיירות היהודיות העתיקות בווהלין, יישוב יהודי התפתח בה כבר לפני דורות רבים. על כך מעידות המצבות העתיקות שבבית העלמין, קורות ימי מרד חמילניצקי ותעודות היסטוריות אחרות. לפי "ברוקהאוז-עפרון"3 התרוקנה העיירה בשנת 1699 מיהודיה שפוזרו והוגלו וכפי הנראה נפלו מהם רבים. רק בשנת 1703 חזרו לעיירה שבעה יהודים מבניה והחלו לבנות את המקום מחדש. בימים רחוקים נמצאה ליובאר בשטח שלטונה של העיר קרמניץ. כשנתבעו יהודי ליובאר על ידי שליטה של קרמניץ לפרוע מסים בעד השנים 1703-1699, הזמן שבו נעדרו מן העיירה, הגיש היהודי המקומי פנחס בן שמואל הודעה על כך שבתקופה המדוברת לא נמצאו כלל יהודים וקתולים במקום, מפני שברחו עם רכושם מפני האויב ושהם לא חזרו ויתכן שכבר אינם בחיים. עוד הסביר המודיע שמעט החוזרים הם דלים ועניים ואין ביכולתם לשלם את מסיהם עתה ובוודאי לא בעד תקופת העבר. תשובת הרשות לא נשמרה. לפי מסמכים, בשנת 1705 נמצאו בליובאר 405 משלמי מסים (800 נפש בקירוב).
בתקופת השלטון הפולני הייתה ליובאר שייכת למחוז קרמניץ. תחת השלטון הרוסי (בעקבות חלוקת פולין) סופחה למחוז זווהיל. בעבר נחשבה קהילת ליובאר מבחינה ארגונית כמרכז לעיירות ולכפרים שבסביבתה. עם סיפוח יהודי העיירה אוסטרופול החדשה (ראשית המאה ה-18) למניין התושבים גדל מספר היהודים. ב-1847 נמנו בעיירה 3770 יהודים. ב-1897 עלה מספרם עד 5435, מכלל אוכלוסיה בת 12,507.
יהודי ליובאר היו דתיים ושומרי מסורת, לחסידות הייתה השפעה רבה בעיירה והיו בה חסידים רבים שהשתייכו לכמה שושלות. בעיירה היו בתי תפילה לרוב.החשוב ביניהם היה "הקלויז החב"די".
בראשית המאה ה-20 היה המסחר מפותח בידי היהודים. ערנות פוליטית הורגשה בקרב הנוער היהודי שרובו נתפס לציונות. הסופר יעקב רבינוביץ', שביקר בעיירה ושהה בה, מסר רשמים מעניינים מחיי היהודים ותנועות הנוער המפותח שם (טיפוסים וחוויות, "יודל טרוקר" ועוד בספרו "נווה קיץ").4
בשנת 1920 עברה ליובאר לשלטון הסובייטי. חיי הקהילה ירדו, רבים היגרו מהעיירה. אחרי פלישת הנאצים (1940) נרצחו יהודי המקום, כמעט כולם.
The Encyclopedia ofJewish Life before and during the Holocaust
Shmuel Spector (ed.), Published by “Yad-Vashem” (Jerusalem) & New York University press, 2001, vol. 2, p. 750.
LUBAR. Zhitomir dis. Ukraine. Jewish settlement commenced in the early 17th century. The community suffered in the Khmelnicki massacres of 1649-1648. The Jews returned afterwards in small number. In the 18th century Jews numbered 408 and in 1897 their population reached 6111 (total 12507). A Hebrew elementary school and a loan fund operated until WWI. In May 1920,
During the civil war, Red Army units staged a Pogrom against the Jews. A Jewish local council (Soviet) with deliberations in Yiddish opened in 1920s along with a Yiddish-language elementary school and kindergarten and a savings and loan fund for Jewish artisans. The Jewish population dropped to 1857 in 1939. German army captured Lyubar in 8th July 1941. On 13th September 1199 Jews were murdered at a sandlot outside the town. Another 200 skilled workers who had been spared were executed in the same place in October 1941.Among those murdered were dozens of Jews from neighboring towns.
באתר www.korets.org.il, נזכרת:
נודלמן גיטליה, בת אהרון, תופרת, ילידת ליובאר, 1888
מודעות נישואין של יוצאי ליובאר
"דבר", 26 ביוני 1928, עמ' 3
"דבר", חמישי בפברואר 1953, עמ'3
*כל התאריכים המצוינים בקובץ הם לפי הלוח הגרגוריאני.
-----------------------------------------------------------------------------------------------------------------------