Text Size
שבת 29 אפריל 2017

בית הסרט העברי

סיפור של משה רוזנברג והסרט הציוני, 1911, ממנהיגי התנועה הציונית בבריטניה שחבר לחזון הקינמטוגרף של אברהם נויפלד כמנוף תעמולה ובמטרת קידום מכירת מניות "אוצר התיישבות היהודים" שהתחבב על נשיא ההסתדרות הציונית העולמית - הרצל.

בדברי ימי הקולנוע הישראלי שמורה זכות ראשונים למשה רוזנברג, יהודי אדוק, איש עסקים אמיד, פעיל ציוני וציבורי נלהב ותעמלן נמרץ, תלמיד שקדן של אמנות הסרט הצעירה בזמנו, שביוזמתו ובכספו יצר את הסרט הציוני הראשון בארץ-ישראל, ברוב כישרון ואהבת הארץ.

א. הבה ונשתמש בו

סיפורו של הסרט הציוני מתחיל ב-1899. אז הציע הסטודנט אברהם נויפלד להקים מערך אור-קולי משולש, מורכב מפנס קסם, פונוגרף וקינמטוגרף, לתעמולה ולקידום מכירת מניות "אוצר התיישבות היהודים", הבנק של התנועה הציונית.[1] הרצל, נשיא ההסתדרות הציונית העולמית, עיתונאי ותיק ומנוסה, ששאף לשלב את אמצעי תקשורת ההמונים המודרניים בתעמולה הציונית, קיבל את ההצעה ברצון והחליט להתחיל את ביצועה בהפקת סרט. ב-4 באוקטובר 1900, שלח הרצל מכתב לעסקנים הציוניים בגולה ובו הודיע על הפקת סרט שיראה את המושבות היהודיות בארץ-ישראל ותוצרתן. הוא ציין לשבח את הכוח התעמולתי של המדיום החדש: הצגת תצלומים חיים מהמושבות היהודיות בארץ-ישראל, מלווה הרצאה מבארת, תפיח רוח רעננה בתעמולה שלנו. אין ספק שהקינמטוגרף שייך לבית הנשק של אמצעי התעמולה המודרניים ביותר, ועתה, הבה ונשתמש בו.[2]

הועד הפועל הציוני בוינה קנה מצלמת סרטים ושלח אותה לארץ. כשנה וחצי ניסו אנשים שונים ליצור את הסרט ולא עלה בידם. בחודש יוני 1902, פקד הרצל להחזיר את המצלמה לוינה, אחרי שלא הצליח לקבל צילומים ראויים לשימוש. [3] תשע שנים חלפו עד שסרט ציוני אחר צולם בארץ-ישראל.

ב.רוזנברג

משה (Murray) רוזנברג נולד ב-1868, באנגליה, בעיר ניו-קסל און-טיין.[4] אביו יוסף, נציגו העיסקי של משה מונטיפיורי[5] בעירו, היה פעיל בתנועת "חובבי ציון" וגזברה במקום. ממנו ירש בנו את חיבת ציון ויישוב ארץ-ישראל. רוזנברג הצעיר גדל כיהודי אדוק שידע לזווג את המסורת עם הרוח המודרנית של תקופתו. הוא למד ב- “Science and Art School”. כשבגר פנה לעולם העסקים והצליח כסוחר ועוסק בנדל"ן. רוזנברג היה ממנהיגי התנועה הציונית והקהילה היהודית בבריטניה ונודע כתעמלן נמרץ. גם כשעלה לארץ (1921) המשיך בפעילות ציבורית והתמסר לגאולת הקרקע ובניין הארץ. בין קניותיו הידועות היו שכונת "כרם אברהם" בירושלים ו"קברי המכבים" במודיעין. היה ממקימי בית הכנסת "ישורון" בירושלים, רכש את הקרקע שעליה נבנה "היכל שלמה", מייסד וגיזבר של החברה למען ילדים משותקים בארץ, מראשוני בוני תל-אביב, ממקימי "האוניברסיטה העברית בירושלים", יצואן של תוצרת הארץ לאנגליה, ועוד. נפטר בשנת 1966, שבע ימים ומעשים טובים למען עתיד עמו בארץ-ישראל.

ג. הקסם שבפנס הקסם

כתעמלן ציוני בבריטניה התעניין רוזנברג בכוח התעמולתי של פנס הקסם, מכשיר שיצא לו שם טוב כיעיל בהפצת רעיונות ודעות ושציוני הממלכה המאוחדת הרבו להשתמש בו. בכתבה על מפגש ציוני במנצ'סטר ב-1900, מצוינת השפעתו של פנס הקסם על הצופים: אז תיאר ד"ר הÄירÀשÑ[6] את העבודה הנעשית במושבות השונות שהוקמו בארץ-ישראל, ותמונותיהן הוטלו על המרקע על ידי פנס חזק, שהושאל באדיבותו של מר אוברי פרנקס. בין המושבות שנראו היו מקווה­-ישראל, ראשון-לציון (במראות היקב וכו'), ואדי אל-חנין [נס ציונה], עקרון [מזכרת בתיה], קסטינה [באר טוביה], חדרה, זיכרון יעקב, ראש פינה, גן שמואל [האחוזה], וכו'. עוד הוצג מראה כללי של ירושלים. הקרנת התמונות הייתה מצוינת, ותיאורו המפורט של ד"ר הירש את המושבות השונות הופסק תדיר במחיאות כפיים נלהבות.[7]

הכומר האנגליקני ג'יימס ניל (B.J. Neil) היה גוי אוהד ציונות שהתמחה בהצגות כאלה. ידועות הצגות פנס הקסם שלו בקונגרס הציוני הרביעי בלונדון (אוגוסט, 1900): רברנד ג'יימס ניל, לשעבר הכומר בבית הבישוף של ירושלים, הרצה על הארץ הקדושה ואייר את דבריו בתצלומים יפים. רברנד סמיואל ווילקינסון,[8] מ"המיסיון אל היהודים" הציג שקופיות. פגישות כאלה התקיימו פעמיים ביום ומשכו קהל גדול[9]. גם סופר "הצפירה" בקונגרס הודיע (24 באוגוסט 1900, ע' 2): אח"כ הראה האנגלי James Neil את התמונות של א"י אשר באולם הזה ויבארן אחת לאחת ויעביר לעיני הרואים תמונות רבות ממקומות שונים בא"י על הבד המואר בפנסים חשמליים. ניל שימש בכנסיה בירושלים, היה ראש המיסיון האנגליקני שם (1871-1874) וחיבר (1876) ספר "נבואי" בשם ,Palestine Repeopled על התגשמות חזון הגאולה של נביאי ישראל ושיבת ציון בימינו, כמובן בתנאי שעם ישראל יכיר בנצרות כדת האמת. ניל נזכר כמקור לשקופיות מנופי הארץ גם במכתבי גבריאל מאייר, עסקן ציוני מארצות הברית, לועד הפועל הציוני. נויפלד הזכיר את שמו במכתב ששלח לבודנהיימר לקראת הקונגרס הרביעי,[10] וכן במאמר על חיבורים מדעיים על ארץ-ישראל,[11] שם הזכיר את מופע השקופיות של ניל בקונגרס הרביעי כהצגה נכונה של המציאות וכשיטת תעמולה מומלצת. רוזנברג שהכיר היטב את ניל חזה בהצגות שערך. ובאוטוביוגרפיה שלו הוא משבח מאוד את יעילות השקופיות הללו בתעמולה הציונית ומציין את השפעתן עליו: הרצאות פנס הקסם של כהן הדת הנוצרי ג'יימס ניל הצליחו הצלחה גדולה. מכל שכונות לונדון באו לראות את תמונותיו. הוא ביקר בארץ הקודש כמה פעמים, והאמין באמונה שלימה בנבואות התנ"ך. ברשותו נמצא אוסף גדול מאוד של שקופיות פנס קסם, שידע להטעימנו את טעמן הטוב ודברי הלוואי שלו היו מחנכים ביותר. נראה לי שהתצלומים שלו הם שלראשונה עוררו בי את הרצון לצלם כמוהו כשאסע לארץ-ישראל.[12] רוזנברג היה צלם חובב ובזיכרונותיו כתב: התחלתי בתחביב זה בבאזל בזמן הקונגרס הציוני השלישי.[13] שם, לדבריו, צילם כמה אישים ציונים.

ד. הרי אין טוב מהסרטים

בקונגרס הרביעי בלונדון פגש רוזנברג את הרצל. שיחתו עם מנהיג התנועה והצגות פנס הקסם של ניל הניעו אותו לצלם לתעמולה הציונית: פגישתי בהרצל ודבריו המעודדים הביאו אותי להחלטה לנסוע לביקור בארץ, בעוד שהצגות פנס הקסם של ידידנו הטוב, הרברנד ג'יימס ניל, כה הקסימו אותי עד שהתאוויתי להכין תצלומים משלי ולהגיש הרצאות פנס קסם בעצמי.[14] ב-1904 נסע רוזנברג לביקור ראשון בארץ וצילם בה תמונות נחות. יש מקום לסברה כי רוזנברג, ממנהיגי ציוני בריטניה, ציר לקונגרסים, חבר בועדת ההתיישבות של ההסתדרות הציונית ומודעו של הרצל, קיבל גם הוא את הודעתו של המנהיג על היוזמה לצלם סרט תעמולה ציוני בארץ-ישראל והתרשם ממנה, אבל אין על כך עדות בכתב. מכל מקום, כאדם משכיל ואיש מעשה ובכוח התרשמותו מסגולתן התעמולתית של התמונות המוקרנות הנחות החל רוזנברג להתעניין גם בעולם התמונות הנעות. ב-1910 קיבל על עצמו לנהל שני תיאטראות בלונדון, מהסוג שהציע מקרני הצצה של סינמה באכסדרת הכניסה. מוסדות אלה לא זכו להצלחה וגרמו הפסד ממון לבעליהם. כיון שכך, נתבקש רוזנברג למצוא קונה או חוכר שיעלה אותם על מסלול רווחי. קשה היה למצוא בעלן לעסק המפסיד ורוזנברג נאלץ לטפל בו לבדו.[15] דרך ניהול בתי הסינמה והמגעים לרכישת סרטים להצגה התחיל רוזנברג להכיר את הקולנוע: הסינמה הייתה אז בינקותה, [---] הרעיון היה להראות אנשים הולכים על הבד [---][16] למאורעות אלה הייתה השפעה עצומה על עתידי. התחלתי להתעניין בחברה Warwick Film Trading Company.[17] בחזית בתי הראינוע שלהם נהגו להציב את כדור הארץ ועליו כתובה הסיסמה "אנו מעבירים את העולם לפניך", סמל ומופת לחברה.[18] להתעניינותו בסינמה הייתה תכלית ברורה, רוזנברג ראה בה מכשיר ממדרגה ראשונה לתעמולה הציונית: הרי אין טוב מהסרטים לתפוס את מקום התמונות הנחות שנהגתי להשתמש בהן לתעמולה. ואכן, צדקתי.[19] רוזנברג, שהיה איש יסודי, החליט להתאמן בהסרטה לפני שייצא לארץ: חינוכי הפילמאי היה גורם רב חשיבות בחיינו. התמקצעתי בשימוש במצלמת "פאטה" שלי, הטובה מסוגה. נהגתי ללכת לצלם בברוקלנד, מקום שכלי תעופה עלו וירדו בו, בחוצות לונדון קלטה מצלמתי סצינות רחוב, וכן בכיכר טרפלגר ובטקס חילוף המשמרות. בעומדי על מדרגות האדמירליות הצלחתי לצלם סרט מצוין של המלך ג'ורג' החמישי והמלכה מרי בדרכם לטקס ההכתרה. סרט זה הוצג עוד באותו ערב בבתי הסינמה ונחשב לטוב מכל הסרטות ההכתרה.[20]

באפריל 1911 הגיע רוזנברג לארץ עם אשתו הילדה, מצלמת ה"פאטה" שלו וחמשת אלפים רגל נגטיב, ולפי תכנית עבודה מדויקת וברוב כישרון הצליח להגשים את חלום הסרט הציוני. בהתלהבות חלוצית קרא לסרטו בשם The First Film of Palestine, והקדיש אותו לזכר מנהיגו הדגול הרצל. הסרט הוצג בהצלחה רבה בפני באי הקונגרס הציוני העשירי (באזל, 15-9 באוגוסט 1911)[21]. כך גם לפי העיתון הירושלמי "מוריה": [...] לפני הצירים העריכו על הבד תמונות סינמוטוגרפיות מחיי היהודים בארץ-ישראל והתמונות עוררו "התלהבות ותרועת רצון מצד הנאספים וקריאת הידד" "ובייחוד הריע הקהל כשנראתה על הבד תמונת הפרופסור שץ"[21א'].

כתב של עיתון יהודי באוסטרליה הוסיף פרטים על הצגת הסרט בקונגרס:

At the tenth Zionist Congress […] One of the most interesting and novel features of the Congress was the display of life in Palestine by means of the cinematograph, from photographs taken on his second visit to Palestine this year by Mr. Murray Rosenberg, Late hon. secretary of the E.Z.E. Vividly portrayed, one seems to stand in reality by the wailing wall, watching the world-wide types of our brethren in their curious garbs engrossed in prayer. The sight of the Jewish colonists, with their ploughs, tilling, for the first time for centuries the land of our fathers, evoked much enthusiasm and applause. The procession from the synagogue to the tomb of Rabbi Meir Baal Ness presented a unique spectacle.[23א]

רוזנברג הציע את הסרט לקרן הקיימת לישראל כדי שתשתמש בו. אבל משם ענו לו שבשלב זה הוחלט לעבוד בפנס הקסם, וכי רק עם הצלחת מערך שקופיות-נאומים מתוכנן ישקלו לעבור לסרטים.

התעמולה באמצעות עזרי המחשה: אמצעי מחבר אחד בין התעמולה הכתובה לתעמולה המדוברת יהיה הניסוי הבא שלנו, בהצגת ש ק ו פ י ו ת. אלה ימחישו את נכסי הקרן הקיימת, את החיים בארץ-ישראל, בעיר ובכפר, ובזה יעוררו עניין בשכבות רחבות בעם. אחד הנואמים הטובים ביותר שלנו כתב נאום מלווה לסדרת שקופיות, ולרגל הקונגרס יציג אותו בציבור לראשונה. הנאום יודפס ויועמד לרשות אנשינו, כך שכל פעילינו יוכלו, בכל עת, לשאת נאומים מאלפים באמצעות שקופיות. אם ניסוי זה יוכיח את עצמו, ובזה אין לנו ספק, נעבור להקרנת ת מ ו נ ו ת ח י ו ת (תיאורים קינמטוגרפיים) [ההדגשות במקור].[23]

אחרי שהמוסד הלאומי דחה אותו, יזם רוזנברג עצמו הצגות של הסרט. ידיעה בעיתון מספרת על הצגה באסיפה ציונית בלידס[24].

הסרט הוקרן גם בלונדון, בתערוכת תוצרת "בצלאל", 1912: ביום ב' וביום ג' בשבוע הבא תפתח התערוכה של בצלאל ושל ביה"ס לבנות הירושלמי לאולינה דה רוטשילד. התערוכה תהיה באולמי פורטמן, ומחיר הכניסה לשעה הראשונה שני שילינג וחצי, ואחרי כן שילינג אחד. הגברת טשרל רוטשילד תפתח את התערוכה ביום הראשון והגברת סמואל ביום השני. רחוב שלם בתבנית רחוב ירושלמי יוצג ושמה ימכרו את כל החפצים הנעשים ע"י בצלאל וע"י בנות בית הספר הירושלמי. בתערוכה הזאת יוצג חיזיון עברי ע"י תלמידי הת"ת העברי הלונדוני. מר רוזינברג יראה לקהל ע"י ראי-הנוע תמונות מחיי א"י ומעבודת בצלאל. התזמורת של מר אלפרד די רוטשילד תנגן במשך התערוכה.[1] הצגה זו הובאה כהוכחה אחת לטענות היהודים מול עלילות דברים של הערבים, בדיוני ועדת חקירה לעניין פרשת הכותל המערבי (1930)[25] כנראה שהוקרן גם במנצ'סטר ועוד ערים בבריטניה, עד 1918.[26] באוטוביוגרפיה שלו סיפר רוזנברג שהפיץ את הסרט בדרום-אפריקה, ארצות הברית, רוסיה, הולנד וגרמניה על-ידי חברת הסרטים Warwick [27].

כרוניקה ב"הזמן", עיתון עברי שיצא בפולין , 19 בדצמבר 1911 , מוסרת על הקרנת הפרק " בצלאל " בוילנה: עד תמונות מבית הספר " בצלאל ". בשלושת הימים מ- 57 בדצמבר ( ב ', ג ' ו - ד ' בשבוע זה) יראו פה בתיאטרון הקינימאטוגראפי ציורי מחזות מחיי בית הספר " בצלאל " שבירושלים . הציורים המוצגים הם : " ביאת האורחים ", " הפרופסור ש " ץ מקדם פני אורחים בפתח בית הספר ", " בית מלאכת היריעות ; הנערות בשעת עבודתן ", " ביקור שאר בתי המלאכה ", " יהודי תימן עוסקים במלאכת פיתוחים ", " מחלקת השרטוט על פי מראה עיניים ", בית מלאכת עץ זית ", בית מלאכת ברזל ומיני מתכות אחרות ", בית מלאכת רקמה ", " לשכת הפרופסור ש " ץ ", " המוזיאון של בצלאל ", " חגיגה לכבוד הפרופסור ש " ץ ", " יציאת האורחים , מבקרי בית הספר בצלאל ", " הפרופסור ש " ץ מלווה את האורחים ,, " צורת ירושלים בזמן הזה ". ידיעה אחרת ב-"הזמן", 22 בדצמבר 1911, ע '1, מוסרת על הצגה בווארשה של פרק "בצלאל" שבסרט: הקינימאטוגראף "אילוזיה" שהוצגו בו לפני ימים אחדים מחזות מבית הספר: בצלאל "נסגר ע"י האדמיניסטרציה.

קודם לכן, מספר "הזמן", 18 בדצמבר 1912, ע' 3, על הצגת פרקים מהסרט בנשף ציוני בסנט-פטרבורג, רוסיה, ומוסיף מידע על שילוב ההקרנה בתכנית הכללית של האירוע: בנשף הציוני ניגן קיסילהוף "דעם רבינ'ס ניגון" [ניגונו של הרבי] ועוד שירי עם, חוץ מזה הראו בקינימאטוגראף תמונות יהודיות: "מגדל דוד", "הכותל המערבי", "בצלאל". למראה תמונתו של הפרופסור ש"ץ על הבד מחאו כף כל הנאספים. היו גם מחולות מזרחיות. הנשף לא הצטיין בהידור חיצוני והפרוגראמה לא נתמלאה כראוי, ובכ"ז היה מלבב ויהודי. ידיעה אחרת מארצות הברית, המדברת בעד עצמה, באה בעיתון מקצועי:

“The Motion Picture World”, Vol. 11, Jan-Mar 1912, p. 286

ZIONIST MOVEMENT PICTURED

At the Park Theater in Brooklyn on Sunday morning next, the proprietor, Mr. L. Germaine, is giving an exhibition of special interest to the Hebrews of the locality and to the children of their Sabbath Schools. The nature of the entertainment will be in the interest of the Palestine Art Institute, “Bezalel”. The films used on the occasion are privet property, making the exhibition a unique one. They are the same films as those used on the occasion of the last Zionist Congress at Basle, showing the latest development of Jewish effort in the Holy Land. Biblical motion pictures will also be exhibited, the management of this most superior house desiring to make this event one of many of an especial character, each one educational in its own particular sphere.

בגרסה אחת של הסרט יש כתובת המתייחסת ל"מלחמת השפות" שפרצה בשנת 1913. ב-1930 הוצג הסרט בפני "ועדת הכותל המערבי" שדנה בתלונת הערבים כי דברי היהודים על הקשר שלהם לכותל אינם אלא מזימה ציונית שנועדה לנשל את הערבים מזכויותיהם במקום הקדוש למוסלמים בלבד. אחת מטענות הערבים הייתה כי אין ליהודים רשות לשים ספסלים במקום כדי לשבת עליהם. הסרט הוצג כדי להזים טענה זו.[28] זמן לא רב לאחר הפקת הסרט סיים רוזנברג את פעולתו הפילמאית הקצרה.[29] בכל זאת נראה שלפעולתו הייתה השפעה על המשך הסרטות התעמולה הציונית. סברה היא שנוח סוקולובסקי, ציר מרוסיה לקונגרס העשירי, צפה שם בסרטו של רוזנברג, ואפשר שבהשפעתו הפיק ב-1913 את הסרט הציוני "חיי היהודים בארץ-ישראל",[30] שבמשך שנים הוקרן בהצלחה רבה בתפוצות ישראל. יש לציין שעבודתם של רוזנברג וסוקולובסקי בארץ, ובייחוד בבית הספר לאמנות "בצלאל", חיזקו את אלה ממורי המוסד שביקשו להקים בארץ "חרושת של ראינוע"[31] והיו מעורר להחלטתו של יעקב בן-דוב[32] להקדיש את חייו לסרט הארץ-ישראלי.

ה. עברית שפתנו

את הסרט צילם רוזנברג ברחבי הארץ, אחוז ניכר ממנו בירושלים. הוא צולם קטעים קטעים, אחד לכל נושא, בסגנון סוגת ה-Travelogue. למעשה היה כל אחד מהם סרטון נפרד. מקטעים אלה נבנו "תכניות הצגה" שונות, לפי דרישות האירוע והמקום שבו נועדו להיות מוקרנים. לא דמתה הצגה בפני ציוני לידס לזו של קהל יהודי פרטוריה. פרקטיקה זו הייתה מקובלת בתעשיית הסרטים דאז ורוזנברג נהג לפיה. נוהג אחר מקובל אז היה שימוש משני בקטע המתאר אירוע אקטואלי מסוים, המשייך אותו לזמן אחר מזה שבו צולם. כך עשה רוזנברג בקטע "תהלוכת בתי הספר העבריים בירושלים בראשות דוד ילין" שצולם בשנת 1911. בשנת 1913 פרצה ביישוב ובתנועה הציונית "מלחמת השפות", על רקע התביעה ללמד בעברית ולא בשפות זרות. כדי להשתמש בקטע התהלוכה לתעמולה למען העברית הדביק רוזנברג בראשו את הכותרת: "הפגנה למען העברית. עברית שפתנו". ממחנך הצועד בראש תלמידי ירושלים בחג הפסח היה ילין, מראשי תומכי העברית, למנהיג הפגנה נגד חסידי הלע"ז, בראש מחנה תלמידים עבריים בירושלים.

ו. המלצה לקנייה

בצילומי הסרט הראה רוזנברג מידה רבה של חוש אמנותי, עין בוחנת וניצנים ראשונים של המשכיות ובימוי. כך למשל, לא הציב את מצלמתו על קו האמצע של המסגרת, כאילו צילם מול בימת תיאטרון, כפי שנעשה אז בסרטים רבים, אלא כיון אותה בזווית חדה שתרמה הרבה לדינאמיות בתמונה. דוגמה נאה אחת היא בקטע "כרם אברהם". למשל, הסצנות "גב' רוזנברג מגיעה לשער החווה ומתקבלת על-ידי המנהל מר דאן" ו"תלמידות בית הספר אוולינה דה-רוטשילד יוצאות עם מורתן מהחווה". אלמנט אחר בסרט הוא הצילומים בתנועה פנורמית. הם נעשו ביד בוטחת ותנועה חלקה, ולא הסתפקו בהצגה סטטית של נתונים אלא הצליחו להדגיש את ההתרחשות שבמסגרת התמונה. דוגמה לכך היא עמדת המצלמה בסצנה "תהלוכת תלמידי בתי הספר העבריים בירושלים בראשות מוריהם עוברים לפני דוד ילין", "שער יפו" או "המחצבה בכרם אברהם". רוזנברג לא השתמש בתקריבים, אבל על-ידי העמדה מושכלת של המצלמה ידע להתמקד בדמויות מרכזיות ולהבליט את הפונקציה שלהם. כמו, המחנך דוד ילין, יהודי בטלית ושטריימל מתפלל מול הכותל או צייר עברי צעיר ב"בצלאל". בכמה קטעים ניכר רצון להעביר את המסר דרך המשכיות בין הסצנות. כך למשל בקטעים "כרם אברהם", "הכותל המערבי" ובייחוד "בצלאל". לפי האוטוביוגרפיה של רוזנברג צולם הקטע על בית הספר לאמנות ואומנות בעצה אחת עם מייסדו ומנהלו הפרופ' בוריס שץ,[33] שנזקק מאוד לפרסומת לתוצרת "בצלאל". שץ העריך הרבה את אמנות הקולנוע וראה בביקורו של רוזנברג בירושלים הזדמנות ליצור את מה שהיום היינו מכנים "תשדיר פרסומת". לא ידוע מי מהם אחראי לתוכן הסרט, אך ברור שנעשה כאן ניסיון ליצור חיבור "סיפורי" בין הסצנות ולא רק שותפות נושאית. הקטע נפתח בהצגה מבוימת היטב של שתי קבוצות תיירים המגיעות לביקור ב"בצלאל", אחת רכובה על גמלים והאחרת באה בכרכרה. לקראתם יוצא הפרופסור שץ, בבגדי הלבן האקזוטיים שלו, ובמחווה תיאטרלית מזמין אותם להיכנס. האורחים עוברים במחלקות השונות, בפניהם מוצגת תוצרת התלמידים ובתי המלאכה. דמותו הפוטוגנית והבוהמית של שץ המסביר להם על פעולת המוסד מלווה אותם לאורך הסרטון. בהמשך מגיעים למוזיאון שיסד שץ, לגן הפסלים וכמובן לביקור אצל מרכבת השר משה מונטיפיורי. אחר כך מוזמנים האורחים ליטול חלק בחגיגת מורי ותלמידי המוסד, שם מנגנת התזמורת, יעקב בן-דוב המורה לצילום מצלם את האירוע, ספורטאי מראה גבורות על המקבילים, החניכים נושאים את הפרופסור על כתפיהם והשמחה רבה. בקריינות שכתב רוזנברג לסצנה זו הוא מדבר על חיבור המסורת היהודית לעולם המודרני, ממש לפי האידיאל שביסוד "בצלאל". בגמר הביקור, שוב הצגה, האורחים יורדים במדרגות מכיוון דלת היציאה ומציגים למצלמה את חפצי האמנות שקנו. ליד הדלת עומדים שני שומרים, האחד בבגדי צ'רקס, "קולפאק" על ראשו ופגיון בחגורתו, האחר במדי "קוואס" תורכי. ביניהם מופיע שץ הנפרד מאורחיו, וכשאלה נעלמו מהתמונה הוא מנופף בכובעו הטרופי ובמחווה "אמנותית" מסתובב, נכנס בדלת וזו נסגרת אחריו בתנועה דרמתית. יחי הרושם! ואכן זו הייתה המטרה, להרשים את הצופים היהודיים בגולה כדי שיקנו את תוצרת "בצלאל". אין ספק שבקטע זה ניכרת השאיפה להכניס את השתלשלות המאורעות ברצף כרונולוגי במסגרת סיפור על ביקור תיירים בבית הספר, ובימוי ראשוני המתרכז בהנחיית האורחים לשחק מול המצלמה את התפעלותם מתוצרת המקום והצלחת תלמידיו. אחת מהם הייתה הגברת רוזנברג שהופיעה גם בקטעים אחרים שצולמו בירושלים.

ז. אל מול המצלמה שלי

רוזנברג ביקש לשנן לצופיו את הרעיון הציוני. עושי התמונות הציוניות השתמשו בתמונות ההווה כדי להעלות את חזיון העתיד. הכוונה הייתה שקהל היעד של התעמולה הציונית, המון היהודים המלומד בייסורי הגולה, יתפוס את התמונה כהמחשה עכשווית של עתיד אידיאלי, הוכחה של "רואים בעין" כי יש תקווה לגאולה. לכן הראה רוזנברג בצילומיו את הפנים היפות של מפעל התחייה בארץ-ישראל ואת ההוויה היהודית החדשה המתרקמת בארץ כהגשמה של הרעיון הציוני. כדי לחזק את השפעת התמונה פנה גם אל אוזן הצופה והשתמש במה שהרצל כינה: הרצאה מבארת. למשל, בהסבר לתמונת תלמידות בבית הספר לבנות "אוולינה דה-רוטשילד" בראשות מיס לנדאו, כתב רוזנברג: שימו לב עד כמה נקיות[34] ובריאות, מאושרות ואינטליגנטיות, נראות התלמידות לעומת אחיותיהן שבגולה.[35] רוזנברג לא היה שוטה או עיור, אלא איש עסקים מפוכח ופיקח, היודע היטב מה שעיניו רואות. הוא ידע שגם בגולה, בוודאי בבריטניה ממנה בא, יש ילדות יהודיות נקיות, בריאות, מאושרות ואינטליגנטיות. אבל הוא רצה להראות את הילד העברי החדש הגדל על אדמת ארץ-ישראל חסין מכל נגעי הגולה, שבו נראים גםוÉנÅי הגאולה, להראות את דמות העתיד בהווה ולצקת תקווה בלב אותם יהודים שמצבם בגולה הולך ורע. דוגמה אחרת לראייה אידיאולוגית זו של המצולם מופיעה בדברי ההסבר לקטע "כרם אברהם". מקום זה היה חווה שהקימו נוצרים אוהבי ישראל (וגם בעלי כוונה מיסיונרית) כדי לספק עבודה לעניי היהודים בירושלים ולחנכם לעבודה חקלאית. בתמונות אכן נראים יהודים עלובים, סחופים ודוויים, שכלל אינם נראים כגיבורי החזון הציוני. אבל רוזנברג שעיניו נשואות לעתיד, מתאר אותם בהתלהבות כדמויות מייצגות של היהודי החדש: אבק השריפה מפוצץ את הסלע כדי להכין את עבודת החציבה של האבנים הדרושות להמשך בניין הגן המפואר שראינו. יהודים אלה מוכנים לעבוד בכל עבודה קשה. הם חוצבים ומעבירים את האבנים לבניין בורות המים. אפילו הזקנים והחלשים נושאים גושי סלע. על פני המצלמה שלי חולפים טיפוסים עבריים מיוחדים במינם שאין כמוהם בעולם כולו, חוזרים מעמל יומם שבו הרוויחו את לחמם בזיעת אפם.[36] זה הוא החזון הציוני על רגל אחת: פרודוקטיביזציה ועבודת כפיים, הקרבה אישית, מים לארץ החרבה, הפרחת השממה, שילוב הדורות, והיהודי החדש שאין כמוהו בעולם כולו. בטקסטים כאלה ליוה רוזנברג את הצגות סרטו. הם ייצגו את הרצוי, לא תמיד את המצוי. אבל הם לא באו להונות את הצופים היהודיים, תפקידם היה לטעת תקווה בליבם, כי למרות סבלות ההווה יהיה העתיד יפה וטוב כמתואר בהם. כמוהו כאנשים שהאמינו ברעיון הציוני ובזכותם חזרנו לארץ מולדת לבנות ולהיבנות בה, גם רוזנברג היה חולם וריאליסט יחד, והרי צירוף זה הוא עיקרו של הקולנוע.


[1] אצ"מ 301/1Z1-, מס' 467. 25 באוקטובר 1899. במקור הגרמני השם הוא: NeuAgitationswege für den Zionismus und die Bank.

[2] אצ"מ. A-157/1-14. הרצל אל העסקנים הציוניים, 4 באוקטובר 1900, וינה.

[3] אצ"מ, HB 209 b. הרצל לד"ר הלל יפה, 26 ביוני 1902.

[4] לפרטים נוספים על חייו ותמונה, ראו: דוד תדהר, "אנציקלופדיה לראשוני היישוב ובוניו".

[5] ברונט סר משה מונטיפיורי (1784-1885) – אציל יהודי באנגליה, איש עסקים מצליח (בייחוד בענף "ביטוח חיים"), שהקדיש את הונו והשפעתו הפוליטית לתמיכה באחיו היהודים שבארצות המצוקה וליישוב ארץ-ישראל. היה לאגדה עוד בחייו.

[6] שמואל אברהם הירש (1843-1923)– תיאולוג, מורה, חוקר וסופר, מזכיר "חובבי ציון" באנגליה.

[7] The Jewish Chronicle. February 23rd , 1900, p.21.

[8] סמיואל ווילקינסון, Samuel J. Willkinson (1863-1936), בנו של ג'והן ווילקינסון (1824-1907), ניהל את "המיסיון אל היהודים" שיסד אביו. פעולת המיסיון כללה הטפה לנצרות ביידיש, עברית ואנגלית ועזרה רפואית וחברתית לעניי היהודים. ג'והן ווילקינסון היה ידיד לוויליאם בות, מייסד "צבא הישע", שב-1905 עשה סרט בארץ-ישראל. לפי דניס ווילקינסון, נינו של ג'והן.

[9] The Missionary Review of the World, December 1900, pp. 927-930. שם נאמר בגלוי שמפגשים אלה נועדו למטרות מיסיונריות, לפי ההשקפה שהתנצרות היהודים היא ההשלמה של חזרת ישראל לארצו. דעה זו עמדה בבסיס פעולת המיסיונים באנגליה כלפי הציונות. ראו, למשל: העיתון המיסיונרי ביידיש "דברי הימים", ינואר 1900, עמ' 21, במאמר "דיא ציוניסטען בעווגונג", הטוען שהשלמת המעשה הציוני תבוא רק עם קבלת האמונה בישו הנוצרי. ההצגה הנזכרת של שקופיות וסרטים מהארץ הייתה המשך של פעילות מיסיונרית אנגלית נמשכת. עדויות אחרות על ההצגות של ניל נמצאות בעיתונים העברים, "המגיד", "המליץ" ו"הצפירה" ובעיתון היהודי באנגלית The Jewish Chronicle.

[10] אצ"מ /2Z-1 /313, מס' 320. מכתב מנויפלד לד"ר מכס בודנהיימר, מיום 17 ביולי 1900.

[11] Die Welt, 1 בנובמבר 1900, גל' 44, עמ' 44.

[12] אצ"מ, A-150. .The Zionist Golden Thread אוטוביוגרפיה של רוזנברג. עמ' 39.

[13] שם.

[14] שם. עמ' 52.

[15] בעייה אחת בניהול הסינמה הייתה שכיהודי שומר מצוות לא שבע רוזנברג נחת מהצורך לטפל בעסק בשבת. לבסוף מצא קונה, רלף ספקטרמן, גיסו של אייזיק וולפסון. בעייה דומה הייתה לו בצילום הסרט בכותל המערבי בשבת בירושלים. כאיש אדוק לא רצה להפעיל בעצמו את המצלמה ואת העבודה ביצע עוזרו הערבי מוסטפה.

[16] מדברי רוזנברג בסרט התיעודי "בירושלים", הפקת שירות הסרטים, במאי: דוד פרלוב, 1965.

[17] אחת החברות החשובות של ראשית הסרט הבריטי והעולמי בכלל.

[18] אצ"מ, 150-A. ,The Zionist Golden Threadאוטוביוגרפיה של רוזנברג. עמ' 121.

[19] שם. עמ' 122.

[20] שם. עמ' 121-122. ההכתרה הייתה ב-22 ביוני 1911, אחרי הצילומים בארץ. הדברים באו כדי להראות עד כמה היה מאומן לקראת המשימה של ההסרטה בארץ.

[21] Die Welt, 1911, Vol. 4, p. 855.

[21א'] "מוריה", 29 באוגוסט 1911, ע' 1. מובאה מהמאמר "עד מתי?", המבקר בחריפות רבה את הקונגרס הציוני העשירי; גם הנאמר על הסרט בא בעוקצנות. הכותב: עורך העיתון: יצחק יעקב ילין (1964-1885, עיתונאי ועורך, מראשוני העיתונות העברית בא"י, מורה, מדקדק ומחבר ספרי לימוד.

[22] אצ"מ A-150/40. מכתב 382/G/F, מיום 11 בדצמבר 1911.

[23א] "Jewish Herald" (VIC.), 29 September 1911, p. 8.
[23] דו"ח הקונגרס העשירי (בגרמנית), עמ' 63.

[24] The Jewish World, ראשון בדצמבר 1911.

[25] "משפט הכותל – דין וחשבון ועדת הכותל המערבי הבינלאומית", הוצאת ספרים "תל-אביב", תל-אביב, תרצ"א, עמ' 75.

[26] לפי מכתבו של מנחם לוין, מנהל "ארכיון העיר ירושלים", 14 במרץ 1989.

[27] אצ"מ, 150-A. ,The Zionist Golden Threadאוטוביוגרפיה של רוזנברג. עמ' 122.

[28] "משפט הכותל – דין וחשבון ועדת הכותל המערבי הבינלאומית", עמ' 72, 75. הסרט לא עזר והועדה החליטה שהיהודים ימשיכו לעמוד על רגליהם. רק עם שחרור ירושלים השתנה המצב.

[29] רוזנברג לא היה יוצא מהכלל – בתחילת ימי הקולנוע פעלו בבריטניה כמה יוצרים במשך זמן קצר ובכל זאת תרמו תרומה עצומה למדיום. מכל מקום, אחרי שחזר מהארץ המשיך כנראה לצלם עוד זמן לא רב (ראו לעיל: הערה 20).

[30] "חיי היהודים בארץ-ישראל" – רוסיה – ארץ-ישראל, 1913. הפקה: חברת "מזרח" (אודסה), מפיק: נוח סוקולובסקי, צלם (בימאי ?): מירון אוסיפוביץ' גרוסמן. ש/ל, אילם. הגירסה המצויה כיום בשוק, בקלטת וידיאו, היא בת שעה אחת.

[31] כמה מקורות מעידים על כך. ראו, למשל, ג"א [גור-אריה מאיר, אמן הצלליות המפורסם] "ראינוע עברי (מעין הצעה)", ב"חדשות הארץ", 13 בפברואר 1919. אזכור ספרותי ורומנטי ליוזמה זו יש אצל פרופ' בוריס שץ, "ירושלים הבנויה", עמ' 82.

[32] יעקב בן-דוב – (1965-1882), מבוגרי "בצלאל" ומורה לצילום, צלם-אמן, חלוץ תעשיית הסרטים העבריים בארץ-ישראל. ראו: (1) מנחם לוין, 'יעקב בן-דוב וראשית תעשיית הראינוע היהודית בארץ-ישראל, 1924-1912', קתדרה 38, טבת תשמ"ו, עמ' 135-127. (2) דוד תדהר, 'אנציקלופדיה לחלוצי הישוב ובוניו', כרך ד' עמ' 1629, כרך י"ז, עמ' 5246. (3) נתן ויעקב גרוס, 'הסרט העברי', עמ' 62-19. הוצאת המחברים, ירושלים, 1991. (4) יוסף הלחמי, "ויהי מה", 1995, עמ' 60-47.

[33] בוריס (זלמן-דוב) שץ (1866-1932) – פסל יהודי, צייר, מורה וסופר. אבי האמנות היהודית החדשה ותעשייתה בארץ-ישראל. מראשוני החולמים על תעשיית סרטי עלילה אמנותים בארץ, כתב כמה תסריטים לסרטי עלילה.

[34] הילדות אכן היו נקיות, מיס לנדאו הקפידה על הניקיון באופן מחמיר. ראו: "השקפה", שנה ב', גל' ט', עמ' 15, כ' טבת [תרנ"ח] אתתכ"ט לחורבן [23 בינואר 1898].

[35] אצ"מ, 150-A. ,The Zionist Golden Threadאוטוביוגרפיה של רוזנברג. עמ' 123. מלל זה והאחרים נכתבו על-ידי רוזנברג כדברי הסבר לתמונות שהקרין. הוא שמר אותם באוטוביוגרפיה שלו. את הדברים המובאים במאמר זה אפשר לשמוע בתכנית "סרט ראשון בארץ-ישראל", בהפקת הטלוויזיה החינוכית הישראלית.

[36]אצ"מ, 150-A. ,The Zionist Golden Threadאוטוביוגרפיה של רוזנברג. עמ' 123.