בית הסרט העברי
לזכר יוסי הלחמי (1933-2019), במאי, מיסד האתר וחוקר תולדות הסרט העברי והיהודי
ראיון עם שמעון פינקל[1], 1989 - על הסרטים "עודד הנודד" ו"צבר" ועל המשחק בקולנוע, מראיינים: רעיה ספיבק ויוסף הלחמי; צלם וידיאו: יוסף ספיבק; ערך והביא לדפוס: יוסף הלחמי.
א. איך הגיע פינקל לשחק בסרט "עודד הנודד"חיים הלחמי[2] הזמין אותי להשתתף בסרט. במובן ידוע היה הלחמי תלמיד שלי. הוא היה בסטודיו של גנסין, בתאטרון 'תא"י'.[3] אחרי כמה גלגולים של 'תא"י' הצטרפתי אליו. אז כבר הייתי "סטאר". הוזמנתי לשחק ב'תא"י' עם ידידי המנוח ארי קוטאי.[4] אותנו הזמינו כי הסטודיו רצה לעבור לסטטוס של תיאטרון ממש ואנחנו הופענו כסטארים. שם הכרתי את הלחמי שהיה תלמיד של גנסין. השתתפתי אתו בהצגה 'בלשאצר'. אחרי זה נסעתי לברלין ושם הצטרפתי לתאטרון "הבימה".
בשנת 1928 חזרתי לארץ עם עלות "הבימה" לכאן. תנאי החיים היו אז קשים מאוד, התנאים החומריים היו למטה מכל ביקורת. והנה בא אלי הלחמי ואומר לי שהוא עושה סרט ורוצה שאשתתף. אמרתי לו שאין לי רצון גדול לכך אבל הוא השפיע עלי. כך הגעתי לסרט.[5]
שמעון פינקל, בצילום לתקריב שלו כפרש, "עודד הנודד", נהלל, 1932. עומד, משמאל, במשקפיים ועניבה – הבמאי חיים הלחמי.
אני זוכר גם את גולדין.[6] הוא היה התאורטיקן של המפעל ואקסלרוד היה צלם.[7] אני זוכר רק את אלה השלושה: אקסלרוד היה צלם והלחמי היה הבימאי וגולדין היה יותר איש התאוריה. אינני מיודע מה הוא עשה שם. חלק אקטיבי הוא לא נטל בכל העניין. נדמה לי שהוא כתב את התסריט או שניהם כתבו, הלחמי וגולדין. בכל אופן, גולדין סיפר שהם כבר עשו אקספרימנטים ויש להם מחשבות לעתיד. הוא היה הרוח האינטלקטואלית של העניין. אקסלרוד עם המצלמה היה דינמי מאוד. מצלמה פה מצלמה שם. הוא עסק בצילום אבל גם מבהיר והלחמי היה מתייעץ אתו. את ההוראות קיבלתי מהבימאי הלחמי.
הלחמי היה בימאי. הוא היה קונקרטי מאוד. הוא ידע את מה שהוא רוצה, התכונן לזה היטב ומה שעשה נשאר בסרט.[8] הכל היה לפי תכנית, בלי שינויים. מערכת היחסים הייתה פשוטה וטובה, כמו בין חברים. תעשה פה תעשה שם. הכל היה פרימיטיבי מאוד, שום דבר מיוחד לא היה בזה. כמו שביימו כך הציגו, ובהתחלה זה היה יפה מאוד. עשיתי את מה שדרש ממני הבימאי הלחמי, לא היה אפשר לעשות אחרת. הוא לא נתן לי קרט-בלנש, כלומר תעשה מה שאתה רוצה. מה שדרשו ממני עשיתי כמיטב יכולתי, בכל הרצון הטוב.[9]
היה לי יחס טוב מאוד להלחמי. כיבדתי אותו מאוד. הוא היה אדם רציני, התייחס בדחילו ורחימו לתיאטרון וגם לסטודיו. היה לי אליו יחס שנשאר במשך שנים רבות. הוא היה איש הגון מאוד וגם שחקן טוב, מהטובים, מהמצטיינים. אבל רצה הגורל שמכל הקבוצה הזאת רק רודנסקי וחורגל נשארו בתיאטרון. נראה שלהלחמי לא היו די מרפקים.
הסרט הזה דווקא הצליח, כביכול. אבל אני, כשראיתי אותו, מובן שלא הייתי גאה כל-כך. כשראיתי את התוצאות חשכו עיני. זה באופן פרטי. ודווקא הסרט הזה עשה לו כנפיים. הציגו אותו גם בפולין. קיבלתי מכתב מעיר הולדתי גרודנה, מחברי, וביניהם הבימאי הראשון שלי ביידיש. הם כתבו שראו אותי בסרט הארץ-ישראלי "עודד הנודד". לא התביישתי אלא שהיה לי לא נעים. כתבתי להם שלא ידונו אותי ואת כישרוני ואת מעמדי בארץ לפי הסרט הזה.
באמת, את הרצון של אנשים להתחיל לעשות משהו בקולנוע בארץ יש לציין לטובה. את זכות הבכורה הזו אף איש לא יוכל לקחת מהם. היה נעים להרגיש שעושים משהו לעתיד. אני רואה את מעשה "עודד הנודד" בחיוב גדול מאוד – הרי זה מה שחסר היום, כיום יש הישגים, מקצועיות, טכניקה, יש הכל. אבל החלום הזה שכל אחד נשא בלבו, הגישה התמימה הזו, האידיאליסטית, האמיתית והכנה, התלהבות לעניין – זה מה שהיום חסר בתיאטרון ובקולנוע. היום הכל מקצועי. אבל הדבר הזה הטהור, האמיתי, באמת האמיתי. השאיפה האמיתית של החולמים והלוחמים, זה מה שחסר היום והיה פעם. אין זה חשוב אם הצליח או לא הצליח. זה לא יכול היה להצליח תיכף ומיד, בתנאים ששיחקו בהם אז, שלא היה פרימיטיבי יותר מהם. אבל זה החיוב שבדבר, מזה התחיל הדבר וטוב שכך היה.
אחרי "עודד הנודד" השתתפתי בעוד סרט אחד. אני מתכוון ל"צבר". שם היה בימאי מחוץ-לארץ, עם צוות שלם, אלכסנדר פורד. הוא היה בימאי טוב. ארי כן נהיה לידוע מאוד. הוא היה אדם לא-סימפטי, היה שקרן גדול, כמו חליסטקוב,[10] אבל היה בימאי מצוין. היו לו כל מיני אסיסטנטים ובא אתו צלם מפורסם מגרמניה. הסרט הזה היה כבר סרט ממש. לי היה שם תפקיד מעניין. אני אהבתי את התפקיד הזה ששיחקתי אותו בקיבוץ. אחרי-כן ראיתי את הסרט הזה. את הסינכרוניזציה עשו בווארשה. כשהביאו את הסרט לארץ זה היה מצחיק מאוד. ראינו אותו בסינמה "ציון" בירושלים, ואני הייתי היחידי שיצא בשלום מפני ששיחקתי חירש-אילם. אבל כששמעתי את מסקין מדבר בטנור זה היה מצחיק מאוד. בסרט הזה שיחקו כל שחקני "הבימה".
בתיאטרון שיחקתי כבר בהיותי בן שש-עשרה. השתייכתי לקבוצה חצי-חובבנית חצי-מקצועית, ושיחקתי איתם ברפרטואר מאוד רציני. זה מפני שאני טיפוס ספרותי, קראו לי ליטארט. אני לא רציתי להשתתף במחזות קומיים. בימים ההם היינו תחת השפעת הלהקה הווילנאית (דער ווילנער טרופע) וחלמנו על תיאטרון. אחרי-כן עזבתי כל זה ונסעתי ללמוד בברלין.
הרומן שלי עם הקולנוע התחיל ברגל שמאל. כשלמדתי בברלין הזמינו אותי חברים אחדים לעבוד בסרט. לא היה לנו מה לאכול והתעניינו בעבודה כסטטיסטים בסרטים האילמים שנעשו אז. עשו שם סרט ששמו "חלום ליל-קיץ", סרט אילם. שיחקה בו שחקנית ידועה מאוד בשנים ההן, לוטה נוימן,[11] בלונדית כזאת, יפיפייה ועוד שחקנים טובים כמו אלכסנדר גראנאך ואחרים. הם סידרו לנו בפרוטקציה שייקחו אותנו כסטטיסטים. הייתי אחד מאלה ותפקידנו היה לשחק רוחות-יער, ולדשרק בגרמנית. הסתובבנו חצי-עירומים, טרזנים שכאלה. אני כשחקן צעיר רציתי להראות את כישרוני. הבימאי ביקש שננוע וכשהוא יאמר סטופ נסיים. אבל אני, מה לי כן סטופ לא סטופ, המשכתי לשחק ולטפס על עץ ועשיתי כל מיני דברים. הבמאי צעק וצרח. תצעק כמה שאתה שתרצה, חשבתי, לא אכפת לי, וקלקלתי מאתיים מטר של סרט. מובן שגירשו אותי תיכף ומיד. זהו, הקריירה שלי בקולנוע החלה ברגל שמאל ונמשכת עד היום ברגל שמאל. אף-על-פי ששיחקתי בסרטים שונים בארץ וגם בסרטים ביו-לאומיים. למשל, השתתפתי בסרט "המתופפת הקטנה" בתפקיד פרופסור "פיסניק", פרופסור רודף-שלום. הזמינו אותי למינכן שבה היה אולפן ההסרטה. יום אחד הצטלמתי בפרייבורג ואחרי-כן חיכיתי חודש מים. ישבתי עם אשתי במלון נהדר, כמו גביר. באמת, נחתי שם היטב, עד שסוף כל סוף הגיע היום. תפקידי היה יפה מאוד, אומנם אפיזודי, אבל היה שם מונולוג שקספירי ממש, באנגלית. למדתי את התפקיד ועבדתי עליו במלוא הרצינות. באתי להסרטה, והנה פתאום אני מקבל סצנה אחרת לגמרי. שאלתי את הבמאי, ג'ורג' רוי היל, במאי ידוע, מה קורה? אמרתי שהתכוננתי לתפקיד אחר. נו, כן, הוא אומר, זהו המקצוע, אין דבר, תעבור על הטקסט לאט-לאט ונעבוד עליו קצת. טוב, בו במקום למדתי מחדש והצטלמנו יומיים. עשינו מה שעשינו, וכשגמרנו נפרדתי ממנו והלכתי למלון. ויהי בחצי הלילה והנה טלפון. קוראים לי להסרטה. באתי לשם ושאלתי, מה העניין? ובכן, הוא החליט להכניס את המונולוג ההוא כי הוא יודע שאני אוהב אותו וכן הלאה. טוב ויפה. שיחקתי את המונולוג הזה וקיבלתי מחיאות כפים מכולם. באמצע הלילה זה היה מאוד רומנטי. בסופו של דבר ראיתי פה את הסרט והנה לא מונולוג ולא תפקיד, בקושי היה לי רגע או שניים.
עולם התיאטרון ועולם הקולנוע הם אותו העולם. בשניהם צריך לעבוד בלי סנטימנטים. אני אדם רציני, גם במקצוע שלי, ואני דן לפי התוצאות. לקולנוע חוקים משלו, לא צריך להפריז ולעשות תנועות מיותרות, לא לעשות בפנים יותר מדי "גרימסות" [העוויות]. צריך להיות טבעי ככל האפשר מפני שהמצלמה לא סובלת מלאכותיות. זה הכל, וזה בעצם אותו העולם, אלא שלדעתי התאטרון מעניין יותר. בקולנוע השחקן צריך לחכות מסצנה לסצנה וזה מתיש את העצבים. אני מאוד לא אוהב את המקצוע הזה בקולנוע, אבל כשמשחקים תפקיד טוב ויש בו הרבה קלוז-אפ, זה כבר משהו אחר. אבל בדרך כלל זה מונטה קרלו. לא יודעים מה הם מוציאים. אני חוזר תמיד על סיפור שסיפר לי בולוף, שהיה חבר טוב שלי.[12] הוא הוזמן להוליווד לסרט, לתפקיד גדול. הוא נסע לשם ועבד במשך חודשים אחדים. אחרי-כן חזר לניו-יורק. כעבור חצי שנה ראה שמציגים את הסרט. לקח בולוף את אשתו [לובה קדישזון], קנה שני כרטיסים, שם אין פריבילגיות של הצגה למוזמנים, ונכנס לראות את הסרט. הם יושבים וצופים והוא בכלל לא בסרט. הוציאו לו את כל התפקיד.
מקצוע זה מוזר מאוד, אי-אפשר לדעת מה קורה ויש הרבה עוגמת-נפש. בתפקיד הקטן הזה בסרט 'המתופפת הקטנה' כמה בלבלו לי את המוח. מכל מקום הרווחתי היטב. אני שייך לאותם השחקנים המעטים שאינם אוהבים לשחק בקולנוע. אני אוהב בקולנוע רק את הקלוז-אפ מפני שבתיאטרון אי-אפשר להשיג את זה.
[1] שמעון פינקל (1999-1905) – מטובי שחקני התיאטרון בארץ, בימאי, מנהל אמנותי, בעל ספרי זיכרונות.
[2] חיים דוב הלחמי (1979-1902) – שחקן, בימאי, מורה לדרמה, מתרגם ודרמטורג, יוצר סרטי העלילה הראשונים בא"י: "ויהי בימי" ו"עודד הנודד" (1932).
[3] מנחם גנסין (1952-1882) – מראשוני "הבימה" במוסקבה, מבנאי התיאטרון העברי בארץ, נמנה על מייסדי התא"י (תיאטרון ארץ-ישראלי, 3.3.1925), וברוב שנות קיומו היה מנהיגו, שחקן, בימאי, מורה ומנהל.
[4] ארי קוטאי (1980-1925) – שחקן תיאטרון נחשב.
[5] קודם דובר בשחקן קלמן קונסטנטינר, אך לבסוף נבחר פינקל.
[6] צבי גולדין (גורן) (1972-1892) – צייר, תפאורן, מאייר ספרי ילדים ומחנך. ראו: ברונזפט משה, תפאורות ותלבושות, "הד הגן", שנה ז', תש"ב, חוברת ה'-ו', ע' 45-44. וכן: גורן יעקב, מכתב אל הלחמי יוסף, 29 ביוני 1988. אוסף יוסף הלחמי.
[7] אקסלרוד נתן (1987-1905) – מאבות הסרט העברי בארץ-ישראל. צלם, עורך, מפיק ובמאי, מאלה שחשבו על סרטים בארץ במונחים של תעשייה, שנים רבות היה שמו נרדף למושג "קולנוע ארץ-ישראלי".
[8] בגלל התקציב המצומצם נאלצו לחסוך ולכלול בסרט מקסימום מהצילומים שנעשו, מכאן חשיבות התכנון המוקדם והמדויק של חיים הלחמי.
[9] פינקל באמת היה "סטאר" וגנסין היה מורו של הלחמי, בכ"ז נשמעו לו לגמרי, בגלל מקצועיותם והערכתם האישית אליו.
[10] חליסטקוב – דמות נוכל, המצליח "לעבוד" על כולם ולנצל אותם, במחזה "רביזור" מאת גוגול.
[11] Lotte Neumann (1977-1896) – שחקנית סרטים גרמניה, תסריטאית ומפיקה, יפיפייה נמרצת..
[12] יוסף בולוף (1985-1899) – שחקן, במאי ומפיק, באידיש ואנגלית, רב-מוניטין, פעל בעיקר בארה"ב.
