Text Size
שלישי 17 אוקטובר 2017

בית הסרט העברי

הראינוע

האם הוא מבשר של ברבריות קרבה או של אמנות חדשה?

או אולי, כבנפש האדם, יש בו מזיגה של שתיהן, של צל ושל אור?

filmography

*

בדברים הבאים אני מבקש להצביע על כמה מהסגולות של אחת ההרפתקאות המרתקות ביותר בתרבות העולם המודרני, כניסתה של אמנות הסרט לחיינו (ויש שיאמרו: ירידתה לחיינו). לא הרביתי בדברים, רק הבאתי טיפה מים המידע – בתקווה למשוך את לב הקורא המשכיל ורחב האופק,[1] ולהמריץ אותו להוסיף קריאה ועיון, חקירה ולימוד, דעה ודעת, על מהלכיו של הראינוע,[2] אותו מדיום אהוב ודחוי כאחד,[3] שעלילתו מפותלת וממגנטת, גיבוריו רבי-פנים וזרועותיו חובקות עולם, ממש כסרטים שהציג. 

הראינוע הוא מוצר של התעשייה המודרנית, אבל כשלעצמה מלווה אותנו התמונה המוקרנת עוד מימי אדם הראשון. כשלראשונה הניף ענף בוער גילה שבאמצעותו יוכל להטיל כתמי-אור וצללים. בניו של אדם הראשון (וכולנו בניו), השכילו לעצב, באמצעים מכאניים ואופטיים, את אותם "אפקטים של אש", או כמו שקרא להם משורר עברי משכיל: מַחֲזוֹת לוֹהֲטִים וּתְמוּנוֹת לְהָטִים.[4] הם למדו להעתיק את תואר החזיונות המוטלים, גם פיתחו מנגנונים שונים להצגתם כ"תמונות חיות" או "נעות", אך עדיין לא ידעו לחתום את רושם ריקוד הצללים והאורות המוקרנים, ולאחסנו להקרנה חוזרת.

 

במאה ה-19, בעקבות המצאת הצילום, פיתח האדם דרך לשמירת רושם התנועה, על רצועת צלולואיד רציפה וארוכה, או בפשטות: את הראינוע, לכן יכול היה "המליץ", עיתון עברי ברוסיה הצארית, להביא בפני קהל קוראיו, שוחרי "ההשכלה בת-השמיים", 1891, את הבשורה הבאה:  

תמונה הנעה והמדברת בכוח החשמל: / הממציא הגדול עדיסאָן [אדיסון]  המגלה בכל יום תמיד בהמצאותיו הגדולות את צפונות הטבע, הודיע בימים אלה לעורך מה'ע [מכתב-העת] אחד אשר בשיקאגאָ [שיקגו] כי מכין הוא עתה המצאה חדשה אשר יציגה בשער המצבה [התערוכה] הגדולה אשר יהיה בשנה הבאה שם.[5] ההמצאה הזו היא התאחדות ציורי האור [צילומים] במכונת הפאָטאגרפיא [מצלמה] עם כוח החשמל (עלעקטריא) המאיר ובהתאחדותם יחד במכונה העשויה לזה, יוכל האיש אשר תִּמָצֵא לפניו לראות את תמונות המשוררים [הזמרים] בבתי השעשועים המחוקות[6] על התמונה להכירן, לראות רשמי פניהם, קומתם ותנועות גוום על הבמה בעת המחזה וגם ישמעו קולם. על היריעה אשר עליה מצוירה התמונה, יראו על ידי המכונה התכווצות שרירי הפנים וקריצת העיניים ונדנוד העפעפים, וגם צבע בגדיהם והחומר אשר ממנו נעשו יכיר הרואה על ידי המכונה הנפלאה הזו.[7]

cinemascop

PICTURE SHOW - "The Phonoscope" [MAGAZINE], November 1896, p. 12

חזון שכזה שלח את פרופסור יוסף הלוי[8] לשוטט בעולם הדימיון: אילו היו הקיניטוסקופ והפונוגרף של עדיסון בימי ישעיה וירמיה והיינו יכולים על ידי המכונות האלה לראות כיום את פני החוזים האלה ולשמוע את קולם, אז, אין כל ספק היינו מרגישים את דבריהם ורגשותיהם הרבה יותר.[9]

אלפי ידיעות כאלה ודומות להן קידמו את בואו של הראינוע, ואת ההכרזות שאחת מעשר ההמצאות החשובות של המאה ה-19 היא: הקינעמאטוגרף, הנותן לאדם לראות בפוטוגרף, לא רק את תבנית כל דבר, כי אם גם כל תנועותיו.[10]

ומיום שהתחילו להציג סרטים בפני "קהל של קוני כרטיסים" (וזה קרה לפני זמן לא רב, רק בשנת 1895),[11] הבינו האנשים כי דבר חדש רואות עיניהם, כמוהו לא היה מעולם, ולא נברא אלא למענם, למען הקהל הרחב. אחד מהם היה הסופר שלום עליכם, שבהפליגו מעבר להיבט הטכני של הראינוע, ממש נדלק: כן, כן, שכל מופלא!... אנשים ממציאים... סרט... מסך... פילם... וזה חי! מתנועע! עַמְּךָ![12] ובאמת, הראינוע חי והתנועע לכל קצות תבל. עד לאוסטרליה הרחוקה של שנת 1895 הגיע שמע הראינוע, וגם שם כבש מופע הפלא החדש את לב הצופים:

THE CINEMATOGRAPH / The last invention in connection with the kinetoscope of Edison, is the cinematograph of M.M. Auguste and Louis Lumière.[13] This is an apparatus by which a whole roomful of people can witness the illusory movements produced by the former; these being thrown upon a screen and the figures so magnified as to appear the size of life. The effect is described as something marvelous. Another inventor, M. J. Carpentier, has just patented a "photo jumelle",[14] by means of which 12 different views can be taken as to be in exact juxtaposition, and a continuous picture, embracing one-half of the horizon is thus secured.[15]

ובמרחק אלפי מילים, בעיירה גולדסבורו, במדינת צפון קרולינה, ארה"ב, 1897, בכתבה על מופע בידור ביריד, התפייט עיתונאי מקומי על ההמצאה החדשה, וגם הוא קרא לה - "הגדולה מכולן":

Visitors at the New Berne Fair, which will be held during the week beginning February 22nd, will have the opportunity of seeing the new and wonderful Cinematograph, the latest and greatest mechanical discovery of the age. The Cinematograph is a combined phonograph and Kinetoscope, in that it produces not merely sound, voices, music, etc., but also gives visible representation of people and things, as does the Kinetoscope. Therefore, those who view the wonderful properties of the Cinematograph, and every one will, will enjoy a sensation, seeing apparently living scenes, and at the same time heating the noises or sounds in accordance with the scenes. The visitor will look upon the ocean. The surf will come rolling in. and the waves will break with a roar which can be as distinctly heard as can the waves be seen as they come rushing in from the sea and break along the beach. This is merely one of the new attractions which the Fair Association has secured this year. The Cinematograph is, of itself, an exhibit worth coming to see.[16]

*

הפגישה בדמויות המוארות והמתנועעות על הבד באולם החשוך השאירה על הצופים רושם בל ימחה, ההתפעלות הייתה גדולה, והיו שתלו בהמצאה החדשה תקוות גדולות לתרבות האנושית, 1895: 

עוד צעד אחד צעדנו קדימה. עתה גם בירכתי ארץ, במקום נשכח מני רגל, נוכל להפיח רוח החיה, וליהנות מן המאור שבהשכלת אירופה הנאורה. החכמים אנשי השם, אלה אשר יצטיינו ביתרון הכשר חכמתם, במדברם הנאווה, במחול  משהקים או בכל חכמה ויתרון הכשר, יוכלו להפליא אותנו הפלא ופלא במקומות רבים בבת אחת; נפלאות תמים דעים, כל חזיונות הטבע הרמים והנישאים, אשדות-המים, הררי-פרצים, משברי־ים, ושאר איתני הטבע, יראו וימצאו בכל המקום אשר יעלה עלינו הרוח, והאדם הנחבא אל הכלים, ויושב ספון בחדר משכיתו, יוכל לראות באספקלריא מאירה ובחזות הכל את כל הנעשה והנשמע מסוף העולם ועד סופו.[17]

הראינוע קיים את הבטחתו, להביא את נפלאות הטבע לבית כל אדם, גם תרם לחינוך, כפי שמספר, בקיצור אך גם בהתלהבות, כתב-העת של אגודת הסופרים העברים בארץ-ישראל, 1932:

פלאי הטבע בראינוע / חוקרי-צפון אחדים הצליחו לצלם לסרט ראינוע את מראה הזוהר הצפוני. הסרט הוראה בווינה ועשה רושם עז על קהל הצופים. משם יופץ הסרט בכל העולם. מעתה יוכלו בכל מעבדה מדעית ובכל בית-ספר לראות ולחקור את מראות-הטבע הנהדר הזה. הצילום נעשה בטרומסה,[18] מקום שהזוהר הצפוני נראה בכל הדרו.[19]

וגם זה קרה – 8 שנים לפני-כן - גם תרבותי, גם ציוני, גם עברי, גם משמח ילדים, 1924:

ידיעות מארץ-ישראל / ראינע בעברית / שמחה מיוחדת במינה מציפה את הלב כשלנגד העיניים מופיעות מודעות הקיר בשפה העברית, ובייחוד אלה של הראינע. מעניין כיצד אחינו הקטנים בולעים במהירות את תוכן ההצגה, שהביאורים[20] שלה על הבד הינם בשפתנו החיה היום-יומית – עברית.  א. ברודס.[21]

*

כשבכוח קסמן של "התמונות החיות" פשטה ההמצאה החדשה ברחבי תבל נשתקע הראינוע גם בהבעה המילולית, גם בירושלים: 

 חיי ירושלים הציבוריים, הדומים תמיד למי השילוח ההולכים לאט או יותר נכון, למי-ביצה עומדת, להבדיל באלף הבדלות, - התחילו בזמן האחרון להתנועע ולרוץ במהירות של ראינוע.[22]  

בעיר הקודש לא ראו הרבה הצגות סרטים, ובכ"ז השתמש הכותב בתנועה הראינועית כבמושג מובן לכל. כך קרה גם אצל אליהו ויגודסקי, המכונה "פיניה": איש העליה השנייה, חלוץ, חבר "פועלי-ציון", שעלה לארץ בשנת 1906, עבד כפועל במושבות יהודה והגליל ואף כבנאי בתל-אביב, לבסוף התאכר בראשון-לציון, שם הקים משק חקלאי למופת ושימש בתפקידים ציבוריים שונים.[23] בשנת 1912, סיפר ב"האחדות", ביטאונה של מפלגת "פועלי-ציון", על הלך נפשו וקורות חייו, כשהוא משתמש במושגים מעולם הסרטים:

 [...] ושורה של תמונות מתחילות עוברות לפניו במהירות סינימטוגרפית, זו אחרי זו, תמונות מחיי העבר הקרוב שלו: הנה הוא ברוסיה. תקופת המפלגות והנאומים המפוצצים. גם הוא מפלגתי, נואם, מתווכח, מתפלמס ומתפלסף. אך הנה הוא עוזב את כל דברי הרוח האלה ועושה את הצעד הרציני הראשון בחייו: הוא עוזב את הוריו, קרוביו וחבריו וכל ארצו ועולה לארץ-ישראל. ומטרה לו רק אחת: לעבוד! והנה הוא בא... עובד וקודח, קודח ועובד... והנה אפסה העבודה... לא נותנים... רעב... ושוב טלטולים ונדודים. והנה פתאום מכתב מהבית: מת אבא... קוראים הבייתה... נתאלמנה האם... נתיתמו הילדים... אך לא! יהיה מה שיהיה, הוא לא ישוב! פה היא התחנה האחרונה! [...].[24]

בתו, יהודית קורן, סיפרה לי שאביה כלל לא התעניין בקולנוע וכמעט שלא ביקר בו. אולם כבר אז, בן כ"ו, נשתקעה לשון הפילם כה עמוק בדעתו עד שבעיני רוחו ראה את חייו עוברים לפניו בשורת תמונות 'במהירות סינימטוגרפית', ואת זיכרונותיו 'מחיי העבר הקרוב' הוא מתאר כתמצית של עלילת סרט, כשהוא משתמש לתיאור עצמו בלשון הווה ובגוף שלישי; אדם שכמעט לא ראה הצגת קולנוע בחייו מתאר אותם כסרט; "פיניה לודז'ר" המהפכן הציוני והחלוץ, היה לדמות בסרט "מן החיים".

ספק אם ויגודסקי יכול היה להשיב על השאלה מתי נפגש בראינוע ואיך קרה שבחר לתאר את חייו בלשון "סינמטוגרפית". אפשר שאמנות הסרט פשוט חלחלה לחייו כשם שעשתה לשאר האדם, גם לז'אן-פול סארטר:

קוֹנָם עליהם על בני-דורי אם יוכלו לנקוב באוזני בתאריך פגישתם הראשונה עם הראינוע. בסמיות-עינים נכנסים היינו לתוך מאה חסוכת-מסורות שעתידה הייתה להיבדל הבדל מובהק מקודמותיה בנימוסיה הקלוקלים, והאמנות החדשה, האמנות ההמונית, מבשרת הייתה את הברבריות שלנו. אמנות זו שלידתה במאורת-גנבים, שעל פי צו אמרכלים סופחה למניין שעשועי הירידים, היו לה גינונים של פחותי-עם שעוררו פלצות באנשים רציניים; היא הייתה שעשועם של הנשים והילדים; אנחנו הערצנו אותה, אמי ואני, אבל לא חשבנו עליה כלל ומעולם לא היינו מדברים על-אודותיה: וכי מדבר אדם על הלחם אם אינו חסר? כאשר תפסנו שהיא קיימת, כבר מזמן הפכה להיות לנו צורך ראשון-במעלה.[25]

דברי סארטר מזכירים לנו שעם כל ההערכה לראינוע, היו רבים, רבים מאוד, שראו בו רעה חולה, או למצער שעשוע גס ונחות - כבר בשנת 1896 זכה "הנשיקה", סרט בן סצנה אחת בלבד המראה אשה וגבר מתנשקים, שצולם לקינטוגרף אדיסון, ארה"ב), לביקורת חריפה ביותר מ"אפוטרופסים לעריות", השוקדים להרחיק את יצר הרע מצופי הראינוע. הסרט, 18 שניות בס"ה, היה ללהיט ורבים צפו בו. מה שדחף את הרברט ס' סטון, עורך ומו"ל של דו-הירחון הספרותי, The Chap Book, שהשפל המוסרי של "הנשיקה" החריד אותו, לדרוש מהחוק לשמור על צניעותו של העם האמריקני, 15 ביוני 1896:

'עניין כזה דורש את התערבות המשטרה [...] אם אנו מגלים סובלנות כלפי דברים כאלה, מה יעזרו לנו הדיבורים על הפוריטניות האמריקנית ועל סכנת הזוהמה של מחזות מיובאים מאנגליה וצרפת?' [עברית – י.ה.]

"THE KISS"

 "THE KISS", Dir.; William Heise, actors: May Irwin – John Rice, 1896

הוא לא היה בודד במערכה. מבקר אחר לא חסך במילות-גנאי כשהתריע על התועבה של הצמדת שפתיים, בהגדלת ענק, לעיני עם ועדה, ועוד שלוש פעמים ברצף. 'מוקצה מחמת מיאוס', התמרמר מגן הצניעות:

 The spectacle of the prolonged pasturing on each other's lips was beastly enough in life size on the stage but magnified to gargantuan proportions and repeated three times over it is absolutely disgusting.[26]

גם להודו הגיע השטן המרקד על הבד. ועדת חקירה בריטית זיהתה ירידה חמורה ברמת ההיגיינה החברתית, שסיבתה – כמובן - הצגות הראינוע (1927-1926):   

In every province that we visited the evil influence of cinema was cited by educationists and representative citizens as one of the major factors in lowering the standards of sex conduct and thereby tending to increase the dissemination of disease.[27]

בכ"ז נמצאו כמה צדיקים בסדום של בתי הראינוע, שכדי לפייס הורים, מורים, וכוהני דת, ובדאגתם למצב הקופה שתמשיך להתמלא, הטילו על הבד הודעה חסודה לקהל (שלרובו לא הפריעו עלילות חטא ומחשופי נשים), - כאן לא תראו סרטי-זימה:

Walturdaw Company Ltd

Walturdaw Company Ltd. Catalogue, 1911

*

גם בארץ-ישראל עלה חשש מפני עלית "הברבריות שלנו", בגלל הרעה החברתית שמפיצים הראינוע וצרות אחרות: התקופה היא פוליטית, רקדנית, סינימטוגרפית, פוטבולית, אתלטית, של ברבריות קרבה. עם גיבורי יום ושעה מכל המינים - לא נתחרה, ביחוד בתוך יהודים מדברים בשבעים לשון.[28] 

דברי אזהרה אלה כתב הסופר יעקב רבינוביץ', איש העליה השנייה, אחד מבעלי ההשפעה על בניין התרבות העברית החדשה בארץ-ישראל.[29] ובכ"ז, כשהמבקר אלכסנדר חאשין[30] מנתח את יצירתו של רבינוביץ', הוא מציג אותו כאדם שהטמיע את השפעת הסינמטוגרף בתרבות הכתיבה שלו, ומשווה אותה לעשיית סרט-יומן [ההדגשות במקור]:

בעל חוש דק וחודר ותפיסה מהירה הוא יעקב רבינוביץ'. מסתובב הוא בחיים אילך ואילך, פונה על ימין ועל שמאל ועינו בכל, מסתכל הוא ורואה ומבין, העיקר שתיכף ומיד הוא יודע ומודיע מה שראה ומה שהבין ואינו עובר על  'לא תלין' [...] האי עלמא [העולם הזה] כ'קינמטוגרף' דמיא [דומה], חטוף ורשום, חטוף ורשום! וערבוביה, הקפיצה מגדול לקטן, מחשוב לבלתי חשוב [...] וכל יפעתן של התמונות האלה, היא לא בהן עצמן, אלא ב ש י ל ו ב ן הקל והחופשי,  ב ת ה ל ו כ ה  היפה שלהן... וחולפת לה התמונה הארעית ו'אין קורע' אחריה, כי על כן א ר ע י ת  היא. לא שעצם המומנט, הענין שיגע בו מספרנו, ארעי הוא, אדרבה, לפעמים הוא דווקא דבר העומד ברומו של עולמנו, אלא שאופן תיאורו והיחס הנפשי שלו, שבו הוא תופס את עולמו, מעורר בקרבנו את ההרגשה, כי 'בבית המלון' אנחנו וכי הכל מתנועע, עובר וחולף...[31]

מבקר א"י אחר של הראינוע (והצילום בכלל) היה אהרון-דוד גורדון, שביומנו תיאר את וינה על דרך השלילה וציין את ה"קינמטוגרף" כאחד הסימנים המובהקים לכיעורה הרוחני של העיר [ההדגשות במקור]:

--- לא רק את עופות הזימרה מושיבים בני-האדם בכלוב, כי אם גם את הטבע... וינה היא כלוב יפה מאוד... בלילה, עם מאורות הרחוב ועם האורות-המודעות היא עושה רושם של פנס-קסם נפלא, כלומר פנס של קוסם מפליא לעשות ---[32] / בבוקר. על כרחך אתה חי... ובעל כרחך - אתה נעור... אל אלוהים, איזה כיעור! האומנם כך הוא האדם. כך אנחנו כולנו? כך נהיה, ואחרת לא יוכל להיות?... או אולי כך יפה, ורק אני הוא הכעור? האומנם?... עולם הפוך, אדם הפוך - כל תוכו, כל עיקרו, כל חשיבותו, יופיו וכו' וכו', הכל - חיצוניות, תלבושת יפה, תסרוקת יפה. האדם מתחיל מן המחלקה השנייה ומעלה, יותר נכון האדם אינו מתחיל כלל... עולם של מודעות, של קינמטוגרף... אפילו ה א ו ר  משמש למודעות... / היית רוצה כי יהיו לנו בארץ-ישראל ערים כאלה? שאלני ברגע הרושם הראשון א'. לא! עניתי; יותר נכון: התפרץ מעומק נשמתי. ושמח אני על לא! זה, כי היה אמיתי מאוד. אני חשבתי אז על ערים, שתהיינה מעין תמונות-הטבע ההן רק בלי מודעות ובלי כל יצירות הקולטורה האירופית או הקולטורה בכלל.[33]

ולא נחה דעתו, עד שכתב, כדרכו הקנאית, בחריפות: ...ואם בתחילה פעל הרעיון על הלבבות בחידושו כמו שפעל בתחילה הרעיון על כיבוש העבודה, הנה לבסוף תש כוחו, והיום לא רק שאינו מוסיף כוח לתחייה, כי אם גם גם במידה ידועה להפך. מותר כמדומני, לומר, כי הוא אחת מן הסיבות לאותה המלאכותיות, ההתהדרות לאותה התחייה הקינומטוגרפית, שאנחנו רגילים כל-כך לראות בארץ-ישראל.[34] 

*

אולם ניצחונו של הראינוע היה שלם, למרות נבואות הזעם על פלישת הברברים לתרבותנו וקצפם של שומרי חומות המוסר, ואף-על-פי שלא כולם נכנעו לו בקלות; אחד מאלה היה פרנץ קפקא:[35]

פניו של פרנץ קפקא היו תמיד מביעות השתוממות רבה כאשר סיפרתי לו שביקרתי בראינוע. פעם הגבתי על השינוי בארשת פניו ושאלתי: 'אינך אוהב ראינוע?' /

 קפקא השיב לאחר שיקול-דעת קל: 'מעולם לא חשבתי על כך. זה אומנם צעצוע כביר. אך איננו מקובל עלי. כיוון שאני אולי בעל נטיה 'אופטית' מדי. אני איש עינים. אך הראינוע מפריע לי להביט. מהירות התנועה והחילופים המהירים של התמונות מאלצים את הצופה כל העת להעלים דברים מעיניו. המבט אינו מתגבר על התמונות, הללו מתגברות על המבט. הן מציפות את התודעה. הראינוע מלביש מדים את העין שהייתה עד כה עירומה.' /

 'זו טענה איומה', הערתי. 'העין היא חלון הנפש. אומר פתגם צ'כי'. /

קפקא הנהן בראשו, 'סרטים הם תריסי ברזל'.[36]

כך הסביר קפקא לידידו הצעיר גוסטב יאנוך בשנת 1923. אולם הוא לא היה מהיושבים במגדל שן, מנותקים מן המציאות. ידע הסופר נפש קוראיו ומה שעושה להם הראינוע, גם לנשים, גם לגברים, וגם למשוררים:

'לראינוע עוצמה כבירה', הערתי, 'הוא חזק מן העיתונות. זבניות, כובעניות, תופרות, לכולן פני ברברה לה­מאר[37], מרי פיקפורד,[38] ופרל וויט'.[39] /

Mary Pickford

Mary Pickford – "Photo-Play Journal", June 1916

'זה מובן [ענה קפקא]. הגעגועים ליופי הופכים את הנשים לשחקניות. החיים הממשיים הם רק בבואה של חלומות המשוררים. מיתרי הלירה של משוררים מודרניים הם למעשה סרטי צלולויד שאין להם סוף'. /   

 אמרתי לו שהאמנים הצעירים בהם פגשתי אצל לידיה הולצנר, רובם כבר בני ארבעים בקירוב. /

פרנץ קפקא הנהן בראשו. 'זה ברור. אנשים רבים משלימים רק עכשיו את משחקיהם בשודדים ואינדיאנים. מובן שאין רואים אותם רצים בשבילי גן העיר וקשת וחץ בידיהם. לא! הם יושבים בראינוע ומסתכלים בסרטי הרפתקאות. זה הכל, הראינוע המואפל הוא פנס הקסם של נעוריהם אשר הוחמצו'.[40] 

THE CONSPIRACY OF PONTIAC

...אנשים רבים משלימים רק עכשיו את משחקיהם בשודדים ואינדיאנים ...

SCENE FROM "THE CONSPIRACY OF PONTIAC", USA 1911

"THE MOTION PICTURE STORY MAGAZINE", FEBRUARY 1911, P. 40

לתעשייני הסרטים לא היו התלבטויות פילוסופיות כאלה. הם היו אנשי עסקים ששאפו להרוויח כסף והבטיחו לקהל הצופים כי במחיר כרטיס הראינוע יקבלו את "החיים הממשיים", אצלם לא יחמיצו דבר. אף לגורדון פתרו את הבעיה והבטיחו לו שגם בראינוע יראה את "הטבע עצמו":                                                       

הקינטוסקופ ללא מתחרים של אדיסון / מכונת התמונות הנעות, / מעלה הצגה חזותית, לא של חיים כביכול, אלא החיים הממשיים, כל תנועה, כל פעולה וכל פרט מוצגים בחיוניות רבה לפני הקהל, עד שזה יתקשה להאמין כי מה שרואות עיניו אינו הטבע עצמו.[41] [עברית – י.ה.]

כך פרסמה חברת הסרטים של אדיסון את סחורתה (1902), וילדי ירושלים האמינו להם שסרט זה "על אמת", ופחדו נורא ואפילו הרטיבו מהבהלה:

עם התחלת הראינוע בעולם, זכינו גם אנו לחוויה בלתי נשכחת [..] ובכן יש סינימה פיינגולד.[42] אבא הזמין כרטיסים למשפחה, ועגלה וסוסים הלוך ושוב הבייתה. הכל יפה וטוב חשבנו, שרק יהיה למשפחה בילוי נעים. לא ידענו בכלל מה מחכה לנו שם. יש סינימה אז הולכים. לא ידענו דבר לגבי המופע וטיבו. הכל היה חסוי ומבולבל ביותר. ראשית מצאנו מקום טוב באמצע, (בדיוק כך היה). השורות הראשונות נתפסו זה כבר (וזה היה למזלנו). באולם הייתה המולה גדולה. לפנינו יושבים שני נגנים, אחד בכינור ואחד בקלרניט. הכרנו אותם ככליזמרים בחתונות. המנגינה שנגנו הייתה ללא קשר למה שמתרחש מול עינינו. על הבד התרחש משהו מיוחד, לא מוגדר: אנשים רבים, כולם רצים וממהרים, לשום מקום, וישר עלינו. ופתאום החלו פרשים עם סוסים גדולים מאוד ורכבת ענקית לנוע, והם כולם מתקרבים ועולים עלינו חזיתית. עוד רגע עמדו לבלוע אותנו ולדרוס ולהרוג את כל הילדים. זה היה למעלה מבינתנו, הפחד אחז בכולנו, צעקות הילדים ובכיים החרישו אוזניים. כך עושים? לבוא ולהרוג ילדים על לא עוול בכפם? הבהלה הייתה גדולה, כולם החלו לברוח לכל עבר, להחבא בין שיפולי שמלתה של אמא. ואיפה לוקחים כל כך הרבה אמהות? ומקום מחבוא? מתחת לספסלים או לכסאות כבר אי אפשר היה למצוא מקום מסתור. עד כמה שזכור לי, הייתה דלת אחת לכניסה וכמובן גם לבריחה. רבים מהילדים לא חזרו יבשים הבייתה. העגלה עמדה לרשותנו וחזרנו בשלום לביתנו, כל עוד נפשנו בנו.[43]

*

סיפור הבלהות של עליזה גדעוני מזכיר לנו שמראשית התמונה הנעה ועד ימינו היו יחסי הילד והסרט עניין לענות בו. כל מי שהיו לו יד ורגל בחינוך עסק בשאלה של השפעת הפילם על הנשמות הצעירות.

היו שחשבו שהראינוע טוב לחינוך, 1909:

The time is coming when every military post and every school and college in this country [USA] will have at least a weekly course of motion picture instruction, and it is safe to say that the audience will eagerly and readily absorb the knowledge thus imparted.[44]

בעולם הנוצרי, למשל, נפוץ השימוש בראינוע לחינוך דתי וחברתי ולמיסיונריות, דוגמת הפקת הסרט "חיי משה", ארה"ב, 1909:

A Grand Biblical Representation of Life of Moses / Arranged specially for the Vitagraph Company of America / by the / Rev. Madison C. Peters, D.D. / With due appreciation of the demand for more subjects of an uplifting and educational character, the Vitagraph Company present the first of a series of Biblical pictures of the life of Moses. This great work has been carried on for months under the able supervision of the Rev. Madison C. Peters, who is well known for his writings and travels. No expense has been spared to make this series not only Biblical in character but interesting and instructive to the onlooker. Staged under the direction of one who has traveled in the Holy Land and Egypt, and who has been given a free hand to make the series perfect. In detail this series of pictures of the life of Moses should be of lasting value.[45]

לעומתם היו מי ששפטו את הראינוע לכף חובה, וגם בין אחב"י היו שיצאו נגדו לקרב ללא-פשרות:

Copy of Editorial in Chicago Tribune / Referred to by Mr. Kleine / The Five Cent Theaters / The Juvenile Jewish Protective League is the latest organization to declare war against the demoralizing influence of the five cent theaters which have been permitted to spring up all over the city. Most of them are evil in their nature, without a single redeeming feature to warrant their existence. They minister the lowest passions of childhood. They make schools of crimes where murders, robberies, and holdups are illustrated. The outlaw life they portray in their cheap plays tends to the encouragement of wickedness. They manufacture criminals to infest the streets of the city. Not a single thing connected with them has influence for good.  The proper thing for the city authorities to do is to suppress them at once […] There should be a law absolutely forbidding the entrance to them of any boy or girl under the age of 18 years. This law, rigidly enforced, would take away the bulk of their patronage […] When an institution is everywhere recognized as evil in its influence it should not be tolerated for a day in a community where truth and honor and good citizenship are urged as worthy as the aspirations of childhood. There is no voice raised to defend the great majority of the five cent theaters because they cannot be defended. They are hopelessly bad. The Chicago Tribune, April 10, 1907.[46]

לא רק בשיקגו שבארה"ב נגעה הרעה, גם בווארשה, בירת פולין ומרכז יהודי נכבד, ראה העיתון העברי "הצפירה" צורך להזהיר מפני הסכנה לחברה, שמוצאה בקלקלת בתי ראינוע המתרבים לרעה:

וורשה / בולמוס הקינומטוגרפים תקף את בני וורשה / מרבים לבקר בקינומטוגרפים ולראות תמונות מגרות את העצבים ומעוררות את התאוות. עשירים ועניים, גדולים וקטנים, אנשים ונשים באים שמה בין בימות החול ובין בשבתות ובחגים. / וכיוון שמספרם של מבקרים בקינומטוגרפים מרובים, נתרבו גם כן התגרנים, העושים סחורה בטיפשותם של בני אדם, וכמעט אין יום, שלא יהיה נוסף בוורשה קינומטוגרף אחד על הקינומטוגרפים המרובים שבעיר. נתרבו התגרנים העושים סחורה בסינמטוגרף. התחרותם של אלה גדלה מאוד. פלוני מציג בו תמונות של גזלנים, בא בעל אומנותו ומציג תמונות של נשים שסרחו ושל גזלנים איומים יחדיו. נתברר משפטו של דוניקר, התאמצו לעשות תמונות מן המשפט הזה; דבר כי יקרה בעיר ויש בו כדי לגרות את העצבים, באים ועושים תמונות. ולא די להם באלה, אלא שעוד באים ועורכים גם ברחובות מחזות של חטאי כנגד הצניעות ומן המחזות האלה עושים תמונות. בימים האלה ערכו מקצתם של הארטיסטים בתיאטראות שבווארשה מחזה כזה באחד הגנים שבעיר וברחובות. אחד מהם ישב לו עם אשה ופתאום נכנס אחד בבהלה והכה את הזוג. כסבורים היו היושבים בגן שהאיש המכה הוא בעלה של האשה. הזוג ברח וה'בעל' רץ אחריהם והוסיף להכות במקלו. הפוליציה באה, אך אז נודע, כי זה לא 'בעל' וזו לא אשתו, זה לא זה והמכות אינן מכות. ארטיסטים הם אלו ולשם קינומטוגרף עשו מה שעשו, מנגד עמד איש עם מכונה פוטוגראפית. עכשיו בימים של חגי היהודים, שבו אחדים מבעלי הקינומטוגראפים בתשובה, ותחת מחזות של גזלנים ונשים שסרחו, הם מתאמצים לעשות 'מטעמים' ליהודים. מן הסיפור של עליזא אורזעשקא 'מאיר עזאפאוויטש'[47] עשו תמונות ואותן הם אומרים להציג בקינומטוגרף בימי הסוכות הבאים. בימי ראש השנה שכברו עשו תמונות מיציאת היהודים מבתי כנסת אחדים, וגם אותן הם אומרים להציג בקינומטוגראפים.[48]

וגם בפריס ניטש ויכוח על מידת השפעתו הרעה של הראינוע על ערכים ומוסר של ילדי צרפת, 1912:

DEFICIENCY IN MORALS OF FRENCH YOUTH BLAMED ON CINEMATOGRAPH SHOWS

Paris, July 27. On the theory that the young people of modern France are deficient in moral qualities, sociologists here are eagerly discussing what is to be done to improve the coming generations in this respect. It is acknowledged that much moral perversity is due to the Influences of cinematograph theaters, which, like the American dime novel and the English "penny dreadful," have a tendency to glorify evildoers and heap ridicule on the officers of the law. In many towns and cities, therefore, the Mayors have forbidden the exhibition of bandit films, which they claim encourage and propagate crime. […].[49]

הצד השווה בכולם היה שהילדים, המוני הצופים הצעירים, צפצפו על מחנכיהם ודרשו ראינוע נטו. כך כתב הילד דוד ל' מ"ירושלים דליטא", העיר וילנה, לעורך "עיתון קטן", 1928:[50]

בית המרחץ והראינוע / מנהג הוא בבית הספר שלנו, כי מדי חודש בחודש הולכים אנו אל בית המרחץ חינם, בלי כסף. לשוא טוענים חברים רבים, כי יש להם אמבטיה בבית או כי שכחו את המגבת, כי אין להם בורית [סבון] וכדומה - הכל הולכים להתרחץ! המורה מתלונן עלינו:

- תמיד אתם מתנגדים. שום דבר איננו  מוצא חן בעיניכם. הולכים אנו מדי חודש בחודש חינם אל בית המרחץ, ואתם - במקום לשמוח - משתדלים לברוח... גם לו היינו הולכים אל הראינוע, עושים הייתם ככה!

- לו... אילו... ינסה נא אדוננו מורנו. ראינוע אין לאיש מאתנו בבית. הבו לנו ראינוע, ואם לא - ולא נלך עוד גם לבית המרחץ!

וחברו, משה ז' מווארשה, הוסיף ולימד את מחנכיו על עולמו של צופה ראינוע צעיר:

  פט ופטשון, הרולד לויד ותום מיכס - לשנה טובה תכתבו ותחתמו / מחלקתנו הולכת לפעמים אל הראינוע, אולם תחת להראות לנו תמונות מהנות מראים הם לנו שם כיצד זורמים המים מהברז, מה נשמע בכורת הדבורים, איך סובב הדם בגופו של האדם ועוד תמונות כאלה. אומנם גם דברים אלה יפים ומענינים, אבל אחרי כל תמונה מדעית צריך להיות דבר מגוחך, קומדיה. 

אנוכי מבקש ש'עיתון קטן' יכתוב אל פט ופטשון,[51] אל הרולד לויד[52] ואל תום מיכס[53] שיבואו לפולניה, כי אני חפץ לראות אותם. בייחוד אני תמה על תום מיכס. הוא נלחם כבר כל כך הרבה פעמים, תמיד מתנפלים עליו שודדים והוא יוצא בריא אולם! / אנוכי שולח את ברכת השנה החדשה, שנת גאולה וישועה, לפט ופטשון ולחבריו, כי הלא הם גויים וראש השנה שלהם חל בשבוע שעבר. / האם אמת הדבר כי צ'רלי צ'אפלין הוא יהודי?[54]

אבל מחנכים ורועים רוחניים בעלי כוונות טובות (בצד רועי רוח) המשיכו לדאוג לנפש הרכה שלא תפגע מצפיה בסרטים ללא השגחת המבוגרים (שהם, כידוע, נבונים ומשכילים ויודעי טוב ורע). יש להודות כי פעמים רבות היה טעם בחששותיהם, דוגמת טענותיו של צבי גרינשפון, מזכירה הראשון של תנועת המושבים וכתב "הארץ" בעמק יזרעאל (והוא רק בן 19 שנים כשכתב דברים אלה):

ההצגות היומיות  (מכתב למערכת) / לפני שנים אחדות העיר מישהו ב'הארץ' כי הצגות יומיות של הראינוע גורמות נזק מוסרי בחינוך הילדים, מפני חוסר ביקורת מוקדמת של הסרט על ידי מוסד חינוכי איזה שהוא. קלקלה זו לא מצאה את תיקונה, המורים וההורים התרגלו למצב, ויש אשר האם משדלת את הילד, כדי להפטר ממנו בבית, שילך לראינוע ותוקעת לידו את הגרוש לקנות כרטיס. אולם מי שביקר פעם בהצגות אלו והקשיב לשיחות הילדים נוכח לדעת כי הילדים קולטים קלקול מידות מתוכנו של הסרט ומהסביבה של הרואים. תוכן הסרט הוא לפעמים מאורעות גנבים ושודדים רצופי אהבה ומלווים באפקטים מגרים והתמונות על הבד מזעזעות את רגשות הילד עד היסוד. - באחת ההצגות היומיות שמעתי שיחה זו בין שני ילדים בני 8-7 שנים:

ילד א': זה השודד גיבור, חזק כמו אבא, אני אהיה גדול אז אהיה שודד. יהיה לי הרבה כסף ואגנוב אחת האישות (נשים!).

ילד ב': ואני אקנה אקדוח ואניה גדולה, אסע לאי זה ואהרוג את כל האנשים ואקח את הכל!

ילד א': זה הכושי, מח שמו (ימח שמו) דקר את הגיבור בבטן וזרק אותו לים. את זה נתפוס ונרביץ לו בראש...

ילד ב': זה לא טוב, הוא חזק ממך, צריך להרביץ בו בתותח והוא יעוף לים...                                    

את סוף השיחה לא כדאי כלל להביא. לא יאומן...

[...] לדוגמה למוסדות החינוכיים בערים ישמשו מורי העמק, במקום שם השפעת המורה ניכרת גם ברחוב. שם בא כוח המורים מבקר את הסרט, ואחרי הסכמתו מציגים אותו לפני הילדים. היו מקרים שבעל הראינוע עבר על ההסכם והאולם היה באותו יום ריק...  מן החובה על המוסדות החינוכיים להפנות תשומת לב מיוחדת לתקן קלקלה זו.[55]   

*

אבל מן המפורסמות הוא שמעולם לא התחשבו צופי הראינוע בדעת הדואגים לבריאותם הרוחנית. להטי התמונות הנעות היו חזקים מכל ההטפות, האיסורים וההגבלות. כפי שהבחינו סארטר וקפקא, ההמון ראה בראינוע "צורך ראשון-במעלה", ומראות הדימיון שאורם ריצד על הבד הלבן באולם האפל התערבבו להם ב"החיים האמיתיים":  ההפסקה נגמרה בינתים, והמשך הסרט הופיע על המסך. ברגש מוזר ומסובך הביט דניאל כעת אל התמונות העוברות לפניו. עלילת הדרמה המדומה והצעקנית התערבה בדמיונו באופן מוזר עם נפתולי החיים האמיתיים ו'התעלומות' עליהן שמע זה עכשיו. כמעט שהיה מוכן לראות בדמותה של 'הגיבורה, הנרדפת והניצלת בדרך נס' את נינה ברג החיה, הנאבדת כעת אי-בזה בסבכי הכרך הגדול...[56]

כמו אלישבע המשוררת, סארטר וקפקא, כל מי שהתייחס לתופעת הראינוע והשפעותיה חזה שאולמו יהיה משכן של יצרים עזים. וכשנטאשה, הנערה-זונה הפולניה, הוליכה את מנדל העגלון היהודי הצעיר להצגת ראינוע ראשונה בחייו, ווארשה 1916, קיבל הבחור בן-העיירה "הלם ארוטיקה", לנוכח המתרחש בתמונות החיות על הבד:

ה'אילוזיון'[57] נמצא במרחק צעדים אחדים מהסמטא שלהם. שם הם מתעכבים ומסתכלים בתמונות השונות, התלויות על הקירות. נאטשה קונה שני כרטיסים בקופה. והם נכנסים ויושבים באולם הגדול, המלא הבל, ומבטו של מנדל נצמד מיד אל הבד, אשר עליו מופיעה תמונה מאותם המחזות המוצגים על הרוב לראווה בבתי ­ראינוע מסוג זה. על התמונה רוחשות נקבות, המעשנות אגב ישיבה במרזח ו'אפשים' (גזלנים של כרך),[58] המופיעים פתאום, חוטפים באותה דרך פתאומית את הנקבות ומתחילים לרקוד ולהתפתל איתן, ובאותה שעה מחשיפים בפני הקהל חלקים שונים של גופן. התמונה משפיעה כל כך על האורחים היושבים כאן, שהבחורים נלחצים בכוח אל הבחורות, והללו צובטות את הבחורים בברכיהם ומעל לברכיהם. האויר באולם נהיה רותח ומורעל, מחמת סיאוב הנשימות, ולעתים לא רחוקות נשמע קול נשיקה, ששפתיים בשרניות מאוד מטביעות על צואר-אשה עבה ושטוף-זיעה.

מנדל ונאטשה יושבים שניהם ומזיעים גם הם, אבל הוא שקוע כולו באנשים המתרוצצים והרוקדים שם על הבד, ונדמה לו, כי פלאי-פלאים מתרחשים כאן לעיניו; אנשים, אנשים חיים יושבים במארב באיזה חדר... אחר כך בגן... והנה נהר וסירות... אך אלה הם 'חיים'! רוצה הוא לשאול שאלה מנאטשה, אבל הוא מתבייש אף להוציא מלה: שמא יאמר דבר- שטות... 'מעכשיו אהיה מבקר באילוזיון' - מהרהר הוא בליבו, ואין הוא יודע, למה זה אצבעותיו מתנועעות כבר על חולצתה... 'אם המאהב הראשון של זו, של השחרחורת, עוד ימצא אותה בגן, בחברת הטרזן ההוא שבצילינדר...'. הוא מביט, ולאוזניו מגיעות מלים, שאחד משכניו משיח לחברו: - אך זאת היא נקבה, פשה-קרוו.[59] הוא מפנה את ראשו כלפי הדובר ורואה שהלה צובט את כתפיה של שקצה,[60] היושבת שורה אחת לפניהם. השקצה יושבת ופניה מרוכזים, כמקודם, רק יד אחת הושיטה אחורנית, בחפשה מקום לאחוז בו, ולהעניק לו להלה 'צביטת-גומלין'.

מנדל בא לידי התעוררות, ונדמה לו ששוב הוא נמצא במסיבת 'מרעיו', והם מתעלסים קצת... גם הוא צובט את נאטשה, והיא אוחזת בשתי ידיו ולוחשת לו דבר מה באוזנו, מתוך צחוק... אבל פתאום עולה געש התזמורת, המתחילה לתופף ולהכות במצלתיים בכוח, ונדמה, שהיא סופגת לתוכה, כמו ספוג, את כל הנשיקות רוויות הזיעה, את כל ההלצות 'הנועזות' של האורחים, וכל זה יחד, בצירוף עם הדמויות המופיעות על הבד, מהוה איזה בליל רעשני, העולה מכל הפינות, המעורב זיעה, תאוה ואש יוקדת המקיפה ומסכסכת את הכל...

כשעלו הבייתה, ישבו שוב לאכול דבר מה, ומנדל דיבר כל הזמן על התמונות אשר ראה. 'הוא יספר את הדבר לחבריו, וכולם יהיו הולכים מעתה אל האילוזיון'. אבל היא  אומרת לו, שהתמונה אשר ראו היום אינה שווה עדיין כלום... אילו למשל, ראה את 'זיגומר',[61] או את 'זושקה יד-הזהב',[62] רק אז היה יודע, מה זה אילוזיון... אבל הוא אינו יכול להבין כלל, כיצד יכולה היא לזלזל בכל התמונות אשר ראו ולבטל אותן במלים: 'אינה שווה כלום!'. הא כיצד? אותו אפאש, היאך שחיבק את הנקבה שלו, היאך שלפת אותה, כמו בצבת! ותוך כדי שיחה הוא מחבק את השקצונת, והיא צוחקת, וכמעט שנחנקת מרוב צחוק... 'הנה מה טוב, יכנס המדוה בעצמותיהם!'... - הרי הוא מהרהר בליבו. 'אך אלה הם בחורים כהלכה, ואלו הן נקבות כהלכה! אך זו היא ישיבה, הליכה, עמידה!'[63] 

"The Message of the Dead"

כוחו של הראינוע הוא בעלילה עזה ובפעולה מתמדת – אביגדור המאירי (1923)

Scene from "The Message of the Dead" – Éclair Film Company – 1913

"The Motion Picture News", October 1913, p. 31

*

אסיים אסופה זאת של "זכרונות ראינועיים" במובאה מדברי מורה הדור, ברל כצנלסון, אמרי איש חכם, שלא איבדו את האמת והביקורת הנוקבת שבהם מיום שנכתבו, ג' אדר תר"פ, 1920:

יש כנראה אנשים אשר אינם יודעים תפארת אחרת מאשר נוצות-כובעים, דורבני-מגפים וזהב-אפולטים, גבורה אחרת מאשר התגוששות אתלטית בזירה, כבוד אחר מאשר כבוד מפקדים, ומדיניות אחרת מאשר הזכר ברפורטים של תקיפי­ עולם. מה יאמר לליבם של אלה דבר אספת יפו, אשר לא תואר לה ולא הדר, או קבוצת האנשים, חסרי כל כשרון­ הפגנה אשר חמדו להם לעמוד בתל-חי, מקום אשר שום סינימטוגרף ושום רפורטר ואפילו שום כתב של 'הארץ' לא יגיע.[64]

היו אלה יוסף טרומפלדור וחבריו, חסרי כל כשרון-הפגנה אשר חמדו להם לעמוד בתל-חי. למזלנו הגיע הסינמטוגרף למושבה מגדל, 1913, ושם קלטה מצלמת הראינוע את הגיבור הגידם חורש בידו האחת:

טרומפלדור

תמונה מהסרט "חיי היהודים בארץ-ישראל", 1913 – האוחז במחרשה: יוסף טרומפלדור

*********************************************

 הראינוע בארץ-ישראל – סרט ראשון - 1897

תמונה מסרט על חיי ישו, בהפקת הכנסייה הקתולית בצרפת, ארץ-ישראל, 1897

צלם: אלברט קירשנר, יוצר סרטים חינוכיים וארוטיים (!) - בתמונה: שיירת גמלים ליד חאן.

אלברט קירשנר

*

הראינוע בארץ-ישראל – לראשונה בכותרת עברית

"הצבי", הראשון ביוני , 1900, ע' 1

ראינוע

*

הראינוע בארץ-ישראל - סרט עלילה ארוך ראשון מצולם בארץ – 1912

“Motion Picture World”, 1912, p. 1119

הראינוע בארץ-ישראל

Kalem in Palestine / Shooting the film: "From the Manger to the Cross" / Mr. George Hollister, camera operator, awaiting the procession of the Holy Fire at the Church of the Holy Sepulcher, during the Holy Week [31.03-08.04.1912]

*

ראינוע בארץ-ישראל – למען הציונות - 1920

"New York Clipper" (USA, NY), 20 May 1920, p. 33

Film flashes -

[…] Burton Holmes, has left for Palestine

to film the development of the Zionist movement there.

*

ראינוע בארץ-ישראל – צעדים ראשונים של הסרט העברי - 1920

"הצפירה", שמיני במרץ 1920, ע' 3

בארץ-ישראל [...] השלג בירושלים [...] הצלם של הפילמות "מנורה", מר בן דב,[65] צילם תמונות רבות של ירושלים השלוגה בהריה ובעמקיה, בגגות בתי כנסתה ומסגדיה הלבנים על הבתים, הגדרות והאילנות אשר נמוטו.

*

הראינוע בארץ-ישראל – מתעדים את פעמי הגאולה - 1923

הרב קוק

תמונה מיומן ראינועי בארץ-ישראל, 1923; צלם-בימאי: חלוץ הפילם הא"י - יעקב בן-דב; אירוע: חתונת שמעון פרידריך בודנהיימר עם רחל אוסישקין; במרכז: הרב קוק והנציב העליון הרברט סמואל

באדיבות פרופסור דוד אוסישקין

*

 הראינוע – בארץ-ישראל - בעקבות התנ"ך - "מסע בארץ-ישראל" – 1924

ראינוע

"L'express" (Suisse), 02.05.1924, p. 2

*

הראינוע בארץ-ישראל – כרזה מעוצבת - 1928

ראינוע

כרזת בית-ראינוע תל-אביבי, בעיצוב פסח עיר-שי[66]

כת"ע יהודי בהונגריה  - MÚLT ÉS JOVŐ, 1928, P. 222

ראינוע בארץ-ישראל – בשירות החברה והתעמולה – 1929

ראינוע

*

הראינוע בארץ-ישראל (וגם בסין) - מתחיל לדבר –– 1929

ראינוע

*

ראינוע: אמנות? אולי?... ביזנס? בוודאי!

"San Francisco Dramatic Review'', 1 January 1909, p. 13

filmography

*

לקריאה נוספת, על ראינוע בארץ-ישראל

  1. יגאל בורשטיין "פנים כשדה-קרב", 1991
  2. נתן ויעקב גרוס, "הסרט העברי – פרקים בתולדות הראינוע והקולנוע בישראל", 1991
  3. יוסף הלחמי, "ויהי מה", 1995
  4. Hillel Trster, "Israel Before Israel", 1995
  5. יוסף הלחמי, "רוח רעננה", 2009
  6.   אריאל פלדשטיין," חלוץ, עבודה, מצלמה: הקולנוע הארצישראלי והרעיון הציוני, 1939-1917", 2009
  7. אתר "בית הסרט העברי", שרוב מאמריו עוסקים בראינוע הארץ-ישראל.

 

הערות שוליים

[1]  בהתאם למטרות איגוד "דומיטור", שאני נמנה על חבריו-  לא לבלבל עם סם נרקוטי לכלבים וחתולים -.

 DOMITOR: THE INTERNATIONAL SOCIETY FOR THE STUDY OF EARLY CINEMA

[2]  את השם "ראינוע" חידש אליעזר בן-יהודה (1900), כתרגום ישר מהשם הצרפתי Cinématographe. את משמעותו כסרט אילם קיבל רק עם תחילת הצגות הסרט המדבר בארץ (מאי 1930), שבעקבותיה נתקבל השם "קולנוע". עד אז היה ראינוע שם לסרט בכלל, והשימוש בו נמשך עוד שנים עם השם קולנוע, יחד. 

[3]  אהוב: 'אחרי המצאתו של גוטנברג, הרי הראינוע הוא – האמצאה הכבירה ביותר בדברי ימי הציביליזציה. הוא הביטוי האדיר ביותר של תקופתנו' – בימאי הסרטים הגרמני פאבסט; דחוי: 'הראינוע המחיש את האידיאל הפופולארי השפל ביותר. זוהי הכרוניקה המתורגמת לשפת הדמויות, הרומן הבלשי הזול' – הסופר הצרפתי אנטול פראנס. לפי: "9 בערב", 30.10.1941, ע' 14. באדיבות: במאי הקולנוע עמרם קליין.

[4]  משולם זלמן גולדבוים (1915-1836), מאחרוני משוררי ההשכלה, מחזאי, פעיל ציבור ואיש עסקים. מהשיר "תפשום" (התרשמות המשורר מהצגת פנס –קסם), ב"ספר השירים למשולם זלמן גאלדבוים", הוצאת המחבר, לבוב, תר"ע, 1910. דפוס: א' סאלאט. על חייו ויצירתו ראו, נורית גוברין: "משולם זלמן גולדבוים, ביוגראפיה של משורר שנשכח", הספרות, כרך א', ח' 4-3, 1968/9, הוצאת אוניברסיטת תל-אביב.

[5]  היריד המסחרי העולמי בשיקגו, Chicago World's Fair, היה אבן דרך תרבותית חשובה, ואחד ממקדמיו של הראינוע.

[6]  לַחֲקוֹק – לַחֲצוב, לַחֲרות, פַּתֵּחַ פִּתּוּחִים (לפי מילון התנ"ך של שטיינברג,). בעברית דאז התייחס הפועל גם לצילום ולתצלום (אולי בהשפעת יחזקאל, כ"ג, י"ד: צַלְמֵי כַשְׂדִּים, חֲקֻקִים בַּשָּׁשַׁר). לדוגמה, אצל יל"ג: 'ושמחו ראות פני מחוקים על הלוח' (מכתב מ-ז' חשוון, תרמ"ה [26 באוקטובר, 1884], ב"אגרות יהודה ליב גארדאן", כרך א', חלק א', ע' 93, מהדורת ווארשה, תרנ"ד, 1894, עורך: יצחק יעקב ווייסבערג); או בקשתו של ראש צלמי פריס מעמיתיו: 'כי יחוקו תמונות מכל מראה בכל עת מושב כבוד הדר מלכותם יר"ה בפריז', ב"הצפירה", ל' תשרי תרנ"ז, שביעי באוקטובר 1896, ע' 1015 (1); ואף כעבור 34 שנים, אצל ביאליק: 'הגיעתני גם מסכת צלמך, היא הטבלית הקטנה, שחקוקה בה דמותך וחותמך' (מכתב מ-28 במרץ 1930, ב"אגרות חיים נחמן ביאליק", כרך ה', ע' נ"ג, הוצאת "דביר", תל-אביב, תרצ"ח). 

[7]  "המליץ", כ"ז אייר ה'תרנ"א, רביעי ביוני 1891, ע' 3- 4 .

[8]  יוסף הלוי (1917-1827) – מזרחן, ארכיאולוג, בלשן, סופר ומשורר, חוקר נידחי ישראל, פעיל לאומי וציוני.

[9]  "המליץ", 26 בנובמבר 1897, ע' 3.

[10]  "הצפירה", 10 בינואר 1899, ע' 4. במאמר מאת מיכל וובער (1907-1859, סופר ועיתונאי עברי בווארשה, כתב מדעי). תפיסה דומה, ראו: אליעזר בן-יהודה, במאמר "נפלאות המדע", "הצבי", ח' באדר ב' [תרנ"ז], אלף ותתכ"ח לחורבן [12 במרץ 1897] , ע' 2.

[11]  בשנת 1895 הוקרנו במקומות שונים בעולם לראשונה בפומבי, סרטים המצולמים על רצועות צלולויד רצופות, ומוקרנים על מרקע, לקהל של קוני כרטיסים. למשל, הצגת סרטים של האחים סקלאדנובסקי, 1 בנובמבר 1895, בגן החורף, ברלין, במשך 15 דקות, בליווי תזמורת. הידועה והמשפיעה מכל ההצגות היא זו של האחים לומייר, פריז 28 בדצמבר 1895, והיא שנקבעה כיום הולדת לקולנוע.  

[12]  שלום עליכם (1916-1859) – גדול סופרי שפת אידיש, אוהב ראינוע (מהראשונים שהכירו בגדולתו של צ'רלי צ'פלין, 1915), שכמה מיצירותיו הוסרטו. המובאה, מהמחזה "הזכייה הגדולה" (1915). עברית: אריה אהרוני. מעשה בחייט שזכה בפרס הגדול בלוטו, מתפתה ע"י נוכלים להשקיע את דמי הזכייה בהפקת סרט, ונשאר בלי כסף ובלי סרט.

[13]  הקינטוסקוף - של אדיסון, היה מכשיר לצפייה אישית בסרט, הסינמטוגרף – להקרנה פומבית. על תומס אלווה אדיסון ועל האחים לומייר, ראו במרשתת.

[14]  Jules Carpentier (1921-1851) – מהנדס וממציא צרפתי, בשדות החשמל, האופטיקה, הטלגרף, הצילום וההסרטה, קונסטרוקטור של מכשיר הסינמטוגרף של האחים לומייר.

[15]  "Clarence and Richmond Examiner" (NSW), 23 November 1895, p. 3

[16]  "The Goldsboro headlight" (USA, NC), 18 February 1897, p. 2

[17]  "הצפירה", 16 באוקטובר 1895, ע' 3. במאמר: "חזות כל", מאת אברהם אבא רקובסקי (1921-1854) – עיתונאי וסופר.

[18]  Tromsø  - טְרוֹמְסֶה – עיר מחוז בצפון נורווגיה, יעד מבוקש לתיירות צפון.

[19]  "מאזנים", 22 בדצמבר 1932, ע' 18.

[20]  "ביאורים" – בעברית דאז, הכתובות עם טקסטים של הסרט, שהופיעו דרך Inter-titles

[21] "בן-כוכב" – ירחון מצויר לילדים, ווארשה, פולין (1925-1924) –  30 באוקטובר 1924, ע' 2. הכותב: אברהם ברוידס (1979-1907) – משורר, עורך, עיתונאי, מתרגם, עסקן תרבות.

[22]  "האחדות", 7 באפריל 1911, ע' 2.

[23]  אליהו ויגודסקי (1969-1886). ראו: תדהר, כרך ג', ע' 1263; "ספר העליה השניה", ע' 204,203,107, מהדורת תש"ז.

[24]   "בכנרת – מרשמי פועל", בחתימת: "אבינוער", "האחדות", 1 באפריל 1912, ע' 14.

[25]  ז'אן-פול סארטר, Les Mots, "המלים", עברית: אהרון אמיר, מהדורת 1966, ע' 83. על האיש, ראו במרשתת.

[26]  מהספר: Hollywood Femmes Fatales and Ladies of Film Noir, Volume 2, by Maximillien De Lafayette

[27]  British social Hygiene delegation, India Report, 1926-27

[28]  יעקב רבינוביץ',"ספרים ורוח הזמן" (מהדורת 1935), ע' 256.      

[29]  יעקב רבינוביץ' (1948-1875) – סופר ומשורר, מחזאי ומתרגם, מבקר ועורך, פובליציסט ומסאי, מרצה בחסד. עסקן ציוני.

[30]  אלכסנדר חאשין (1939-1886) – ממייסדי "פועלי-ציון", עיתונאי ומבקר, סטה מציונות לקומוניזם וירד לברה"מ.

[31] "האחדות", 31 באוקטובר 1913, ע' 17-16,  במדור 'החלק הספרותי'.

[32]  מקורות שונים מציגים את הראינוע בתחילתו כשלוחה של פנס הקסם, והשימוש בשני המושגים היה מעורב, ולפעמים בחפיפה. גורדון השולל את הצילום ככלי אמנותי היכול לשמור רגשות וחוויות, משליך מיחסו זה על "התמונה המוקרנת", נחה ונעה כאחד, ורואה בשתיהן מסווה שקרי למה שהוא קורא "כיעור".

[33]  אהרון-דוד גורדון (עליו, ראו במרשתת), "יומני", כל כתביו, מהדורת תרפ"ח, כרך ה', ע' 177. נכתב: כ"א מנ"א תרע"ד (21.08.1914). כדי לרדת לעומק ביקורתו של גורדון מומלץ לקרוא קטע ממאמרו "האדם והטבע" (שם,  כרך ד', ע' 107) שבו הוא משתמש במושג "אור" להצגת "תרבות". ראוי לחזור ולציין שאד"ג פסל את הצילום כאמנות וראה בו כלי מכני בלבד.

[34]  "כל כתבי אהרון-דוד גורדון", מהדורת תרפ"ח, ע' 124. המובאה  נוגעת בצילומי הסרט "חיי היהודים בארץ-ישראל", 1913, ולביקורת עליו בעיתוני מפלגות הפועלים.

[35]  פרנץ קאפקא (1924-1883) – סופר יהודי-צ'כי מפורסם, כתב גרמנית, ליצירתו השפעה רבה על ספרות העולם.

 [36] גוסטב יאנוך, "שיחות עם קפקא" (ב-1923), הוצאת "ספרית פועלים", 1987, ע' 67-66.

 [37]  Barbara La Marr (1926-1896) – שחקנית סרטים, יפיפייה וסוערת, תסריטאית מוכשרת ורקדנית וודוויל, חיי הוללות והתמכרות לסמים הביאו למותה בגיל 29.

[38]  Mary Pickford (1979-1882) – מהמפורסמות בכוכבות הסרטים האמריקניות, בימאית ותסריטאית, מפיקה ושותפת בייסוד חברת "יונייטד ארטיסטס" והאקדמיה לאמנות הסרט בארה"ב.

[39]  Pearl White (1938-1899) – שחקנית בימה וסרטים אמריקנית, התפרסמה כ"מלכת סדרות הפעולה", אשת עסקים ממולחת, חביבת הקהל. צריכת אלכוהול רבה, והעובדה שביצעה את הפעלולים = Stunts – בסרטיה בעצמה הביאו למותה בגיל 49.

[40]  יאנוך, ע' 68.

[41]  קטלוג Sears & Roebuck, 1902, ע' 156, פרסומת של חברת אדיסון. באדיבות המעצבת, הגרפיקאית והאנימטורית חנה רוטמן.

[42]  בהסתמך על "ויקיפדיה – בתי קולנוע בירושלים", ועיתונות התקופה, אפשר שהמספרת טעתה, והחליפה את "ראינוע אורקל" שנפתח 1908, ב"סינמה פיינגולד", שנפתח 1912.

[43] עליזה גדעוני-פרידלנדר, "מסעות אל העבר", הוצאת המשפחה (יוני גדעוני, קיבוץ מחניים), ע' 16. עד כמה שידיעתי מגעת, היה זה הסרט "שוד הרכבת הגדול", שבירושלים נקרא: "ביזת הרכבת", והוצג בה בשנת 1909.

[44]  "The Nickelodeon", November 1909, p. 141

[45]  ."The Film Index", 4 December 1909, p. 13.  עוד ראו, באותו גיליון, כתבות על הפקת הסרט. וכן, בגל' 28.08.1909, ע' 12.

[46]  "The Moving Picture World", 20 April 1907, p. 101

[47]  אליזה אורז'שקובה – Eliza Orzeszkowa (1910-1841) – סופרת פולניה, אוהבת אדם וישראל בכלל – עליה ועל הספר, ראו: דוד פרישמן, "אליזה  אורז'שקובה" (פרויקט בן-יהודה). על הסרט, ראו: נתן גרוס, "תולדות הקולנוע היהודי בפולין, 1950-1910".

[48]  "הצפירה", 27 בספטמבר 1911, ע' 4-3.

[49]  "The Washington Herald" (USA, W.D.C.), 28 July 1912, p. 10

[50]  "עיתון קטן" (עיתון ילדים עברי בפולין), שנה ב', י"ט טבת תרפ"ט (31.12.1928), גל' 15, ע' 3.

[51]  Pat [stage name of Herald Madsen] (1890-1949), and Patachon [stage name of Carl SchenstrØm] (1881-1942), a famous Danish film comedies pair.

[52]  Harold Clayton Lloyd, 1893-1971, was one of the most famous comedians of the screen from silent films era to talkies.

[53]  Tom Hezekiah Mix 1890-1940, was a famous western films hero of the silent film period.

[54]  על שאלת יהדותו של צ'אפלין, ראו, שני מאמרי בסוגיה זו (באנגלית ובעברית), באתר "בית הסרט העברי".

[55]  "הארץ", 4 ביולי, 1930, ע' 3. צבי גרינשפון (רשפון), 1983-1911, לפי "אישים בישראל", ע' 271, ומכתב בתו יהודית רשפון, אלי, מיום 9 בספטמבר 1988.

 [56] אלישבע ביחובסקי (1949-1888,משוררת וסופרת, רוסיה חובבת ציון ועברית, שעלתה וחיה בארץ), ברומן "סימטאות", תרפ"ה (1925), ע' 310.

[57]  "אילוזיון" - כינוי נפוץ לבתי ראינוע. מלשון "אילוזיה", אשלייה, מעין: בית האשליות או הדמיונות,ולפי מקורה היוני של המלה גם גן עדן של מטה. ראו, לעיל, בעיתון "הצפירה", ביקורו חריפה מאוד על בתי ראינוע בווארשה וסרטים כמתואר כאן.

[58]  אפאש, מצרפתית,  Apacheפרחח פריסאי; איש העולם התחתון; בריקוד אפשי נוהג האפאש בגסות בבת זוגו. לפי "לקסיקון עברי-לועזי חדש" מאת ראובן אלקלעי, הוצאת "מסדה", מהדורת 1967.

[59] "פשה-קרוו", קללה פולנית: דם-כלבים.

[60] "שקצה" (נ), "שקץ" (ז): כינוי יהודי במז'-אירופה לגויה ולגוי צעירים.

[61]  "זיגומר",  ZIGOMAR סדרת הרפתקה צרפתית. הפקה: Éclair. במאי: ויקטורין-היפוליט ז'אסט. שנה: 1911. סריה 1: "זיגומר מלך הגנבים", 3000 רגל. סריה 2: "זיגומר נגד ניק קרטר", 3500 רגל. 

[62]  "סונקה יד-הזהב",SONKA ZOLOTAYA RUCHKA  סדרה רוסית בת 8 פרקים. 1916-1914. במציאות הייתה סונקה "מלכה" של העולם התחתון ברוסיה, גנבת אגדתית ו"גיבורת תרבות", יהודיה, שכפושעים רבים משלנו התייחסה לדת בכבוד; הרב מזא"ה מספר בזיכרונותיו שתרמה פרוכת רקומה זהב ואבנים טובות לבית הכנסת של החיילים הניקולייבים במוסקבה. סופה שנתפסה למלכות והוגלתה לקצווי סיביר. בפולין הייתה סונקה הרוסיה לזושקה הפולניה.

[63]  "מבריחים", מאת עוזר וורשבסקי (1944-1898 – סופר נחשב בשפת אידיש, צייר ובוהמיין, נרצח בשואה), עברית: ה' ייבין, הוצאת "מצפה", תר"ץ, ע' 160-159. רומן מחיי עגלונים יהודים בעיירה סמוכה לווארשה, המבריחים מזון לעיר הבירה הרעבה בשנות מלחמת העולם הראשונה. נאטשה, נערה-זונה פולניה, אוספת לביתה את מנדל, עגלון-מבריח יהודי צעיר, לאחר שנפצע קשה בתגרה.

[64]  ברל כצנלסון, "עמדה", מאמר פולמוס נגד זאב ז'בוטינסקי על יחסו לבעית תל-חי (ראו, "קונטרס", 1920, גל' כ"ח, ע' 591), נוסח "כל כתבי ברל כצנלסון", כרך  א', ע' 200. על דמותו המיוחדת של ב"כ ראו במרשתת.

[65]  יעקב בן-דוב (1968-1882) - צלם-אמן, יוצר סרטים, עסקן לאומי וציבורי, "חלוץ הפילם הארץ-ישראלי". ראו: א) מנחם לוין, "יעקב בן-דוב וראשית תעשיית הראינוע היהודית בארץ-ישראל, 1924-1912", קתדרה 38, טבת תשמ"ו, ע' 135-127. ב) דוד תדהר, "אנציקלופדיה לחלוצי הישוב ובוניו", כרך ד' ע' 1629, כרך י"ז, ע' 5246.  ג) נתן ויעקב גרוס, "הסרט העברי", הוצאת המחברים, 1996, ע' 62-19. ד) יוסף הלחמי, "ויהי מה", 1995, ע' 60-47, הוצאת ארכיון הסרטים היהודים ע"ש סטיבן שפילברג. ה) אתר בית הסרט העברי, "חתונה עברית בירושלים".

[66]  פסח אישטואן עיר-שי (1968-1896) – אדריכל, מעצב גרפיקה, יוצר הגופן "חיים", חדשן ופורה. ידיעות על "ראינוע תערוכה", ראו: אתר "בית הסרט העברי" -  ילקוט מקורות לדברי ימי הסרט בארץ-ישראל - 1930-1929-1928.