בית הסרט העברי
לזכר יוסי הלחמי (1933-2019), במאי, מיסד האתר וחוקר תולדות הסרט העברי והיהודי
על טרם-הסינמה או בנו המת של קיסר ביצאנץ - ההתקדמות המדעית והטכנולוגית הנמרצת במאות ה-18 וה-19 שיכללה בהרבה את היכולת להקרין תמונות כך שיעוררו אשליה של תנועה ואלו באו לידי ביטוי כמופעי פנס הקסם (Magic Lantern).
מיום שהתחיל האדם לשמור את זיכרון המתרחש, באמצעות המחשה בחומר ורישום בתמונה, שאפו היוצרים ללכוד, לא רק את הצורה והתואר, אלא גם את הַחִיּוּת והתנועה שבנראה, כדי שיוכלו לחזור ולהציגו. אחת הדרכים להשגת מטרה זאת הייתה פיתוח מנגנונים שונים להקרנת תמונות, דמויות, בבואות וצלליות בחללים או על גבי מרקע, באמצעות הטלת אור והתקנים מכניים ואופטיים.
Tarif No. 39 Lanternes Magiques
(Magic Lantern Slide Catalog, A. Molteni, 1880), p. 20
LANTERNE MAGIQUE A DOUBLE EFFET
כבר בעבר הרחוק נזכרות הצגות כאלה בכתביהם של המלומדים (אריסטו, דה-וינצ'י ובקון הם אחדים מהם).[1] ובתרבויות שונות, מסין ועד אירופה, נמסר על השימוש שעשו בהן בדרנים ומחנכים, כוהני-דת ונוכלים, כדי להשפיע על הצופים:
נודע הוא הסיפור בדבר מלך ביצאנץ, באסיליוס המוקדוני,[2] אשר בבכותו את בנו היקר לו ונפשו עליו תאבל, כי לא יוסיף ראותו, ביקש את פני הידעוני המפורסם בדורו, טהיאודור סנקאוארין בעיר קונשטאנטניפול, להעלות את בנו המת; בהעת והמקום אשר אמר לו הידעוני ראה באזיליוס את בנו רוכב על סוסו לקראתו, אך כרגע אבד ואיננו, והנה אם לא מעשה תעתועי משחקים היה שם או מראה הדימיון, הלא בטח השתמש טהיאודור בציור תמונת המת הרוכב על סוסו העשוי מעשה ידי אמן, ובסגולת האספקלריות השקערוריות הערוכות לפי צורכי המקום והמקרים. כן בארו לנו את המעשה כל חוקרי סתרי המאגיה הטבעית.[3]
כמובן שלא כולם ניסו להונות את צופיהם, רבים מאוד שילבו תורה עם שעשועים, והיה זה מחזה מרתק ביופיו ותוכנו, מרהיב כמין מעשה כשפים, מופע פלאות, אשר לא-יאמן:
[...] מלבד הפצת ההשכלה דואגים המתעסקים במקרא בציבור להביא לשומעים גם עונג אסטטי, גם קריאות ספרותיות ושיר וזמרה. אולם כל אלה אולי למותרות יחשבו, אבל דבר נחוץ הוא עששית הקסם אשר בעזרתה ישמעו הקוראים את הקריאה וגם יראוה. הלא אמר קהלת: טוֹב מַרְאֵה עֵינַיִם מֵהֲלָךְ נָפֶשׁ.[4] העששית הזאת [= פנס הקסם], אשר תצייר על הבד הלבן המתוח נגדה צללי תמונות אנשים ומחזות טבע שונים, קסמים בידיה להפליא את עיני הרואה מקרב המון העם במידה גדולה מאוד, עד כי במקומות רבים חשב אותה המון העם למעשה כשפים ונפשם התחלחלה למראה עיניהם, אם כה ואם כה אין כל ספק, כי הקריאה אשר אליה תלווה עששית הקסם תפעל פעולה נמרצת על המון העם בהרבה יותר מאשר יקרא בספרים בעצמו והרושם הזה יקבע בלבו ולא במהרה ימחק.[5]
ההתקדמות המדעית והטכנולוגית הנמרצת במאות ה-18 וה-19 שיכללה בהרבה את היכולת להקרין תמונות כך שיעוררו אשליה של תנועה. היו שכינו את המנגנונים השונים שתוכננו להעלות מראית-עין של חיים ותנועה בפני המון אנשים משתאים בשם "מכונות לתעשיית חלומות".[6]
Phenakistoscope. Inventor: Joseph Plateau, philosopher and scientist, 1832. In "Eadward Muybridge: The Stanford Years", p. 73
1893, בספר לימוד עברי נכתב: חכמים שונים העריכו [תכננו] מכונות שונות להפליא את עין האדם, ואחדים נערכו לראות תנועת איש הולך, רץ או פוסח [מדלג]. המה ציירו על לוח ציורים רבים של איש אחד, קרובים אחד לרעהו ואשר מצב התנועה בדמות האנשים יתגבר יותר ויותר בהתרחקם זה מזה. לאמור: ציור איש הראשון יראה כאילו יעמוד ישר. השני יראה כאילו התחיל להתנועע, בשלישי נכיר כי הרחיק מעט את הרגלים אחת מהשנית, ברביעי - הרחיק הרבה וכן הלאה. ואז אם נערוך את לוח הציורים האלו באופן אשר נוכל לראות רק ציור אחד ובעזרת הגלילה נוכל להעביר את הציור האחד והשני ייקח מקומו, נכיר היטב בגוללנו מהר את הלוח את מהלך האדם.[7]
מופעי פנס הקסם היו תאווה לעיניים.[8] אלומות האור שריחפו בחלל החשוך, התמונות הצבעוניות, הקריינות, המוסיקה והמתקנים האופטיים והמכניים שהניעו את המוצג, חברו יחד כדי למשוך את לב הצופים. נושאי ההצגה הוסיפו לריגוש: קומדיה, דרמה וטרגדיה, חיי חברה וחדשות היום, פשע והרפתקה, קדושים וחוטאים, סיפורי הברית הישנה והחדשה, שירה בציבור, נופי העולם, ליצנים וקוסמים, ארוטיקה וניבול-פה, מיסתורין ואימה; באלה שוטטו רוחות רפאים ובבואות אימים מעל הקהל (בהמשך למסורת התיאטרונית הוותיקה של מיסטריות ומלחמת האדם בשטן), ובקול ענות הנאה וחלחלה הגיבו הצופים הנרגשים למראות העוברים לפניהם, כמו היו במציאות:
המסך הורם ומאחוריו נתגלתה מערה מלאה שלדים ותבליטי דמויות בלהה על קירותיה. האור המהבהב נמוג בעלטה והצופים היושבים בחשכה מוחלטת מצאו את עצמם בתוך סערת ברקים ורעמים.[9]
דמויות בלהה - תגובת הקהל בהצגה של אמן פנס הקסם "רוברטסון", פריז, 1797.[10]
עם עליתם של "הייצור ההמוני" ו"הצריכה ההמונית" נשתכללו המכשירים, התרבו המציגים וההצגות והתרחב קהל הצופים בהן - בבתי קפה ובמסבאות, בירידים ובקרקסים, בכנסיות ובמועדונים, במוסדות חינוך והוראה, בכינוסים חברתיים ובאולמות ציבוריים, בתיאטראות של וַרְיֶטֶה.[11] בחושך התכנסו האנשים, צופים בהתרגשות בהצגה הקסומה, מחפשים מענה לשאלות, מי הם הדוברים מן האפלה ועל מה מדברים אליהם מן העלטה:
בשנת 1802 בא איש אחד ושמו פיליפסטל, ויהי הראשון להגיד קבל-עם כי באמצעות עששית-הקסם הוא מראה את חזיונותיו הפנטסמגורים, ורבים נהרו מכל עברים לבקר בהיכלי-תיאטרותיו בלונדון ועדינבורג [...] אך מנורה אחת האירה את חשכת בתי התיאטראות אשר פיליפסטל הראה בהם את רובי חזיונותיו לרואים אשר היו באמפיתיאטר, וגם אותה יכלו להסתיר כרגע בתוך הפנס, לבלי תראה ולא תאיר. ויהי בהגיע העת להחל את החיזיון הורם המסך והנה על במת-המחזה במערה אחת, ועל מבוא פתחה לכל עבריה מתנשאים סלעי-מגור וסביבם עומדים עצמות גופים-מוראים ועליהם כל חיתו-יער מורה מאוד, אשר לא נראו כמותם להפליא. עודם מתבוננים הרואים במקום הוכן למעשי-הפלאים והנה קול הרעם נתן קולו קול-עוז, ואלפי ברקים יצאו דחופים באור אישם, ואז נסתר מעט מעט אור המנורה בתוך הפנס ואיננו, בעת ההיא פרשו יריעה בין הבמה ובין האמפיתיאטר והאנשים לא ראוה ולא יכלו לראותה בהיותה ארוגה חורי [בד רשת, מלמלה] דקה מן הדקה, ועליה נעתקו אחרי כן חזיוני-התמונות הפורחות באוויר, והרואים אשר לא יכלו לראות את היריעה הזאת, לא יכלו להבין את מרחק המחזות האלו מאתם, כי אין כל דבר נמצא סביבם לשפוט ממנו בערך הדמיון, והקולות והברקים לא חדלו! את קול הרעם השמיעו בכדורי ברזל-מוצק מתגלגלים, ואת הברקים רבו באמצעות שביבי אש עלקטרי [חשמלי], אשר התמלטו על פני ריקועי פחים דקים ממורטים (Folie) המדובקים על לוחות זכוכית. אז התחילה עששית הקסם, אשר הייתה בתוך המערה, לעבוד את עבודתה ותעתיק תמונות זרות ומוזרות על היריעה הדקה ולעיני הרואים הנה כתלויות על בלי-מה, וכאשר ירבו זכוכיות-העששית בעלות-ציורי-חזיונות-שונים, כן יוסיפו התמונות להראות כחיות בתנועותיהן, וגם לפי חפץ העניין אשר עסקו בו הגדילו או הקטינו את מידת התמונות, כאילו הנה מתקרבות אל הרואה ומתרחקות ממנו, ובסוככם בעבי-גבי הזכוכית האחת את פני רעותה, הפכו תמונת אנשים לעצמות אדם וכן גם העלו בשר עלי עצמות יבשות ויהיו לאנשים בדמותם ובצלמם. הלא אין קץ לחליפות ותמורות כאלה אשר תעשינה על נקלה! ולפעמים עשו בתחבולה זאת דברים מוזרים מאוד, פעם אחת ראו כחתן וכלה הולכים יד ליד לבושי מכלול, ויהי אך נשק האיש את היפיפיה העומדת עליו והנה פתאום נהפכה גויתו לסקעלעט [שלד] נורא מאוד וראשו נשאר בצביונו ובהוויתו היה; וראש האשה אבד ואיננו ועל מקומו עצמות גולגולת מת בלה מרוב ימים בקבר, בעת אשר כל בניין גוה לא נשתנה מאומה והיא לבושה בגדי חמודותיה כמקדם![12]
תיאור מרגש זה של הצגת פנטסמגוריה מתחבר אל אחת ההשפעות החשובות של מחזות פנס הקסם על צופיו: מחשבתם עברה לדון במוצג לפניהם מנקודת השקפה הַרוֹאָה אותו כ"הדמיה של החיים" - מצופים פסיביים בתמונה עברו לחוש את המתרחש בה וכביכול להשתתף בו.
דבר זה לא נעלם גם מעיני המשוררים, שהרי שירתם היא ספר הזיכרונות של חוויות מסעם (ויש שיאמרו: הרפתקותיהם) בארצות החיים.[13] מחזה פנס הקסם כ"הדמיה של החיים" פתח לפניהם ארץ חדשה לשוטט בה. כתב זיגפריד ששון, בשירו "Picture Show" (1920): Life is just the picture dancing on the screen.[14] אפשר שכתב בהשפעת אדוארד פִיצְגֶ'רַלְד שתרגם לאנגלית (1859) את "המרובעים" של עוֹמַר כָיָאם (פרס, 1123-1048). בתרגום זה, הנחשב ליצירה שירית בזכות עצמה, תירגם את המרובע המ"ו כמשווה את החיים להצגה של פנס קסם:
For in and out, above, about, below,
'Tis nothing but a Magic Shadow show,
Played in a Box whose Candle is the Sun,
Round which we Phantom Figures come and go.
בעקבותיו תרגם זאב זָ'בּוֹטִינְסְקִי מרובע זה לעברית במושגים משדה טרם-הסינמה והסינמה: מָה אָנוּ? צֵל - מִשְׂחָק הַצַלמֻנָּע[15] / בִּידֵי כַשָּף מֵנִיעַ: לְבָנָה - / פַּנַס קִסמוֹ, לֵיל-נֵצַח - בִּימָתוֹ / וּמְזִמָתוֹ - נִסְתֶּרֶת וּטְמוּנָה.[16]
ויש עוד תרומה עברית לעניין נכבד זה. אפשר שבשנת תרנ"ג, 1893, הציג אמן של פנס קסם את סחורתו בעיר המרפא הצ'כית קְזֶ'נִיצֶה [Kŕenice]. אז נמצא שם משורר עברי, משולם זלמן גּוֹלְדְבּוֹים[17] ואולי גם הוא צפה בחיזיון... בין כך ובין כך, גם הוא, כז'בוטינסקי, חש באותה וּמְזִמָתוֹ - נִסתֶּרֶת וּטְמוּנָה, והתרשמותו מתמונות הקסם הייתה רבה עד שבנוח עליו הרוח חיבר בהשפעתן, בלשון מקרא, שיר בשם תִּפְשׂוּם, המביע את המון רגשותיו לנוכח מה שראה:
עַל פָּנַי עוֹבְרִים הֲמוֹנִים הֲמוֹנִים
מַחֲזוֹת לוֹהֲטִים וּתְמוּנוֹת לְהָטִים -[18]
תִּפְשׂוּם שְֹעִפַּי! אֱחֱזוּ רַעְיוֹנִים!
אִסְרוּ מַלְאֲכֵי אֱלֹהִים בָּרְהָטִים!
בְּרִשְׁתּוֹת אֲמָרִים, בְּלוּלָּאוֹת דְּבָרִים
צוּדוּם, לִכְדוּם, רַק תִּפשׂוּם חַיִּים:
בְּזִיקֵי הַמִּכְתָּב, בְּמַאֲסַר סְפָרִים
אִסְּרוּם, צַיִד מִן הַשָּמַיִם!
פֶּן יַעֲבוֹרוּ, רֶגַע - וְאֵינֵמוֹ,
וְיִמַּסּוּ תְמוּנוֹת, וְיֶחְשְׁכוּ לֶהָבוֹת -
אַיֵּה צְבָא הַחֶזְיוֹנוֹת, אַיֵּמוֹ,
חָלְפוּ עַד כֹּה לְפָנַי לִרְבָבוֹת?
בדברי השיר אוחז המשורר בהשקפה הרואה את מחזה פנס הקסם כהדמיה של מהלך חיי אדם: הדלקת האור - הפעלת המכשיר (לידה), הצגת מחזה התמונות (מהלך החיים), כיבוי אורות - הפסקת פעולת המכשיר (מוות).
רצף התמונות, הן 'הֲמוֹנִים הֲמוֹנִים', העובר לפני הצופה, מפיק בדרכו סַךְ של רעיונות: 'תִּפְשׂוּם שְֹעִפַּי! אֱחֱזוּ רַעְיוֹנִים'. אותם הוא מציע לרשום מיד למשמרת: 'בְּזִיקֵי הַמִּכְתָּב, בְּמַאֲסַר סְפָרִים' - פן כחיים יחלפו ללא שוב: 'פֶּן יַעֲבוֹרוּ, רֶגַע - וְאֵינֵמוֹ -' .
כחיים, חזיון פנס הקסם מתחיל בדברים של להט, הכרוכים באש ובחום. וגם הוא מסתיים בכיבוי-אש: 'וְיִמַּסּוּ תְמוּנוֹת, וְיֶחְשְכוּ לֶהָבוֹת'. פעולת סגירת מקור האור של הפנס (מעין אור החיים הכבים), משתמשת בדימוי האש הכובה כסמל לזקנה וחידלון.
McIntosh Battery and Optical Company Illustrated Catalogue, 1890, p.18
כדי להשתמש בנפלאות המדע בשירתו, עבר המשורר דרך שלוש נקודות ציון:
STEREOPTICON SHOW - T. H. McALISTER CATALOGUE, 1897
כאחרים מחבריו לתנועת ההשכלה היהודית תפס גולדבוים את התפתחות המדעים והטכנולוגיה במאה ה-19 כתוצאה של התקדמות רוח האדם בכוח הדעת וההשכלה.[19] התקדמות זו נראתה להם כפרק בן זמננו בתולדות ההתעלות הרוחנית של המין האנושי.[20] ברוח זו קיבלו את ההמצאות הגדולות של תקופתם כמעורר חדש להשראה יצירתית.[21] כמה מהם כתבו עליהן שירים או הזכירו אותן בשירתם.[22]
התרשמות עזה מכמה אמצעי תקשורת מודרניים,[23] הניעה את גולדבוים לחבר את קבוצת השירים: "קו לקו" על הטלפון (1890), "בת-קול" על הפונוגרף (1892) ו"תפשום" על פנס הקסם (1893).[24] מושכל בסיסי בשיריו אלה הוא "כי בצלם אנוש" נבראו אמצעי התקשורת שעליהם שורר; הם "נוהגים" במתכונת של "אנדרואיד", באופן "כמו-אנושי" ומקשרים בין רחוקים לא רק בחומר אלא גם ברוח. למשל, בשיר "קו לקו" מתוארת מערכת קווי הטלפון ופעולת ההשראה החשמלית המעבירה את המדובר: עַל דַּרְכֵי הַמְּדִינוֹת עֲמוּדִים עֲרוּכִים, וְעַל וָוֵי חֲשׁוּקֵיהֶם קַוִּים מְשׁוּכִים; עֲלֵיהֶם בְּנֵי רֶשֶׁף יָרִיצוּ, וְגַלֵּי הַקּוֹלוֹת יִזְרוֹמוּ יָאִיצוּ. זו מערכת מקבילה לזו המצויה גם בגוף "כל-אדם", המיוצג על ידי המשורר: בְּקִרְבִּי מַטְוֶה גִידִים, רֶשֶׁת פְּרוּשָׂה, בְּמוֹחִי מוֹצָאָה וְלִפְקוּדָיו דְּרוּשָׁה, אֵלֶּה רִגְשוֹתֵיהֶם לַאדוֹנָם יַגִּישׁוּ, וְאֵלֶּה מִצְוֹתָיו לְמַלְאוֹת יָחִישׁוּ.
את הטלפון הציג המשורר כְּמוּכְנִי המדמֶה את מערכת התקשורת העצבית באדם, ומדגם "טכני כאנושי" זה הקיש על "דרך הרוח" של הרגשות והמחשבות בגופו. לפי התפיסה המשכילית את ההמצאות הגדולות של הזמן ההוא ראה בטלפון התגלמות מוחשית של הדעת והרעיון האנושיים של יוצריו.
בכל זאת, בין השירים "קו לקו" ו"בת קול" ל"תפשום" יש הבדל יסודי אחד: הטלפון והפונוגרף מוצגים כגופים שאין בהם דעה משלהם, הרעיונות המועברים בהם לא נוצרו בהם אלא נוצקו בהם במתכוון בידי האדם המשתמש. לעומת זה ב"תפשום" לא התייחס המשורר למכונת ההצגה כאל גולם מתכת, עץ וזכוכית אלא כלדבר שיש לו אמירה משלו. המכשיר של תְמוּנוֹת לְהָטִים, מוצג כדבר שכביכול יש בו חיים ובינה משלו, הדמיה של גוף ח ו ש ב. הקרנת התמונות אינה רק פעילות טכנית של העברת מידע, אלא בִּכללה התרחשות של שִׁיחַ תְּבוּנִי בין המחזה לצופה, האומר לחושיו: תִּפְשׂוּם שְׂעִפַּי! אֱחֱזוּ רַעְיוֹנִים! [25]
מתוך הבנת חשיבותם של רעיונות אלה לבינה האנושית, ביקש הוגה הדעות הוליס פרמפטון לתאר את השפעתם של כלי התמונה הנחה והנעה על האינטלקט שלנו:
מכונות הסינמה והטרם-סינמה, עם הצילום הנח יחד, העלו לפנינו כמה פונקציות ראויות לציון: הן לימדו אותנו והזכירו לנו כיצד נראים הדברים, איך עובדים הדברים, באיזו דרך אנו עושים את הדברים [---] וכמובן (במתן דוגמה) איך לחוש ולחשוב.[26]
אחת המכונות שלימדו אותנו לחוש ולחשוב
ERNST PLANCK 1902
*
המצאה חדשה של עדיסון. בשיחה עם סופר ה"דיילי ניוס" הודיע שלשום הממציא הגדול עדיסון, כי שכלל כבר את המצאתו החדשה בדבר פעולתם ההדדית של הקינימטוגרף והגרמופון, באופן שאפשר יהיה ע"י פנס הקסם ליצור אילוזיה של תמונות מתנועעות ומדברות.[27]
*
תודות:
פרופסור נורית גוברין
מר מיכאל דור
Mervyn Heard
David Robinson
[1] במבט לאחור, אפשר לכנות אותן בתואר: טרם-סינמטיות - Pre-cinematic.
[2] בסיליוס הראשון (886-811) - מגדולי קיסרי ביזנץ, מייסד שושלת, לוחם ומדינאי גדול, וגם שונא ישראל. מות בנו גרם לו לדיכאון קשה.
[3] "הכרמל", 6 ביוני 1862, ע' 7.
[4] קהלת, ו', ט'.
[5] "המליץ", 18 בינואר 1898, ע' 1
6 Laterna Magica”.. 3rd print 1990. pp. 1-9, 17. Laura Minici Zotti: “La
[7] ר' משה אהרון וויזאנסקיע [וויזאנסקי], ספר "עץ הדעת", ווארשה, תרנ"ג, 1893, ע’ 115. התיאור מזכיר את פעולת "תוף הפלא" או את רצפי התצלומים של תנועה שיצר Muybridge.
[8] אמנות ההצגה הטרם-סינמטית נשתמרה עד היום ומציגים פועלים בעולם, קיימים איגודים של חובבי פנס הקסם ועיתונות מקצועית. מניסיון אישי ממליץ כותב שורות אלה לראות הצגה כזו - חוויה גדולה!
[9] . .Christie, Ian. “The Last Machine” 1944. BBC Educational Developments, White City, 201 Wood lane, London W12 7TS. P. 111
קטע מתיאור של הצגת "פנטסמגוריה" [Phantasmagoria] באנגליה, 1802?.
[10] אטיין-גספר רובר (1837-1763) - פיסיקאי צרפתי, שהתמחה בפנסי קסם, בלוניסט נלהב שתרם להתפתחות הטיס.
[11] לפי Robinson, David. "From Peepshow to Palace - The Birth of American Film", New York: Columbia University Press, 1996.
[12] "הכרמל", 20 ביוני 1862, ע' 8-7. תיאור של הצגת "פנטסמגוריה".
[13] על נושא זה, ראו: יורי ציביאן (Yuri Tsivian),"שימושים אלגוריים בפנס הקסם בשירה הרוסית",Domitor Bulletin, vol. XV, No. 1, June 2001.
[14] בתרגום חופשי לעברית: חיים הם אך תמונה/ מרקדת על מרקע.
[15] צלמונע: מהשמות העבריים הראשונים של הסינמה; בהשפעת שמו של מלך מדין (שופטים, ח', ה').
[16] נדפס לראשונה 1923 וכנראה תורגם כ-20 שנה קודם לכן.
[17] משולם זלמן גולדבוים (1915-1836), מאחרוני משוררי ההשכלה, מחזאי, פעיל ציבור ואיש עסקים. על חייו ויצירתו ראו: נורית גוברין, "משולם זלמן גולדבוים, ביוגראפיה של משורר שנשכח", הספרות, כרך א', ח' 4-3, 1968/9, הוצאת אוניברסיטת תל-אביב. שיריו נאספו ב"ספר השירים למשולם זלמן גאלדבוים", הוצאת המחבר, לבוב, תר"ע, 1910.
[18] אפשר ש"להטים", כשם לתמונות פנס הקסם, הושפע מהפסוק ב"שמות" (ז', י"א) "ויעשו גם-הם חרטומי מצרים בְּלַהֲטֵיהֶם", שלפי פירוש ר' אברהם אבן-עזרא: "והוא כמו בריקית ואש עוברת וזאת אחיזת עיניים".
[19] ראו, נורית גוברין, על סף המאה העשרים. בקובץ "סדן - מחקרים בספרות העברית - הספרות העברית בפתח המאה העשרים", ע’ 35-27. הוצאת אוניברסיטת תל-אביב, תש"ס.
[20] למשל, הכרזתו הנרגשת של אליעזר בן-יהודה על המצאת הטללטרוסקופ (הוא הפקס של ימינו): 'אדם חצוף ועז פנים, מה עוד תגלה לנו ממסתרי כוחות היצירה של הטבע?' "השקפה", 29.04.1898, ע’ 2.
[21] לעיל, גוברין, תש"ס: 'הספרות העברית לוותה דרך קבע את ההמצאות החדשות מראשיתן בהתלהבות רבה. היא נתנה להם ביטוי בשירים וגם במאמרים ובהסברים מדעיים מפורטים שהופיעו מעל דפי העיתונות' (ע’ 27). למשל, ראו: נחום סוקולוב ("אישים", ע’ 152. הוצאת "הספרייה הציונית על-יד הנהלת ההסתדרות הציונית", ירושלים, תשי"ח, 1958) על חיים-זליג סלונימסקי (מדען-ממציא ועיתונאי, 1904-1810): 'הוא היה בעל התפעלות גדולה, אך ההתפעלות הזאת נתעוררה בויכוח היותר חזק מסביב לניצחונות מדעיים ממשיים: הטלגרף, החשמל, וכל שאר התוצאות האקספרימנטיות של דורותיו והמסתעף מהן [---] הוא הביא עמו [---] איזו התקשרות נפשית עם התפתחות המדעים'.
[22] לדוגמה, השיר על "הקיטור", מאת שלמה יאקאבזאהן, "שירי שלמה". הוצאת .Verlag J. Kohn, Lemberg 1865; או הזכרת הרכבת והטלגרף בשיר "מזמור לתודה" מאת ליאופולד לעף (הַמֶּרְכָּבָה בַּלֶּהָבָה רָצָה שָׁבָה… בַּדִּלוּג-רַב חִישׁ בָּא כָעַב הַכֹּל קָרַב…). ראו, נורית גוברין, "שלושה שירי פרנץ-יוסף", סדן - מחקרים בספרות עברית, הוצאת אוניברסיטת ת"א. כרך א', תשנ"ד, 1994, ע’ 104-89.
[23] כמו אחרים מתנועת ההשכלה, למשל: חיים זליג סלונימסקי, "הצפירה", תרכ"ב (1863), גל' 10, במאמר: "פעולות הפאטאגראפיע" הסוקר את תרומתו של מקצוע זה לאנושות; ברוח זו צורף הצילום לרשימת מאורעות המאה החשובים ב"האסיף", 1884, כרך א', ע’ 22: 'מציאת [המצאת] ציורי האור [הצילום] על ידי דאגערא [דאגר] (דאגעראטיפיע) [דאגרוטיפ]'; אליעזר בן-יהודה, ב"הצבי", ח' באדר ב', אלף ותתכ"ח לחורבן, [1897], שנה 13, ע’ 2, בכתבה הסוקרת את ההתקדמות המדעית של המאה ה-19, מונה את הצילום והקולנוע בין חמש המצאות (כולן מתחום התקשורת) המייצגות את ההתפתחות המדעית והטכנולוגית ששינתה פני עולם.
[24] משיק להם הוא השיר "לשנת היובל" (1900), בו הכתיר גולדבוים את האיש המודרני בתואר: אָדָם גְּדָל דֵּעָה, ומסכם את ההתקדמות הגדולה של האנושות במאה ה-19, את כיבוש הטבע והישגיו המדעיים של האדם ואת השפעתם על רוחו והתנהגותו: 'וְהַיּוֹם אַתָּה עוֹמֵד עַל סַף שְׁנַת הַמֵּאָה, - / וּבְיָדְךָ עֲנָנִים וְהַשֶּׁמֶשׁ וְהַבָּזָק!/ גַּם בִּצְבָא הַשָּמַיִם, אָדָם גְּדָל דֵּעָה,/ עַתָּה תִרְדֶּה בְּפָרֶּך בְּכֹחֲךָ הֶחָזָק! -.'
[25] מציע להשוות בין "תפשום" (1893) לשיר The Last Lantern (22.09.2015), מאת המשורר האמריקני בן זמננו Alexander Bentley, במרשתת. הדימיון בין שני השירים, הרחוקים זמ"ז מרחק של 122 שנים, מרתק!
[26] Hollis Frampton. Circles of Confusion (Rochester 1983). תרגום: י.ה.
הוליס פרמפּטון (1984-1936) - צלם, יוצר סרטי אוואנגרד והוגה דעות, היסטוריון חשוב של הצילום והקולנוע.
[27] "הצפירה", 16 במאי 1912, ע' 3
=====
In memory of Mervyn Heard (1948-2017) A leading Magic Lantern Artist, a friend
