בית הסרט העברי
לזכר יוסי הלחמי (1933-2019), במאי, מיסד האתר וחוקר תולדות הסרט העברי והיהודי
צלם הסרטים אהרון סוּטְקֶר (1967-1893) נולד בעיירה ליד לובלין שבפולין. בני משפחתו מספרים שכבר בנעוריו הצטיין בכישרונו הטכני הרב והיה מלא המצאות כרימון. אפילו מטוס ניסה לתכנן. בהיותו בן 12 פירק את משקפי סבו ומהעדשות בנה מצלמה, וצילם בה את הסב והסבה. התמונות שמורות כיום בידי בני משפחתו בארה"ב. בגיל 17 נסע לארה"ב, שם ביקר גם בהוליווד. הוא לא מצא את מקומו בעולם החדש וחזר לפולין, לפני פרוץ מלחמת העולם הראשונה (1914).
בשנת 1926, בגיל 33, עלה סוטקר עם רעייתו רחל ובנו שמעון[i] לארץ-ישראל והתיישב בתל-אביב. לפרנסתו עסק בצילום. הוא חזר על מעשה ילדותו ובמו-ידיו בנה מצלמה. מצויד ב'אפרט' שלו יצא לעבוד בשדרות רוטשילד, כצלם-חוצות. שם צילם תמונות פספורט וטיילים בשדרה. מוצר אחר היה כרטיסי "שנים טובות", שבהם הוכנס המצולם למסגרת או קישוט חגיגי.
ביום הראשון ביוני 1927 נפל דבר במקצוע הקולנוע בארץ - מטעם ממשלת המנדט הבריטי יצאה "פקודת סרטי הראינוע - פקודה הקובעת הוראות בנדון ביקורת סרטי ראינוע". נכללה בה חובת רישיון להצגת סרט, מטעם מועצת הביקורת. לרישיון זה נתקבע השם "צנזורה". כדי שהצופים ידעו שהסרט הותר להצגה צולם הרישיון בפילם והוקרן לפני הסרט. סוטקר ניצל את ההזדמנות כדי לעלות במעמדו מצלם-חוצות לדרגה הנכבדה של צלם- סרטים. הוא פנה אל מפיצי הסרטים בארץ והציע לצלם למענם את הצנזורות. הצעתו התקבלה. אז רכש מצלמת סרטים, מתוצרת חברת "Ernemann" (גרמניה), 35 מ"מ, מונעת בידית. בעבודתו המקצועית רכש לו שם טוב: בשנת 1943, במכתב רשמי של 'אגודת מפיצי הסרטים בארץ-ישראל', נתכבד בתואר: 'הצלם הראשי לצנזורות של האגודה'.[ii]
כך נראתה "צנזורה" בתקופת המדינה
לא רק צנזורות צילם. בעידן הראינוע, בהצגתם של סרטים אילמים, נדרשו כתוביות של דברי השחקנים או הסברים לעלילה; אלה שובצו בגוף הסרט, בין הסצנות. סוטקר צילם גם כתוביות כאלה, שכונו אז: "ביאורים" או "כתבות".
למפיצי הסרטים נדרשו גם הודעות שונות לקהל הצופים. סוטקר עיצב כמה מהכותרות שלהן, שכבר היו למטבעות לשון: 'בשבוע הבא', 'בקרוב', 'לא לעשן ולא לירוק ולא לפצח גרעינים' ועוד. הוא האחראי לצורתן כפי שהופיעה במשך שנים על הבד. הן נכתבו בשפות עברית ואנגלית. את הנוסח צייר סוטקר החסכן על גב תמונות פרסומת לסרטים (אלה שהוצגו בוויטרינה של זכוכית ליד האולם) - הן התאימו למשימה מבחינת טיב הנייר וממדיו. העיצוב המקורי נשמר בידי הבן שמעון, ואגב כך נשתמרו כמה תמונות פרסומת של סרטים ישנים.
תרומה אחרת של סוטקר לאמנות הסרט הייתה הפקה של "ספרי דפדוף", Flip Books באנגלית - ספרון שבעמודיו רצף תמונות. ודפדוף מהיר שלהם יוצר אשליית תנועה, כעין סרט. בקפה "נוגה" בתל-אביב צילם סוטקר אירועים שונים ברצף תמונות נחות, כרך אותם בכריכה של פח ישן והפיץ אותן בשם "פוֹטוֹ-נֵס". שניים מאלה נותרו בידי הבן שמעון: כנר בקפה, ואיש מדליק סיגריה ומעשן.
סוטקר צילם גם סרטים ממש. מפי הבן שמעון ידוע על הסרטה של תהלוכות העדלאידע (1934,1932), בהן ניצב הצלם עם מצלמתו על גבי טנדר, ובנו שמעון עוזר על-ידו. ידוע גם על הסרטה של כינוס "הפועל". פעם אחת נסע לגליל לצלם את שחקני "הבימה" על רקע מפל התנור. שם נדרש לשנות זוויות ולצלם מכיוונים שונים, וסיפר על-כך בהתרגשות לבני משפחתו. סוטקר צילם גם סרטוני פרסומת. אחד מהם היה "ניקוי יבש".
הפירמה של סוטקר נקראה "זהר-פילם" ושם זה נקשר באחד הניסיונות הראשונים להקים בארץ חברת הפקה לסרטי עלילה.[iii] בשנת 1929, ביקשה קבוצת אנשים, להקים חברה לתעשיית סרטי עלילה. הם פנו אל סוטקר שיצטרף אליהם וזה נכנס לעסק עם המצלמה שלו ושם הפירמה. פעילותו כללה הכנת צילומי ניסיון לסרט שהתכוונה החברה להפיק, וכן בדיקת מצלמה שרצתה לרכוש. כדי להרשים משקיעים בכוח ולהשיג כסף למימון ההפקה הצטלמו השותפים בתמונה מרגשת. במרכז התמונה ניצב סוטקר מאחורי מצלמת סרטים. למרבה הצער בעלי המאה לא התרשמו, וכאשר אזל הכסף בקופה התפזרה החבורה. נראה שסוטקר עצמו לא הצטער; הוא היה אדם עצמאי שלא רצה שותפים, הסתפק בעבודתו ולא שאף לגדולות.
התמונה של "זהר פילם" – מימין לשמאל: חיים הלחמי מביים, אהרון סוטקר מצלם, צבי גולדין מעצב, לא-מזוהה מהרהר, דבורה הלחמי משחקת לפני המצלמה.
סוטקר, שכאמור היה בעל כישרון טכני מובהק, תכנן ובנה בעצמו מעבדה לעיבוד סרטים. חבר פחח נתן לו מתנה - חביות נפט משומשות. הוא חתך אותן לאורכן וקיבל אמבטיות – לפיתוח הסרט, לקביעה ולשטיפה. לפי תכנית ששרטט בנו נגרים ב"מרכז וולובלסקי"[iv] מסגרות עץ שעליהן כרך את הפילם. את המסגרות גלגל בחביות בתהליך עיבוד הסרט. בתחילה עבד בצריף "הפועל" בשכונת פלורנטין והעבודה התבצעה בלילה, כי לא היה לו חדר חושך אטום. בעזרת פנס-כיס עטוף בנייר אדום עקב הצלם אחר תהליך העיבוד. במשך הזמן עבר למבנה סגור ובו המשיך את פעילותו.
בשנת 1945 החליט סוטקר להציב את המצלמה בתוך מתקן מיוחד שבנה, כשהיא מכוונת כיוון של קבע בהתאמה לגודל טופס הצנזורה. למצלמה חיבר מנוע של מאורר ישן שהפעיל את המכשיר באמצעות שרשראות אופניים. כך הפך ה"ארנמן" הישן מידני למכני. מסגרות העץ ופחי הפיתוח הוותיקים המשיכו לשרת אותו בנאמנות.
באותה שנה הכניס לעסק את בנו שמעון שהשתחרר מהצבא הבריטי, ולימד אותו את סודות המקצוע. הוא עצמו המשיך לעבוד עד פטירתו.
שמעון סוטקר הלך בדרכי אביו, מצלם במצלמה הישנה ומפתח בעזרת החביות ומסגרות העץ שעמדו במבחן הזמן. בשנת 1970 רצו אנשי המועצה לביקורת סרטים ומחזות לחסוך בנייר והציעו להנפיק טופס צנזורה קטן מקודמו, שלא התאים לכיוון המצלמה שקבע אהרון סוטקר לפני שנים. אז עלה הבן שמעון לירושלים ותבע שלא ישנו את ממדי הטופס שלפיו קבע אביו את המצלמה במקומה. מפני כבודה של המסורת ויתרו אנשי המועצה על השינוי וטופס הצנזורה נשאר כשהיה.
סוטקר טיפל במצלמה ביעילות והיא נשארה פעילה כל השנים. בכל זאת הזמן דורש שינויים, ובשנת 1992 החליף שמעון סוטקר את המצלמה הישנה בחדשה. את ה"ארנמן" הישן (הנמצא במצב מכני מצוין ועדיין פועל בעזרת מנוע המאורר ושרשראות האופניים), השאיל לתצוגת קבע בסינמטק ירושלים, לזכר חלקו של אביו בבניין ענף הקולנוע בארץ-ישראל.
אהרון סוטקר היה אחד הפועלים הצנועים שהוסיפו נדבך אחד לבניין ענף הקולנוע בארץ-ישראל, לא רדף כבוד, רק עשה את מלאכתו נאמנה ובזה מצא את סיפוקו.[v]
[i] שמעון סוטקר (2016-1924) – ראו, תיק "שמעון סוטקר", במכון ז'בוטינסקי.
[ii] לפי תחקיר של איציק זוננשטיין [Sonenshtain], תקופה מסוימת החזיק אהרון סוטקר בחנות הצילום "מלאך פילם", רחוב אלנבי 76, תל-אביב (ראו פה).
[iii] ראו, אתר "בית הסרט העברי" – מאמר "זהר פילם".
[iv] מרכז וולובלסקי – מתחם בתי מלאכה ועסקים קטנים בדרום תל-אביב.
[v] פרטים נוספים מחיי אהרון סוטקר, ראו, "תיק אהרון סוטקר" בארכיון תל-אביב – יפו (למעבר, לחצו פה).
