שני זאבים עושים קולנוע

פרטים: נכתב על ידי יעקב גרוס; קטגוריה: מאמרים; נוצר ב 31 אוגוסט 2010; כניסות: 3830

סיפור ראשית הראינוע והקולנוע הציוני במלאת 150 שנה לבנימין זאב הרצל ו–130 שנה לזאב ז'בוטינסקי.

מגזין קשר אחת הפרשיות המופלאות והנעלמות שליוו את התנועה הציונית בראשית דרכה היו ניסיונות לגייס את ההמצאה החדשה של התמונה הנעה לשירות הפצת הרעיון הציוני.

בתולדות הקולנוע בעולם נוהגים לציין את דז'יגה ורטוב כחלוץ סרטי התעמולה. הוא עשה זאת בתמיכתו המלאה של לנין. דז'יגה ורטוב (1954-1895) נולד בשם דוד קאופמן למשפחה יהודית בביאליסטוק. מסתבר שסרטי התעמולה החדשניים שלו הגיעו למרקעי הראינוע הסובייטי לאחר שהרעיון נולד עשרים שנה קודם לכן והתממש עשר שנים לפניו. מחקרים וגילויים חדשים בשני העשורים האחרונים חשפו את חלקה החלוצי של הציונות בזיהוי הפוטנציאל הגלום במדיה החדשה לתעמולה ולהפצת רעיונות פוליטיים ובמימושו. לתנועה הציונית קדמה רק הכנסייה הקתולית, שהזדרזה להפיץ את מראות ארץ הקודש כדי לחזק את האמונה בלב חסידיה (1897). השימוש שעשתה הכנסיות הנוצריות בהצגת סרטים ושקופיות השפיע על דרכי התעמולה הציונית, לפני כ–15 שנה, עם חשיפת הסרט "חיי היהודים בארץ ישראל" (1913) נחשפו גם מסמכי הרצל והתכניות של התנועה הציונית לשימוש ב"קינמטוגרף" וב"פונוגרף" להפצת התעמולה, שמטרתה המוצהרת הייתה גיוס כספים ומכירת השקל לטובת "אוצר התיישבות היהודים", הגוף הכלכלי של התנועה הציונית.

המסמכים הראשונים היו גלויים שנים רבות באסופת זיכרונותיו ומכתביו של ד"ר הלל יפה, שפורסמה ב–1938 בספר "דור מעפילים". שישה מכתבים מציגים את הפרשייה העגומה של ההסרטה שהתנהלה בארץ ישראל בשנים 1900-1902 בהנחייתו של ד"ר הרצל. בעקבות המכתבים ניסה כותב שורות אלה בשנות התשעים למצוא קצה חוט נוסף בכתבי הרצל. מסתבר שלא הכול הוכנס לכרכים העבים שהוצאו לאור. אבל בארכיון הציוני שבירושלים נשמרו התעודות שבאמצעותן אפשר היה לפצח את הסיפור. לשמחתי נמצא אחד המכתבים שכתב הרצל להלל יפה בצרפתית, במענה לשאלותיו.

אך את העבודה הרצינית והחשובה בחשיפת רוב פרטי הסיפור עשה יוסף הלחמי, בימאי הטלוויזיה החינוכית ובנו של בימאי הבד העברי הראשון (חיים הלחמי, "ויהי בימי" ו"עודד הנודד",1932). בעבודת מחקר מדוקדקת צירף יוסף הלחמי פרט לפרט, מכתב למכתב וידיעה לידיעה, המאפשרים לנו היום להבין עד כמה בנימין זאב הרצל היה מעוניין לקדם את העניין הציוני באמצעות המדיה הקולית והאור–קולית כדי להציג בפני העם היהודי את התקדמות הפרויקט הציוני ואת מראה מנהיגיו (ראו, ביקורת מאת ד"ר מרדכי נאור ב"קשר" 39, ע’ 194-196).

מחקרו מציג את הסיפור המופלא של חלום ושברו, מאמץ שבקלות יכול היה להצליח וטעויות וביש מזל שהובילו לכישלון של הסרט הציוני הראשון. ב–1900 שלח הרצל איגרת לעסקנים הציוניים, ובה הבטיח את החידוש שיציג "תצלומים חיים [ראינוע] מהמושבות היהודיות בארץ ישראל, מלווה בהרצאה מבארת, אשר תפיח רוח רעננה בתעמולה שלנו. אין ספק שהקינמטוגרף שייך לארסנל אמצעי התעמולה המודרניים ביותר. ועתה הבה ונשתמש בו" (הרצל לעסקנים הציוניים, 4 באוקטובר 1900, וינה, הארכיון הציוני המרכזי,14-1/157A .). הבטחה זו באה במקביל לרכישת הציוד להפקת הסרט המובטח. הבחור שעמד מאחורי היוזמה החדשנית, היה סטודנט צעיר בן 24 להנדסת מכונות מפולין בשם אברהם נויפלד. נויפלד שלח לוועד הפועל הציוני מכתב נלהב ובו הציע להשתמש באמצעי המחשה אור–קוליים, בצילום סטילס רגיל, בהקלטות קול ובהסרטות ראינוע, כדי להקפיץ את התעמולה הציונית "לפלאי הטכניקה החדישים". למעשה, הרצל עצמו עמד כבר בספרו אלטנוילנד על חשיבות הקלטות הקול להפצה מסיבית של רעיונותיו ותיאר בפרוטרוט את תפקיד הפונוגרף בתעמולה הציונית כבר בכתביו ב–1902: "לכן בקשתי את יוסף לוי לדבר לתוך הפונוגרף את ההרצאה ע"ד ישוב ארצנו. הלא ידעתם, אדוני, זה עשרים שנה את ההמצאה הנאה הזאת. אני נתתי להרבות העתקות גלילי הדונג שעליהם דיבר את הרצאתו. איזה מאות מהם נתתי לחג הפסח לבתי הספר, ואנחנו נתענג היום בפעם הראשונה במערכה הזאת" (תיאודור הרצל, "תל–אביב" [אלטנוילנד], תרגם נחום סוקולוב, ורשה 1902, ע’ 86).

נויפלד הדגיש בהצעותיו שיש צורך בקריינות מרגשת ביידיש או בעברית, והציע לשלב בהקרנות הסרטים המתוכננות תערוכה נודדת של מוצרים מתוצרת הארץ. הרצל התרשם מהצעתו של נויפלד, אימץ אותה וכינה אותה "פרויקט נויפלד" והכריז על קניית מצלמה וציוד מעבדה. נוסף על הציוד שנרכש להגשמת התכנית, א' נויפלד כתב גם תקציר לתסריט והוא פורסם בעיתון "די ולט" ב–24 בנובמבר 1899 .הסרט התעתד להציג את הפעילות הסואנת בתחנות הרכבת של יפו וירושלים; את הרכבת בנסיעתה; את העבודה בנמל יפו; תמונות משגרת חייהם של היהודים במושבות, והצגת פרי עמלם של הציונים; תצלומים של הכותל המערבי בערב שבת. ועוד. נויפלד חתם את הצעתו: "בסיוע אמצעי התעמולה החדישים נצא למען המאבק ולניצחון הציונות". הרעיון החדש ביקש לנצל את התנועה המייחדת את הראינוע לעומת הצילומים הרגילים, תוך העברת המסר שיש חיים יהודיים בארץ ישראל. לפי התכנית, הסרטים מארץ ישראל היו אמורים להישלח לווינה לעריכה מקצועית ולהכנת כתוביות שיוקרנו ויבארו את התמונות שבסרט בשילוב עם ביאורים מתאימים ומשם תוכננה הפצת הסרט בין המרכזים הציוניים. ההפקה יצאה לדרך והסרט נראה בהישג יד; אבל הגורל רצה אחרת. אף על פי שפרויקט נויפלד החל בתכנון מדויק ומסודר, הוא נעצר בשל מזל ביש וחוסר ניסיון של האחראים לביצועו. רצף הכישלונות עורר את כעסו של הרצל והפרויקט בוטל כעבור שנתיים. קודם לכן, לקראת פתיחת הקונגרס הציוני הרביעי בלונדון (1900) שלח אברהם נויפלד את תכניתו לצילום הסרט, ותיקצב את עלויות ההפקה ב–500 ליש"ט. הרצל הפקיד את מלאכת היצירה בידיו של משה דוד שו"ב, איש העלייה הראשונה, ממייסדי ראש פינה ומשמר הירדן. שו"ב, שהכיר את הרצל אישית והיה נאמן עליו, קיבל על עצמו לצלם סרט תעמולה מנקודת המבט החלוצית. אבל חוסר הניסיון היה בעוכריו. לאחר תלאות עם העיכובים במכס ואצל סוכני הדואר העות'מאני בביירות ובחיפה, דבר לא זז. הסרט שהרצל כל כך ציפה לו התעכב והתעכב... הרצל כתב בכעס: "רואה אני כי כבר שנה חלפה מאז שנתנו את אמוננו בשוב והפקדנו בידיו מצלמת סרטים יקרה וכסף רב ועדיין לא שמענו ממנו דבר" (יוסף הלחמי, רוח רעננה, ירושלים 2009 ,ע' 57). הוא הוסיף שיש לבקש ממשה דוד שו"ב להחזיר את המצלמה ואת הכסף ולסלקו מההפקה. שו"ב נפגע מדברי המנהיג, וטען להגנתו שאינו עצלן. דרושה סבלנות והבעיות נבעו מתכנון לקוי, ובכלל זה העונה שאינה מתאימה לצילומים. יש להמתין לאביב. כמו כן חלו עיכובים בקבלת חומרי הגלם לצילום. "הדוקטור האהוב שלנו צריך לדעת כי לא כל מה שרוצים לעשות אפשר לעשות" (שם, ע' 58) כתב. למעשה דוד שו"ב לא ידע להשתמש במסרטה ובציוד המעבדה שנשלחו אליו. הוא ניסה להיעזר בצלם מקומי, אך גם הוא נכשל, המצלמה התקלקלה וסרטי הצילום נפגמו. בניסיון להציל את המצב, הוחלט שהמצלמה ואביזריה יימסרו לידיו של הרופא הד"ר הלל יפה )רופא עיניים צריך להבין קצת בעדשות ובכימיקלים). בסוף 1901 קיבל ד"ר הלל יפה, שלא היה לו מושג כלשהו בהסרטה, את הציוד. הוא דיווח להרצל שהמצלמה ואביזריה פגומים. ד"ר יפה התרעם גם על שלא קיבל את הוראות התפעול של המצלמה. על סף הכישלון היו עוד שני ניסיונות לצרף צלם לפרויקט ההסרטה: את הצלם נחום לפסקי מאוקראינה, שהתנדב לצלם את הסרט, אבל דרש שבצד הסרט יאפשרו לו להפיק אלבום תמונות נחות. דרישתו נדחתה, ובמקומו נשלח המועמד האחרון: סטודנט להנדסת בניין, איגנץ קוהן מווינה. קוהן הגיע לפלשתינה במאי 1902 וצילם תחת פיקוחו של ד"ר הלל יפה. כך נחתמו תלאות ההפקה, כפי שמתאר יוסף הלחמי בספרו: "קוהן חזר ומסר את הסרט לפיתוח בפירמה ר' לכנר. המעבדה הודיעה למשרד הציוני כי 'הנגטיבים לא טובים' ואין אפשרות להשתמש בהם. הם ביקשו שהוועד הפועל יבוא וייקח את הפילם הפסול" (שם, ע’ 66).

זה היה הפרק הראשון של המאמץ החלוצי הכושל להפקת סרט תעמולה ציוני. כעבור עשר שנים ותריסר שנים הופקו שני סרטים ציוניים. האחד חובבני, ביוזמה עצמאית של יבואן–יצואן ההדרים מוריי רוזנברג, ("סרט ראשון של פלשתינה", 1911). הסרט השני היה "חיי היהודים בארץ ישראל", 1913 ,שהופק באופן מקצועי ובאיכות מרשימה בידי חברת "מזרח" מאודסה, בהנהלתו של נוח סוקולובסקי. סרטים אלה היו "יריית הפתיחה" לעשרות סרטי תעמולה מארץ ישראל ומם משקפים את יסודות התסריט שפרסם אברהם נויפלד.

אבל הזאב השני, ז'בוטינסקי, הגשים את שאיפתו של הרצל להציג את המנהיגים ואת דבריהם, כפי שתיאר במכתביו ובספרו אלטנוילנד. ז'בוטינסקי פגש את הרצל רק פעם אחת בחייו, וסביר להניח שהם לא דיברו על הפקת סרטי ראינוע. אבל ז'בוטינסקי קורץ מחומרים דומים: הבנה של כוח המדיה והתקשורת ורצון להשתמש במדיום האור–קולי להפצת רעיונות הציונות, והציונות הרוויזיוניסטית מאוחר יותר. גם ז'בוטינסקי נכשל בראשונה. ב–1926 הוא כתב תסריט בשם "גן צרי" שנועד להפקה בידי הקרן הקיימת לישראל. זה אמור היה להיות הסרט העברי העלילתי הראשון בשירות הרעיון הציוני. רומן שבין דמויותיו מופיעים הגיבור, סמל הדור, בן דמותו של יוסף טרומפלדור, והשיח' הבדואי בעבר הירדן אשר שמח להחזיר לעם היהודי את הפיקדון שהיה בידו מזה דורות — ארץ ישראל. ייתכן שבקרן הקיימת היו מאשרים את התקציב, אלמלא התפלגות הצה"ר מהזרם המרכזי של ההסתדרות הציונית. בשנות השלושים הפיק ז'בוטינסקי תקליטים מעטים בעברית כדי לשמר את קולו ואת רעיונותיו. מעבר לתקדים החשוב בנושאי התעמולה דגל ז'בוטינסקי בשימוש בהברה הספרדית, והעברית הנשמעת מפיו שופכת אור על התפתחות השימוש בעברית בקרב עדות האשכנזים. אבל בסרט שהפיק בינואר 1934 ,"תנו ליהודים לעלות", הוא נאם באידיש. ייתכן שזו הסיבה לכך שהסרט גנוז שנים רבות ולא מוכר. גם כאן מדובר בחידוש עולמי ומשמעותי. זו ההרצאה המוסרטת הראשונה בעולם. היום מסריטים בקלות הרצאות שונות בווידאו ומעלים אותן לאינטרנט, אבל ב–1934 הצורך הזה לא היה ברור מאליו. במכתב ברוסית (פריס, 28 בינואר 1934) מאת זאב ז'בוטינסקי אל שלמה יעקבי, לונדון, המצוי בארכיון ז'בוטינסקי, נכתב:

אתמול הסריט ז'בוטינסקי נאום קולנועי באולפני הקולנוע "אקלייר טיראז'" בפריס: "תנו ליהודים לעלות לפלשתינה". הנאום המומחש בדיאגרמות נישא ביידיש. אורכו של הסרט 45 דקות. הנאום אמור להישמע בעת ובעונה אחת בארצות שונות במהלך מסע הפטיציה. עד כמה שידוע לי זהו הניסיון הראשון בעולם להשמיע נאום ארוך באמצעות סרט קולנוע. ברצוני להוסיף, כל חברי הוועד הפועל המופיעים בסרט כקהל וחלק מהצוות: אנייה, ערי, סוניה, ועדוצ'קה היו נוכחים. הכול יראו במצב רוח מרומם ונלהב.[זאב ז'בוטינסקי, איגרות 1934 ,בעריכת משה הלוי, ירושלים תשס"ז, איגרת מס' 19]

הסרט עצמו צולם והופק, אך לא זכה להפצה בהיקף ראוי. בסרט עומד ז'בוטינסקי ליד דוכן קטן ונושא את דבריו באידיש באיפוק. הוא מציג את הגידול הדמוגרפי האפשרי בארץ ישראל, את מקורות המים והגידול בייצור, את הצורך בחקירת איכות הקרקע ומדבר על "קלות הדעת" של ממשלת המנדט ביחסה ליישוב ארץ ישראל ועבר הירדן ביהודים. הסרט צולם בסמוך לעלייתו של היטלר לשלטון כאשר שאלת היהודים עמדה על הפרק וזאב ז'בוטינסקי ביקש לעורר פתרונות שיקדמו את יישוב הארץ. בסרט מוקדם יותר שצולם בהרצאה של ז'בוטינסקי בוורשה, סרט אילם בשנת 1928, נראים כשלושת אלפי מעריצים היוצאים מקולנוע "אודיאון" לאחר הרצאתו. הציבור היהודי העדיף לראות את המנהיג נושא את הדברים בעצמו. הרעיון להפיץ את הנאומים באמצעות הקולנוע לא הצליח, והתקבל כעבור כמה שנים במשטר האימים של הרייך וגם כאן העדיפו להוציא את הקהל לרחובות, ובשנים מאוחרות יותר, כאשר אמצעי השידור ההמוניים אפשרו גישה לבתי האזרחים, באמצעות המסך האישי.

-----

נסקר אצל: יוסף הלחמי, רוח רעננה: פרשת הסרט הציוני הראשון בארץ–ישראל, 1899-1902 ,ירושלים, הוצאת "כרמל", 2009 ,215 ע'.

מקור: "קשר", מ' 40, קיץ 2010