בית הסרט העברי
לזכר יוסי הלחמי (1933-2019), במאי, מיסד האתר וחוקר תולדות הסרט העברי והיהודי
בראשית ברא אלוהים את הקולנוע / והתמונה הנעה הייתה תוהו ובוהו וחושך על פני הבד ויאמר אלוהים תהי פוטוגרפיה ויהי סרט.
ציור, כאשר יצייר האדם בדעתו צורה קדושה , הנה הצורה הקדושה
שידמה בדעתו ישלים שכלו , וז״ש ר׳ אבא פ׳ משפטים שהיתה צורת ר״ש מצויירת לפניו והי׳ משיג עי״ז השגה גדולה. וכ״כ רבינו האר״י זצ״ל כי כאשר יתקשה בדבר תורה יצייר צורח
רבו וטוב לו להבין העניין:
מדבר קדמות חיד"א מערכת צ (ט) /// תמונת ק ו ל זה אגרות חיד"א, תקמ״ה לפ״ק,
זה תסריט - פנס קסם כמשקף חיי אדם - האיש ושיטתו בכתיבה - ראי וסיפור חב"ד - השפעה ישירה לא הייתה אלא השתקע בתרבות בגלל הסיפורי שבו ... -
בראשית ברא אלוהים את הקולנוע / והתמונה הנעה הייתה תוהו ובוהו וחושך על פני הבד ויאמר אלוהים תהי פוטוגרפיה ויהי סרט.
... ראיתי תמונת קול ... (הרב חיד"א, 22.11.1791)
במכתב שכתב הרב חיים יוסף דוד אזולאי, הידוע בכינוי חיד"א, מגדולי הרוח של עם ישראל, התלונן כי לא ראיתי תמונת קול, וכוונתו שהבן לא כתב לאביו. מה שהחיד"א רצה לומר היה שלמלים קול משלהן והוא מעורר ברוחו של הקורא תמונה של המסר. לכן חשבתי שביטוי נפלא זה תמונת קול, שנוצר בשנת 1791, 104 שנים קודם שהופיע על הבד הקרוי בפינו קולנוע יכול לתאר מדיום זה מאין כמוהו. על הקשר בין הכתוב לתמונה המתעוררת ע"י הביא חיד"א בספר אחר שלו, לכסיקון בשם "מדבר קדמות", שם הוא מביא מהאר"י עצה ללומד: כי כאשר יתקשה בדבר תורה יצייר צורח רבו וטוב לו להבין העניין ...
תמונת קול ממש, הפעם של קולנוע אמיתי, יצר, בתחילת המאה ה-20, הרב יהודה יודיל רוזנברג.
אחד מהם היה הרב יהודה (יודיל) רוזנברג שגילה לנו מי הוא יוצר הקולנוע הראשון. רוזנברג (-1936), היה רב גדול בתורה, פוסק וסופר פורה (שו"ת, דיונים הלכתיים, מדרשים וסיפורי מעשיות), הנהיג קהילות, ממתרגמיו הראשונים של ה"זוהר" לעברית, הוגה חברתי ואיש אדוק שידע לחוש את דופק המודרנה בחיינו. אחד ממפעליו הספרותיים הוא... כלי לביקורת חברתית ודרישה לשינויים ... הסיבות להסתתרות מאוחרי שם גדולים ...
רוזנברג () דברי ימיו ... הסיפרוים - מיקום בעבר ... בפרקטיקה זו השתמש ...
"גילה" לנו איך ברא השי"ת את הסרט התיעודי. על כך כתב בספרו "תפארת מהרא"ל", קובץ מעשיות מחייו של ר' אריה-לייב משפולי, מנהיג חסידי ידוע בזמנו, ב"מעשה נפלא איך שהתראו פנים יחדיו הסבא קדישא משפאלי עם הגרף פאטאצקי". העובדה שר' אריה המספר על המצאות הצילום והקולנוע מת ב-1812, 27 שנים קודם להכרזה הרשמית על המצאת הצילום לא הפריעה לו. רוזנברג נודע בכישרונו להשתיל רכיבים של "מודרנה" (כמו רכבת וטלפון) בסיפורים שכביכול התרחשו בימים קדומים, כדי להביע את דעותיו בענייני חברה.
העלילה עוסקת בסכסוך בין שני סוחרים יהודים על זיכיון לקניית עצים מיערותיו של הגרף פוטוצקי. אחד מהם, בֶּער הלבן, החזיק בזיכיון במשך שנים רבות, ושילם לגרף סך כסף מסוים. האחר, מאיר פִּינְסְקֶר, רצה "להשיג את גבולו" והציע למנהלי עסקיו של הגרף תשלום גבוה יותר. בער הלבן פנה לעזרת רבי אריה לייב, המכונה הסבא משפולי. בעצת הרבי התקיפו אנשיו של בער הלבן את מאיר פינסקר, הכו אותו מכות נמרצות, פצעו אותו וגזלו ממנו את כתב החכירה. פינסקר הנפגע התלונן בפני הגרף, שהיה כמלך באחוזותיו וסמכות שיפוטית עליונה שם, ותבע לעשות עמו צדק. הוא הודיע לגרף שההתקפה עליו באה בפקודת הרבי. הגרף, שכבר שמע רבות על הרבי ומעשי נפלאותיו אבל מעולם לא פגש בו, מצא כאן הזדמנות להכיר אותו פנים אל פנים ולבחון אם באמת איש אלוהים הוא ויש בו את הכוחות הרוחניים שחסידיו מייחסים לו. לכן ציווה על שני היריבים, מאיר פינסקר ובער הלבן, שיסעו לרבי לבקש ממנו שיפסוק בסכסוך והוא יתלווה אליהם בהסתר פנים. וממשיך הכתוב:
ויסעו שלושתם יחד ויבואו העירה שפאלי ויתיצבו כולם יחד לפני הסבא קדישא. והגרף ביקש מן שני הסוחרים שלא יאמרו אל הצדיק שזה הוא הגראף פאטאצקי בעצמו, כי אם יאמרו שזה הוא אחד מאנשי הגראף אשר נסע אתם לשמוע את הפסק דין, למען יידע מה לעשות עמהם. על כן לא רצה הגראף שיכנוס אחד מהסוחרים קודם כי חשש פן יודיע אל הצדיק שזה הוא הגראף. ונכנסו שלושתם ביחד. אבל הסבא קדישא כאשר אך הביט בפניהם הושיט את ידו אל הגראף ויברך אותו בשפה פולנית ודיבר עמו בתואר הכבוד השייך אל גראף ויכבדהו בישיבה. הגראף נתבהל מאוד כי ראה תיכף שזה הוא איש אלהים וגם חכם גדול. ויבקש הסבא קדישא את הגראף שיכנוס עמו לחדר מיוחד ויכבדהו מאוד. וישוחחו יחד זמן ארוך ולא נודע במה היו עוסקים. רק נודע מה שהיו מדברים על אודות העסק של שני הסוחרים. שהגראף שאל קושיה גדולה אל הסבא קדישא לאמור הן סיבבתם סיבות שונות שהעסק יהיה נשאר ביד הסוחר בער הלבן, כי לא רציתם שהסוחר השני יעשה השגת גבול, שזאת אסור ליהודים. אבל מדוע הסיבותם שהסוחר מאיר פינסקר יוכה כל כך מכות אכזריות, עד שהיה מוכרח להירפא מהן בערך ג' חודשים? ולא ענהו הסבא קדישא שום תירוץ על הקושיה הזאת. רק שהלך לחדר זוגתו הרבנית והביא משם "מראה" גדולה הנקראת "שפיגעל", ולקח כוס מים קרים וביקש מן הגראף שירחץ את עיניו במים הללו. ויעש כן הגראף. אח"כ אמר אל הגראף שיסתכל במראה הזו אשר לפניו. ויהי כאשר אך הסתכל הגראף בתוך המראה איזה רגעים אחדים, נתבהל מאוד הגראף והתחיל לצעוק בזה הלשון: "הוי! הוי! די! גם די! הרף! הרף ממנו! כי הלא עוד יוכל למות מן המכות האכזריות האלה". ותיכף חטף הסבא קדישא את המראה מלפני הגראף, ונשאר הגראף יושב נבוך ברעיוניו כאיש נדהם. ולא זכר באיזה מקום הוא נמצא. ומעט מעט שבה רוחו אליו והתחיל לשוחח עם הסבא קדישא. וישאל אותו מה זה המראה אשר ראיתי? ויאמרהסבא קדישא אל הגראף, ספר נא לי מה ראית. ויאמר הגראף ראיתי שהסוחר מאיר פינסקר יושב בחנות של מסחר יין, בתור בעל הבית. והסוחר בער הלבן הביא מן המרתף סל עם בקבוקי יין, בתור משרת. ונפל עם הסל ונשברו איזה בקבוקים. ויכעס מאיר פינסקר על בער הלבן ויחרוק עליו בשיניו. ויקרא לאיש אחד גבה קומה ויתן בידו רצועה עבה וארוכה הנקרא "ראפניק" ויפקוד עליו שיכה את בער הלבן בכל כוחו עם הרצועה עד אשר יאמר די. ויתנפל עליו זה האיש גבה הקומה ויכה אותו מכות אכזריות על ראשו ועל פניו ועל כל גופו עד שפוך דמו עליו. ולא יכולתי לסבול לראות עוד והתחלתי לצעוק מרוב בהלה. כי דימיתי שכן הוא הדבר עתה בפועל ממש. וכי גם אני נמצא בחנות ההיא. וביקשתי להציל את המוכה מיד מכהו. ועתה רואה אני כי רק חזיון הוא. ואחפוץ לדעת על מה יורה החזון הזה. ויאמר אליו הסבא קדישא, לא חזיון ריק הראיתיך אלא חזיון אמיתי. וכבר עברו יותר מן מאה שנים מיום שנעשתה העוולה הזאת. כי שני הסוחרים האלה כבר היו בעולם הזה. ואז היה מאיר פינסקר סוחר של יין וזה בער הלבן היה אחד מן משרתיו. והחיזיון אשר ראית היה נעשה אז בפועל ממש. ואחר שמתו שניהם נתגלגלו שנית בעולם הזה. וכאשר הוכה אז בער הלבן ע"י פקודת מאיר פינסקר כן נענש עתה מידה כנגד מידה מאיר פינסקר להיות מוכה במכות אכזריות, לבעבור עסקו של בער הלבן. אחר זה הסביר הסבא קדישא לגראף כי מה שכתוב "מעשיך בספר נכתבים "[1] אין הפירוש שיש בשמים ספר עם דיו שנכתב בו המעשה כמו שאנו כותבים. רק הפירוש הוא שמעשה כל איש ואיש נרשם בשמים על יריעה. וכמו שאנו רואים בעולם הזה שנוכל לעשות "פאטאגראפיע" מכל דבר ודבר, כן נעשה בשמים "פאטאגראפיע" מכל מעשי איש ואיש, רק החילוק הוא זאת שהפאטאגראפיע שנעשה בעולם הזה אין בה חיות ותנועה, אבל הפאטאגראפיע שבשמים יש בה חיות ותנועה. לאחר מיתת האדם מראים לו בשמים כל מעשיו באילו נעשים אז בפועל ממש ואף גם לשמוע את הצעקות והשיחות שנשמעו אז, כי בשמים לא נאבד שום דבר. וזה הסוד שכתוב אצל קין "קול דמי אחיך זועקים אלי מן האדמה".[2] ויתפלא מאוד הגראף על דברי הסבא קדישא ויאמר לו עוד. הנה אל יתפלא הגראף כלל על דברי האלה. כי אין דבר קטן כזה כדאי לקרוא אותו בשם פליאה גדולה לפני בורא כל עולמים, ותדע כי בערבות הימים יתחכמו גם האנשים בעולם הזה לעשות פליאות כאלה שיעשו "פאטאגראפיעס" שיהיו בהם גם תנועות וקולות ונוכל לראות הצורות בתנועתן שהיו אז בשעת מעשה, וגם לשמוע את קולם שהשמיעו אז בשעת מעשה, אפילו אם יעברו מאות שנים. עוד תבוא עת שתתגלה חוכמה כזאת גם בזה העולם, שיוכל איש להשמיע את קולו באוזני רעהו ברגע אחד על מרחק של אלפי פרסאות. ואם אנשים יוכלו לעשות כזאת ע"י הכוחות שברא הבורא. מה זאת פלא לפני הבורא בעצמו אשר ברא את כל הכוחות האלה.
אח"כ אמר הסבא קדישא אל הגראף. הנה למען בל יסתפק כלל הגראף בדברי אלה, אראה לגראף עוד חיזיון אחד ממעשי הגראף בעצמו. בלתי ספק שיתביש מאוד הגראף מן המעשה הזה אשר נעשה ולא יעשה עוד זאת. ויציג עוד הסבא קדישא את המראה לעומת פני הגראף ויצוהו להסתכל בתוך המראה. אחר איזה רגעים נתבייש מאוד הגראף והלבינו פניו. והיו דמעות נושרות מעיניו. פתאום התחיל הגראף לצעוק אל הסבא קדישא בזה הלשון. "אהה! אבל מה אנכי אשם בזה? ולמה יגלגלו אשמה הזאת אשר אנכי לא הייתי שם כלל ולא ראיתי את כל המעשה הרע הזה". בחיזיון הזה ראה הגראף כי באחד ממחוזותיו שהיה גר שם יהודי אחד מחזיק הפַּאכְט [חכירה] כמה שנים. לבסוף נהיה היהודי בעל מום שנתקררו רגליו ונעשה חיגר. והיה מוכרח ללכת נשען על שתי מקלות. בשביל זה לא היה ביכולתו לעבוד ולשמור העסק כראוי. והתחיל להיות נפסד בעסק עד שנעשה עני ולא היה ביכולתו בשום אופן לשלם כסדר בעד הפאכט כמו ששילם עד עתה. וגם שמונה ילדים היו לו ולא יכול לשות עצות בנפשו לשלם המגיע. ויכעסו אנשי הגראף מנהלי הכפר על המשפחה העניה הזאת ויקחו עבדים וישליכו את המשפחה העניה החולה באמצע החורף, כאשר שלמה השנה למניין הנוצרים [סוף דצמבר], כי עד אז נתנו לו זמן לשבת שם. ונשברו כל הכלים ושכבו על השלג, הן הכלים והן הנפשות, אשר ביניהן היה גם טף, וצעקתם ובכייתם נשמע למרחוק. אשר ביקשו על נפשם מאת אנשי הגראף שירחמו עליהם ולא ישליכו אותם באמצע החורף. אבל לא הועילה כלום בכייתם. וירחם עליהם כפרי זקן אחד, ויאספם הביתה ונתן להם איזה מקום שלא ישכבו על השלג. וכאשר ראה הגראף במראה תמונה הזאת ראה גם כן את עצמו עומד שם בין אנשיו, כאילו הוא היה המפקד על העבדים שישליכו את המשפחה. ועל כן התחיל הגראף לצעוק בפני הסבא קדישא שהוא איננו אשם כלל בזה, כי הוא איננו יודע כלל מזה ולא היה שם כלל. אבל הסבא קדישא ענה לו שאעפ"י שהוא לא היה שם, מכל מקום כיוון שנעשה הדבר ע"י אנשיו שהם שליחיו ועושי רצונו נחשב הדבר בשמים כאילו הוא עצמו ציווה לעשות נבלה הזאת. כי הוא הראש וגופא בתר רישא גרירא.[3] וישאל הגרף את הסבא קדישא אם יוכל עוד לתקן את הדבר הזה, כי כבר עברה יותר מן חצי שנה מעת אשר נעשתה הנבלה הזאת באחוזתו. ויאמר אליו הסבא קדישא כי עוד יוכל לתקן זאת עי"ז שיחפש את המשפחה הזאת ויתן להם מקום פרנסה לשבת באחת מאחוזות שלו כל ימי חייהם. ומלבד זאת יזהיר הגראף את כל אנשיו שבכל מקום שיושבים יהודים יעשו עמהם טובות ויראו שתהיה להם פרנסה. ויבטיח הגראף לסבא קדישא לעשות ככל אשר פקד עליו. ובאמת כך היה שמעת ההיא והלאה הוטב הרבה מצב יהודים שישבו באחוזותיו.
אכן, נודע הדבר! לא אדיסון או לומייר או סקלדנובסקי או חבורה רבה של מפתחים במאה ה-19 המציאו את הקולנוע (אגב, כולם בני נח). הממציא האמיתי הוא הקב"ה ובני האדם, זכו לחסדו כשגילו דבר שכבר הומצא בששת ימי בראשית, בעצם ביום השישי לבריאה, מיד לאחר בריאת האדם. על זהות הממציא האמיתי עמד הרב יהודה, המכונה יודיל, רוזנברג. ההיסטוריה של הקולנוע, או יותר מדויק: "התמונה הנעה", היא למעשה אגף מודרני ב"היסטוריה של התמונה המוקרנת" - הטלת תמונה או צורה כל-שהיא, על מרקע או שטח כל-שהוא, באמצעים מכנים, אופטיים וכימיים; היום אפשר להוסיף להם גם את האמצעים האלקטרוניים. ... כמובן שכוונתו של רוסנברג לא הייתה לכתוב פרק חדש בהיסטוריה של הוקלנוע אלא להעביר מסר אנושי וחברתי: אדם אחראי על מעשיו ומעשי הכפופים לו, גם בחייו וגם אחרי מותו יש השפעה למעשיו על הדורות הבאים. לכן מצא ק ככלי מתאים... השתקפות של חיים.
לאדם נתגלתה התמונה המוקרנת ברגע שהניף במערתו לפיד אש ראשון. הוא גילה שהלהבה מטילה אור על כותל המערה, ואם חוצץ בין מקור האור לקיר גוף מסוים, ייווצר צל בצורת אותו עצם. הוא הוסיף וגילה כי הוא יכול לעצב את צורת הצללים, להניע אותם, ולספר סיפורים באמצעות רצף צללים.
מכאן ואילך הייתה זו רק שאלה של פיתוח טכני... מדוע ציירו קדמונינו את ציורי הקיר במערות? כדי לשמור אותם לדורות הבאים.
אחד השימושים העתיקים בתמונה הוא במערכות הדת. כדי להעביר את בשורת האל ולשכנע במציאותו, בצד ההגדה והכתב, נעזרו גם באפקטים שונים, ויזואליים וקוליים. תמונה וקול תמיד היו כלים מבוקשים במערכות הדת, יש שעשו זאת בתמימות ויש שהונו את המאמינים.
מדוע ברא אלוהים את הקולנוע?
צילום ... שמירה ... אמת ומציאות ... ציור פסל מתקבל כהעברה של מציאות למשמרת שאינה כמו במציאות ואילו הצילום כן.
הקסם שבתמונה המוקרנת ... כוח היצירה שבאדם הוא חסד אלוהי ...
מן המפורסמות הוא שעיקרה של כל דת הוא ב"השגחה עליונה". האל, מהקב"ה שלנו, שהוא אחד ויחיד ואין שני לו, ועד פסל "עבודה זרה" של אחרון השבטים הנידחים במעמקי יערות האמזונס, שומר כל הזמן את צעדינו, בוחן את מעשינו, ולפיהם שופט וגוזר דיננו לחסד או לשבט. איך יודעים זאת? כי כך אומרים נציגיו עלי אדמות, כוהני דת למיניהם, וחלילה לנו לפקפק בדברי אלה, שהשכינה מדברת מפיהם. הם גם מספרים לנו, בביטחון מלא, על השיטות בהן משתמש הכל-יכול לאסוף ראיות כדי להכין את תיק התביעה שלנו לעת שבה נתייצב בבי"ד של מעלה.
R. Judah Yidel Rosenberg (1864-1936) was born in Poland. A Rabbi, prolific writer, and Torah scholar he served as rabbi of Tarlow, Lodz, and Warsaw where he was a Rabbinic Judge. In 1913 he immigrated to Canada, where he was active part in the Jewish community. At first he served as a rabbi in Toronto and, toward the end of his life, in Montreal. Initially, he published novella and discussions on the Talmud, response, and halachic rulings of period interest. Through the years he authored a compilation and translation of the book of the Zohar, a work that has become a classic still in use today. He published books on medical remedies and Amulets. However it is his activities for the religious youth, by enriching the religious library with historical literature in Hebrew and Yiddish using simple vocabulary suitable for the youth that brought him fame. His most famous books are the ones with historical stories that he claimed to have discovered in ancient manuscripts in the old imperial library in Metz. Most of the books were published in Hebrew and Yiddish as well. Many doubt the validity of these manuscripts, many articles were written against these books, indeed, a whole book was published opposing the famous stories of the Maharal of Prague which he printed.מקורות
[1] משנה, סדר נזיקין, מסכת אבות, פרק ב, משנה א.
[2] בראשית, ד', י'.
[3] עירובין, מ"א, א', גופא בתר רישא גרירא, מארמית: הגוף נגרר אחר הראש.
===
פורסם לאחר פטירת יוסי הלחמי, וכפי שהותיר בעזבונו (במקור 21/4/2019) - לגרסה האנגלית של המאמר
