בית הסרט העברי
לזכר יוסי הלחמי (1933-2019), במאי, מיסד האתר וחוקר תולדות הסרט העברי והיהודי
פרשת "זוֹהַר פילם", "ויהי בימי" כפי שנרשמו בזיכרונות דבורה הלחמי בהקלטה משנת 1987 ועל-ידי בנה היסטוריון הקולנוע ומייסד האתר יוסי הלחמי.
ובכן זה קרה בשנה שבה נישאנו, בשנת 1929 וזה ההתחלה של שנת 1930. בערך. כי אני זוכרת יפה שעדיין לא הייתה לנו דירה מאורגנת, אז גרנו בחדרים שכורים ומהחדר הראשון שגרנו בו זרקו אותנו ואנחנו שכרנו בלב תל-אביב חדר אחר. זאת אומרת שזה [היה] איזה חצי שנה או שלושת רבעי שנה אחרי שנישאנו. חיים עדיין שיחק ב"מטאטא". היה לנו ידיד שהיה גם בן משפחה ושמו שלמה בן-ישראל.[1] הוא היה עיתונאי וסופר והיינו מאוד מיודדים גם עם בת-שבע אשתו [הראשונה]. היינו נפגשים הרבה מאוד והיו לו כל מיני המצאות. הוא חיפש תמיד פרנסה כי תמיד לא הייתה לו פרנסה. יום אחד הוא הופיע אצלנו ומציע לחיים הצעה, למה שלא תעסוק בסרטים. חיים פתח עליו זוג עיניים והסתכל [בו בתימהון]. אמנם היו לו ספרים על הסרטה מגרמניה ושם הוא ראה ושמה הוא גם למד, אבל כאן בארץ בתנאים הללו, כבר, יש לנו הכול? רק סרטים חסרים לנו? ובכן, הוא [שב"י] אומר, יש קבוצה והם התארגנו בשם "זהר פילם" ויש ביניהם צלם ויש קפיטליסט. מה זאת אומרת קפיטליסט. שמו [יעקב] הַלְפֶּרִין.[2] הוא מאנשי העלייה השנייה, לא מן המנהיגים כי אם ממי שנסחבו אחרי המנהיגים, והוא בעצם היה מתווך קרקעות. הוא בא במגע עם אנשים שיש להם קצת כסף, אולי הוא יוכל למצוא מישהו שיממן סרט. בינתיים צריך להתחיל לעבוד. צריך במאי. אז חיים הסכים. זה קסם לו והוא התחיל לחפש תסריט. העסק שלו זו אמנות.
ב"זהר פילם" היו ככה: היה הלפרין והיה [אהרון] סוּטְקֶר,[3] והיה יהודי אחד בשם [מנחם] קוֹלְקוֹבִיץ'.[4] והיה עוד אחד שאני לא יכולה לזכור בשום אופן. הוא נמצא בצילום אתנו. והיה חיים הלחמי. היה גם צבי גולדין[5] שמופיע בתמונה. הכרנו אותו [מקודם]. אני תפרתי כבר אז תלבושות בשביל הצגות. קצת עבדתי ב"מטאטא", קצת ב"אוהל". ואז הקימו תיאטרון ילדים מוצלח מאוד, מטעם מרכז הגננות בהנהלתו של אוֹקְסֶנְבֶּרְג.[6] אני תפרתי שם לעתים קרובות וכך היה לי מגע עם הצייר שעשה את הסקיצות של התלבושות. והאיש מאוד היה נחמד ומאוד תרבותי ובמוסקבה גם כן עבד כמורה לציור ותפאורן בתיאטרון ילדים. אנחנו תיכף התיידדנו. גם לו קסם הספור הזה עם "זהר פילם" וגם אותו לקחנו לשותפות. כל אחד השקיע אני לא זוכרת כמה, 5 או 10 לירות, לא, 10 זה לא יתכן כי זה [היה] הרבה מאוד כסף. אני חושבת שכל אחד השקיע 5 לירות בכל העניין. ככה שיחד כבר היה סכום ושכרנו חדר. פתחנו משרד ופרסמנו מודעות שנפתח סטודיו ללימוד משחק [בסרטים] ואנשים יכולים לבוא ולהצטרף. אז התחילו לזרום לכתובת שלנו צילומים של צלמים ושל תסריטאים ושל סתם אנשים שרוצים להיות כוכבים, כוכבי קולנוע. עד היום אני חושבת יש לנו המון צילומים כאלה שנשארו. חיים התחיל לעבוד, להכין אנשים. כן, חיים החליט שבסרטים צריך להיות קודם כל מי שישחק וצריך [גם] להיות תסריט. הוא בחר בסיפורו של אביגדור המאירי "עץ השדה". הסיפור מספר על נער שעשועים הונגרי [יהודי] בבודפשט, הולל שפשט את הרגל עם כל מה שהיה לו עד שהגיע לבית הסוהר. אמו לא רוצה לעזור לו. המשפחה מתביישת בו. הוא משתחרר מהכלא ופוגש נערה שמסתובבת ומחפשת את אחיה, חלוצה מרוסיה שהתגלגלה לשם והיא צריכה מחר לעלות לארץ-ישראל והוא נוסע איתה. זה הוא ספור של חזרה בתשובה נוסח העלייה השלישית. היום חוזרים בתשובה והולכים לישיבה ואז הלכו לעבודה לבנות את הארץ. כך הוא בונה גם את עצמו. זהו סוג התסריטים שהגיעו אלינו, אל חיים. גם חיים עצמו חיפש רק סוג כזה וזה היה מאוד מתאים. ובכן הוא ישב עם החבר שלו יצחק שנהר,[7] המשורר והסופר, והם שניהם עבדו על התסריט. חיים גם עבד עם האנשים [בסטודיו]. הוא לימד אותם איך לעמוד, איך לדבר ואיך להסתובב. הכול כמו שצריך. הייתה לנו שם בתו של הרב סוֹרוֹצְ'קִין שלמדה לרקוד אצל מרגלית אורנשטיין. היא באמת הייתה מוכשרת למרות שהייתה שמנה והיא הדריכה את כולם בתנועה והתעמלות. אחר כך הצטלמנו כולנו בצילום בכדי להראות לאנשים שבאים לבקש אצלם כסף שהנה יש ארגון. האיש הזה ששמו היה הלפרין (אגב, הבן שלי יוסי היה אחר כך בגן של בתו נעמי) חיפש [מממנים]. משום מה היה לוקח אותי אתו. אני הייתי אז בסך הכול בת 22 ולפתוח את הפה לא ידעתי, אבל הוא תמיד רצה ללכת אתי יחד. זה לא הלך. אנשים היו מסתכלים עליו על בעל החלומות הזה ופשוט סירבו. כשהכסף נגמר ולא היה כבר במה לשלם שכר דירה בעד החדר אז לקח כל אחד את התצלום שלו והתפזרנו. אבל עם גולדין נשארנו בקשר.
אנחנו גרנו עדיין ברחוב אלנבי, אצל אבא בחצר. גולדין המשיך לבוא אלינו וכל הזמן דיברו, גם סוטקר, והיו יושבים בחצר ליד הדלת ומדברים שעות על "פְרַגמֶנְט". אם יעשו "פְרַגמֶנְט" ויראו לאנשים אז בטוח שהכסף יזרום. ובכן עשו איזה "פרגמנט" ואני לא זוכרת לאן זה נעלם ואצל מי זה נמצא. על כל פנים גם זה לא עזר. אנחנו עברנו לגור ברחוב השרון [14]. זה עכשיו… אני לא זוכרת… מה שם הרחוב עכשיו? [בהתחלה] גרנו בקומה שנייה והיה לנו לא כל כך נוח, לא היה מספיק אויר. [אחר כך עברנו ל]קומה גבוהה יותר והייתה שמש בדירה. זה היה יותר בריא. גולדין בא לגור אתנו יחד באותו בית, כי אנחנו עלינו קומה יותר גבוה וגולדין לקח את הדירה שלנו. וכבר דלת על יד דלת, אפשר היה בכל בוקר לדבר על סרטים. כבר בבוקר כשהיו מתעוררים אז היה רעיון שצץ במשך הלילה. והנה בבוקר אחד, חורפי, כחודש לפני פורים, מתדפק על דלתנו בחורצ'יק צעיר ואני פותחת [לו] את הדלת. בחור כזה בין בלונדי לג'ינג'י, פניו רזים, נראה מורעב… והוא… חשבתי שזה איזה "מוּסַי-בּוּסַי". אני צריכה להסביר מה זה. זה עולה חדש. עולים חדשים עדיין דברו בהברה אשכנזית. אז אנחנו הדור הצעיר בארץ היינו מכנים אותם בשם "מוּסַי-בּוּסַי", ההיגוי האשכנזי של "מתי באתי". אז חשבתי שזה אחד כזה, כי היו באים לשאול אותנו איך אפשר להגיע לתיאטרון. היו שחקנים שהגיעו לארץ כחלוצים אבל הם רצו בכל זאת לשחק וצריך היה להסביר להם שילכו לעבוד בכביש. הוא נכנס ואני אמרתי לחיים שהנה מחפשים אותו. הוא [הבחור] החזיק חבילה עם ניירות ביד, והנה כעבור כמה דקות היו שניהם שקועים בשיחה עמוקה מאוד. הבחור הזה מסתבר שהיה הצלם [נתן] אקסלרוד.[8] הוא עדיין דיבר רוסית והם ישבו שניהם ודיברו רוסית. הוא בא עם הצעה. הוא כתב תסריט שזה מתרחש בפורים על רקע של ה"עדלאידע".[9] אז זה כבר לא יעלה כסף. [בשביל] לצלם את העדלאידע איש לא ידרוש מאתנו כסף. והסיפור צריך להיות שזוג תיירים מארה"ב שהוא מחזר אחריה, הם מתחפשים שניהם, רוצים לבדוק אחד את השני אם יכירו. אם יכירו אז יישארו חברים ויש שם איזה חייט, והחייט הזה אשתו מציקה לו, והוא עמוס בילדים, וגם הוא רוצה לבלות. הוא סוגר את הדירה שלו ומתלבש בבגד של שבת שלו, הכי יפה שיש לו, מסרק את זקנו. גם הוא יוצא לרחוב. אז נפגשים התייר והחייט והוא מציע לו כמה דולרים בעד זה שהוא יתחלף אתו בבגדים וגם יתאפר כמוהו [כמו החייט]. בכדי שהזאת [התיירת] לא תכיר אותו. [באים] גם זוג חלוצים מפתח-תקוה או מאיזה עיר אחרת, ופה [נוצרת] ערבוביה שלמה, אחד רודף אחרי השני, אחד לא מכיר את השני, ולבסוף הכול נגמר טוב. כולם ברבנות, באים ומתחתנים ומתפייסים והכול נעשה טוב. זה מאוד מצא חן בעיני חיים. סטודיו עם שחקנים כבר היה לו מוכן. חוץ מזה השחקנים של תיאטרון היו מוכנים תכף ומיד. על כסף איש לא דיבר. מי מבקש כסף, העיקר שיצלמו. ובכן, לתפקידים הראשיים חיים לקח את חברי "המטאטא" ובתפקידים משניים הוא לקח את חברי הסטודיו שלו. והבית שלנו, הדירה שלנו, נהפכה לסטודיו, ממש אולפן. מי ששמע על הפעולה הזו בא לעזור. בא נתן כספי מ"הבימה", שהיה ממונה שם על האביזרים והתלבושות והביא שני שקים עם בגדי פורים, שם אותם באמצע הבית והסתלק. אקסלרוד גייס את השכנים שלו בשכונת מונטיפיורי ואת החברים. אחי, ישראל ספיבק, עזר מאוד. הוא גר באלנבי 81. אבא היה מנהל הבית ושם הייתה חנות של כלי נגינה [של משה הופנקו] ושם היו ארגזים ובדים שכלי הנגינה היו עטופים בהם, והוא לאט לאט הביא את זה אלינו על הגג. מזה בנינו את התפאורה, גם מהבדים וגם מהארגזים האלה. את שאר הדברים לקחנו מתוך הדירה שלנו. כן, בכל זאת היה [צריך] מעט כסף בשביל לקנות חומר בשביל לצלם. אז אקסלרוד גילה איזה אדם שאז היה ידוע, עו"ד דוד וייסמן.[10] זה היה יהודי עם כל מיני המצאות. הוא בעצמו לא היה לו במה לשלם שכר דירה. אבל כשצריך היה [לבצע] איזו פעולה הוא היה מגרד כסף. [למשל] בזמן מלחמת העולם [השניה] הוא המציא מטבח משותף לכל תל-אביב, שכולם יהיו בו חברים וישלמו חודשית ומכוניות תחלקנה את ארוחת הצהרים בבית, ואז נשים תוכלנה לעבוד בשביל המאמץ המלחמתי. ובכן, האיש הזה נתן לאקסלרוד 50 לירות והוא הביא את הכסף הזה אלינו ובכסף הזה עשו את הסרט. אחרי שצילמו את הסרט פיתחו אותו. נדמה [לי] שלאקסלרוד הייתה איזה מעבדה בתוך צריף שבור, משהו כזה ששם קשה בכלל לתאר שאפשר לעשות משהו, או אצל ירושלים סגל,[11] הוא שהיה מדפיס את התרגומים לבתי הקולנוע. נדמה [לי] שגם נעזרו במכשירים שלו. ואז גמרו לצלם. באו לסינמה "עדן" ובקשו שהוא ירשה לנו להקרין, וזה היה נראה כסרט ממש, סרט אמנם מצחיק, משהו כמו צ'רלי צ'פלין לפני ההצגה, אבל זה סרט. הוא לא רצה, אברבנאל מקולנוע "עדן", הוא לא האמין שזה ילך. [אז] פנינו ל[ירוחם] ורדימון מנהל "מוגרבי" והוא הסכים תכף ומיד. הוא לקח את הסרט וזה הלך, נדמה לי, או שבועיים או יותר. כמובן לא בתור סרט מרכזי, כי זה היה פחות מעשרים דקות. אבל הקהל התגלגל מצחוק. [הצופים] הכירו את האנשים שהסתובבו בסרט, והכירו אחד את השני, וכל אחד שהכיר מישהו פרץ בצעקה באמצע ההצגה. זו הייתה התרגשות כזו שזה נתן לנו את האומץ ואת הרצון להמשיך. אני זוכרת כשהקרינו את הסרט בפעם הראשונה התאספנו אצל וייסמן בבית לפגישה חגיגית ושתינו, נדמה לי איזה מיץ או משהו כזה, שהוא הזמין מהקיוסק. בעבודה עצמה לא היה דבר מיוחד. זה הלך טוב. היו מצלמים בעיקר בשבתות וחגים כי אנשים בכל זאת עבדו והיו עסוקים. ליחזקאל פריידמן,[12] ששיחק באחד התפקידים הראשיים [התייר מארה"ב] הייתה משפחה ברומניה, בסרביה. הוא לקח את הסרט [לשיווק] והציגו את זה גם בחוץ-לארץ. [גם] זה נתן את הרצון והאומץ לחפש ולהמשיך הלאה. אבל העיקר בלי כסף אי אפשר לעשות דבר. קצת צריך בשביל לקנות חומר גלם, בשביל לעשות מעבדה, מפני שבמעבדה הזו [של ירושלים סגל ב"מולדת"] זה היה בלתי אפשרי.
צבי גולדין שהיה מורה לציור בבית הספר [וגם מאייר ספרי ילדים] היה קורא הרבה ספרות ילדים והוא קרא את הסיפור של צבי ליברמן [ליבנה] "עודד הנודד" והציע לעשות ממנו סרט גדול.
[1] שלמה בן-ישראל (גלפר) (1989-1908). עיתונאי וסופר בעברית, יידיש ואנגלית. מאבות הספרות הלא-קאנונית ומחלוצי הסרט העברי בארץ-ישראל. ראה: גבריאל ציפרוני: שלמה בן-ישראל: לבו במזרח והוא בסוף מערב, "קשר", גל' 8, נובמבר 1990; יעקב שביט ואלחנן זוהר: ספרות הפשע בעברית, "הספרות", גל' 19-18, דצמבר 1974. שושנה חלמר, דודתו של חיים, אחות אביו, נישאה למשה לייזרוביץ, דודו של שלמה בן-ישראל.
[2] יעקב היילפרין (1951-1871) – יזם, סוחר ומתווך קרקעות, חולם ציוני, תומך אמנים ובעל יחס חם לאמנות, שותף ב"זהר פילם". ראו: השופט זאב יהודה טרייביש (עורך): "יעקב היילפרין - דפים לזכרו", הוצאת המשפחה (תל-אביב, ל' בשבט תשי"ב).
[3] אהרון סוטקר (1967-1893) – צלם תמונות נחות ונעות בתל-אביב. שם הפירמה שלו היה "זהר פילם" וממנה בא לחבורה. ראו: יוסף הלחמי, "ויהי מה", הוצאת "ארכיון הסרטים היהודים על-שם סטיבן שפילברג", 1995, ע’ 61-63; אתר "בית הסרט העברי", מאמר "זהר פילם".
[4] מנחם קולקוביץ (קול-ארי) (1985-1902). במקצועו היה מהנדס חשמל וקירור וממנהליהן הבכירים של "אמקור" ו"אמפא". עם זה, כל ימיו היה קשור לעסקי סרטים. תחילתו, מוכר גזוז וסדרן בקולנוע "עדן" שבתל-אביב. אחר-כך ניהל בתי קולנוע, עסק בעבודה ארגונית וציבורית בתחום זה, היה סוכן סרטים וציוד הקרנה ונתקבל כחבר בארגון מהנדסי הקולנוע בארה"ב. אחרי פעולתו ב"זהר פילם", הגה את רעיון סיפור עלילת הסרט "צבר", 1932. (ראו: נתן גרוס, "תולדות הקולנוע היהודי בפולין 1950-1910", ע’ 46, הוצאת ספרים ע"ש י"ל מאגנס האוניברסיטה העברית ירושלים תש"ן), היה שותף לבן עויזרמן (צלם, מפיק ובימאי) בהפקת סדרה של סרטי תנ"ך בשנת 1952. את שמו העברי הציע לו המשורר חיים נחמן ביאליק: קול המזכיר את שמו הלועזי ואת עיסוקו בקולנוע, ארי הוא סמלה השואג בקול של חברת M.G.M, ויחד קול-ארי. ראו, גם: דוד תדהר, "אנציקלופדיה לחלוצי הישוב ובוניו", כרך ט"ו, ע’ 3331-3300.
[5] צבי גולדין (גורן) (1972-1892) - צייר, תפאורן, מאייר ספרי ילדים ומחנך מורים ותלמידים. לפי: יעקב גורן, "צבי גולדין-גורן", במכתב אל יוסף הלחמי, 29 ביוני 1988; משה ברונזפט, "תפאורות ותלבושות", "הד הגן", שנה ז' תש"ב, חוב' ה-ו, ע’ 45-44.
[6] יוסף אוקסנברג (1967-1879) במאי, דרמטורג, שחקן, מחזאי ופזמונאי, מבנאי התיאטרון והזמר העברי בארץ.
[7] יצחק שנהר (שיינברג) (1957-1905) – סופר ומשורר, מחזאי, מתרגם, עורך , שליח המוסדות לחו"ל, ידידו מנוער של חיים הלחמי.
[8] נתן אקסלרוד (1987-1905) – מאבות הסרט היהודי בארץ-ישראל, אז צלם צעיר, לימים גם מפיק, בימאי ועורך בחברה שיסד, "כרמל פילם" (1936).
[9] אקסלרוד בא עם רעיון והלחמי עיבד אותו לסיפור כמו שהוא נראה בסרט. דבורה מתארת את הסיפור הגמור.
[10] עו"ד ד"ר דוד וייסמן – אדם שחייו היו קודש לטובת הציבור. על חייו ופועלו, ראו: ד"ר דוד וייסמן-עמינדב ז"ל, מאת אז"ב (אהרון-זאב בן-ישי), "העבר", מאי,1969. הוא היה מראשי היוזמים והפעילים של "הקבוצה האיניציאטיבית לאירגון חברה למען הקמת מכון קבוע של סרטים (פילמים) לראי-נע וקול-נע בארץ-ישראל". היה קרוב-רחוק של חיים.
[11] ירושלים סגל (1993-1898) – חלוץ, יזם ואיש עסקים, מפיק תרגום סרטים לעברית ואחד מראשוני הסרט העברי בארץ-ישראל. ברשותו היו מצלמה ומעבדה, שתיהן פשוטות.
[12] יחזקאל פריידמן (1982-1900) – ידידו של חיים מהתא"י, שיחק את התייר האמריקני ב"ויהי בימי". במקצועו היה פירסומאי. בצעירותו היה גם שחקן, מפיק וספורטאי אופנועים מצליח.
