בית הסרט העברי
לזכר יוסי הלחמי (1933-2019), במאי, מיסד האתר וחוקר תולדות הסרט העברי והיהודי
אז מה בעצם עושה עורך סרטים? אורי בן-דב, עורך ותיק זוכה פרס אופיר, פרסם את המחשבות שלו בנושא (טוויטר 11.10.2021) ומתאר את הליך העבודה של העורך והמעורבות העמוקה שלו ביצירה המוגמרת.
20+ שנה הייתי עורך - ועדיין כשאני בא לנסות ולכתוב מה בעצם עושה עורך, אני לא כל-כך יודע מאיפה להתחיל להסביר - עריכת סרטים היא תחום כל-כך רחב מצד אחד וכל-כך נחבא אל הכלים מצד שני, שקשה לתמצת את המהות של האמנות הזו לכמה ציוצים.
אז זה לא יהיה מאוד קצר (איפה עורך כשצריך אחד?).
כדי לפשט את זה אני אכתוב רק על עריכת סרטים עלילתיים, לא תיעודיים (שמשם התחלתי אבל זה סיפור אחר לגמרי) ולא ריאליטי (שגם את זה ערכתי - וגם זה משהו אחר). מה שאני כותב פה גם רלוונטי פחות ל״אגדת חורבן״, הסרט שאיתו זכיתי באופיר על העריכה הטובה ביותר (יחד עם יוסף גרינפלד המוכשר). לכו לראות! זה סרט מעולה.
אז מהתחלה:
סרט מצולם חתיכות חתיכות. כל קטע כזה נקרא בשפה המקצועית ״שוט״ (״צילום״ באנגלית; Shot, ובעברית מִצְלָם - העורך). כל סצינה שאתם רואים מורכבת משוט מודבק לשוט מודבק לשוט. כל השקה בין שוט לשוט נקראת ״קאט״ (חיתוך; CUT - העורך).
עד להגעה של מחשבי העריכה סרטים היו נערכים ביד על שולחן עריכה, והעורך היה מדביק פיסית שוט לשוט (יצא לי לערוך סרט קצר על שולחן עריכה בסוף שנות התשעים בבי"ס לקולנוע סם שפיגל - וזו מה שקוראים בימינו עמלנות רצינית אבל אהבתי את זה מאוד). היום כמובן הכל ממוחשב אבל העקרונות לא השתנו.
אז הסרטים מצולמים בשוטים. מי שמתכנן איזה שוטים לצלם הם הבמאי והצלם הראשי. הם מפרקים על סצינת תסריט לתסריט צילום (שוטינג סקריפט; תסרטי צילומים ובאנגלית Shooting script - העורך) ויוצאים לשטח ומביאים חזרה, אם הכל הולך כמו שצריך, חומר גלם (שקוראים לו בשפה שלנו ״ראשס״ או בתרגום לעברית - חפזונות; Rushes - העורך). כל סצינה מפורקת לכמה שוטים וכל שוט מצולם מספר פעמים - כדי להבטיח שיש כמה אפשרוית של משחק, למשל, או לוודא שאם יש תקלה טכנית בשוט מסויים יש לו גבוי וכו׳, ככה שיש יותר חומר גלם ממה שיהיה בסרט הסופי. לפעמים הרבה יותר.
אז התפקיד הכי ראשוני ובסיסי של עורך הוא לבחור את הטייקים הטובים ביותר מכל שוט, להדביק את השוטים בסדר הנכון כדי ליצור סצינה, וסרט, שיש בהם קצב, עניין זרימה והגיון. החלק הראשון הוא לכאורה פשוט וטכני אבל החלק השני הוא יותר מסובך - קצב, זרימה והגיון הם, בסופו של דבר, די חמקמקים.
ומה שמסבך עוד יותר את העסק זה שהתהליך הקולנועי מאוד מורכב ומוערבים בו הרבה אנשים ולכן בכל שלב יש פער בין מה שדומיין למה שקורה בפועל. יש פער בין הרצוי למצוי: יש פער בין התסריט לבין מה שקורה בצילומים ויש פער בין מה שחושבים שקורה בצילומים לבין מה שמגיע לחדר העריכה.
אז העורך צריך לא רק לבחור שוטים ולהדביק - הוא צריך לקחת בחשבון מצד אחד את הכוונה שאיתה יצאו לדרך, אבל בעיקר להסתכל מחדש בחומרי הגלם שמולו ולהבין מה הסרט הכי טוב שיכול להיות פה. לא מה התסריטאי רצה או מה הבמאי חלם - מה באמת הסרט הכי טוב שיש פה.
תסריטאים מעולים כותבים סיפורים נהדרים, במאים גדולים מביאים חומרים טובים, שחקנים טובים מביאים טייקים מרגשים, צלמים מצויינים מביאים חומר גלם משובח - ועדיין בתהליך ההרכבה תמיד יש דברים שלא עובדים. תמיד יש משהו שצריך לחשוב עליו אחרת (לפעמים אפילו לגמרי אחרת!) ותמיד יש את האפשרות של הטעות - ליהוק שלא עובד, סצינה שהבמוי שלה הרסני, רעיון תסריטאי שנראה מצויין על הנייר אבל הוא תאונה על המסך ...
כמעט תמיד הגרסה הראשונה (ראפקט \ Rough Cut) של הסרט לא תהיה טובה. לפעמים היא תהיה גרועה ממש. עם הזמן אתה לומד שככה זה ראפקט ראשון. עכשיו התפקיד של העורך הוא להמשיך ולזהות מה לא עובד, לזהות מה יכול לעבוד - ולבנות את הדברים מחדש.
והנה אחד הפרדוקסים הגדולים של עריכה: העורך משמש גם כצופה הראשון של הסרט ובעת ובעונה אחת הוא זה שהדביק את הסרט שוט לשוט. העבודה מחייבת מעבר מורכב בין שתי העמדות האלה.
אז בחדר העריכה מתגבשת ההבנה מה הסרט הכי טוב *שבאמת* יש בחומרים בתהליך די ארוך של הרכבה-פירוק-הרכבה מחדש וחוזר חלילה. יש בתהליך הזה לא פעם יסוד דו קוטבי, תנועה חריפה בין חדוות יצירה ותחושה של הצלחה גדולה שמתחלפת תוך דקות בדכדוך ותחושה של חוסר תכלית וחוזר חלילה.
חלק גדול מהעריכה היא לדעת שההתרסקויות יבואו וללמוד סבלנות. בתהליך הזה יש גם יסוד אלכימאי של ממש - כשמתוך ערימות חומר הגלם מתגבשים להם לאט לאט איים של סצינות שעובדות, שמתפקדות, שמרגשות, כשמראפקט שלא עבד מנקים פה ומנקים שם, מזיזים את זה ומחברים את ההוא, ופתאום - זהב!
אלה הרגעים שעבורם אנחנו, העורכים, חיים.
אבל זה לא הכול - העורך הוא לא רק האחראי על ההרכבה הסופית הגדולה של הסרט (ולכן יש לו למשל השפעה גדולה על המבנה הסיפורי, למרות שהוא כמובן מוגבל למסגרת שיצרו התסריטאי והבמאי) - העורך אחראי גם על כל ההדבקות הקטנות. הוא ישייף כל קט וקט, הוא ידאג ששוט יתחבר לשוט באופן חלק ונכון.
לעתים נשקיע דקות ארוכות בהוספה או בהורדה של פריים (כלומר 1/24 של השניה) עד שנהיה שבעי רצון. אובססיב מאצ'?
העורך גם בונה את עולם הסאונד הראשוני של הסרט - הוא ישתמש בסאונדים מהצילומים ובאפקטים, יבחר כיוונים ראשוניים של מוסיקה ויבנה את הנפח הקולי של היצירה - כל אלה ישמשו מאוחר יותר את המלחין ומעצב הפסקול בעבודה שלהם, אבל הרבה פעמים העורך הוא זה שיניח את היסודות.
העבודה בכל כך הרבה רמות מקפלת בתוכה את הידיעה שהן קשורות זו לזו קשר בלתי ניתן לניתוק: העבודה על הקטים משפיע עד רמת הסיפור הגדול - ולהפך. בעיני זו עמדה רוחנית.
כשהוא נע מהמיקרו למקרו, העורך בונה לסרט את האיכות החמקמקה וההכרחית של זרימה נכונה של הסרט מבחינה סיפורית וויזואלית - קצב, זרימה והגיון.
עורך טוב צריך להיות בעל אוזן ועין רגישות מעין כמוהן לאיכות מצד אחד ולזיוף מצד שני. הוא צריך להיות מספר סיפורים משוכלל, בעל חוש קצב מדוייק וסבלנות עצומה. העבודה שהוא עושה היא כל כך רב מימדית ומשונה שהוא נע לפעמים מעיסוק בשברי שניות לבניית מהלכים רבי תנופה של דקות ארוכות.
ועדיין אני לא חושב שנגעתי בכל האספקטים של העריכה (בייחוד לא במערכת היחסים המיוחדת בין במאי לעורך, וגם לא באופן האובסיסיבי שעורכים מסתירים את עבודת העריכה מעיני הצופים).
שאלה: האם תמיד מתחילים מתחילת התסריט? או שלפעמים דווקא מתחילים בסצינה ספציפית ומשם הולכים אחורה/קדימה? במוסיקה, לדוגמה, לא מעט פעמים מתחילים מהפזמון או בית מסוים, ורק בסוף חוזרים לפתיחה (מקור, פה).
תשובה: לא חייבים להתחיל עריכה בסצינה הראשונה. לפעמים מתחילים בסצינות מפתח אחרות. אבל בסופו של דבר כשמרימים את הראפקט מסדרים אותו לפי הסדר.
אורי בן-דב הוא גם מייסד ומנהל של המרכז לויג'נאנה יוגה תל אביב ולאחרונה זכה בפרס אופיר וביחד עם יוסף גרינפלד על עריכת הסרט "אגדת חורבן".
