בית הסרט העברי
לזכר יוסי הלחמי (1933-2019), במאי, מיסד האתר וחוקר תולדות הסרט העברי והיהודי
על הפהאטאגראף.
קטע מהספד על סופר עברי-משכיל. נכתב 50 שנה אחרי הכרזה על המצאת הצילום. המעניין הוא תפיסת הצילום, שעדיין נעה בין הגדרתו כ"מעתיק טכני" של המצולם [כדעת, למשל, א.ד. גורדון], לבין ההכרה במימד האמנותי שלו, כמפרש את מהות המצולם [כדעת, למשל, המשורר יל"ג – ראה, שירו המצורף לתצלום 100 שנים למשה מונטיפיורי].
(תולדות אביר סיפורי ישראל בשפת רוסיה אריה ליב לעוואנדא ז"ל).
"לעוואנדא לא היה צייר פלא בורא נפשות ויוצר פרצופים בתעופת דמיונו, לא הסתכל הסתכלות עמוקה בחשבון הנפש ולא התחקה אל שרשי מסבב הסבות ותוצאותיהן, אלא לקח תמונות ומחזות מן החיים וכחכם חרשים נטה עליהם קו ויתארם בשרד בהיר ובצבעים אמתים ונכונים כמו שהם באותה השעה ובאותו המעמד. לעוו. היה מצייר צללי מחזות החיים מה שקורין "פהאטאגראף" בשפת לועז, לא דקדק כל כך בנחוח פנימיותם של ציוריו, אבל דקדק מאד מאד באמתת צבעיהם מבחוץ כמו שהם נראים לעין, והצד החיצון יצא תמיד מתחת עטו באופן נפלא שאין למעלה הימנו, באופן מושל לב ולוקח נפש. מפני שלעוו. נתחנך ונתגדל על ברכי ספרות השלילה של הרוססים בשנות הארבעים בימי גאגאל, טורגעניעוו וכיוצא בהם, על כן חבה יתרה היתה נודעת לו לתאר בספוריו אך את הצד המכוער והמגונה של חברת בני האדם ולהוקיע לעיני השמש את מגרעוותיהם וחסרונותיהם. ובפנה ז, בפנת הפצת אור יקרות על כל מראה צלמות, על כל פחתת נמצאה בנו המעוררת שחוק בנולותה ובזוהמתה ועל כל חבורה ומכה טריה שדבקה בגף האומה הישראלית, עמד לו כשרונו להפליא. בקראנו את גברי לעוו. כמו נשמע את קולו הבוקע ועולה באזנינו מתוך השיטין: הנה אלה המה פצעיכם ונגעיכם האנושיים, ועתה מהרו נא ולכו ודרשו ברופאים, שאלו בתרפים! ... אבל לעוו. לא חרד לרדת עמק עמק אל שורשי המחלה ואת מקור הרעה לא הערה לנו" ("המגיד", רביעי באפריל 1889, ע' 3).
המאמר נדפס בראשונה בכתב העת "עולם הצילום והוידיאו", גל' 49, יוני-יולי 1991, עמ' 82-83, במדורי "דגרוטיפ - סיפורים קטנים מראשית הצילום היהודי והכללי", בסדרה "גורלו של צלם".
===
פורסם לאחר פטירת יוסי הלחמי, וכפי שהותיר בעזבונו (במקור 4/5/2018)
