בית הסרט העברי
לזכר יוסי הלחמי (1933-2019), במאי, מיסד האתר וחוקר תולדות הסרט העברי והיהודי
על כתבה אחת ביומן של יעקב בן-דוב, "חלוץ הפילם הארץ-ישראלי" 1923, וצילום חתונה עברית בירושלם - חתונתה של רחל אוסישקין בתו של מנחם אוסישקין.
בשנת 1906 ביקש הצלם הצעיר יעקב בן-דובi מהמנהיג הציוני מנחם אוסישקיןii שיסייע לו לעלות לארץ, לירושלים, ולעבוד בה כצלם. מה צורך לה לירושלים בצלם? תמה מנחם אוסישקין, מדבריה הבולטים של הציונות המעשית. יותר משירושלים זקוקה לצלם זקוק אני לירושלים השיב לו הבחור הציוני הנלהב.iii אוסישקין נענה לבקשה וכתב לעוזרו הסופר יעקב רבינוביץ',iv כדרכו בקיצור ולעניין: הפוטוגרף יכול לנסוע.v ב-1907 עלה בן-דוב לארץ-ישראל, השתקע בירושלים והיה בה לצלם-אמן ידוע. בתום מלחמת העולם הראשונה, קידם בן-דוב את פני מנחם אוסישקין בבואו לירושלים במילים הבאות: אתה פתחת לי בתכניתךvi את שערי ירושלים מבחוץ. הנה זכיתי לפתוח לך את השערים מבפנים.vii
בירושלים למד בן-דוב ב"בצלאל", הקים מחלקה לצילום בביה"ס, והיה שותף לחזונם של פרופ' שץ (מייסד "בצלאל") ואחרים ממורי המוסד על הקמת תעשיית סרטים יהודיים בארץ-ישראל (1912). הוא שימש גם בתפקידים ציבוריים שונים. שנים רבות חי בן-דוב בעיר, פעל בה כיוצר תמונות נחות ונעות, וזכה להקרא: "חלוץ הפילם הא"י",viii ו"אבי הסרט העברי".ix בשנות פעילותו כמסריט (1932-1917) הכין סרטים רבים ושונים, מתעודה ותעמולה ציונית עד ליומנים ופרסומות. רבים מסרטיו אבדו או נשכח מקומם ואחרים נשתקעו בארכיון ברוך אגדתי.x כל סרט נעלם שלו המתגלה מחדש תורם להכרת אמנותו הקולנועית, לשיקום יצירתו הפילמאית ולמחקר הסרט היהודי בישראל בכלל. הסרט "חתונה עברית בירושלם", בעצם כתבה ליומן אירועים, הוא דוגמה אחת לכך.
ביום ראשון בשבוע, ד' חשוון תרפ"ד,14 באוקטובר 1923, נערכה חתונה בבית "מחניים" שבירושלים.xi מנחם אוסישקין השיא את בתו רחל לשמעון בן מכּס בודנהיימר.xii שניים מגדולי הציונות התחתנו זה בזה והחתונה הייתה לאירוע חברתי חשוב שהוזמנו אליו נכבדי הישוב ובראשם הנציב העליון, סיר הרברט סמואל.xiii החתונה הוחגה ברוב פאר והדרxiv וצולמה בסרט, מקרה לא-שכיח באותם הימים: מכונת הצילום של מר בן-דוב מצלמת בשביל הראינוע את כל המחזה היפה הזה,xv כתב אחד העיתונאים שסיקרו את האירוע.xvi
לבן-דוב הייתה מטרה כפולה: ליצור קטע לאחד מיומני הראינוע שלו ולהעניק למשפחת הכלה מתנה ליום שמחתם. הסרט הוצג בראינוע "ציון" בירושלים כפרק ביומן, ואחר-כך נשלח כשי ממשפחת בן-דוב למשפחת אוסישקין. למתנה צורף המכתב הבא:
י' בן-דוב ירושלם.
אדר. תרפ"ד
א"י.
J. BENDOV. JERUSALEM
לזכרון טוב!!
למר מ' אסישקין
ומשפחתו
שישים וחמש שנים, מאדר תרפ"ד עד אדר תשמ"ט, היו הסרט והמכתב גנוזים. באדר ב' תשמ"ט, מרץ 1989, בעקבות הרצאתי על הסרט העברי בארץ-ישראל, נזכר הארכיאולוג פרופ' דוד אוסישקין, נכדו של מנחם אוסישקין, בסרט המראה את חתונת דודתו וטמון כל השנים בביתו.הנני שמח בזה שאוכל
להמציא לכם רגעי שמחה
באמצעות הפילם המכיל את
האורות של יום שמחתכם בירושלים ביום
- חתונת בתכם היקרה רחל עב"גxvii ש' בודנה'
בנוכחות האורחים הנעלים.
בכבוד ויקר י' בן-דוב ומשפחתו
החומר נשמר בקופסת פח עגולה, בת 100 רגל, עטוף בנייר שחור ועבה כדי שלא ייפגם. הפילם נמצא ראוי להצגה למרות גילו המתקדם. לא נמצאו בו פגמים מכניים, למעט שלוש הדבקות שדרשו חיזוק וכמה "פרפורציות" שבורות.xviii בהתחלת גליל הסרט ובסופו לא היו "לִידֶרִים",xix והסרט נמצא בקופסה כפי שנותק מהיומן לפני שנים. על המכסה נמצאה מדבקה ועליה נרשם בכתב ידו של בן-דוב: למשפחת אוסישקין ירושלים יעקב בן-דב.
הפילם הועבר לסרט וידיאו, בפורמט "3/4 ובפורמט VHS, כדי לשמר אותו ולבחון את פרטיו.נערך רישום של נתוני הסרט:
נושא: חתונת רחל בת מנחם אוסישקין עם ד"ר שמעון פרידריך בן מקס בודנהיימר.
צלם-בימאי: יעקב בן-דוב.
תאריך הצילום: יום ראשון, 14 באוקטובר 1923, משתיים וחצי עד חמש אחרי הצהריים.
מקום הצילום: חצר בית "מחניים", רחוב הנביאים, פינת שבטי ישראל 35, ירושלים, בית משפחת אוסישקין (וכיום משרד החינוך).
פורמט: 35 מ"מ, אילם, שחור-לבן,"מסגרת מלאה",xx מהירות הצילום (להערכתי) 18 מסגרות בשנייה, מודפס על Nitrate Release Positive .xxi
כותרת: אותיות לבנות על רקע כחול-כהה.
תזמון: 0:01:12:05 לפי מהירות 25 מסגרות בשנייה (סטנדרט וידיאו).
0:01:40:00 לפי מהירות 18 מסגרות בשנייה.
התזמון חושב לפי העתק הוידיאו. בעת חיתוך הקטע מהיומן ותיקוני ההדבקות, אבדו כמה מסגרות סרט. כנראה שהתזמון המקורי גדול בחצי שנייה עד שנייה אחת מהרשום לעיל.
הסצנריו
מרישום ובחינת הסצנות אפשר ללמוד על מבנה "חתונה עברית בירושלם" ולעמוד על כוונת היוצר, ומתוך כך גם על קשר הסרט לכלל יצירתו ואופיה.
רשימת הסצנות
1. כותרת הסרט:
חתונה עברית בירושלם
חתונת רחל בת מ' אוסישקין
עב"ג
הד"ר ש"פ בודנהיימר
- בימין תחתית התמונה, חותמת עגולה של הצלם: בן-דוב ירושלם.
- באמצע החותמת יש ציור של מגן-דוד.
2. LS השער המקושט בכניסה לחצר. שלושה מקבלי פנים מקדמים בברכה את קרואי החתונה.
3. LS PAN קהל הקרואים יושב בחצי גורן בחצר מול החופה המקושטת בענפי ירק. מצד ימין של המרקע יושבות הנשים. מצד שמאל של המרקע יושבים הגברים. מזוהים: מאיר דיזנגוףxxii ומרדכי בן-הלל הכהן.xxiii
4. MLS קרואים גברים יושבים בשורות. מזוהים: מאיר דיזנגוף, מרדכי בן-הלל הכהן, הרב הראשי הספרדי יעקב מאיר,xxiv פרדריק קיש,xxv אפרים כהן-רייס [?]xxvi ויעקב בן-דוב שגם הוא רצה להצטלם.
5. LS אחורי בית "מחניים" והחצר. בקידמת התמונה קבוצת קרואים בגבם למצלמה. על קיר הבית כתובות: עוד ישמע בערי יהודה ובחוצות ירושלים קול ששון וקול שמחה, אכלו רעים שתו דודים.
6. LS שתי קבוצות אורחים נכנסות לחצר. בראשונה זוהו נורמן בנטוויץ' ורעייתו הלן-קארוליין.xxvii
7. LS הנציב העליון הרברט סמואל נכנס לחצר בלוויית הגברת אוסישקין, לפניו שני "קוואסים",xxviii אחריו הולכת הגברת סמואל בלוויית מנחם אוסישקין ובמאסף, שלישו הצבאי של הנציב ושלושה מלווים.
8. LS מושב הכבוד. בתווך יושבים הנציב ואשתו. משמאל לנציב (מימין המרקע) יושב הרב האשכנזי הראשי אברהם יצחק הכהן קוק.xxix מימין לאשת הנציב (בשמאל המרקע) יושב הרב יעקב מאיר.
9. LS PAN החתן מובל לחופה. לפניו ארבעה זוגות שושבינים. זוהו: ד"ר בן-ציון מוסינזוןxxx ויוסף בר"נ מיוחס.xxxi
10. MLS הכלה מובלת לחופה. מצולם מאחור.
11. LS הכלה מסובבת את החתן. מצולם מאחור.
12. CU החתן והכלה "עומדים לצילום" ומסתכלים למצלמה.
13. MLS הנציב העליון והרב קוק יושבים אצל השולחן.
14. MLS הרב קוק נפרד, לוחץ יד לגבר ומצדיע לאשה. ברקע הנציב.
15. LS תזמורת המשטרה מנגנת. נגן אחד מנופף בידו למצלמה.
16. LS הנציב, אשתו ושלישו נפרדים ממשפחת אוסישקין, הקהל צופה בהם. גם כאן נראה יעקב בן-דוב.
17. קטע של פני מנחם אוסישקין, מסרט אחר לא ידוע, בלא קשר לחתונה.
16. הסצנות נבדקו באופן סטטיסטי וגרפי, המסייע לפענח את המסר הצפון בהן.
א. טבלה של חלוקת הסרטון לנושאים ושל שיעור השימוש בכל נושא באחוזים.
| סצנה מס' | נושא | מספר הסצנות | % מהסצנות | % מהתזמון |
| 1 | כותרת | 1 | 6.25 | 8.32 |
| 15,5,3,2 | אווירה | 4 | 25.00 | 12.60 |
| 12,11,10,9 | טקס | 4 | 25.00 | 28.30 |
| 16,14,13,8,7,6,4 | קרואים | 7 | 43.75 | 50.78 |
| 17 לא נמדד | ||||
| סה"כ | 16 | 100.00 | 100.00 |
הערות לטבלה:
1. מבחינת זוויות הצילום יש רק CU אחד, האחרות הן LS במידה שונה.
2. שתי סצנות "אווירה" (3,2) וסצנה אחת של "טקס" (7) כוללות "קרואים" רבים. אם מסתכלים על סצנות אלה במבט של "קרואים", יהיה שיעורם 52.50% ממספר הסצנות ו-72.38% מהתזמון.
3. בין שבע סצנות "קרואים" יש חמש שהנציב העליון מופיע בהן, ובארבע מהן (80%) הוא נמצא במרכזה של ההתרחשות. יוצא שהנציב מופיע ב-31.50% מהסצנות וב-40.52% מהתזמון. זו עדות מובהקת על כוונותיו של בן-דוב ב"חתונה עברית בירושלם".
ב.תיאור גרפי של נתוני הסרט
התיאור הגרפי מוסיף לחשוף את מגמת בן-דוב בעת הכנת הסרט: דגש חזק על נוכחות האורחים הנעלים ומרכזיותו של הנציב העליון.
מקרא:
לוח מס' 1: % ממספר הסצנות.
לוח מס' 2: % מהתזמון.
כ- כותרת; א- אווירה; ט- טקס; ק- קרואים; נ-נציב
מבחינת הנתונים עולה המסקנה הבאה: עצם מעשה החתונה אינו עיקרו של הסרט. אין זו כתבת-צבע סתם על מקרה בחיי החברה היהודית הגבוהה בארץ, אלא תעודה פילמאית הבאה למלא את התפקיד המסורתי של הסרט הציוני: להיות עד ראייה להגשמת החזון הציוני. מה שבמבט חטוף נראה כאוסף של צילומי חתונה, כמין "אלבום זיכרון", הוא למעשה מבנה של תמונות המאיירות את האידיאה הציונית. באמצעות האירוע החברתי – "חתונה עברית בירושלם" - הציג בן-דוב את הרעיון הממלכתי היהודי מבית מדרשה של הציונות.
העומד על המשמר
יצירת "חתונה עברית בירושלם" כביטוי נאמן לאידיאה הציונית נבעה מגישתו הרעיונית של יעקב בן-דוב לעבודת ההסרטה, האמונה כי הסרט הוא המצאה נפלאה המרחיבה את הדעת ובשימוש נכון יכולה לשרת את התרבות וההשכלה. הוא היטיב להבין את החשיבות ההיסטורית והלאומית של התיעוד הפילמאי השומר, כדברי בן-דוב עצמו: את כל מה שראוי וחשוב בשבילנו להישאר בזיכרון הדורות.xxxii השאיפה לרשום באמצעות מצלמתו את מעשה התחייה הלאומית היא תכונה מרכזית ביצירתו הפילמאית. כך העיד עליו אחד מבני זמנו: במצלמתו תר אחרי כל מיני אירועים וצילמם בעצם התרחשותם [...] הוא היה מחונן בחוש היסטורי ובנפש פיוטית [...] ואת המאורעות והאישים שעמדו במרכז ודרכו על במת ההיסטוריה - הנציח.xxxiii גם הביקורת הכירה בשאיפה לרשום על הסרט את קורות המפעל הציוני כמאפיין הבולט ביצירתו של בן-דוב: מר בן -דוב,זה הצלם האמן, הצנוע, שאינו יודע לאות בעבודתו המעניינת וההיסטורית שתישאר לדורות, והעומד על המשמר [...] כדי להשאיר לדורות הבאים דבר של קיימה, תמונה חיה משנות הבניין ההיסטוריות.xxxiv
בן-דוב עצמו מודיע באחת המודעות לסרט שלו, כי יש בו: לא פנטזיות ולא הזיות ולא משחק ראינועי רגיל, כי אם עובדות קיימות,יצירות חשובות ממשיות אשר פעלנו ויצרנו [...]בארץ-ישראל.xxxv כך ראה את תפקידו, שלוח מצוה, העוסק בצילום הדרמה הגדולה מכולן - תחיית העם היהודי בארץ אבותיו. לכן לא ראה צורך ב"פנטזיות, הזיות ומשחק ראינועי רגיל", כלומר בקולנוע כשעשוע בלבד, וכנגדן הנציח בסרטיו עובדות בנות קיימה ויצירות חשובות ממשיות. את כוחו האמנותי בחר להקדיש לתיעוד הרגעים הגדולים של הציונות המתגשמת. אלא שכאן יש להוסיף דבר חשוב לתפיסתו הקולנועית. כצלם-אמן שעקב אחרי ההתפתחות הטכנית והאמנותית במקצועו הבין בן-דוב שכדי להמשיך ולהתקיים חייב הסרט הציוני לאמץ לו את הכלים המתקדמים של הקולנוע הכללי. בשורת מכתבים מתח ביקורת חריפה על דרכי הפקה ובימוי ישנות ומפגרות שאחזו בהן המוסדות הלאומיים שבשבילם יצר הרבה מסרטיו. הוא תבע להשתמש בעלילה ובגיבורים ובדרמה ולא להסתפק בתמונות של נופים ואנשים, משל היו סדרה של שקופיות פנס קסם. הממסד לא קיבל את דעתו והוא נאלץ להמשיך ולעבוד בדרך שבעיניו נראתה שגויה ולא יעילה.xxxvi
הביקורת התייחסה באהדה גם לאיכות עבודת הצילום של בן-דוב, שכונה בפיה צלם-אמן. ביולי 1923, חמישה חודשים לפני הסרטת "חתונה עברית בירושלם", כתב עליו מבקר נכבד אחד: התמונות הן בהירות מאוד וכאן ההזדמנות להגיד, כי ה'בן-דוב מתקדם בעבודתו יפה-יפה.xxxvii
מבקרת אחרת, ד"ר אולגה פבזנר-שַׁץ, הצביעה על סוד אמנותו. לדעתה: אין בן-דוב מוסר בכל הצילומים שלו את ההעתקה הפשוטה של הפרצוף הנידון או המקום הנידון בלבד אלא גם את הפנימי שמעבר לזה. את תכנו של הסוז'טxxxviii הנידון ואת ראייתו של תוכן זה למד ב"בצלאל".כי מפני היותו של בן-דוב חניך "בצלאל" היה בכוחו למסור לנו בצילומיו את כל היופי המיסתורי של חיינו כאן [...].xxxix
את החתונה תפס בן-דוב כהתרחשות היסטורית-לאומית וצילם אותה לפי השקפת עולמו הציונית-פילמאית; נתקיים כאן הכלל של הנצחת אישים העומדים במרכז ודורכים על במת ההיסטוריה. בעיניו הייתה החתונה לבנה נוספת בבניין הממלכתיות העברית בארץ-ישראל. כשבתו של אוסישקין ובנו של בודנהיימר, שניים מראשי עם ישראל, נישאים בחסותו של "הראשון ליהודה",xl הוא הנציב העליון סיר הרברט סמואל, ובחברת הרבנים הראשיים ויתר נכבדי הישוב העברי, הרי זו חתונה מלכותית בירושלים הבירה. לכן כיוון את עדשת מצלמתו אל פאר והדר ואל נוכחותם של האורחים הנעלים.
כוחו של בן-דוב בצילום פנימיותם של הדברים ניכר בכמה מן הסצנות. למשל, תקריב החתן והכלה אינו נראה כסצנה מלאכותית מבוימת אלא כרגע אמיתי של מבוכת הזוג הצעיר היוצא מחופתו. סצנות הנציב היושב עם אשתו או עם הרב קוק מצולמות כבמצלמה נסתרת; הדמויות אמיתיות, נוהגות בטבעיות, בלא מסכה של רשמיות ותחושת מצלמה. דבר דומה אפשר לומר גם על שורת הנכבדים. כך גם על בן-דוב עצמו, שביקש להיכלל בקטגוריה זו, והצטלם אף הוא בחברת חשובי היישוב, כנראה בידי עוזרו. כך גם פרידת הרב קוק והנציב מן המארחים ואף נגן התזמורת המנופף בידו, מעשה חבר, אל הצלם. לא ניכר ניסיון להדריך את המצולמים, מה שיכול היה לגרום להחמצת אופיו האמיתי של המתרחש ולהשאיר רק את הקליפה החיצונית של המאורע.
עתידו של העבר
עם השנים מתחזקת ההכרה בחשיבותו של בן-דוב כקולנוען-אמן ושיש לבחון ולהעריך מחדש את עבודתו. כיום מקובלת הדעה שתולדות הסרט היהודי בארץ-ישראל לא תהיינה שלמות בלי בדיקה מקיפה של סרטיו. לחלוציותו, לרמתו האמנותית הגבוהה והאופי הלאומי והציוני של יצירתו, יש חשיבות לגבי הבנת התפתחות הסרט היהודי בארץ-ישראל. לכן צורפה "חתונה עברית בירושלם" למה שכבר נאסף מיצירתו של בן-דוב, כדי להמשיך ולחקור את פועלו,xli ולהשיב עטרתו ליושנה כ"חלוץ הפילם הא"י" ו"אבי הסרט העברי".
על "ממלכתיות" ורחל אוסישקין
בקשר לחתונת רחל אוסישקין, אני מבקש להזכיר שני מקורות המספרים על התקוות שתלה מנחם אוסישקין בבתו, המחזקים את הסברה שהחתונה נחשבה לאירוע "מלכותי". המקור האחד הוא מכתב ממנחם אוסישקין אל יעקב רבינוביץ, ובו שני משפטים המדברים ברחל אוסישקין [ההדגשות במקור]:
מקבל הנני "נחת" מרחל בתי שכעת לומדת בהקורסים ההיסטוריים ובאותו זמן היא מורה בבית הספר של וואסרמן את "שיעורי ההסתכלות בעברית " ועושה חיל ומתענגת מעבודתה בתור מורה עברית. הלוואי שיעלה לי ולה לבנות את ביתה בא " י.xlii
כאמור, התגשמה תקווה זאת, ורחל זכתה לבנות את ביתה בא " י; כלומר, להתחתן בארץ חלומותיו של אביה.
המקור האחר הוא שיחה בין מנחם אוסישקין לאחד ממקורביו. השיחה נסבה על עתיד בתו. האיש מסר את הדברים לסופר יעקב רבינוביץ' וזה שילב אותם כאפיזודה אחת בספרו "נוה קיץ",xliii שעלילתו מתרחשת באודיסה בשנת 1906. לפי עדות הסופר מבוסס הספר על עובדות כהווייתן.xliv לכן, אפשר להניח שגם שיחה זאת היא עובדה, אם כי בלבוש ספרותי:
העסקןxlv ביטל קצת את הדמוקרטיה ולגלג על זכויות הנשים.ואך הייתה לו ילדה שגדלה יפה. פעם אמר לאיש סודו:xlvi
אני רוצה כי תהיה לראש הקונגרס הציוני, כשתגדל.
איש הסוד צחק:
אי, דמוקרטיה ופוזמק כחול יחדיו.xlvii
העסקן ענה:
ומה תחשוב? כשאתה הוגה בעתיד בתך שולט בלבך חוק אחר, כמו ביחס לארץ - ישראל.
והקטן מה יהי?xlviii
על פני העסקן חלף פס-אור ופניו כוסו בערפל חידה, ושתק. אחר אמר:מי יידע?
איש הסוד סיפר זאת ליונוביטש,xlix בתנאי שלא ייוודע הדבר לאיש, וכך סיפר גם לשני חבריו. איש הסוד הוסיף: אני חושב כי רואה הוא בו את יואב העתיד לבוא.
ואני - זרק וולקהl - אני אומר: הוא חושב כי יהיה מלך בישראל.
יודילli פרץ בלגלוג: על כסא-המלוכה לא יוותר אפילו לבנו. הקטן יהי רק יורש-עצר. האב דיבר פעם בהתפעלות על ניקיטה מלך הר-שחור הקטנה.lii
כששמו עיניהם ביצחק, ענה זה מתוך מבוכה: מי יכול לדעת חביונו של אדם? במקרים כאלה ליבא לפומא לא גלי.
ההרהורים ה"מלכותיים" של אביה של רחלliii בשיחה זו הם רקע ל"ממלכתיות" של חתונתה. נישואי הבת האהובה, הבונה את ביתה בארץ-ישראל של חלום הצהרת-בלפור עם בן-האצולה הציונית בחסות "המלך", הוא הנציב העליון "הראשון ליהודה", בא כוחו של מלך בריטניה בכבודו ובעצמו, היו הזדמנות לזכות בהתגשמות משהו מאותם חלומות. אמנם רחל לא הגיעה להיות ראש הקונגרס הציוני וגם בארץ שמשה כמורה לעברית, אבל להתחתן התחתנה כנסיכה.
כתבה בעיתון היומי "דאר היום", מיום 15 באוקטובר 1923, במדור "ירושלים יום-יום":
ירושלם יום-יום
ח ת ו נ ה ע ב ר י ת
אתמול בשעה שלוש אחה"צ הוחגה ברוב פאר והדר, בביתו של מר אוסישקין, חגיגת נישואי בתו הגברת רחל עם האדון שמעון בן הד"ר מקס בודנהיימר.
הגן מול בית מר אוסישקין היה מקושט ומיופה בשטיחים יקרים ובענפי ירק ע"י הצייר מר מלניק. בתוך הגן העמדו בחצי גורן עגולה כיסאות רבים למוזמנים ולאורחים הרבים שבאו לחתונה זו.
באמצע הגן העמד אפיריון יפה מקושט בענפי-ירק ועל הקירות אשר ממולו הכתובות הללו: עוד יישמע בערי יהודה ובחוצות ירושלים קול ששון וקול שמחה וכו'; ממעל למזנון היפה והמלא כל טוב, שהוכן בטעם ע"י מר [יחיאל] אמדורסקי ואנשיו, הכתובת: "אכלו רעים שתו דודים".
בשער הכניסה, שעליו היה תלוי שלט גדול בכתובת: "ברוכים הבאים", עמדו לקבל את הקרואים, בשם משפחת אוסישקין, האדונים: ד"ר דוכן, מר קסלמן ומר קצנלסון. הם קיבלו את הקרואים וליוום עד המקומות שהוכנו לכבודם. משעה שתיים וחצי והלאה מתחילים המוזמנים והקרואים לבוא.
מן הצד, בגן, יושבת תזמורת המשטרה תחת הנהלת [בניצוח] מר סילבר ומשמיעה את מנגינותיה היפות.
מספר הקרואים שהשתתפו בחתונה זו עלה להרבה מאות. אפשר להגיד שכל סלתה וכל שמנה של ירושלם העברית באה להשתתף בשמחתה של משפחת אוסישקין. אי אפשר, כמובן, לתת אפילו רשימה קצרה ומקוצרת משמות כל נכבדי עירנו ויפו וחיפה והמושבות שבאו לחתונה זו, כי תקצר היריעה מהכילם. די להגיד שכמעט "כליל"liv ירושלם היה בחתונה זו. באו הרבנים הגדולים נשיאי הרבנות-הראשית, הרה"ג יעקב מאיר והרה"ג א' הכהן קוק, המפקד [פרדריק] קיש, הפרופיסור [ברנט] פיק, מר [יוסף] שפרינצק, מר [חיים מרגליות-]קלווריסקי וכל חברי ההנהלה הציונית ופקידיה; מר [אברהם] גרנובסקי, מר נימני וכל מנהלי לשכת הק"ק לישראל ופקידיה; ראש הועד הלאומי, מר דוד ילין, וכל חברי הועד הלאומי ומזכירו הכללי ופקידיו; הד"ר [יוסף] קלוזנר, הד"ר דולז'ינסקי, ראש ועד העיר ליהודי ירושלם, מר [יוסף בר"נ] מיוחס, והרבה חברים מועד העיר ליהודי ירושלם; ראש האפ"ק בירושלם מר גורדון, הד"ר [יוסף] לוריא וכל המנהלים והמורים של בתי הספר העברים בירושלם; ד"ר בלקינד וכל רופאי "הדסה" ופקידיה; מזכיר המשפטים מר [נורמן] בנטוביטש, פרופיסור [הרברט] דנבי, ד"ר [אהרון מאיר] מזיא, מר מרדכי בן הלל הכהן, מר קנטור, מר בקר, מר קוך, ד"ר [משה] וואלאך; ד"ר [יוסף] ווייץ; מר [עקיבא] אטינגר, מר קנטלר ועוד ועוד.
מהעיתונות העברית באו: האדון [שלום] שווארץ, מנהל הסוכנות המברקית הא"י; מר קורנפלד ומר אלמאליח בשם "הסולל" ועיתוניו "פלסטיין וויקלי" ו"דאר-היום".
מחיפה בא ראש ועד העיר ליהודי חיפה מר [יהודה] איתין; מיפו באו האדונים: ז"ד [זלמן דוד] ליבונטין ראש האפ"ק; מר [מאיר] דיזנגוף ראש עיריית תל-אביב; מר [יהודה] גרזובסקי מנהל האפ"ק ביפו; הד"ריים [בן-ציון] מוסנזון ו[חיים] בוגרצ'וב, מנהלי הגימנסיה ביפו; מר בצלאל יפה, מר [משה] גליקסון, מר בבקוף והאורח מר פודלישבסקי [מפולין].
בשעה שלוש בדיוק נשמע קול ההמנון האנגלי, מושר ע"י התזמורת לאות כי ה"מ הנציב העליון ורעייתו מתקרבים ובאים. כל הקהל עומד על רגליו ומקשיב ומקבל את פני האורחים הגדולים הבאים.
ה"מ הנציב העליון ורעייתו יושבים על הכיסאות שהוכנו להם: הרה"ג יעקב מאיר מימינם והרה"ג א' הכהן קוק משמאלם.
אחרי רגעים אחדים נשמעת שירת "התקוה". כל הקרואים עומדים ושומעים ביראת-הכבוד. החתן, הכלה והוריה והשושבינין באים ועולים אל האפיריון ועושים את ההקפות הנהוגות. החזן מר [ישראל] ברדקי בקולו הנעים: "מי אדיר", והרבנים א' הכהן קוק והרה"ג יעקב מאיר מברכים את שבע הברכות, וכל הקהל הרב ניגשים לברך את חתני היום ואת הוריהם.
מכונת הצילום של מר בן-דוב מצלמת בשביל הראינוע את כל המחזה היפה הזה. הקהל מיטיב את לבו במגדנים ובמשקאות. צעירות מסובבות לקבץ תרומות לרשימת החתן והכלה בספר הזהב של הקרן קיימת לישראל. ובשעה חמש בערך, נפרדים כל הקרואים והמוזמנים בלחיצת-יד מהחתנים ומהוריהם.
לפרופסור דוד אוסישקין.
למנחם לוין,מנהל הארכיון ההיסטורי של העיר ירושלים.
ליעקב גרוס, חוקר הסרט העברי בארץ-ישראל.
להלל טרייסטר, חוקר הסרט הארץ-ישראלי.
i יעקב בן-דוב (1968-1882) - צלם-אמן, יוצר סרטים, עסקן לאומי וציבורי. ראו: א) מנחם לוין, "יעקב בן-דוב וראשית תעשיית הראינוע היהודית בארץ-ישראל, 1924-1912", קתדרה 38, טבת תשמ"ו, עמ' 135-127. ב) דוד תדהר, "אנציקלופדיה לחלוצי הישוב ובוניו", כרך ד' עמ' 1629, כרך י"ז, עמ' 5246. ג) נתן ויעקב גרוס, "הסרט העברי",הוצאת המחברים, 1996, עמ' 62-19. ד) יוסף הלחמי, "ויהי מה", 1995, עמ' 60-47, הוצאת ארכיון הסרטים היהודים ע"ש סטיבן שפילברג.
ii אברהם מנחם אוסישקין (1941-1863) – מהנדס, מנהיג ציוני רוסיה, מילא תפקידים רמים בהנהגת התנועה הציונית, מגדולי העם היהודי בימינו ובוני היישוב החדש בארץ. עליו נכתב בעיתון "האור" (ג' טבת תרע"ב, 13 בדצמבר 1912, עמ' 1): והכול יודעים והכול מודים, שאחד מהמובחרים בראשי הציונות ובמנהיגיה הוא אותו אוסישקין. הכול מודים כי אוסישקין הוא אחד מהפרצופים היותר מצוינים שנתנה לנו התנועה הלאומית, בפרט הציונות, אחד מאותם הפרצופים שהם כלי אומנותם של דברי הימים בכל העמים ובכול הזמנים.
iii אברהם חיים אלחנני, "ירושלים ואנשים בה", הוצאת ועד עדת הספרדים בירושלים והמרכז לשילוב מורשת יהדות המזרח במשרד החינוך והתרבות, ירושלים 1973, כרך א', עמ' 173.
iv יעקב רבינוביץ' (1948-1875) - סופר, משורר, מחזאי, מתרגם, מסאי, עורך, מבקר ועיתונאי, מבנאי התרבות העברית החדשה בארץ-ישראל. באותו זמן היה עוזרו של אוסישקין בפעילותו הציונית ברוסיה.
v במכתב ממנחם אוסישקין ליעקב רבינוביץ', 24 בספטמבר 1906, ארכיון "גנזים", תיקי יעקב רבינוביץ'.
vi תכניתך - הכוונה למאמרו של אוסישקין "הפרוגרמה שלנו", משנת 1904, בו התווה את דרכי העבודה המעשית להיאחזות כלכלית ותרבותית בארץ-ישראל. למאמר הייתה השפעה רבה על הציונים הצעירים.
vii אברהם חיים אלחנני, "ירושלים ואנשים בה", הוצאת ועד עדת הספרדים בירושלים והמרכז לשילוב מורשת יהדות המזרח במשרד החינוך והתרבות, ירושלים 1973, כרך א', עמ' 173. בן-דוב היה חבר במשלחת מטעם ועד העיר היהודי, שקיבלה את אוסישקין בבואו לירושלים ב-1919.
viii שלמה בן-ישראל, "מסתרי החדר הטחוב", בדו-שבועון "כלנוע", 27 באוקטובר 1932, עמ' 9.
ix נתן ויעקב גרוס, "הסרט העברי", עמ' 62-19.
x ברוך אגדתי (1975-1875) - רקדן, צייר וקולנוען. בשנת 1934, מכר לו בן-דוב את ארכיון הסרטים שלו. אגדתי השתמש בחומר וכך התערבבו סרטי בן-דוב בסרטי אגדתי.
xi מחניים - בניין ירושלמי ידוע משנת 1885. ראו: דוד קרויאנקר, "אדריכלות בירושלים, הבנייה האירופית-נוצרית מחוץ לחומות 1918-1855", עמ' 207-203. בשנת 1923 גרה בו משפחת אוסישקין, כיום משכן משרד החינוך.
xii מכס איזידור בודנהיימר (1938-1865) – עו"ד, מראשוני הציונים בגרמניה, מראשי המוסדות הציוניים, מעוזריו הקרובים של הרצל. שמעון פרידריך בודנהיימר (1959-1897)- בנו של מקס בודנהיימר, זואולוג בעל שם עולמי, חתן פרס ישראל לחקלאות (1954) .
xiii הרברט לואיס סמואל (1963-1870)- הנציב הבריטי הראשון בארץ-ישראל, יהודי, אציל ומדינאי ששימש בתפקידי מימשל שונים בבריטניה, סופר ונואם מעולה, פעיל לטובת העם היהודי.
xiv "דאר היום", 15 באוקטובר 1923, במדור "ירושלים יום-יום". תיאור האירוע ורשימה של כמה מבאי החתונה ראו בכתבה המלאה, נספח ב'.
xv שם.
xvi העיתונאי היה אלמאליח. האירוע סוקר גם בעיתון Weekly Palestine ועל ידי סט"א, שנציגה היה שלום שווארץ.
xvii ר"ת "עם בן גילה" או "עם בן גורלה".
xviii Perforations - נקבים בצדי הסרט המאפשרים לגלגלי השיניים של מכונות הצילום וההקרנה להסיעו.
xix Leader - רצועת סרט המודבקת בתחילת גליל הסרט ובסופו כדי לסמן את תזמון ההקרנה ולהגן על קצותיו, שהן החלק הפגיע שלו.
xx Full Frame - בעידן הסרט האלם נחשף כל שטח מסגרת התמונה לאור, שלא כמו בסרט המדבר שבו לא נחשף השטח המיועד לפס הקול.
xxi Nitrate - פילם מהיר להתלקח שהיה בשימוש באותם הזמנים, עד שהוחלף בחומר Safety.
xxii מאיר דיזנגוף (1936-1861) - מהנדס כימאי, עסקן ציוני ידוע, היו"ר השני של ועד תל-אביב וראש העיר הראשון שלה, ממפתחי התעשייה (וסרטים בכלל זה) והמסחר בארץ, גואל קרקעות.
xxiii מרדכי בן-הלל הכהן (1938-1856) - סופר, עיתונאי, עסקן ציוני ומראשי היישוב, בנקאי ואיש עסקים.
xxiv יעקב מאיר (1939-1856) - רב מראשי עדת הספרדים בירושלים ובארץ בכלל, שד"ר, גדול בתורה ובמעשים טובים למען הכלל, הרב הראשי הספרדי הראשון בשלטון המנדט.
xxv פרדריק קיש (1943-1888) – מהנדס, קצין צבא, דיפלומט, מנהיג ציוני שמילא תפקידים שונים במוסדות הלאומיים. נהרג בתפקידו כקצין הנדסה ראשי במחנה השמיני במלחמת העולם השנייה.
xxvi אפרים כהן-רייס (1943-1863) – מורה ומנהל מוסדות חינוכיים, עסקן ציוני, בא כוח חברת "עזרה" בארץ, ב"מלחמת השפות" (1913) צדד בגרמנית.
xxvii נחמן מתתיהו נורמן בנטוויץ' [בנטויטש] (1971-1883) – משפטן, מרצה וכותב ספרי לימוד למשפט, יועץ משפטי לממשלת המנדט הבריטי בארץ-ישראל, פעיל ציוני, דורש טוב לעמו.
xxviii "קוואס" – שמש ומלוה, חרב בשמאלו ומטה בעל גולת כסף בימינו, הולך לפני אדוניו דרך כבוד לפנות לו דרך ולהכריז על בואו, משמש גם כשליח ומבצע משימות.
xxix אברהם יצחק הכהן קוק (1935-1865) - רב, גדול בתורה, סופר דתי חשוב ובעל השפעה רוחנית הנמשכת עד היום, עסק בצורכי ציבור ולאום באמונה, הרב האשכנזי הראשי הראשון לארץ-ישראל בשלטון המנדט.
xxx בן-ציון מוסנזון (1942-1878) – מחנך, סופר, עסקן ציוני פעיל במוסדות לאומיים שונים (הרבה בשדה החינוך).
xxxi יוסף בר"נ מיוחס – סופר, חוקר תרבות ישראל והמזרח, מחנך ובלשן, ראש הועד היהודי בירושלים, עסקן יישובי בולט.
xxxii ראו: אצ"מ, KKL3-26, במכתב מיום כ"ט ניסן תרע"ח [11 באפריל 1918]. יש להזכיר שפנייתו הראשונה בעניין הסרט הציוני הייתה עוד קודם, במכתב מיום י"ג אלול תרע"ב, [26 באוגוסט 1912] (אצ"מ, KKL3-29). השאיפה לתיעוד מאפיינת גם את צילומיו הנחים של בן-דוב. ראו: ישעיהו ניר, "בירושלים ובארץ-ישראל בעקבות צלמים ראשונים".
xxxiii אברהם חיים אלחנני, "ירושלים ואנשים בה", הוצאת ועד עדת הספרדים בירושלים והמרכז לשילוב מורשת יהדות המזרח במשרד החינוך והתרבות, ירושלים 1973, כרך א', עמ' 188.
xxxiv "דאר היום", 1 בדצמבר 1927, עמ' 4, במדור "ירושלים יום-יום", ביקורת על הסרט "עשר שנות בניין א"י 1927-1917".
xxxv "דאר היום", 5 בדצמבר 1927, עמ' 4, מודעה על הצגת הסרט "1927-1917 עשר שנות היסטוריה בתחיית עם ישראל בארצו" (באותו תאריך הופיעה המודעה גם ב"הארץ" וב"דבר").
xxxvi על פרשה זו ומשמעותה, ראו: נתן ויעקב גרוס, "הסרט העברי", הוצאת המחברים, 1996, עמ' 62-19.
xxxvii "דאר היום", 8 ביולי 1923, במדור "ירושלים יום-יום", בביקורת על הסרט "תייר בארץ-ישראל' (הפקה: קרן היסוד, בימאי: ויליאם טופקיס, צלם: יעקב בן-דוב). המבקר, כנראה: אביגדור המאירי. הסרט הופק מיום 3 במאי עד 15 בו, שנת 1923, והבימאי כתב ביומנו על בן-דוב: אמן מצוין. ראו: ד' גפן, "ביקור בארץ האבות - יומנו של ויליאם טופקיס", קתדרה, גליון 13 (תשרי תש"ם), עמ' 94-72.
xxxviii Sujet (מצרפתית) - נושא היצירה והיקפה. לפי ראובן אלקלעי, "לכסיקון לועזי-עברי חדש", מהדורת 1967.
xxxix הארץ", 19 בדצמבר 1927, עמ' 3, במאמר "פילם", מאת ד"ר אולגה-אסתר פבזנר-שץ,מורה ומבקרת אמנות, אשתו השניה של פרופסור בוריס שץ.
xl "הראשון ליהודה" - שם כבוד להרברט סמואל, המבטא את התקווה שתלו בו יהודי הארץ לחידוש הממלכתיות העברית בארץ-ישראל.
xli עבודה חשובה ורצינית בעניין זה נעשית בידי יעקב גרוס חוקר הסרט העברי בארץ-ישראל (יוצר הסרט התיעודי: "יעקב בן-דוב, אבי הסרט העברי") ו"ארכיון הסרטים היהודיים על שם סטיבן שפילברג", שבאוניברסיטה העברית בירושלים.
xlii במכתב מאת מנחם אוסישקין אל יעקב רבינוביץ', מיום 4 בספטמבר 1912, בארכיון "גנזים".
xliii יעקב רבינוביץ', הרומן "נוה קיץ", עמ' 87-86, הוצאת "מצפה", תרצ"ד.
xliv בטיוטת מאמר של יעקב רבינוביץ' ("לתולדות ועידה אחת"), בארכיון "גנזים".
xlv העסקן - בספר, כינוי למנחם אוסישקין.
xlvi איש הסוד - בספר, כינוי לד"ר יוסף ספיר. ראו: שמואל אוסישקין, "אמא אודיסה זכרונות ונעורים 1919-1904", הוצאת "הספריה הציונית", 1954, עמ' 55-54.
xlviiהערת יעקב רבינוביץ: הלוחמות על זכויות הנשים באנגליה היו נועלות פוזמק כחול.
xlviii הקטן - בספר, כינוי לשמואל אוסישקין, בנו של מנחם.
xlix יונוביטש יצחק - בספר, כינוי ליעקב רבינוביץ'.
l וולקה וולפמן - דמות לא-מזוהה.
li יודיל טרוקר - בספר, כינוי ליוסף חלמר (1912-1877), ידיד נפשו של יעקב רבינוביץ', עסקן ציוני נמרץ, איש ההגנה היהודית, אביו-זקנו של כותב שורות אלה. עליו, ראו: מתתיהו מינץ, "הציונות", כרך ב', "מכתבי ב' בורוכוב לאוסישקין", עמ' 272-238, 265, 266, 269.
lii "הר-שחור" - (סרבית - צארנאגורה, איטלקית - מונטנגרו). אז נסיכות וממלכה בלקנית על חוף הים האדריאטי, אח"כ נסתפחה ליוגוסלויה וכיום רפובליקה עצמאית. בעיני ציונים רבים הייתה מדינה קטנה זו דגם לארץ זעירה היכולה להתמודד עם כוחות גדולים ממנה ולהתקיים בהצלחה. על מעמדה של "הר-שחור" בעיני אותם ציונים, ראו: איתמר בן-אב"י, "הר-שחור", בעיתון "האור", שנה ראשונה (26), גיליון ע"ח (78), עמ' 2-1, ל' אייר, שנת אתתמ"א לחורבן, [א' סיון תר"ע, שמיני ביוני 1910].
liii עדות נוספת לגישתו "המלכותית" של מ' אוסישקין לענייני הציונות יש בזכרונות בנו שמואל אוסישקין בספרו "אמא אודיסה זכרונות ילדות ונעורים 1919-1904", הוצאת "הספריה הציונית", 1954:
עמ' 42: אבי העריך הוד והדר, ותמיד הביע צער על שאין הדר בחיים הציוניים [השווה ל"פאר והדר" בחתונת רחל].
עמ' 8: כשהתיישב בירושלים בראשית שנות העשרים, הפך ביתו בדרך הטבע, למעין מרכז פיקוד לחיים הציבוריים בעיר [...] במסעותיו בעולם עמד על כבודו ותבע, כי מדינאים נוכרים יתייחסו אליו כאל מנהיג העם היהודי.
עמ' 9: כאשר חזרנו מהר הצופים [מלווייתו של מ' אוסישקין] אמר סאמה [שמואל אוסישקין] בחיוך עצוב: איזה בימאי גדול היה אבא!
liv הכוונה שכמעט כל טובי העיר וחשוביה ירושלים באו לחתונה.
