בית הסרט העברי
לזכר יוסי הלחמי (1933-2019), במאי, מיסד האתר וחוקר תולדות הסרט העברי והיהודי
לוח הזמנים בצורתו הנוכחית יוצא כמהדורה ניסיונית ועדיין אינו דבר שלם. מערכת "בית הסרט העברי" תשמח לקבל מאלפי קוראינו הנאמנים, בארץ ובעולם, את חוות דעתם, תיקון שגיאות, הערות והארות, תוספת מידע ועצות, כדי להשביח את הלוח לטובת כל חובבי הסרט בישראל ובעולם, חוקרים ולומדים.
1897 פרסום ראשון על אמנות הקולנוע בעברית בארץ-ישראל. בעיתונים "הצבי" ו"השקפה" (מחמישי במרץ ואילך) מתפרסמת סדרת המאמרים "בשדה החוכמה והמדעים", מאת הביל"ויים דוד יודלביץ' ומנשה מאירוביץ, על המצאת הקולנוע מבחינה היסטורית וטכנית, והשוואה בין שיטות אדיסון, לומייר וצ'ייס. כאן הופיע תרגום עברי ראשון ל"סינמטוגרף": "כתבנע".
1897 מאמר מערכת ב"הצבי" (12 במרץ) מונה את ה"קינמטוגרף" בין ההמצאות הגדולות של המאה ה-19 המשנות פני עולם וחברה.
1897 סרטים ראשונים בארץ-ישראל שלישי באפריל, אלכסנדר פרומיו מתחיל לצלם ביפו, ירושלים ובית לחם מטעם חברת "האחים לומייר" בצרפת.
1897 סרטים ראשונים בארץ-ישראל הכומר הקתולי האב באילי ויצרן הסרטים אלברט קירשנר מצרפת יצאו למסע הסרטה במצרים ובארץ-ישראל, אפריל-מאי (?), כדי לצלם סרטים על "חיי ישו" לפי הברית החדשה, במקום התרחשותם.
1899 לידת הסרט הציוני אברהם נויפלד מציע לבנימין זאב הרצל תכנית להכנת סרטי תעמולה ציוניים בארץ והפצתם בעולם (25 באוקטובר). מהצעה זו צמח הקולנוע הציוני.
1899 בעקבות הצעת נויפלד מפרסם עיתון ההסתדרות הציוניתDie Welt (24 בנובמבר) תכנית צילומים והקלטות קול לסרט יהודי בארץ-ישראל; ניכרת בה השפעה רבה של סרטי פרומיו.
1900 מודעה מסחרית ראשונה להצגות סרטים בעיתונות העברית בארץ. מקרין סרטים נודד, ,Collara Salvatore, Proprietaire du Cinematograph מפרסם ב"הצבי" (ראשון ביוני) מודעה על הצגות סרטים בירושלים.
1900 ביקורת סרטים ראשונה. חמדה בן-יהודה כותבת ב"הצבי" (ראשון ביוני) על רשמיה מהסרט "דרייפוס" שהוקרן בירושלים ומרבה בשבחים להמצאת הסינמטוגרף בכלל. כך הייתה למבקרת הסרטים העברית הראשונה. בכתבה מופיע לראשונה השם "ראינוע" כתרגום עברי ל"סינמטוגרף".
1900 רביעי באוקטובר, הרצל מודיע במכתב לפעילים הציוניים על קניית מצלמת סרטים כדי להפיק סרט תעמולה ציוני בארץ-ישראל לפי הצעת נויפלד. דוד-משה שו"ב מראש פינה קיבל עליו לצלם את הסרט היהודי הראשון בארץ-ישראל ונכשל. הרופא ד"ר הלל יפה שבפקודת הרצל ניסה להציל את ההפקה וסטודנט יהודי מוינה בשם איגנץ קוהן אף הם לא הצליחו ולאחר שנתיים של עבודה (יוני 1902) החזיר הרצל את המצלמה לוינה.
1903 אלפרד עבאדי (A. C. Abadie), צלם של חברת "אדיסון", יוצא למסע הסרטה באגן הים התיכון מטעם חברת התיירות "תומס קוק ובניו", ומצלם בארץ כמה סרטים, ביניהם "ריקוד יהודי בירושלים".
1903 צילומי סרט מתעדים את ביקור הקיסר האוסטרי פרנץ-יוזף הראשון ביפו ובירושלים.
1905 וויליאם בות' (William Booth) מבריטניה, מייסד ארגון "צבא הישע", מבקר בארץ ומסריט בירושלים ובשומרון.
1905 ואילך : הסרטות שונות של נופים ואתרים החשובים לנוצרים (חב' "פאת'ה" ואחרים).
1907 M.Duclos מפרסם ב"השקפה" (27 במאי) את מודעת הראינוע העברית השנייה ומזמין את הקהל הירושלמי להקרנת סרטים על מלחמת רוסיה-יפן: הכל בתנועות ח י ו ת מ מ ש שעושות רושם עז מאוד.
1908 ועד המושבה "ראשון לציון" מאשר (תשיעי בינואר) את בקשתו של יצחק קאצלר להתיר לו: להציג סינמטוגרף לטובת חברת "לינת צדק" פה. הועד קבע שמחיר הכניסה יהיה: בישליק אחד לגדולים וחצי בישליק לילדים.
1908 בית ראינוע ראשון בארץ. "הצבי" (30 באוקטובר) מפרסם את מודעת "אוראקל", שנפתח בירושלים בידי יהודים ממצרים. בצד המודעה כתבה של חמדה בן-יהודה המתארת את השפעת הצגת סרט על קהל הצופים. תכניות ההצגה של ה"אוראקל" המשיכו להופיע ב"הצבי" עד ינואר 1909; בהן הוצגו לראשונה בארץ סרטים בצבע.
1908 חמדה בן-יהודה מוסרת ב"הצבי" (12 בנובמבר) על מחאה חרדית נגד הקולנוע, שלושה תלמידי ישיבה ניסו לחבל במהלך ההצגה; אחד ממנהיגי החרדים אמר על הקולנוע: טפו, שיקוצים.
1909 מיסוי. העיתון "החרות" (18 באוקטובר) מוסר: בא מאמר רשמי כי הוטל מס חדש על הכרטיסים של בתי החזיון. על כל כרטיס חייבים להדביק בול של 20 פרוטה והעובר על זה ישלם קנס חמישה לירות טורקיות.
1909 בבית פיינגולד, ברחוב יפו 31 בירושלים, נפתח בית ראינוע שפעל עד שנשרף ביוני 1916.
1910 ראינוע ביפו. העיתון "החרות" (20 באפריל) מודיע על ראינע חדש ומצוין באולמו של שיינברג. בידיעה אחרת מדווח הכתב האלמוני מיפו כי התמונות הן לא רק יפות, כי אם יש בהן תועלת לדעת.
1910 מיפו מבשר "החרות" (שלישי במאי) לקוראיו כי האדון א' נוענץ פותח גם הוא ראינוע ביפו, וכי יודע הוא לשנות את התמונות שיהיה בהן עניין לכל הבאים כמו לגדולים כן לקטנים. אותה שנה נכנסו האחים וילי ואלפרד מילנס לעסקי הקרנת סרטים ביפו. שניהם המשיכו לפעול בענף גם בשנים הבאות והאח וילי היה מורה ומדריך לרבים ממקריני הסרטים של תל-אביב.
1911 ידיעה ראשונה על סרט מדבר. "החרות" (20 בפברואר) מוסר: שאדיסון עשה התאחדות של הקינמטוגרף והפונוגרף והציג סרט קולני ובו: תמונת גבר ונשמע קול צעדיו, כשזרק בקבוק על הארץ נשמע קול נפץ. הממציא הבטיח שבעוד שנים מספר: אנחנו נראה את זמר הטנור קרוזו על הבמה ונשמע את קולו בעת ובעונה אחת.
1911 אפריל-מאי. משה (Murrey) רוזנברג, פעיל ציוני וסוחר אמיד מבריטניה, צילם בארץ את סרט התעמולה הציוניתThe first film of Palestine וזכה להיות הראשון שהצליח להגשים את חלום הסרט היהודי בארץ-ישראל. את הסרט הציג לפני צירי הקונגרס הציוני ה-10 בהצלחה רבה שהייתה מהגורמים להתענינות מחודשת בהפקת סרטי תעמולה בארץ-ישראל. הסרט הוצג גם באספות ציוניות בעולם.
לקראת תעשיית קולנוע בארץ. בסרט צולם קטע מתוכנן ומבוים היטב על ביקור קבוצת תיירים בבית הספר לאמנות "בצלאל" בירושלים, בהשתתפותו הפעילה של מנהלו בוריס ש"ץ. עבודתו של רוזנברג עודדה כמה ממורי המוסד (ש"ץ, אבל פן, גור אריה, בן-דוב ואחרים) לדון בהקמת "חרושת של ראינוע" בארץ. מהם מתחיל הרצון להשתמש באמנות הדרמה בשירות התעמולה הקולנועית הציונית, תוך שהם מקפידים שהמסר הלאומי ישאר הגורם המכריע בסרט הארץ-ישראלי.
יעקב בן-דוב, שאז היה המורה לצילום בבית הספר, מופיע בסרט וכחודשיים לאחר ההסרטה העלה בגלויה ל"משרד הארץ-ישראלי" את נושא הקולנוע העברי. נראה שבעקבות הפגישה הראשונה שלו עם מצלמת הקולנוע בעבודתה החליט להתמסר ליצירת סרטים. בהמשך הדרך מילא תפקיד חשוב בבניין הסרט העברי בארץ ובצדק זכה לתארים: "חלוץ הפילם הארץ-ישראלי" ו"אבי הסרט העברי".
1911 הראינוע מגיע למערכת החינוך. "החרות" (19 ביוני) מוסר מיפו: באור ליום ד' שעבר הציגו פה בהגמנסיה ראינוע לכבוד תלמידי בתי-הספר שבעירנו. הציגו תמונות חיות ויפות מאוד: נפוליון במלחמתו, העיר קהיר, סן-פרנציסקו בעת שנתהפכה, אגודת המתעמלים הראשונים ועוד תמונות כאלה.
1911 "החרות" (27 ביוני) מודיע על ראינוע חדש בירושלים: מענינות מאוד הן התמונות שמציג הראינוע 'אדיסון' בבית המשקה 'פיג' וכדי להתענג עונג זה קנו כרטיסים ממר אברהם י' גודאל.
1912 הכנסות הצגות ראינוע לתמיכה בגופים ציבוריים. "החרות" (17 במאי) מספר: שלשום בלילה הוקדשו הכנסות הראינוע לטובת מרכז בעלי המלאכה. מנהלי המרכז פרסמו את הדבר במודעה בחוצות ויבקשו מאת הקהל שינהר בליל זה בהמוניו לראינוע. דפוס הצגות זה נזכר בעיתונות הארץ-ישראלית כמה פעמים, וזכה לביקורת קשה כמתחרה לפעולות תרבות אחרות.
1912 חברת "פאת’ה" הצרפתית פותחת באולם בבית פיינגולד בירושלים, את "ראינוע פאת’ה". הסרטים שהוצגו בו היו מתוצרת החברה. "החרות" (24 ביוני) שדיווח על כך הוסיף: זו היא הזדמנות טובה להירושלמים המשוללים מכל התענוגים שאפשר למצוא באירופה.
1912 סרט עלילתי ראשון מצולם בארץ, "חיי ישו – מהאבוס עד לצלב", בימאי: סידני אולקוט.
1912 כרוניקה עברית ראשונה על סרט עלילתי שצולם בארץ. "העולם" (16 ביולי) מספר על סרט מחיי ישו שצולם בירושלים ובמקומות הקדושים לנצרות (כנראה סרטו של אולקוט). הכתב הביא תיאור מלבב של שחקנים מאופרים ותפאורות שהתמיהו מאוד את הירושלמים ושל ההפקה. אזכורים אחרים יש ב"הצבי".
1912 יעקב בן-דוב פונה (28 באוגוסט) לארתור רופין, מנהל המשרד הארץ-ישראלי, בבקשת תמיכה להפקת סרטים ציוניים.
1912 "הצפירה" (5.12.1912, ע' 2) מספרת כי פקיד הבארון, בריל, שמסר את רשמיו מסיורו בא"י: הרצה את הרצאתו החשובה שארכה שעות אחדות, בלוית תמונות-אור ע"י מכונה סינמאטוגרפית, לפני בעלי הפרדסים בפתח-תקווה.
1913 (נוח?) סוקולובסקי מרוסיה מפיק בארץ את הסרט התעמולה הציוני "חיי היהודים בארץ-ישראל"(מאי). הסרט קיבל את ברכת המימסד הציוני ועזרתו והוצג כמה שנים בהצלחה רבה בגולה. ביום ב', 18 במאי 1913, צולמה המושבה ראשון-לציון. מאורע זה זכה לתאור אוהד מאוד של כתב "החרות" ביפו (29 במאי 1913), בדיווח העיתונאי העברי הראשון על צילומי סרט יהודי בארץ. לעומתו שפכו עיתוני מפלגות הפועלים, "הפועל הצעיר" ו"אחדות" (30 ו-29 במאי 1913), אש וגופרית על עושי הסרט והאשימו אותם בהצגה שיקרית של חיי הארץ לפני יהדות הגולה ובהסתרת מחדלי המימסד הציוני. זו היא תחילתו של הויכוח הנמשך עד היום כיצד צריך המפעל הציוני להיראות על הבד. במכתב של הביל"ויי יעקב-שלמה חזנוב, שהצטלם בסרט בחגיגת 30 שנה לעלית ביל"ו, נמצא תיאור ראשון של הסרטה בארץ מאת משתתף.
1913 "החרות" (16 באוקטובר) מודיע שחברת "גומונט", יריבתה העולמית של "פאת’ה", מתחילה להציג את סרטיה באולם פיינגולד. תכנית ההצגות הראשונה נשאה כותרת סנסציונית: !!הטיטניק בירושלים!!, סרט בן 3000 מטר המראה את "תנועתה, טביעתה, אסונה. "פאת’ה" לא נרתעה ובאותו עמוד בעיתון הודיעה שבימים 12 עד 17 באוקטובר מוצג ביפו ב"סינמטוגרף פאת’ה" הסרט "הסובלים" (= "עלובי החיים") לפי ספר מאת ויקטור הוגו. מאז המשיכו שתי החברות להתחרות זו בזו לתועלת צופי ירושלים ויפו.
1914 "קוסמו-פילם" מפולין מצלמת בארץ (אפריל?) את "ארץ הקודש - מצרים - פלשתינה", Ziemia świeta – Egipt – Palestyna, סרט ראשון של תעשיית הסרטים היהודית בפולין שנעשה בארץ.
1914 חברת הסרטים היהודית הראשונה בארץ ראשון באפריל, אריה עקיבא יוסף וייס ושותפיו קליימן וחייט, רושמים את החברה "אורה חדשה". כבר בשנת 1912 החל וייס להתעניין בקולנוע. הוא רכש את מצלמתו של רוזנברג, הקים מעבדה ראשונה לעיבוד סרטי קולנוע בארץ והיה הארץ-ישראלי הראשון שהפיק כאן סרט.
1914 דורשים מוזיקה. כרוניקה ב"החרות" (שישי במאי) מספרת: רבים ממבקרי הראינוע המקומי מבקשים אותנו להעיר כי לא טוב עשה המנהל אג'ין בבטלו את התזמורת שהייתה משמיעה את מנגינותיה בין הצגה להצגה, שהסבו עונג לקהל.
1914 מודעה ראשונה על הצגת סרט שצולם בארץ, ב"החרות" (שני ביולי): שתי הצגות בראינוע. חדשות, מענינות, יפות, וגם תמונות מרהיבות עין מהמושבות. אפשר שהיו אלה קטעים מהסרט "חיי היהודים בארץ-ישראל" או "ארץ-ישראל ומצרים".
1914 מאוגוסט מתבשר הציבור בשורת מודעות וידיעות בעיתונות העברית על פתיחתו הקרובה של "עדן" בתל-אביב, בית ראינוע מודרני ראשון בארץ, שנבנה במיוחד למטרה זו.
1914. תחרות בין בתי קולנוע. מראשית השנה מתנהלת מלחמת מודעות פרסומת בין "עדן" התל-אביבי ל"פאת'ה" היפואי של פטרידס וז'ורז' ינידס על לב הקהל וכיסו.
1914 ביום 22 באוגוסט נפתח ראינוע "עדן" בתל-אביב" בהצגת הסרט האיטלקי "ימי פומפי האחרונים", בהשתתפות כל חשובי העיר, קונסולים והפקידות העות'מנית הבכירה.
1914 בתקופת מלחמת העולם הראשונה, יחידות הסרטה של הצבאות השונים מצלמות בארץ, ביבשה ובאויר.
1915 בראשון-לציון פותח יצחק לייב טופורובסקי ראינוע בצריף בחצרו, ראשון במושבות. בשנת 1918 נשרף אהרון בנו, בחדר ההקרנה כשניצת הנפט להפעלת הגנרטור. הבן בער והראינוע נסגר.
1916 יוני, ירושלים. אולם פיינגולד, מרבית הסרטים ומחצית המכונות עולים באש.
1916 יולי, ישראל גוט רוכש את שרידי ציוד ההקרנה של פיינגולד ובעזרת הגרמני וילהלם וירטנברג מייסד את ראינוע "ציון" בצריף פחים, במערב ירושלים; תיאור הצגת סרט בצריף זה נמצא בספרו של ראובני "עד ירושלים". לימים היה בניין "ציון" לראשון בתי הקולנוע המודרניים בעיר, ופעל עד 1972.
1917 מודעות "ראינוע פיג" ב"החרות" מלמדות שגם בזמן המלחמה המשיכו להביא סרטים מאירופה.
1917 9 בדצמבר, יעקב בן-דוב מצלם את סרטו הראשון: "הגנרל אלנבי נכנס לירושלים", ופותח בזה 18 שנים של עבודה קולנועית נמרצת שהניחה את היסוד לתעשיית הסרטים בארץ.
