Text Size
שני 20 נובמבר 2017

בית הסרט העברי

ד"ר מרדכי נאור, בסקירת ספרו של היסטוריון הקולנוע יוסף הלחמי, רוח רעננה: פרשת הסרט הציוני הראשון בארץ–ישראל, 1902-1899 , ירושלים, הוצאת כרמל, 2009 , 219 עמ' ושל אריאל ל' פלדשטיין, חלוץ, עבודה, מצלמה: הקולנוע הארצישראלי והרעיון הציוני, 1939-1917 , תל–אביב, הוצאת עם עובד והמכללה האקדמית ספיר, 2009 , 217 עמ'.

הסקירה התפרסמה במגזין "קשר לספרים" גליון מס' 39, סתיו 2009, בעמודים 194-196.
--------------------------------------------------------------------------------------------------------------------

שני ספרים שיצאו לאחרונה והמשלימים זה את זה, מעמידים לרשות הקורא, ובמיוחד זה המתעניין בתולדות הקולנוע הארץ–ישראלי–ציוני, חומר מרתק על פן שזכה עד היום רק להתייחסות מועטת, מכל מקום לא ברוחב היריעה הנוכחי. כמעט אפשר לומר, ברוח פילמאית, שבהשוואה למסכים הצרים שעליהם הוקרנו פרטי ספרים קודמים בנושא, לפנינו הפעם מסך פנורמי רחב. ספרו של יוסף הלחמי מביא בהרחבה את סיפורו של הסרט הציוני הראשון שהרצל, הטרוד כל כך בהקמת ההסתדרות הציונית ובכינוס הקונגרסים, נטל על עצמו להוציאו מן הכוח אל הפועל. מתברר — מגלה לנו הלחמי — שכבר בשנת 1900 הכיר הרצל בפוטנציאל הטמון בקולנוע (אז עדיין ראינוע) להסברה הציונית, וכתב לפעילי התנועה: "הצגת תצלומים חיים מהמושבות היהודיות בארץ–ישראל, מלווה בהרצאה מבארת, תפיח רוח רעננה בתעמולה שלנו. אין ספק שהקינמטוגרף [שמו הראשון של הקולנוע] שייך לאוצר הנשק של אמצעי התעמולה המודרניים ביותר. ועתה הבה ונשתמש בו" (עמ' 36).

גם בכך היה הרצל בבחינת חוזה, ויהיו שיגידו — הוזה. רבים מאנשי השם והשליטים בזמנו ולאחר מכן זלזלו בהמצאה החדשה ואף תיעבו אותה. לצאר הרוסי האחרון, ניקולאי השני, מיוחסת הקביעה: "לדעתי, ראינוע אינו אלא בידור ריק, חסר תועלת לחלוטין ואפילו מזיק. רק אדם שהשתבשה עליו דעתו, יחשוב את העסק המגוחך הזה לאמנות. זהו זבל מוחלט, ואין לייחס לאידיוטיזם הזה שום חשיבות" (שם, עמ' 7).

אך למה נרחיק עד לרוסיה? הלחמי מצטט את דוד בן–גוריון, שבשנות השישים של המאה הקודמת, בהביעו את התנגדותו הנודעת לטלוויזיה, יצא גם נגד הקולנוע: "אפלטון לא חזה מעודו בטלוויזיה, ואף על פי כן היה אחד האנשים הגדולים ביותר, ומשה רבנו היה איש גדול בלי סינמה" (מצוטט בספרו של דוד שליט, מקרינים כוח, תל–אביב, 2006 , עמ' 159).

"פרויקט נויפלד"

הרצל, כאמור, חשב אחרת. "הרוח הרעננה" של הראינוע הצעיר, שהקרנתו הראשונה הייתה רק ב– 1895 , נשבה אליו מכיוונו של סטודנט צעיר בשם אברהם נויפלד, שהציע לו לגייס את ההמצאה כדי לקדם את מטרות הציונות בכלל, ואת הבנק הציוני שזכה לשם המליצי "אוצר התיישבות היהודים", בפרט. נויפלד היה בשלהי המאה התשע–עשרה סטודנט להנדסת מכונות בברלין. במקורו היה מהעיר הפולנית לודז', אז בתחומי רוסיה הצארית. הלחמי מביא בספרו מידע מקיף על פעילותו הציונית של נויפלד, אך מתרכז בפן התקשורתי שלו, שהניע את הרצל ליזום הפקה וצילום של סרט תעמולה בארץ ישראל.

נויפלד לא הסתפק בגיוס האמנות החדשה הזו לעזרת הציונות. הוא הציע מערכת משולבת של המצאות: קינמטוגרף, פונוגרף (לימים פטפון או מקול בעברית) ופנס קסם — כולם חידושים של שלהי המאה התשע–עשרה. שלושתם יחד, בליווי הרצאה ציונית כדבעי יתנו, לדעת נויפלד, תוצאות תעמולתיות מצוינות.

חלק גדול של הספר מוקדש ל"פרויקט נויפלד" שהרצל ניסה לקדם (המדובר בסרט), ומוכרחים לציין שבמידה לא מעטה של שלומיאליות. הוא הטיל את המשימה בארץ ישראל על אנשים לא מתאימים, שמעלתם היחידה הייתה נכונותם. שמות הפרקים מעידים על כך: "החלוץ–העסקן שחשב שהוא יודע לצלם"; "רופא העיניים שידע שהוא אינו יודע לצלם"; "הצלם שרצה לצלם ולהרוויח"; "הסטודנט להנדסת בניין שאולי ידע לצלם" וכולי. בהרפתקה הזאת היו מעורבים אישים נודעים ביישוב הקטן של תחילת המאה העשרים, כגון משה דוד שׁוּבּ, מייסד המושבות ראש פינה ומשמר הירדן, וד"ר הלל יפה, הרופא הנודע, שהיה גם עסקן חשוב של חובבי ציון. המצלמה וחומרי הצילום שרכש הרצל מתקציבה המצומק של ההסתדרות הציונית עברו מיד ליד, העניינים הלכו מדחי אל דחי והסרט לא הופק בסופו של דבר. בווינה, מושב ההנהגה הציונית, חיכו לתוצר הפילמאי בכיליון עיניים ודיווחו לפעילי התנועה הציונית על התקדמות העבודה, כשבפועל לא קרה למעשה דבר. הרצל הנואש העביר את שרביט המפיק והעורך מאיש לאיש — וללא הצלחה. בסופו של דבר נשלח צלם מקצועי שסבב בארץ ישראל וצילם נופים, אנשים ומושבות. כשנמסרו הפילמים לפיתוח בווינה הגיע הכישלון לשיאו: המעבדה דיווחה ש"הפילמים לא טובים". "בכך הגיע לסופו המשב הראשון של 'רוח רעננה' בתעמולה הציונית", כותב הלחמי בספרו, "אולם לא היה זה קץ הרעיון" (עמ' 66).

בהמשך ספרו מביא הלחמי מידע מפורט על הצעות נויפלד לגבי האמצעים האחרים, כגון פנס הקסם, שהייתה לו הצלחה גדולה באספות ובכנסים ציוניים, ועל סרטים ציוניים שצולמו בארץ בעשור שלאחר מותו של הרצל. סרטים אלה סללו את הדרך לשורה ארוכה של סרטים "ציוניים" שצולמו והופקו בשנות העשרים והשלושים של המאה העשרים, ושבהם עוסק ספרו של פלדשטיין.

ספרו של הלחמי מפורט מאוד ונסמך על מאות תעודות, מכתבים ופרוטוקולים שאותם מצא בארכיונים, בספרים ובעיתוני התקופה. נראית בו לא רק מומחיות רבה, אלא גם אהבה לנושא, שכן הוא גדל בבית שכולו קולנוע "ציוני". אביו, חיים הלחמי, קולנוען ארצישראלי נודע, הוא אחד מגיבוריו של הספר הבא.

"מבשר הראינוע בארץ–ישראל"

פרופ' פלדשטיין יוצא בספרו למסע בעקבות כעשרים סרטים — רובם אילמים ומיעוטם "מדברים" שנוצרו בארץ במשך למעלה מעשרים שנה, בין שתי מלחמות העולם. סיפורם של הסרטים הוא גם, ואולי בעיקר, סיפורם של יוצריהם. שמותיהם של אלה לא מוכרים כמעט בימינו. מי עוד זוכר את שמותיהם של יעקב בן–דב, נתן אקסלרוד, חיים הלחמי, ברוך אגדתי וליאו הרמן? ככל הנראה רק ותיקי הדור ומומחים לנושא. פלדשטיין בא לעשות צדק עם פועלם, שהוא רב, למרות קשיים אין קץ שחוו רובם בניסיונותיהם הפילמאיים.

המחבר עושה צדק גם עם שני סרטים מוקדמים, שהופקו וצולמו לפני התקופה המתוארת בספרו. הכוונה היא להסרט הראשון של פלשתינה, שצולם בידי מורי רוזנברג ב– 1911 , ובעיקר לסרט חיי היהודים בארץ–ישראל, שצולם בידי נוח סוקולובסקי ומירון אוסיפ גרוסמן ב– 1913 . בעוד הסרט הראשון הביא מנופי הארץ וצילומים של ירושלים ושל יהודיה, הסרט השני הוא כבר במתכונת הסרטים הציוניים המאוחרים יותר, ויש בו פירוט ניכר של ההתיישבות החקלאית והחינוך בארץ, לצד חיי העיר המסורתית ירושלים והעיר החדשה תל–אביב.

מהספר עולה כי הגיבור הטרגי ביותר של הקולנוע הישראלי בראשיתו היה יעקב בן–דב — איש ירושלים, תלמיד ומורה בבצלאל, שהקדיש את חייו לצילום תמונות וסרטים תיעודיים על ארץ ישראל הנבנית ונתקל בדרכו בקשיים אין קץ. פניותיו למוסדות ולאישים מרכזיים שיסייעו בידו מכמירות לב ממש. לנשיא ההסתדרות הציונית, ד"ר חיים וייצמן, כתב בתחילת שנות השלושים כי הוא נמצא "על סף התהום" וברצונו ליצור סרט "הסתורי דוקומנטלי" על עשר השנים הראשונות של המפעל הציוני בארץ, אלא שאיש אינו מסייע בידו (עמ' 65).

בן–דב, לפי פלדשטיין, הפיק, צילם וביים לא פחות מעשרה סרטים דוקומנטריים, שנשאו שמות אופייניים: יהודה המשוחררת, ארץ–ישראל המשוחררת, ארץ–ישראל המתחדשת ועוד. הוא שיווק אותם בארץ ובחוץ לארץ, זכה לכמה הצלחות ולהרבה אכזבות. במהלך שנות העשרים הוא היה היוצר המרכזי בתחום הסרט הדוקומנטרי הציוני והתנגד נמרצות לעשיית סרטי עלילה. את אוסף סרטיו ניסה למכור לבית הספרים הלאומי — ונדחה.

סדרי העדיפויות של המוסדות הציוניים, כגון קרן קיימת וקרן היסוד — כותב פלדשטיין — היו בפירוש נגד סרטים. המשאבים המצומצמים שלהם הושקעו בכרזות, בבולים ובטקסים. "סרטים נחשבו אז לתחום שולי, שנועד בעיקר לבידור, לאו דוקא לחינוך ולתעמולה" (עמ' 67). בן–דב עשה כמיטב יכולתו בסיטואציה קשה וראוי לכנות אותו "מבשר הראינוע בארץ–ישראל" (שם).

התגייסות מרצון

הפרק הבא שייך לשני יוצרים: נתן אקסלרוד וחיים הלחמי, שהיו קשורים להפקת יומנים קצרים וגם למספר סרטי עלילה ראשונים. אקסלרוד המשיך אחר כך בייצור יומני קולנוע והוא מזוהה במיוחד עם "יומני כרמל".

בתחילת שנות השלושים הופקו וצולמו הסרטים העלילתיים הראשונים בארץ — ויהי בימי ועודד הנודד. הגיבורה הראשית בהם הייתה הארץ עצמה, ובעיקר התפתחותם של היישוב היהודי והעיר תל–אביב. אלה היו עדיין סרטים אילמים, והניסיונות להוסיף לעודד הנודד פסקול, שכן הקולנוע כבר בא לעולם, עלו בתוהו. הסיבה, כרגיל: חוסר כסף. העדר הקול לא הפריע לרבבות הצופים שהתלהבו ללא גבול מהסרט ובאולם עדן שבתל–אביב הוא הוצג במשך חודשיים רצופים.

אקסלרוד גם הפיק וצילם את סרט הקולנוע הראשון שלו, מעל החורבות. כרגיל, הוא פנה למוסדות הלאומיים שיסייעו בידו, ונענה בשלילה. אף שהיה זה סרט עלילתי, לא נעדר ממנו המוטיב הציוני. מוטיב זה בלט גם בשאר הסרטים שהופקו בארץ באותה תקופה, הן בידי יוצרים מקומיים והן בידי יוצרים מן החוץ. הסרטים הבולטים ביותר במחצית הראשונה של שנות השלושים היו צבר (סברה) של הבמאי היהודי–פולני אלכסנדר פורד, אדמה של הלמר לרסקי, זאת היא הארץ של ברוך אגדתי ולחיים חדשים, שעליו חתום הבמאי יהודה ליהמן. אך בפועל זה היה יותר סרטו של ליאו הרמן, איש ההסברה המרכזי של קרן היסוד.

הסרטים זאת היא הארץ ולחיים חדשים זכו להצלחה קופתית גדולה בארץ, ולחיים חדשים אף בחוץ לארץ, בגרסאות מיוחדות שלהן הותאמו שפות זרות. סרט זה העלה תרומה גדולה גם לזמר הישראלי, שכן נכללו בו שלושה שירי זמר של היוצרים הצעירים נתן אלתרמן (מילים) ודניאל סמבורסקי (לחנים). "שיר העמק" ("באה מנוחה ליגע") הפך מיד ללהיט. שני הסרטים מהווים מעין סיכום פילמאי של חמישים שנות התיישבות יהודית–ציונית בארץ ישראל. אך בעוד זאת היא הארץ היה כולו מתוצרת מקומית, בלחיים חדשים הייתה מעורבות זרה חזקה, ועל ההפקה הופקדה חברת הענק האמריקנית פוקס. בתחרות בין השניים, שהוצגו לראשונה בשנת 1935 , הייתה בדרך כלל ידו של לחיים חדשים על העליונה, ורוב הביקורות שיבחוהו. גם הצלחתו הבין–לאומית, במידה לא מעטה בשל קשרי קרן היסוד ברחבי העולם, וההשקעות הרבות יותר בו, הוסיפו לו נקודות.

פלדשטיין מציין כי לחיים חדשים, בניגוד לכל הסרטים הקודמים, היה סרט ממסדי והופק בפיקוחה המלא של קרן היסוד. הצלחתו נבעה, בין היתר, גם מן העובדה שהוא לא הסתפק בהצגת ההישגים מאז ראשית ההתיישבות, אלא התרכז בהווה והראה את העיר ואת הכפר היהודיים במיטבם. והיה מה להראות: תל–אביב נראית כעיר אירופית לכל דבר והקיבוץ הוא ניסיון חברתי מרתק. זהו סרט אופטימי, אין בו קונפליקטים, ודברים אלה דיברו ללבם של המוני הצופים בארץ, בעולם היהודי ואף בקרב לא יהודים.

סרט זה, האחרון המתואר בספר, ביקש להראות — כפי שהיה ברוב הסרטים הקודמים — את "היהודי החדש" שהחליט לבנות את ביתו בארץ ישראל. המחבר סבור, שאף שמדובר במידה רבה בסרטים "מטעם", גם כשנעשו בידי יוצרים ומפיקים פרטיים, לא היו אלה סרטים דוקטרינריים, כפי שמקובל היה בימים ההם במדינות הטוטליטריות כדוגמת ברית המועצות וגרמניה הנאצית. כאן, תחת שמי הים התיכון, הייתה התגייסות מרצון, שכן כל "האווירה החברתית והתרבותית הכללית הייתה מגויסת, והיוצרים נקלעו לתוכה והפכו לחלק בלתי נפרד ממנה" (עמ' 185).

להוציא את לחיים חדשים שהיה, כאמור, סרט ממסדי, המוסדות הציוניים התעלמו בדרך כלל מהפניות הרבות אליהם לסייע בייצור סרטים. ממשיכיו של הרצל בתנועה הציונית לאגפיה השונים, מתברר, לא סברו כמותו שהסרט מהווה את "אוצר הנשק של אמצעי התעמולה המודרניים" (הלחמי, 36). למרות הסירובים הרבים המשיכו היוצרים להפיק ולביים והם העבירו אלינו עדויות פילמאיות רבות ערך.

* * *

לסיום, ראוי להביא קטע משיר הוקרה שכתבה הסופרת והמאיירת נורית יובל לסופר הילדים לוין קיפניס במלאות לו 95 :

החרוצים יבשו ביצות,

היועצים נתנו עצות,

החלוצים בנו כפרים,

לוין ברא לטף שירים.

בפרפרזה על שורות אלה אפשר לומר על יוצרי סרטי הבראשית שהיו גם חלוצים וגם חרוצים. למרות קשיים עצומים הם תרמו רבות לידע שלנו על הארץ כפי שהייתה והניחו את היסודות לקולנוע הישראלי של ימינו .