Text Size
ראשון 25 יוני 2017

בית הסרט העברי

נשים עירומות, חיות ונעות - על סרטים ומוסר בעיתונות בריטית בראשית ימי הקולנוע (1909-1898).

הקולנוע והמין ירדו כרוכים לעולם. בכל אמנות יש יסוד חזק של ארוטיקה, על אחת כמה וכמה בקולנוע המתיימר להראות "דברים כהווייתם". באמת, כבר מראשיתו יצרו סרטים ארוטיים; אישה מתפשטת בחדר המיטות, נערות רוחצות בעירום בבריכה וקצין פרשים חרמן גונב את בגדיהן, דוגמנית יושבת לפני צייר, גבר ואישה מתנשקים ועוד כהנה וכהנה. כיוון שכך, נזעקו צדיקי הדור והורו הלכה שעבירה גדולה היא להציג לפני הקהל "דרך גבר באישה" בתמונות חיות ונעות, משום קלקול המידות וגירוי היצרים השפלים של הצופים התמימים, ועל כן צריך לבלום את התפשטות (תרתי משמע) שערוריית התמונות הנעות.

בימי בראשית של הקולנוע הייתה בריטניה מן המובילות בפיתוחה של אמנות הסרטים.1 זה התבטא הן בתפקיד החשוב שהיה לממציאים בריטים בפיתוחה של הטכניקה הקולנועית2 והן בתרומתם היצירתית למעבר הקולנוע מן החידוש המלהיב של צילום תנועה כשלעצמה אל סרטים שיש בהם הגדה של תוכן. במהלך זה נעו המסריטים מהשאלה הטכנית של איך להראות את המצולם אל הבעיה התכנית של מה להעלות על הבד. בדרך זו גילו מפיקי הסרטים שחמוקי נשים הן מתכון יעיל "לעשות קופה". כנגדם קמו שוחרי טוהר המידות שניסו לעמוד מול המגמה של קולנוע משחית מידות.

סופר שפת יידיש הידוע שלום עליכם כתב על הקולנוע: כן-כן, שכל מופלא!… אנשים ממציאים… סרט… מסך… פילם… וזה חי! מתנועע!. 3 יפה אמר, שהרי סוד הקסם הקולנועי טמון בכך שהוא מעורר בצופים את ההרגשה שהם רואים במו עיניהם דבר חי, אמיתי ומציאותי, המתרחש לנגדם כאן ועכשיו, ומגרה אותם לשוחח עם המתהווה על הבד. תכונה זו היא שהציקה לשומרי המוסר בבריטניה, את הסרטים שנחשבו בעיניהם פרוצים במידות לא קיבלו כמופע של אמנות אלא כגרירתו של הצופה למציצנות במעשי זימה המתרחשים על הבד ממש לנגד עיניו, המגרים את היצר ומשחיתים את הנפש. נשמות טהורות אלה הזדעזעו מסרטים שלטעמם הייתה בהם סכנה למוסר ולהגינות ויצאו חוצץ נגדם כדי לבער את הנגע בעודו באיבו.

קולנוע בבית השימוש לגברים

אחד מאותם אנשי משמרות הצניעות של אלביון (שם שנהוג להצמיד לו את התואר: "הבוגד") היה איש אנגלי, מר שמואל סמית. דעתו הייתה שההנאה שבחטא זוֹ שמקורה בתמונות תועבה נעות תביא על הממלכה המאוחדת אסון חברתי קשה. בהיותו אדם ששלום הציבור בארצו חשוב לו, טבל קולמוסו בדיו וברגש רב כתב מכתב אל עורך ה"טיימס" הלונדוני ובו הזהיר את שלומי אמוני אנגליה מהסכנה הנוראה שבקולנוע:

3 באוגוסט 1899

אדוני,

התואיל להרשותני להשתמש בטורי עיתונך כדי להסב את תשומת לב הציבור למקור חדש של רוע שלאחרונה צץ ועלה במרחצאות המרפא העממיים שלנו. אני מתכוון בכך אל אותם הסרטים המושחתים והמשחיתים המוצגים שם ב "מכונות-פני-בחריץ"4[...]ברור לי כי יקשה להרשיע בדין את עושי הנבלה אלא אם כן יש במעשיהם משום עבירה חמורה על החוק. אבל האם, לפחות, לא תוכלנה הרשויות המקומיות לאסור הצגות כאלה באתרי הרחצה של מקומות הנופש שעל הים הנמצאים בתחום סמכותן. קשה להגזים במידת הקלקול הרוחני הנגרם לצעירים מהצגתן המוארת היטב של דמויות נשים עירומות הנראות כחיות ומתנועעות, נכנסות ויוצאות מן האמבטיה, יושבות כדוגמניות לציירים וכו'. במקום מסוים התבצעו הצגות אלו בבית השימוש לגברים, אולם הודות למחאה ציבורית נפסק מנהג מגונה זה. האם אפשר שיעשה כך גם במקומות אחרים?[...] אם לא נעמוד בפרץ עוד נחזה בהתנוונות מהירה של המידות הטובות באנגליה עד לרמה של פריס, 5 עם אותן התוצאות ההרסניות לחיי האומה.

הנאמן לך

סמיואל סמית

מר סמית הנכבד לא היה לבד בדעתו הנחרצת על התועבה שבתמונות הנעות ולשחיתותה הסינמטית של פריז. גם איש רוח יהודי, יהודה שטיינברג,6 כתב דברים דומים מאוד לאלה של סמית:

בעזרת החשמל כבר התחילו מראים לבני עיירות – נערות חציין עירומות, רוקדות על הבמה בפריז!7

נשים בקולנוע

איור 1: תמונה מהסרט Woman Undressing, 1896, המראה אישה מתפשטת, מראשוני הסרטים הארוטיים בבריטניה. בימאי: Arthur Albert “Esmé” Collings, 1948-1895, צייר, צלם ויוצר סרטים מ"אסכולת ברייטון"

דאגתו של האב הקדוש

לדעתו של סמית על הנזק המוסרי שבקולנוע היו שותפים רבים. ביניהם היו "המשמשים בקודש" האמונים על שמירת המוסר והתום של בני עדתם. אולם השטן המרקד על הבד ידע לפתות גם את הצדיקים האלה בכשפי תמונותיו הנעות. הנה, כאשר הבחינו ראשי הכנסייה הרומית-קתולית, המומחית בגירוש שדים, שגם בארזים נפלה שלהבת והקולנוע הבעיר אש זרה על מזבחם, פעלו לכבותה ביד חזקה ובזרוע נטויה. הקרדינל בכבודו ובעצמו נדרש לעניין זה, לאסוף את השיות האובדות בהצגות הקולנוע בחזרה אל חיק האמונה. כך מספר העיתון הבריטי The World’s News, מיום 24 ביולי 1909:

הנה ידוע הדבר שהכנסייה הרומית-קתולית אוסרת על כוהניה לבקר בבתי תיאטראות, אולם עד עתה לא נדונה השאלה של השתתפותם גם בהצגות של בידור סינמטוגרפי, דברי העיתון Morning Leader. על כן,ביום שלישי, פרסם הקרדינל הראשי בבריטניה את הצו הכנסייתי הבא: 'אחת מחובות משרתנו היא להשגיח שאנשי הכנסייה יקפידו ללכת בדרך הישר ולשמור על מוסריותם. נוכחנו לדעת שהמשמשים בקודש וחברים חילוניים בסגל הכנסייה נטלו חלק במופעים סינמטוגראפיים, שרבים מהם פוגעים בדת ובמוסר, והרינו להודיעכם כי האב הקדוש, 8 הסמיך אותנו להזכיר לכל אנשי סגל הכנסייה כי עליהם להדיר את רגליהם מן התיאטראות, ובייחוד הם מצווים לא לבקר בהצגות סינמטוגרף מכל סוג שהוא. מי מאנשי הכנסייה שיפר צו זה יהיה נתון לעונש משמעתי, כולל השעיה מעריכת המיסה ותפקידים אחרים של עבודת האלוהים'.

חשפנית בכנסיה

לעומתם, בכנסיות הפרוטסטנטיות בבריטניה, היו כמרים שהשכילו לנצל את התמונה הנעה, אטרקציה מושכת קהל מאין כמוה. הם הבינו שאין אמצעי טוב ממנה כדי לאסוף אנשים, נשים וטף תחת קורת גג בית האלוהים ולשכנע את המאמינים להרים תרומות כסף. עם זאת לא שכחו את תפקידם החסוד להיות אפוטרופוסים לעריות ולמנוע מבני קהילתם לצפות בסרטים מגונים. הרי לא יעלה על הדעת שרועה רוחני יתיר להציג בפני קהל מאמיניו תמונות נעות המגרות את יצר המין ומערערות את הצניעות. אם כן, מה עושים כדי שאפשר יהיה לנצל את כוח המשיכה של הסרטים בלי שתוכתם נשמתם הזכה של באי בית התפילה? על תשובה אחת לשאלה זו מספר העיתון Photographic News מיום 14 בינואר 1898:

כאשר יכתבו סיפורי הלצון של הצילום, אם אכן ייכתבו, וודאי שימצא מקום בתוכם למקרה הבא שאירע בבית תפילה אחד לא רחוק מהמטרופולין. הוחלט שם לקיים בזאר לטובת קרנות הצדקה של הכנסייה. את האטרקציה המרכזית של האירוע צריך היה לספק ג'נטלמן אחד, המיומן בעסקי הסינמטוגרף, שנשכר להציג תצלומים חיים בפני הקהל. הוסכם כי בזמן ההקרנה יכריז המציג את שמו של כל אחד מהסרטים לפני שיופיע על הבד. אז תקיש גברת מתנדבת בקלידי הפסנתר מוסיקה מתאימה והנושא המוכרז ייצא לדרכו המרצדת על הבד.

אך אבוי, ברגע של פגע, לפני ההקרנה, החליט כהן בית התפילה שעליו לבדוק את רשימת הסרטים שנועדו להצגה. רוב הסרטים זכו לאישורו המלא. אך ראוי היה לרחמי שמים לנוכח האימה האדוקה שאחזה בו כשנתקל בשם הסרט "ריקוד החצאיות של מדמואזל X".9 הוא לא יתיר אפילו מסגרת אחת מדבר מגונה שכזה להיות מוצגת בפני עדתו, ואפילו היה הוא זונח את חובתו לאנשיו ומרשה להעלות על הבד תועבה זו, וודאי לו שמחצית הקהילה הייתה נוטשת אותו בגועל נפש.

אבל התברר שדווקא סרט זה הוא ראש גאוותו של "הפרופסור"10 מציג תמונות הסינמטוגרף. הוא היה היחיד באוסף שלו שהיה צבוע, ותמיד התקבל על ידי קהל הצופים האוהד ברעם של מחיאות כפיים. להשמיט אותו מן ההצגה יהיה מעשה של התאבדות מבחינת הצלחת הערב, אולם גם אין זה מן התבונה להעליב את מנהיגי בית התפילה, מה גם שסרט זה ואחרים חוברו להם יחדיו בגלגל אחד שיקשה מאוד לנתק ממנו את ריקוד "הטריפה". לכן גדול היה צערו של הפרופסור כשנדרש לפסול להצגה את להיט הסרט הזה.

אולם בסופו של דבר עלתה "מדמואזל X" על הבד וההצגה עברה בהצלחה רבה, אף התמונות לא קפצו או הכאיבו ראש יותר מן המקובל בהזדמנויות מעין אלו.11 הדבר התאפשר מפני שאותו פרופסור התחכם ומצא תחבולה שתאפשר לו להציג את חמוקיה של העלמה X אף במעלות קדושים וטהורים. ובהגיע תור הסרט המנודה "ריקוד החצאיות של מדמואזל X" הכריז עליו האיש הפיקח הזה בשם "שלומית רוקדת את ריקוד שבעת הצעיפים לפני הורדוס אנטיפס".12 לומר שפריט זה של התכנית התקבל בהתלהבות יהיה תיאור חיוור של ההתרגשות האדירה שאחזה בקהל. איש מהצופים לא דחה את הסרט ואף הכומר לא זיהה בו את התמונה שהוא אסר על הופעתה. ההערה היחידה שהגיעה לאוזני הפרופסור הייתה של גברת זקנה אחת שחשבה שהריקוד היה הדבר הטוב ביותר שהוצג באותו ערב. רק תמיהה אחת הייתה לליידי: 'כך, כך, אנו חיים ולומדים. עד היום בערב לא ידעתי שכבר בזמנו של הורדוס צילמו סרטים'.

נשים בקולנוע

איור 2: תמונה מהסרט "הנשיקה" המראה זוג מתנשק בלהט. צולם לקינטוגרף של אדיסון, 1896, ארה"ב. הסרט היה להיט אדיר אצל הצופים. אבל הרברט ס' סטון, שדאג למוסר הציבורי, כתב עליו, בכתב העת The Chap Book, 15 ביוני 1896: 'עניין כזה דורש את התערבות המשטרה [...] אם אנו מגלים סובלנות כלפי דברים כאלה, מה יעזרו לנו הדיבורים על הפוריטניות האמריקנית ועל סכנת הזוהמה של מחזות מיובאים מאנגליה וצרפת?'

תמימים בגייטסהד

בזכות תושייתו של הפרופסור הערמומי עברה ההצגה בשלום. הכומר היה בטוח שמנע רעה מבני עדתו, המאמינים נהנו מסרט מרגש והרקדנית הנאווה שבגדיה המתנופפים חשפו חלקים מגופה לא פגעה בנחישות אמונתם באב, באם וברוח הקודש. נהנתה גם קופת בית התפילה שהתמלאה מצלצלים. כאן הצליח מציג הסינמטוגרף לפייס את הכומר, אבל יש וחילוקי הדעות בין הצדדים הגיעו לבית דין, שנתבקש לפסוק מה הוא סרט הפוגע בכללי המוסר המקובלים. כתבו של העיתון The British Journal of Photography נכח בדיון משפטי שכזה ואת רשמיו פרסם ביום 31 במרץ 1899:

בשבוע שעבר התבררה בבית המשפט המחוזי של ניוקסל תביעתו של פ"וו דודסוורת', מרחוב קולינגווד, שבעיר ניוקסל, נגד הרברנד ב' סטון ספנסר, נאמן כנסיית פול הקדוש, אשר בגייטסהד. התובע דרש כי ישולמו לו פאונד אחד וששה עשר שילינג.13 עבור בידור סינמטוגרפי שנתן באולם הקהילתי של הכנסייה. מטעם התובעים עמד מר סטמפורד ולנתבע טען מר היק.

מר סטמפורד אמר כי התעריף הרגיל להצגה הוא שני פאונדים ושני שילינג, אולם במקרה זה הוסכם על הסכום הנתבע. כאשר המקרין מטעמו של התובע הגיע לאולם, נשאל על ידי הכומר מר סטאק אם הסרטים ראויים ומתאימים להצגה. תשובתו הייתה "כן". רק לסרט אחד התייחס האיש בביקורת. סרט זה הראה אדם המזפת את צידה האחד של גדר ומולו אדם המסייד את צידה האחר. הסרט הסתיים בכך שהם זפתו וסיידו איש את רעהו. את זה כינה האיש "סצינה מזוהמת". (צחוק באולם בית הדין).

השופט: רק צד אחד שלה. (צחוק באולם בית הדין).

מר סטמפורד: שני צדדיה.

השופט: הסיוד אינו בגדר מזוהם. (צחוק באולם בית הדין).

מר סטמפורד הוסיף וטען כי לקראת סיום המופע הוצגו כמה תמונות שכנראה עוררו סנסציה אדירה בגייטסהד. (צחוק באולם בית הדין). סרט אחד הראה דייג היושב תחת סלע ושלושה או ארבעה נערים, בלבוש רחצה, שרצו לטבול במים. הנערים הצליחו להטיל את הדייג למים. (צחוק באולם בית הדין). אחר כך הועלתה על הבד סצנה אמיתית של גן ובו שלושה כסאות שעל האמצעי מהם ישבה גברת. ג'נטלמן התגנב מאחוריה, חיבק ונישק אותה. זאת התמונה שהתנגדו להראותה לקהל בטענה שאינה הולמת את המעמד.

כבוד השופט: הייתה זו התקפה פרוצה. (צחוק באולם בית הדין).

מר סטמפורד הקריא דברים מתוך מכתב, מיום 16 בפברואר, ששלח הנתבע אל התובע. שליח נכבד זה של הכנסייה כתב כי צר לו שעליו לדווח שההצגה לא הייתה משביעת רצון בלשון המעטה והיא נותנת מקום לתלונה חמורה ביותר. הכותב מאמין שהיה זה בגלל סצנת הרחצה, אבל הוא עצמו לא הכיר בכך בזמן ההצגה (צחוק באולם בית הדין), מפני שאז לא היה הדבר ברור לו. כמה מהצופים העירו לו על זאת אחרי ההצגה ואף הביעו את הפתעתם מכך שהקרנת הסרט לא הופסקה.

בהמשך טיעונו אמר מר סטמפורד כי החלק השני של תכנית הערב לא התקיים. האירוע נעצר בגלל סרט הנשיקה הקרוי "חיזור".מצד הנתבע נטען שהכומר תבע מהמקרין להשמיט את הסרט מהתכנית. בתגובה סירב המקרין להמשיך בהצגה בכלל והחל לארוז את ציודו. לפני ההצגה הודיע הכומר: "דרישותינו ברורות ביותר. לא רק שאיננו רוצים בסרטי פריצות, אנו סולדים גם מהגס ומההמוני". המקרין לא הראה לו את רשימת הסרטים לפני ההצגה, רק ציין כי הסרט הרע ביותר שלו הוא המעשה בזפת ובסייד. לטענה כי הסרט "חיזור" גרם נזק חמור לקהילה. השיב מר סטמפורד בלגלוג כי חושש הוא שהפצע שפצע הסרט בנפשם של בני הקהילה הוא חמור עד אין מרפא. (צחוק באולם בית הדין). הוא סיפר שתכנית הסרטים הזו הוצגה במקומות רבים. למשל,בלונגהרסט הראו את התמונות האלה והרברנד ר' פרוקטור הביע את שביעות רצונו הגדולה ואמר כי אנשי קהילתו נהנו מההצגה.

מר היק אמר שהדיון נסב בעיקרו על השאלה של הפרת חוזה. הנתבעים התנגדו לאחד מן הסרטים ולו התקבלה בקשתם הייתה ההצגה יכולה להמשך.

ג'והן בולטון, האחראי להפעלת מכונת ההקרנה מטעם התובע,הצהיר כי לא סירב להמשיך במופע. כאשר הופסק סרט הנשיקה הוא לא פנה לצופים ואמר שאינו רואה בו רע. הוא כן אמר שהוא מצטער מאוד על התערבותו של הכומר. הפסקת ההקרנה גרמה לו התרגשות רבה, עד אז היה רגוע. לא טוב עשו הצופים כשגידפו את מכונת ההקרנה מפני שהיא מן האחרונות והמשובחות בסוגה. (צחוק באולם בית הדין).

מר היק טען שהכומר צדק בהחלט כשעמד על דעתו להוציא את סרט הנשיקה מתכנית ההצגה. הכומר מתנגד לנישוק.

השופט: האם כוונתך לכך שנשיקות מוכרות בגייטסהד פחות מאשר במקומות אחרים, או שמא הן כה מוכרות שם עד שיש צורך להפסיקן?

מר היק: אני אומר שסרט מסוג זה באולם הקהילה בכנסייה הוא עניין אחד ואותו סרט באולם בידור הוא עניין אחר.

השופט: אם הסרט נקרא "חיזור", אינני מסיק מזה שהוא לא הגון. אבל אם הנערה הייתה זרה לאיש, יכול להיות שהסרט אינו הגון. (צחוק באולם בית הדין).

מר היק: אבל אי אפשר להסיק זאת מן הסרט. (צחוק באולם בית הדין).

השופט: אם הסרט התכוון להציג חיזור היכן כאן אי ההגינות?

מר היק: השאלה אינה אם הסרט הגון או לא הגון, אלא אם הכומר רצה שתמונה כזו תוצג.

השופט: תמהני שאתה מציג את הכומר כאדם הפועל בחוסר סבירות. יש מכונה שאחרי התחלת ריצתה קשה לעצור אותה, ואתה דורש ממני לומר שיכול היה לתבוע לעצור אותה לרצונו. חייב היה לשאול לפרטי ההקרנה קודם להתחלתה.

מר היק: טענתי היא שאכן ביקש אותם אך לא קיבל.

מר סטמפורד: לא כך היו פני הדברים.

מר היק הודיע כי לא הייתה סיבה שמופע הבידור לא ימשך. טענתו הייתה שנציגו של התובע צריך היה להמשיך בתצוגה כשנתבקש לכך. משלא עשה כן הפר את החוזה.

הרברנד ג' סטאק (כומר בכנסיית סט. פול, דרך אסקיו, גייטסהד) העיד שקודם להצגה ביקש מהמקרין מטעם הנתבע להראות לו את הסרטים וזה ענה כי הדבר לא יתכן. העד אמר למקרין כי הוא מקפיד מאוד על תוכן הסרטים המוצגים והמקרין ענה לו שייתן לו את שמות הסרטים והוסיף: "הן לא תחשוב שאביא לכאן סרטים שלא יזכו לאישורך?" המקרין אמר שהסרט הרע ביותר שלו הוא המעשה בזפת ובסייד. על זה ענה העד שאם כך הדבר יסכים לקבל אותו להצגה, אולם הוסיף: "זכור, אם יעלה על הבד סרט שאינו נאות אעצור את ההצגה". העד הבהיר שהוא מתנגד לא רק לדברים רעים במהותם אלא גם לכל דבר גס והמוני, כמו "זיווגי נשיקות". הוא מציין זאת במיוחד משום שסרטים כאלה הם דבר מקובל בבידור סינמטוגרפי. הוא תיאר את סרט הנשיקה כ"מופע פוגע ביותר", כשזרועותיהם המחבקות של הגברת והג'נטלמן מוצגות בצורה מדויקת וגרוטסקית. זה היה בזוי ביותר. כשראה העד את הסרט הזה מוקרן על הבד פנה אל המקרין ואמר לו: "אמרתי לך שלא אסכים לדבר מסוג זה ועליך להפסיק מיד את ההקרנה". המקרין ענה: "מדוע?" העד ענה: "משום שזה הוא רצוני", וחסם בכף ידו את האור מהמכונה. הוא לא נגע במכשיר מפני שידע שיש סכנה בדבר. אז עצר המקרין מטעם התובע את פעולת המכונה והעד תבע ממנו שיוציא את הסרט שהוא מתנגד לו וימשיך להציג מהסרט הבא. המקרין סירב ופנה בדברים לקהל: "הכומר הנכבד שלנו מתנגד לסרט זה. אני מניח שאינו מסכים לנשיקות. אני אינני רואה כל סיבה להתנגד להן". (צחוק באולם בית הדין). העד ענה לו: "אין זה עסקך; אני מתנגד להצגת סרט זה. המשך במופע שלך". ועוד סיפר העד כי הוסיף ואמר למקרין: "אם לא תמשיך להקרין לא אשלם לך".הוא, העד,יכול להביא ראיות לכך שאנשים באולם קיללו את מכונת ההקרנה. הוא אסר על הקרנת סרט הנשיקה מפני שחשש שהמצב ייצא מכלל שליטה. לדבריו: "לעולם אי אפשר להסתדר עם סרט מסוג זה".(צחוק באולם בית הדין). "סרט החיזור לא היה אלא התנשקות פראית". (צחוק באולם בית הדין). "לא כך מחזרים בגייטסהד; אולי כך עושים בניוקסל". (צחוק באולם בית הדין).

השופט: יש ודברים הנחשבים לטוב במקום אחד נראים רע במקום אחר. (צחוק באולם בית הדין).

מר סטמפורד אמר כי התובע אינו אשם בהפרת חוזה, מפני שהכומר ולא הוא עצר את המופע. כבוד השופט צפה בסרט המדובר, שהובא כראייה במשפט, ולא מצא בו פגם.

השופט אמר שלדעתו הסרט המוני ביותר.אין לו ספק כי חלק מקהל הצופים היה נהנה הנאה גדולה מהסרט, אבל אין זו סיבה שלדואגים להעלאת רמתם המוסרית לא תהיה הזכות להתנגד להצגתו של סרט כזה. לדעתו פעל הכומר במסגרת זכויותיו כשחסם את אור המכונה בכף ידו ועצר בעד ההקרנה. אין הוא יכול להגיע למסקנה אחרת מאשר שביצוע החוזה לא הושלם. לא יעלה על הדעת כי בנסיבות כאלה לא יהיה הכוח בידיהם של ג'נטלמנים, דוגמת הכומר, להחליט על תוכן ההצגה, ואילו לאחרים כן תהיה זכות דעה באשר למה יוצג. הדין נפסק לטובת הנתבע.

filmography co il-Walturdaw preview slide

איור 3: שקופית להקרנה קודם ההצגה, המבטיחה לצופים רק סרטים הגונים, מהקטלוג של חברת Walturdaw, 1911

לדעת להבחין

הדין נחרץ, השאלה נשארה: מי יחליט אם סרט מסוים ראוי לעלות על הבד לפני הקהל? אפשר שממרחק של יותר ממאה שנים נראות הלכות נשיקה של הכומר סטאק התמים, מכנסיית סט. פול שבגייטסהד, מיושנות ומגוחכות; כבר אז צחק מהן הקהל באולם בית הדין. אלא שהבעיה לא נעלמה, ואף החמירה עם השנים, בוודאי עם הופעת הטלוויזיה. האם אין זכות ואף חובה להורים, מורים, מחנכים ורועים רוחניים לבקר את מוצרי התרבות שצורכים בני הקבוצות החברתיות שלהם? האם נפקיד את זכות האישור או הפסילה של מיצג קולנועי רק בידי "הכוח הנעלם של השוק החופשי", או בפשטות: "סוחרי הסרטים"? ואז, האם נוכל להבטיח שהסיסמה הנאורה של חופש הדעה והדעת לא תעשה פלסתר בידי אלה המשתמשים בקולנוע כאמצעי להשתלט בו על נפשות הצופים (ובאותו הזמן גם על כיסיהם)?

אין צורך לומר שהיוצרים נמצאים בהתמודדות מתמדת מול התביעה החברתית ליישב בין הזכות הבסיסית לייצר ולצרוך מידע וידע בלי הגבלה לבין הסייגים שמסיבות שונות מציבה החברה בפני מימושה של זכות זו. אלא שאין פתרון אולטימטיבי לדילמה זו. מה שהקולנוען יכול לעשות בעניין זה הוא לגשת לעבודתו ברגש של אחריות כלפי קהל היעד שלו. אין זה צריך למנוע ממנו עשיית סרטים שיש בהם ביקורת נוקבת על נגעי החברה שלדעתו גורמים לה הרס ונמק; ההפך הוא הנכון. אפשר שיראה הדבר מוזר לקוראים שהקולנוען הביקורתי של ימינו משיק לאנשים כמר שמואל סמית והכומר סטאק, שנקודת המוצא של תלונתם על הסינמטוגרף מעוגנת הייתה בהכרח שחשו להתריע על הסכנה שבו למוסר האישי והציבורי ולקיום הראוי של החברה.14 התפיסה האמנותית, הפתוחה כביכול, של האדונים דודסוורת' ובולטון, מדרדרת את היצירה הקולנועית ל"בית השימוש לגברים" ואין לה דבר וחצי דבר עם חופש ההבעה. על קולנוען בעל-נפש לדעת להבחין שגסות והמוניות כשלעצמן אינן בסיס ליצירת אמנות, אלא הן ניצול אלים של חולשות אנושיות שסופו לפרום את המרקם העדין של מערכת היחסים בחברה; להבחנה כזו קוראים תרבות קולנועית.15


1 Rachel Law, The History of the British Film: 1896-1906, Allen & Unwin, London, 1949

2 John Barnes, The Beginnings of the Cinema in England, David & Charles, 1976 London,

3 שלום עליכם (1916-1859, גדול סופרי שפת יידיש, מחזאי ופובליציסט, כתב גם כמה תסריטים וכמה מיצירותיו זכו להסרטה, מהראשונים שהכירו בגדולתו הקולנועית של צ'רלי צ'פלין), במחזה "הזכייה הגדולה" (במקור ביידיש: "דאס גרויסע גווינס"), 1915, עברית: אריה אהרוני, ב"כתבי שלום עליכם", כרך "מחזות ומערכונים", עמ' 169, הוצאת "ספריית הפועלים" בע"מ, תל-אביב, מהדורת 1988.המחזה מספר על חייט שזכה בפרס הגדול בפיס, הוא מתפתה לזוג נוכלים המשדלים אותו להשקיע את הונו בהפקת סרטים, לבסוף הוא מאבד את כספו. הוצג בארץ בשם "עמך", לפי גרסת י"ד ברקוביץ' (1985-1885, סופר עברי, מתרגם, עורך ועיתונאי, חתנו של שלום עליכם ומתרגמו ומעבדו הראשון בעברית, שויתר על הקשר הקולנועי של המקור לשם הדגשת המסר החברתי העוסק במלחמת המעמדות בחברה היהודית במזרח אירופה).

4 הכוונה למקרני הצצה לצופה בודד שהופעלו על-ידי מטבע או אסימון.

5 סמית מציג את פריס כקריית החטא הסינמטוגרפי, שהרי ממנה פשט בעולם כולו; ובכלל, בעיניו של אנגלי חסוד כמוהו חשודים הצרפתים על העריות (ויתכן שהסרטים המדוברים אכן היו מתוצרת צרפת).

5יהודה שטיינברג (1908-1863) – סופר עברי ומורה.

6 "הצפירה", כ"א בתשרי תרס"ג, 22 באוקטובר 1902, ע' 2, בפיליטון "הוא כועס".

7 "האב הקדוש" – תואר כבוד לאפיפיור. אז שימש במשרה זו פיוס העשירי.

8 במקור האנגלי Skirt Dance by Mdlle. X. יתכן שהיה זה הסרט Butterfly Dance הידוע גם בשם Skirt Dance by Annabelle, 1896, תוצרת ארה"ב. אנבל מור, רקדנית ידועה בזמנה, הצטלמה לכמה סרטי ריקוד בשנים 1894 עד 1897. סרטים אלה זכו להצלחה גדולה בשוק ולחיקויים רבים. אם כך, יתכן שהסרט שהוצג בכנסיה היה Skirt Dance, תוצרת בריטניה, 1897. כמובן שאפשר שהיה זה סרט אחר שאינו נמצא ברשומות.

9 הג'נטלמן הזה לא היה מרצה באוניברסיטה אלא אמן שהשתמש בתואר "פרופסור" כדי להרשים את הקהל, כדרך שנהגו ונוהגים מופיעים רבים בקרקסים ובירידים; למשל, עמיתי, "פרופסור" מרוין הירד, מחשובי המומחים לתולדות פנס הקסם ומטובי המציגים שלו בזמננו.

10 אחת הבעיות המטרידות של הקולנוע בראשיתו הייתה בעיית "הפליקרים" והקפיצות בתמונה בזמן ההקרנה.

11 לפי המסורת הנוצרית, שלומית, בתו החורגת של הורדוס אנטיפס, רקדה לפניו את ריקוד שבעת הצעיפים כדי לפתותו לתת לה את ראשו של יוחנן המטביל. כך מכר הפרופסור לקהל המתפללים הנוצרי האדוק את הסרט האסור במסווה של אירוע ידוע מראשית הנצרות.

12 אז התחלק הפאונד שטרלינג הבריטי ל-20 שילינג (שבכל אחד מהם 12 פני).

13 אנשי הדת הבריטיים לא פסלו את הקולנוע כשלעצמו אלא את ההפקות הקלוקלות המשחיתות את הצופה. המיסיונים של הכנסיות הבריטיות הפיקו חומר תעמולה רב, בפנס קסם ובסרטים, שנועד להצביע על חטאים ותקלות בחיי החברה והמשפחה ועל הדרך של חזרה לדת כמרפא להן. נושא אחד ידוע היה המלחמה בשכרות.

14 התעודות תורגמו לפי הנוסח שלהן בספר: Colin Harding & Simon Popple. In the Kingdom of Shadows – A Companion to Early Cinema. Cygnus Arts, 16 Barter Street, London WC1A 2AH. 1996.