Text Size
רביעי 28 יוני 2017

בית הסרט העברי

"זהר פילם" הייתה אחד מבתי החינוך לשניים מהאמנים שיצרו את הראשונים בסרטי העלילה בארץ ישראל: "ויהי בימי", היה ראשון סרטי העלילה האמנותיים העבריים בארץ ישראל, שהופק במימון פרטי ובכוח אדם מקומי לקהל של קוני כרטיסים וכעבור מספר חודשים, יצא לבד "עודד הנודד", סרט העלילה העברי הארוך הראשון בארץ.

א. הרעיון

במשך שנים עלו הצעות להקמת תעשיית סרטים עברית בארץ-ישראל. אחד המקרים המוקדמים הוא יוזמה של אנשי בית הספר לאמנות "בצלאל", כדברי מייסדו, פרופ' בוריס שץ: ליצור חרושת של ראינוע בארץ-ישראל.[1] עדות לכך נמצאת במכתב של יעקב בן-דוב,[2] אל יעקב יוחנן טון[3] ראש "המשרד הארץ-ישראלי",[4] המזכיר את: היוזמה ליצירת החברה הסינמטוגרפית הארץ-ישראלית (חלום משותף לי, לפרופ' שץ, אבל פן, גלזר והורודצקי [כולם אנשי "בצלאל"]).[5] אכן, מה שקם הייתה תעשייה דלה של סרטי תעודה, תעמולה ציונית, יומנים, פרסומות, "באורים" לסרטים אילמים ו"צנזורות", שלא היה בה די כוח אמנותי, כלכלי וטכני לבסס תוצרת סרטי עלילה ארוכים.[6] בכל זאת, ברצונם הנחוש והחלוצי של כמה מאנשיה, הגיעה ליצירת סרטי העלילה האמנותיים העבריים הראשונים בארץ-ישראל.


ב. חבר מביא חבר

זהר פילם

בשנת 1929 החליט העיתונאי והסופר שלמה בן-ישראל[7] להקים חברה להפקת סרטי עלילה בארץ-ישראל. מידידו הטוב מנחם קולקוביץ' (קול-ארי)[8] ביקש שישמש לו יועץ, מפני שהיה: האדם הקרוב ביותר לסרטים שהכרתי.[9] העצה הראשונה הייתה שצריך למצוא משקיע, אז קראו לזה "קפיטליסט", שיממן את החלום. לקולקוביץ' היה מכר בשם יעקב היילפרין, סוחר ששילב עסקים באידיאליזם ציוני ובאהבת התרבות והאמנות.[10] הוא היה צופה ראינוע מושבע ולא החמיץ אפילו סרט אחד ב"סינמה עדן" בתל-אביב. בתו נעמי טרייביש (שהייתה הגננת הראשונה שלי) סיפרה לי שיום לפני מותו בגיל שמונים הלך לראות סרט. היילפרין נחשב ל"קפיטליסט", כיוון שהיה בעל בית אחד או שניים, עסק בתיווך קרקעות ובא במגע עם אנשים שיש להם כסף. משום כך חשבו שיוכל למצוא משקיע. הוא עצמו הבטיח להשקיע את הכסף הדרוש להתחלת העבודה, אך השקיע כוונות טובות בלבד.[11] קולקוביץ' הביא לחברה גם את צלם הסרטים שלה, אהרון סוטקר.[12] האיש היה צלם ותיק בתל-אביב, אדם הגון, נוח לבריות ובעל כישרון טכני גדול, שרכש מצלמת סרטים ובמו ידיו בנה מעבדה פשוטה. לחבורה הצטרף עם שם הפירמה שלו: זהר פילם.[13] כך זכתה החברה בשמה. את התפקיד הנכבד של בימאי החברה ומעצב דמותה האמנותית הציע בן-ישראל לידידו וקרובו חיים דב הלחמי.[14] לאחר שהתלבט מעט אם לארץ-ישראל הנבנית יש צורך בתעשיית סרטים השתכנע הלחמי, קיבל את המשימה והחל לפעול להגשמת חזון הסרט העברי. אותו זמן היה חבר בתיאטרון הסטירי "המטאטא".[15] גרשון חנוך שיצא לשוח על שפת ימה של העיר תל-אביב מספר על פגישתו במכרים ובהם: מאנשי "המטאטא" עד אלה המתכוננים להיות "פילם-דירקטורים" בארץ-ישראל.[16] נראה שכבר נפוצה בעיר השמועה על "זהר פילם". גם הלחמי הביא ידיד לחברה, את צבי גולדין (גורן), אמן בעל ניסיון רב, גם בסרטים, שקיבל את תפקיד ה"צייר".[17]

ג. גם רומנטי גם לאומי

את השקפתו על דמותה הרצויה של תעשיית הסרטים בארץ-ישראל פירסם בן-ישראל, לאחר מעשה, באחד ממאמריו:

נזכרתי בכל נפתולי הפילם הארץ-ישראלי על גלגוליו. אנשי מרץ אחדים[18] ניגשו ליסוד סטודיה ליצירת סרטים [אולפן סרטים]. עד אז היו אומנם אנשים אחדים, שעסקו בצילומי סרט, אולם כל אלה עבדו במפוזר ובלי שיטה קבועה. היו "סובבים"[19] בכל הזדמנות ואחר-כך, בלי להתחשב בתוכן הדברים וטיב הצילומים האלה, היו מעלים את הסרט על הבד, ותו-לא.[20] אולם, אנשי היוזמה הבינו, שעבודה כגון זו אין ברכה בה. בימינו, משמש הפילם אמצעי תעמולה כביר, במה אמנותית חשובה ועם אלה יחד - רווח הגון בצידו.[21] אז החליטו לייסד חברה ליצירת סרטים בעלי תוכן רומנטי-לאומי. שלוש מטרות היו לפניהם: להראות לעולם את חיי היצירה בארץ-ישראל,לפתח תעשייה חדשה בארצנו, היכולה להעסיק מאות אנשים ולהפיץ את רעיון התחייה בכל רחבי העולם>.[22]

דברים אלה של בן-ישראל נוגעים בבעיה המלווה את המפעל הציוני מראשיתו: הצורך לאזן בין הרצון להשיג את המטרות האידיאולוגיות של הציונות לאפשרות המעשית לממש אותן. במקרה "זהר פילם" עלתה בעיה זו בשאלה: האם יכולה לקום תעשיית סרטים עברית בארץ-ישראל שתאחד בקרבה את שלושת הגורמים: אמנות, תעמולה ותועלת כלכלית. עובדה היא שתעשיות סרטים רבות בעולם, שפעלו במשטרים חברתיים שונים מאוד ואף מנוגדים זה לזה, הצליחו ליצור סרטים שבפירוש היו סוכנים לאידיאות מסוימות בלא שויתרו על איכות אמנותית וִיעִילוּת כלכלית.[23] מסתבר שדעתו של בן-ישראל הייתה שאם נלמד מתעשיות הסרטים בעולם נוכל להקים גם בארץ תעשיית סרטים אמנותית, לאומית ורווחית. משום כך קרא לסרטים שתפיק חברת "זהר פילם" בשם "רומנטיים-לאומיים". הנחתו הייתה שהדרך להצלחתה של תעשיית הסרטים העברית בארץ-ישראל עוברת בהפקות אוניברסאליות במהותן, מדברות לכל אדם ובכל עת, ושדווקא בדרך זו נוכל: להראות לעולם את חיי היצירה בארץ-ישראל, באופן יעיל ומקובל על קהל מודרני. גיבור העלילה אינו חייב להיות דמות סימבולית המציגה את האידיאה הציונית דרך סטריאוטיפים וסיסמאות. הוא יהיה יחיד הנאבק בגורלו, אדם המתייסר בבעיות אנושיות כלליות, מפני שגורל הכלל מתמצה בחיי היחיד.[24] בסרט "הרומנטי-לאומי" לא התכוונו למדוד את ההוויה העברית המתחדשת בקני מידה אידיאיים, אלא באמצעות חשיפת נפשו של הגיבור. זה הוא "הרומנטי" שב"רומנטי-לאומי".

בהתאם למטרה השלישית שסימן בן-ישראל שמרה "זהר פילם" גם על מחוייבות לתחייה הלאומית. בכך לא יצאה מהכלל, שהרי כל תוצרת ארץ-ישראלית, בכל תחום, נדרשה להציג את הגשמת החזון הציוני.[25] בצד האינטרס האישי - האמנותי והכלכלי - שאפו אנשי החברה, באמת ובתמים, לבנות כאן תעשיית סרטים למען העם והארץ, שבתוצרתה ישתלבו "רומנטי" עם "לאומי" יחד. המחויבות לתחייה הלאומית לא נכפתה עליהם, אלא נבעה מהשקפת עולמם הציונית. השינוי היה בניסיון לחרוג מן הטופס המקובל אז של הסרט הציוני. כשלעצמה יכולה העלילה להתרחש בכל מקום בעולם והציון של "מחיי הארץ" לא בא להעיד על נושא הסרט אלא כדי להגדיר את סביבת חייהם של גיבוריו. את העלילה "הקולקטיבית" ביקשו להחליף בסיפור "אישי", אבל את התרחשותו רצו לתת במסגרת "הקולקטיבית" של הגשמת הרעיון הציוני. התחייה האישית של הגיבורים מקבילה לתחייתו של הלאום ועל הגשמת הציונות לומד הצופה מתוך עיון במהלך חייו של גיבור הסרט. השילוב של אמנות הקולנוע עם הכוונה הציונית ישיג את מטרות התעמולה הציונית באופן יעיל מזה של הסרט הציוני הרגיל. גישה אמנותית (ומסחרית) זו הייתה תנאי הכרחי אחד להגשמת השאיפה שניסח הלחמי באחד ממכתביו: הכנת פילם שלא ייפול באיכותו מהרבה פילמים המובאים הנה מחוץ-לארץ.[26]

ברוח זו החל הלחמי לכתוב תסריט לפי סיפורו של אהרון ראובני: "על יד הקיר",[27] שיש בו מקוריות וייחוד פסיכולוגיים, גם אנושיים-כלליים וגם ארץ-ישראליים. על שער התסריט רשם בכתב ידו: על יד הקיר, פרגמנט סינמטוגרפי מחיי הארץ לפי מוטיבים של הסיפור "על יד הקיר" מאת ראובני. הכוונה בקטע זה לצלם חתיכה מחיי השומר, ממצבי הרוח של המושבה הארץ-ישראלית, להעלות על הבד אגב ניסיון את האפשרויות הניתנות לנו על-ידי חיינו בארץ, ולהיווכח ולהוכיח את האמצעים שישנם ואפשריים ליצירת פילם ארץ-ישראלי על-ידי כוחות עצמיים. דברים אלה מעידים הן על כיוון ההפקה והתפיסה האמנותית והן על תכנית עבודתם של חברי "זהר פילם": ליצור קטע סרט שיוכיח את יכולתם וישכנע בעלי הון להשקיע בסרט ארץ-ישראלי. בהתאם למושכל "הרומנטי-לאומי" השתמש כאן הלחמי במושגים מהלכסיקון הציוני (חיי הארץ, חיינו בארץ, חיי השומר, המושבה הארץ-ישראלית, כוחות עצמיים) כדי לקדם הפקה בכלים סינמטוגרפיים כלליים.

לפי דבורה הלחמי נזנח רעיון הסרטת "על יד הקיר" מפני שהוחלט שבסיפור זה יש יותר מדי "אווירה" ופחות מדי "פעולה". גם החלטה זו הלכה לפי רוח הקולנוע העולמי הדורש: עלילה עזה ופעולה מתמדת.[28] החיפוש אחר עלילה מתאימה נמשך. כתב חיים הלחמי לרעייתו דבורה: שמעתי היום שא' המאירי ישוב בעוד חודש לארץ, אז יהיה לנו עניין עם הסצנר.[29] אני מקווה שהעניין שלנו ייגמר בטוב. ולא, אנחנו ניקח את הסצנר של ז'בוטינסקי.[30] תסבירי בבקשה את הדברים האלה במשרד של הזֹהר, כי אתמול בדברי עם הגב' יֶזֶרְסְקִי[31] ביקשתיה להמציא לי את הסצנר של ז'בוטינסקי ולא בלי כוונה. ובכן, שבזמן העדרי ישתדל ה' הלפרין אם רק אפשר, וגם שלא יבליט ביותר את העניין שיש לו בהשגת הסצנר של ז'. להזכיר ולהכניס למוחה של הגב' יזרסקי את המצאת הסצנר.[32]

הסיפור שנבחר היה "עץ השדה", מאת אביגדור המאירי. זו היא עלילת חזרה בתשובה נוסח העלייה השלישית: ברון יהודי בבודפשט, נער שעשועים הולל, מתפתה לאישה מושחתת, מבזבז את כספו ומושלך לבית הכלא. משפחתו (בעלי אחוזה יהודים עשירים) מחרימה אותו ואפילו אמו מפנה לו עורף. נפילתו באה בידי אישה (רקדנית במועדון לילה) וגאולתו באה בידי אישה (חלוצה ציונית). בצאתו מהמאסר הוא פוגש בנערה, "חלוצה" מרוסיה, בדרכה לארץ-ישראל. מתרקם ביניהם "רומן". הבחור עולה עם חברתו לארץ והם מצטרפים לקיבוץ. אחרי חיבוטי נפש ודחייה של פיתויים מעברו הוא מוצא את גאולת נפשו, מתחתן עם אהובתו, מוליד בן, חוזר לעבוד את האדמה, נהיה לאיכר חרוץ ומתפייס עם משפחתו. הסוף מאושר... סיפורו של בַּאנְדִי, שהתנוון בחיי הכרך המושחתים וקם לתחייה בעבודת האדמה, יכול להתרחש בכל מקום ופונה לכל קהל, אבל התרחשות העלילה בארץ-ישראל מעמידה אותה כהשתקפות של גורל העם היהודי המוצא את גאולתו מהגולה הארורה בכפר העברי המתחדש בארץ אבותיו. שילוב "הרומנטי" עם "הלאומי" ניכר כאן בבירור.

ד. הקינו סטודיה

זהר פילםכדי לעשות סרט צריך שחקני סרטים מקצועיים ולכן החליט הלחמי להקים בית ספר ללימוד משחק בסרטים. פורסם שנפתחת "קינו סטודיה" [בית ספר למשחק בסרטים], ומיד הוצף משרד החברה בפניות ותצלומים של אנשים שרצו להיות כוכבים. נתקבלו כמה מתלמידיו בחוג הדרמה של תל-אביב ואחרים שרצו להיות שחקני סרטים. הוא לימד משחק ואת מרים סורוצ'קין,[33] שלמדה מחול אצל מרגלית אורנשטיין,[34] מינה למדריכת התעמלות ותנועה. הנערה חיה ורטה הגיעה אליו בגלל אמה השאפתנית.[35] האם, פדיקוריסטית ידועה בתל-אביב, רצתה שבתה תהיה "אמנית". לילה אחד לקחה אותה לפגוש בהלחמי, שיצא מהצגת "המטאטא" בדרך לביתו. בפולנית היסתה את הבת הנבוכה שניסתה למחות על שיטותיה של האם וביידיש פנתה אל "הבימאי הידוע" בבקשה לקבל את הבת ל"סטודיה". הוא ניאות לה מפני שחיה הייתה נאה ובעלת כישרון משחק. לאות תודה הרשתה הגב' ורטה ל"קינו סטודיה" להתנחל בסלון דירתה, ברחוב אחד-העם 44 פינת יבנה, תל-אביב. חיה עצמה הביעה את הערכתה לבמאי שלה בעוגות שאפתה בשבילו.

אחד הכישרונות המבטיחים ב"סטודיה" הייתה נערה צעירה שגרה עם אמה האלמנה בבית שומר המסילה בצומת פסי הרכבת ורחוב אלנבי בתל-אביב.[36] היא הייתה נאה ואהבה כוכבי סרטים, וכדרך המעריצות כתבה להם מכתבים וקיבלה מהם תמונות וחתימות. כששמעה על ה"קינו סטודיה" מיהרה להירשם. במבחן הקבלה עשתה רושם גדול, היא נתבקשה לבכות והצליחה להזיל דמעות בלי אמצעי עזר. אך לא נתאפשר לה להגשים את חלומה. באמצע השיעור פרצה האם האלמנה לחדר בזעם רב, נזפה ביידיש בבימאי על שהוא "מקלקל את הילדה" ומשכה החוצה את הנערה המאוכזבת. עם תלמידיו הנותרים המשיך הלחמי לעבוד במרץ וללמד אותם כל מה ששחקן סרטים צריך לדעת.[37]

כשנבחר "עץ השדה" לסרט הראשון, חולקו תפקידים לשחקנים: את התפקיד הראשי קיבל יוניה גוֹל שהיה בחור יפה; את אהובתו ההונגרייה שעליה בזבז את הונו שיחקה מרים סורוצ'קין; שרה החלוצה הייתה השחקנית ניורה שיין. באתר קולנוע "גן-רינה" בתל-אביב נעשו צילומי ניסיון (שלצערנו אבדו).

ה. אין קמח אין תורה

בינתיים לא נמצא אפילו "קפיטליסט" אחד שישקיע בסרט והחברים החליטו להתחיל בעבודה בכוחות עצמם. כל אחד מהם הכניס לקופה המשותפת חמש לא"י, סכום נכבד בימים ההם. אחר-כך, כמו כל חברת סרטים רצינית, שכרו משרד (ברח' גרוזנברג 29, תל-אביב) והודיעו בעיתון: המשרד פתוח בשביל המעוניינים בכל יום, מ-6 עד 8 בערב.[38]

"זהר פילם" ניסתה להתפתח גם מהבחינה הטכנית. פעולה אחת בשטח זה נזכרת במכתב בגרמנית אל החברה "ל' לייכנר" בברלין, המבקש מידע על חומרי איפור מתאימים לצילומי פנים וחוץ באקלים חם ועל מחיריהם.[39] כעבור שמונה ימים ענתה הפירמה הגרמנית במכתב מפורט.[40] בנושא הציוד נוצר קשר עם יעקב לוינסון, שהיה סוכן סרטים.[41] בחודש מאי 1930, הוסכם איתו שיביא מאנגליה מצלמת סרטים משומשת, תוצרת חברת "דה-ברי", בשווי 75 לא"י. תמורתה, נאמר בהסכם: תשלם החברה 25 לא"י מהסכומים הראשונים שיתקבלו תמורת מכירת המניות של החברה או המחיר בשביל הפילם הראשון.[42] 50 לא"י התחייב לוינסון להשקיע בחברה כשותף. הכרוניקה בישרה: בחברת זהר פילם: - החברה קיבלה מחוץ לארץ מכונת צילום "דֶּה-בְּרִי", שהיא המכונה המשוכללת ביותר לצילומי ראינוע. הניסיונות שנעשו במכונה זו הראו תוצאות טובות. בסטודיה ניגשים כעת להכנת הצילומים הראשונים.[43] אבל למעשה לא קרה דבר. בן-ישראל טען שלוינסון לא קיים את הבטחתו להשקיע בחברה.[44]

בכלל, למרות כל המאמצים, לא מיהרו העשירים להשקיע את כספם בסרטים. יעקב היילפרין, שהיה אספן אמנות נלהב, החליט להקריב מהאוסף שלו פסל מצרי עתיק למען הגשמת חזון הסרט העברי. הוא ודבורה הלחמי הלכו אל הארכיאולוג הנודע שמואל ייבין וביקשו אותו להעריך את שוויו של הפסל, שתמורתו נועדה להפקת הסרט. המלומד בדק ופסק כי זה פסל-כֶּסֶל שרבים כמוהו נמכרים כעתיקות אמיתיות לתיירים תמימים במצרים ושוויו כחרס הנשבר.

במאמץ להשיג מימון, הצטלמו אנשי החברה ב"פוזה" שנועדה להוכיח למשקיעים כי יש להם עניין עם מקצוענים. בן-ישראל, שלא הצטלם, מתאר את התמונה בלגלוג קל: סוטקר "המומחה", חיים הלחמי "הססיל ב' דה-מיל", בהבעת פני פילוסוף.[45] גם התמונה לא עזרה: היילפרין דיבר גבוהות וקמץ את אגרופו,[46] במאמץ לשכנע את "הקפיטליסטים", אבל הם ראו אותו כבעל חלומות וסירבו לסייע, פשוטו כמשמעו. לא לחינם כינו השותפים את החברה בלגלוג בשם: "זויער פילם", משחק מילים בין יידיש לעברית שמשמעו הוא "סרט שהחמיץ".

ו. סוף דבר וראשיתו

כתב בן-ישראל על סופה של "זהר פילם": הכסף המעט אזל מהר. הצילומים היו גרועים, המעבדה הייתה פרימיטיבית. העבודה התנהלה בלי שיטה ובחוסר בקיאים בדבר, וכעבור שנה וחצי בערך, התפזרה כל החברה על משחקיה, עובדיה ויוצריה.[47] כעבור 56 שנים הוסיף במכתב: לא היינו מעשיים, היינו ירוקים, בלי ידע, בלי חוש מסחרי. בעלי ההון הבטיחו לעזור, ברם החלום לא התקדם אפילו בחלומי.[48] בכל זאת היו אנשי "זהר פילם" חלוצים. כאחרים לפניהם, בעלי חזון והעזה, כשלו גם הם, אבל הראו לבאים אחריהם את הדרך הנכונה, כדברי בן-ישראל: לא חלמנו לשווא. החלום התגשם על-ידי אחרים ותבוא עליהם הברכה.[49]

החבורה התפזרה, אבל הלחמי וגולדין המשיכו לחפש אפשרות ליצור סרט עלילה, עד שיום אחד התבשר הקהל בארץ: קבוצה מורכבת מחברי הסטודיות "זהר" ו"מולדת"[50] עומדת עכשיו לפני גמר פילם מימי פורים בתל-אביב בשם "ויהי בימי".[51] זה היה ראשון סרטי העלילה האמנותיים העבריים בארץ ישראל, אם כי קצר, שהופק במימון פרטי ובכוח אדם מקומי לקהל של קוני כרטיסים. כעבור חודשים מספר, ביום 27 בדצמבר 1932, יצא לבד "עודד הנודד", סרט העלילה העברי הארוך הראשון בארץ. שני הסרטים זכו בהצלחה בקהל ומהם מתחיל סיפורה של תעשיית הסרטים הארצישראלית. "זהר פילם" הייתה א ח ד מבתי החינוך לשניים מהאמנים שיצרו את הראשונים בסרטי העלילה בארץ ישראל, זו זכותה הגדולה.

נספח

מאמר שכתב שלמה בן-ישראל ביידיש (בשמו המקורי: שלמה גֶּלְפֶר), ומובא כאן בעברית, על הקמת "זהר-פילם" וחזון הקמת תעשיית סרטים בארץ-ישראל.

תרגום לעברית: גב' לילה הולצמן.

"היינט", 22 באוגוסט 1930, ע' 7

תעשיית הסרטים בארץ-ישראל

והפרספקטיבות הרחבות שלה

(די פילם-אינדוּסטריע אין ארץ-ישראל אוּן איהרע בּרייטע פּערספּעקטיווען)

זה זמן רב שבעיית הפילם הארץ-ישראלי דורשת את פתרונה. והנה, סוף-סוף אושרה רשמית חברת "זהר-פילם" בתור "חברה רשומה ליצירת ומכירת סרטים". עובדה זו פותחת עידן חדש בתעשייה הארץ-ישראלית.

עד עכשיו, כאשר צפינו בסרטי התעמולה מטעם קרן-היסוד או קרן הקיימת, לא פעם שאלנו: מדוע לא ליצור סרט ארץ-ישראלי אמיתי, אשר ישקף את החיים הארץ-ישראליים, ויהווה גשר אשר יאחד את היישוב בא"י עם יהודי הגולה? אזי ממילא יחסכו את סרטי התעמולה האלה, כי החיים בארץ-ישראל המוצגים על הבד הם התעמולה הטובה ביותר. בשנים האחרונות הייתה בעיית הסרט לאקטואלית בארץ-ישראל.

בכל המובנים ארץ-ישראל היא מקום נוח ליצירת סרט. האקלים, האור, תמונות הנוף, האקזוטיקה המזרחית... במשך כל השנה אפשר להסריט. תנאי האקלים זהים לאלה של קליפורניה, וההבדל הוא רק בכך שבארץ-ישראל מצויות תפאורות טבעיות נהדרות, העשויות לחסוך אלפי פונטים כבדים.

כל המעלות שלעיל מצאו סוף כל סוף חן בעיני כמה בעלי הון המחפשים בתעשיית הסרטים עסק טוב, והם בוודאי לא יתאכזבו. עד כה לא נתנו הניסיונות בשטח זה תוצאות חיוביות, כי ההון היה רדום. בהתלהבות וברצון טוב בלבד, אפילו עם מסירות נפש, אבל ללא כסף, הסרט, בדיוק כמו ארץ-ישראל, לא יכול להיבנות. אבל עכשיו לאחר שההון כבר מתעניין בדבר, יש לקוות שבקרוב נראה את הפירות הראשונים, אשר קבוצת אידיאליסטים של סרטים חלמו עליהם. אבל גם להיפך: עם כסף בלבד אך ללא אידיאלים – עד היום לא הייתה בעיית הסרטים בארץ-ישראל מתעוררת. מפני שהכספים הדרושים לייסוד תעשיית סרטים עדיין לא נמצאו במלואם. עד היום עובדים קשה מאוד ובעקשנות, והדרך כבר לא רחוקה עד לניצחון.

השמועות שנפוצו כי אבל פן[51-1] ניגש בקרוב להסרטת "תהילים", ו"הבימה רוצה להתחיל להסריט את התנ"ך בבימויו של צ'כוב[51-2] – עדיין לא אושרו. אבל דבר אחד בטוח: התנ"ך חייב להיות מוסרט, ואכן כך יהיה. את המקור הזה הבלתי-נדלה של תרבותנו חייבים להחיות על הבד. אבל, זה יהיה דבר מאוחר יותר. למשימה כזו מוכרחים לגשת עם אמצעים אדירים והחברה "זהר-פילם" אינה מסוגלת לקחת על עצמה עבודה גדולה כל כך.

כעת עובדים במרץ על סרט מחיי ארץ-ישראל, מהחיים ב"קבוצה".[51-3] הסרט נעשה לפי נובלה מאת סופר עברי החי בארץ, ותוכנו מתמקד בשאלה אקטואלית, עולמית בכלל וא"י בפרט, היא שאלת "העיר והכפר".

הסרט מבוסס כמעט כולו על צילומי נוף, כי כאמור לעיל זה חוסך כספים רבים. אין צורך להצטמצם בין קירות של אולפן צר, כשלרשותנו עומד אוצר בצורת תפאורה טבעית.

יש לקוות שעוד השנה יושלם הסרט. אבל לא צריך לחכות שהסרט הראשון יצליח בכל מאת האחוזים. עובדים בתנאים קשים, עם אמצעים מצומצמים, אבל בהתלהבות חלוצית; כי רוצים להראות לעולם מה מסוגלת ארץ-ישראל ליצור בשטח זה במשאבים מוגבלים, ובכל זאת אנו מאמינים כי הקהל הרחב יתעניין ויימצא ההון הדרוש. בכך יתרחב אחד מענפי התעשייה החשובים, שיוכל לתפוש מקום מכובד בתעשייה הארץ-ישראלית: הסרט.

תסריטים פרג

שאריות תסריטים מגנזך "זהר פילם"

על יד הקיר

תסריט מאת: חיים הלחמי

על שער התסריט כתב הלחמי: לפי סיפור של אהרון ראובני (סרט אילם). פרגמנט סינמטוגרפי מחיי הארץ לפי מוטיבים של הסיפור "על יד הקיר" מאת ראובני. הכוונה בקטע זה לצלם חתיכה מחיי השומר, ממצבי הרוח של המושבה הארצישראלית, ולהעלות על הבד, אגב ניסיון לתאר את האפשרויות הניתנות לנו על-ידי חיינו בארץ, ולהיווכח ולהוכיח את האמצעים שישנם ואפשריים ליצירת פילם ארצישראלי על-ידי כוחות עצמיים.

על כל אחד מהמשתתפים הוטל תפקיד, שהוא קל למראית עין, אך בפרקטיקה הוא קשה ואחראי למדי. לכאורה אין קשר בין אטיוד אחד למשנהו, אבל, המונטז' שבנוי על הפסיכולוגיה של הצופה, ומתבסס בעיקר על דמיון וזיכרון, מקשר את הדברים ויוצר תמונה אחת שלמה. לתמונה הזו דרושה מוסיקה מיוחדת, אחרת כל האפקט שבה ילך לאיבוד.

המשתתפים

התפקידים:

המסיים > השומר

הנפעל > האיכר

דקורציה > האיכרה

האינטריגה > הערבי

המדגיש > השומר השני

> בני המושבה

המכניסים למחזה, יוצרי מצב הרוח > פועלים

> ילדים

א ט י ו ד ר א ש ו ן: ה ש ו מ ר

1. מושבה. פנורמה, צילום הסביבה, השדות, בפרספקטיבה אוהלי בידואים, וכן הלאה, לסגור!, לפתוח!.

2. המושבה. מראה כללי. לסגור!, לפתוח!

3. רחוב. שבים מהעבודה בשדה. (בתים. על הפתח - נשים, ילדים, זקנים ופועלים החוזרים מהעבודה).

4. חצר. אשת האיכר עסוקה בעבודה בחצר.

5. האיכר פותח את הפשפש הרפה.

6. נכנס.

7. אחריו ערבי.

8. נוהג בחמור עמוס בשני שקים.

9. הערבי מברך את בעלת הבית.

10. היא עונה.

11. נכנסת לבית.

12. הערבי...

13. סוגר אחריו את הפשפש.

14. מרגיש ברפיונו.

15. סוגרו בזהירות.

16. קושר את החמור.

17. האיכר שם בצד את כלי מלאכתו.

18. מזמין את הערבי.

19. הוא ניגש.

20. האשה יוצאת וכיבוד בידה.

-לפנות ערב אחרי העבודה, מנוחה וטיולים!

21. בחור מתגלח.

22. בחורה מסתרקת.

23. שני ילדים קוראים מהחוץ לשלישי בבית.

24. הנקרא אומר כי הולך הוא.

25. בחור בן-איכר עסוק בטואליטה.

26. שתי בחורות מתלחשות.

27. צוחקות, מבוישות.

28.בחור תופר כפתור במכנסיים.

29. שני מצחצח נעליים בזיעת אפיו (יורק ומשפשף).

30. ליד דלת ביתה זקנה סורגת פוזמק.

31. דלת השכן נפתחת, (על ידה ספסל).

32. בפתח מופיע זקן ובידו עיתון.

33. הזקנה מצטחקת לו.

34. הוא לה.

35. מתיישב.

36. מפרש את העיתון.

37. שיחה בין הזקנים.

38. פונים שניהם (EN FACE)

39. מברכים בבת צחוק את...

[לצלם בפתח-תקוה, בשבת לפנות ערב, בזמן הטוב לצילום. הרחוב, המון מטיילים צעירים, איכרים. הצילום על פני הביוסט.[52] צילום של הזקנים. יורד לילה].

40. הערבי גמר להתכבד.

41. מתחיל משא ומתן.

42. הערבי מוכר ליהודי מספוא.

43. בוחנים את טיב הסחורה.

44. מדיינים.

45. האשה מתערבת.

46. גומרים את העיסקה...

47. הערבי הולך.

48. האיכר מלווהו.

49. מנעול הפשפש.

50. יד האיכר על המנעול.

51. האישה קוראת.

52. האיכר (חצי צילום עם המנעול).

53. אומר תיכף (בלי כתובת).

54. האישה רומזת.

55. האיכר עוזב את הפישפש פתוח והולך.

56. ירד לילה. (כתובת). על יד הקיר - צללים.

57. הערבי מתרחק עם חמורו.

58. מהחמור נופלת מטפחת.

- הרחוב מתרוקן.

59. אישה קוראת על-יד הפתח.

60. הילדים המשחקים.

61. רצים אליה.

62. שתי הבחורות.

63. עולות על המדרגות לפני ביתן.

64. מנענעות בידיהן לשלום, מצטחקות.

65. הבחור קד קידה. הבחור נפרד מהבחורה (מהזוג).

66. הזקן והזקנה קמים (יחד) בנענוע ראש ובבת צחוק, נפרדים.

67. צללי לילה (כתובת).

68. אהלי הבידואים (במרחק) מדורות, שיירת גמלים, צללי רוכבים מתחמקים, סמויי פנים. המושבה. אורות כבים. צללי רוכבים.

69. יד תופשת אקדח.

70. בודקת.

71. ולוולי תן השומר. (כתובת).

72. תמונתו כשהוא משחק באקדח.

73. יד הושמה על כתפו של ולוולי.

74. חברו קין.

75. מה יש? (כתובת).

76. קין מסתכל לצדדים, לוחש על אוזנו של ולוולי.

77. פני ולוולי השומע את הבשורה.

78. נועץ מבטו בקין.

79. אתה אומר ששייך סלים השודד משוטט בסביבה? (כתובת).

80. כשהוא שקוע במחשבה, מתחיל למלא את המחסנית בכדורים. אחד. שני.

שלישי. (רק צילום המחסנית וידיו העובדות לאט לאט).

81. חצי גופו של ולוולי.

82. חושב.

83. שייך סלים? (כתובת). נזכר.

84. בין השיחים -

85. - ולוולי על המשמר.

86. הזדעזע.

87. תפש את נשקו.

88. מקשיב.

89. השיחים מתנועעים.

90. שייך סלים מתגנב.

91. בפיו שברייה.

92. ולוולי פוסע צעד קדימה.

93. השייך מתנפל עליו.

94. ולוולי יורה.

95. השייך נפצע.

96. קופץ לבין השיחים.

97. דוהר על סוס.

98. מאיים באגרופו.

99. ולוולי כשהוא שקוע במחשבה.(משחק בהכנסת הכדורים. לצלם עד הברכיים).

100. קין אומר: וולולי, קח את הרובה (כתובת).

101. ולוולי מעביר את מבטו לרובה.

102. בוחר באקדח.

103. מנענע בראשו לסימן - לא.

104. מרים את האקדח בהבעה - אין דבר- גם זה טוב!

105. מכניס מהר את כל הכדורים, טוען את האקדח.

106. שם אותו בחגורתו.

107. תוקע שברייה לחגורה.

108. יוצא.

109. קין מביט אחריו.

110. ולוולי הולך (צילום גב, הולך ומתרחק).

111. קין חושב רגע, אוחז ברובה ובודק אותו.

112. כביש רעוע. רגלי ולוולי.

113. רגליו נתקלות בסדק שבין שתי אבנים, בזריזות הוא מחלץ אותן וממשיך.

114. תקיף, חזק.

115. השער.

116. המנעול, בדיקת המנעול, רק הידיים (אולי רואים גם גב).

117. השער נפתח - נסגר.

118. הקיר.

119. שיחים שביניהם שביל.

120. צלו של ולוולי על השביל.

121. הצל בודק את האקדח והפגיון.

122. זע מהמקום.

123. רגלי ולוולי צועדות בזהירות רבה. מגששות בזריזות כל שעל.

124. הקיר, פינת הקיר, הצל הולך על הקיר, עומד.

125. ולוולי (על הפלן של השיחים) מביט סביבו בזהירות, צועד הצידה, מציץ

מעבר לפינה.

126. שלוות השקט. (כתובת).

127. פונה והולך מעבר לפינה.

128. עומד, נושא עיניו השמימה.

129. עננים מכסים את הירח.

130. ולוולי מצולם כשראשו מופנה לצד, מאחוריו הקיר.

131. מבטו נופל על הקיר, מחייך, מביט עליו ברצינות (מעבר הדרגתי), נאנח, מתאושש, מצטחק.

132. העננים עוברים.

133. מחלץ את עצמותיו.

134. פנורמה.

135. ולוולי צועד קדימה.

136. צילום הגב.

137. מטפחת הערבי.

138. ולוולי עוצר, מרכין את גופו, מקשיב, מביט לצדדים.

139. מוציא את האקדח, כורע, מכניס כדור.

140. שוכב.

141. בודק את השיחים.

142. מתרומם, מתגנב ליד הקיר.

143. הפשפש הרופף.

144. מנסה אותו - פתוח!

145. נשען בגבו על הקיר, פותח ברגל את הפשפש.

146. הס! (2 טקטים).

147. מתגנב לחצר.

148. מאמץ את עיניו לחדור לעומק החושך.

149. בודק הכול, הכול בסדר.

150. מצטיירת לו התמונה, ששכחו לסגור את הפשפש.

151. מצטחק בסרקזם.

152. דופק בדלת.

153. אור בבית, הדלת נפתחת.

154. האיכר בפנים מבוהלות.

155. אשתו - פניה פני פחד.

156. ולוולי לאיכר:

ר' משה, הזהרתיך כמה פעמים לתקן את הפשפש - אינני אחראי אם יארע אצלך דבר-מה!(כתובת).

157. האיכר מפייסו, מדבר רכות.

158. ולוולי ניגש אליו, מביט בתוך פניו: יישקני! (כתובת).

159. ולוולי פונה והולך.

160. הקיר.

161. ולוולי ממשיך ללכת.

1. פנורמה

הסביבה, באופק הרים או ים, מישור,

שדות, כרמים, חורשה, אהלי בידואים,

(מראה נוף!). לסגור! - לפתוח! -

2. המושבה

מראה כללי על פלן הסביבה (בשקיעה) לסגור! - בהדרגה

3. הרחוב לפתוח! -

שבים מהעבודה. (לפתוח לאט, לאט)

 

סדר הצילום

1. עגלה טעונה תבואה, נעוץ בה קלשון, { ! GROSSAUFNAHME

עוברת לפני המכונה בפנייה. מהעגלון { העגלה מכסה את כל הבד

{ נראות רק הרגליים.

2. על העגלה, מאחור, יושב בחור פועל, { "

רגליו יורדות מהעגלה. לבוש בגדי פועל.{ הבחור והתבואה מכסים

כשמצלמים אותו פניו מחייכות. { את כל הבד!

כאן מתגלה כל הרחוב { !GESAMMTAUFNAHME

(העגלה עוברת כעין מסך ומגלה את הרחוב - פונה לאחד הצדדים).

3. פועל ראשון, שני, פועלת ראשונה, פועל שלישי, איכר ראשון, פועלות, פועלים.

הצילום בזוית חריפה, בת 30 מעלות.

ילדים, נשים, חוזרים מהעבודה, נכנסים - לבתים, עומדים ליד הבתים.

4. חצר. צילום כללי

5. איכרה. גומרת לחלוב פרה. " "

על הגב

BUSTAUFNAHME IM KNIE

6. האיכרה קמה.

7.הולכת לבית ובידה דלי החלב. TOTAL

8. מקשיבה "

9. הפשפש (בצילום הזה נראה חלק מהאישה).TOTAL

10. הפשפש נפתח. "

עומדים בו: האיכר, הערבי, החמור.

11.האיכר מזמין את הערבי להיכנס. הערבי מודה.

12. נכנסים: הערבי, החמור, האיכר. החמור עמוס בשני שקים. בעוד האיכר הולך לחצר, כשהוא משתחרר מכלי עבודתו.

13. הערבי קושר את החמור. > מ - 13 לצילום של שלושת רבעי הגוף.

( (I סוגר את הפשפש.

( (II מרגיש ברפיונו.

( (III פונה לחצר.

14. מברך את בעלת הבית. !TOTAL

15. עונה לו.

16.נכנסת הביתה.

*********

עץ השדה

תסריט מאת: חיים הלחמי

לפי סיפור מאת: אביגדור המאירי

על הסיפור

"עץ השדה" נכתב לפי הנוסח הידוע של בן-אצילים, עשיר ומפונק, המאבד את עולמו בגלל שחיתות מוסרית ומוצא חיים חדשים בזכות אהבה טהורה. לגיבור הסיפור באנדי אין בעיות "יהודיות" כשלעצמן. אומנם הוא ממשפחה יהודית בעלת אחוזות, אך נושא תואר אצולה הונגרי ומתנהג כגוי, גם סביבת חייו בעיר היא גויית לגמרי. מה שקרה לו קרה להרבה הוללים ואינו תוצאה של יהדותו: מפלתו באה מידי אישה-זונה, ותקומתו בידי אישה-טהורה. הוא הולך אחרי שרה כדי לברוח מעברו ולא בגלל הרעיון הציוני (שרה עצמה הולכת לארץ-ישראל כחלוצה, אבל גם בגלל הטרגדיה האישית שלה - מותו הנורא של אחיה).

סיפורו של באנדי מתחיל בכפר הונגרי. הוא יוצא אל העיר הגדולה והמפתה - מטוהר עבודת האדמה עבר לטומאת ההוללות של העיר, המיוצגת על ידי אולגה הרקדנית-הפרוצה. המלאך הגואל אותו מטומאתו היא שרה החלוצה, המחזירה אותו אל הכפר וחיי העמל המטהרים. כעת, זה כפר עברי בארץ-ישראל. אבל הרקע הציוני והחלוצי של העלילה הוא סביבת חיים שבאנדי נקלע אליה בגלל אהבתו לשרה ולא ממניעים אידיאולוגיים (כשרה וחבריה). גיבור הסיפור אינו נמדד במידה של הגשמת הרעיון הציוני אלא במידה של הגשמת עצמו. אין פה פאתוס לאומי, נאומים חוצבי להבות או חלוצים רוקדי הורה יום ולילה, אלא יום יום של עבודה קשה ומפרכת. באנדי (המחליף את שמו לאפרים – רמז להסבתו מעץ סרק לעץ פרי) בונה את חייו מחדש ומגשים את התחייה הלאומית כפועל יוצא של מאבקו האישי בגורלו, ולא כחלק מקולקטיב חסר-פנים. כשהוא חושף את האמת הפנימית שלו, מתגלה גם האמת שבציונות. ההקבלה של שתי התחיות - האישית והלאומית - רומזת שגם לעם היהודי בעיות דומות לאלו של גיבור הסרט: השחתה מוסרית והתנתקות מהכפר וחיי העמל. כשם שבאנדי-אפרים קם לתחייה - תאוות הבשרים הפכה לרגשות אהבה והבטלן חזר להיות איכר חרוץ - כך קורה גם לעם הנגאל בבניין הארץ. בספור זה נמצא החיבור המבוקש של גורמים אנושיים­ כלליים עם ההוויה העברית החדשה בארץ-ישראל.

התחלת הסיפור (אביגדור המאירי)

א. המגורש מן הקבר

המפקח הראשי על בית-האסורים נכנס אליו ואמר בנימוס רב:

- אדוני הבארון לבית גארונד-שארוארי, הוא חופשי.

האסיר הצעיר, ששכב על הספה בגופו המסורבל, כגולם-בשר חסר-נפש, התנער, מצמץ בעיניו, קם והתמתח לרוחבו ואמר בשלווה מאיימת:

- לבית גארונד-שארוארי-וסיטרנאי - -

- סליחה ומחילה - גמגם המפקח ופינה לו את הדרך בהשתחוויה.

הוא יצא.

התסריט (חיים הלחמי):

1) בית-כלא. דמות שחוחה. שקועה במחשבות.

2) הרהורים ודמיונות מטרידי מוח (מוח רגשני).

3) קטעי חיים עוברים כבמערכה.

4) קרקע נושא פרי. שדה תבואה. גדל עץ וענפיו מרובים.

(האב, האם, הבנים - העץ וענפיו) - (התמונה אקספרסיבית).

5) בן-סורר ומורה. אב נרגז, אם אומללה. מרגיעה.

6) האב מוסר חבילת שטרות לבן. אומר: זורע כלאיים. (ענף נגדע).

הדמיונות:

7) זורע כלאיים, (הכתובת נשארת), שולחן בבית-קפה, דז'-בנד [תזמורת ג'ז]. זורק מטבעות כזורע, צומח גביע שמפניה, שיטפון כסף, הקצף עובר, מופיעה דמות אישה, רקדנית פרוצה, מחבקה בנשיקה, טובעים בקצף השמפניה, גשם מטבעות, עובר ל ...

8) פי חצוצרה, מניעי סקסופון פועלים בלי הרף. במסגרת זו מופיע הוא, שיכור, הרקדנית חובקת בריקוד פראי בחור מקושט. סל פירות וסכין בו. נמשך אחריו, נוטל את הסכין, מתנפץ - הכול נהרס.

9) בן מביש. לב אם שבור, אב זועף:

הזורע כלאיים סופו להתייבש חיים (כתובת).

10) ידי שוטרים תפשוהו ויטלטלוהו לשאול תחתיות. נפילה.

11) יושב בבור.

12) חסר חיים - דכדוך נפש.

13) מאזין. מרים ראש.

14) נפתחת הדלת. שביל אור רחב פורץ.

15) השומר. פונה אליו: אדוני הבארון לבית גרונד-שארוארי הוא חופשי (כתובת).

16) באנדי קם כלפי האור, בפנים חסרי התנועה שלווה מאיימת.

אומר כלנפשו: בארון לבית גארונד-שארוארי-וסיטרנאי (כתובת).

17) הולך.

18) הפקיד מלווהו בקידה מלגלגת: סליחה ומחילה (כתובת).

(הפקיד גרוטסקי, כארקטרי, שפלפל).

18) [מספר חוזר] ברחוב, פרבר עבודה, תנועת אצים לעבודה.

הוא מפריע לתנועה ודוחפים אותו.

19) ראשו סחרחר, הכול מטשטש, עוצם עיניו.

20) ראש סחרחר (ערבוביה במוח).

21) פותח את עיניו ודמות שרה נגד עיניו.

22) כטובע אחרי נקודת אחיזה, כן נמשך הוא אחריה, חוצה גלי הרחוב.

22) [מס' חוזר] ובהגיעו – תאוות הגבר בצורה מוזרה לו עד היום מתגלית בקרבו.

23) ויבקש נבוך נדבה.

24) נדהמה, הושיטה לו פרוטה, מתוך גמגום.

25) ידה נגעה בידו.

26) עווית תוקפת אותו – נבהל.

27) מחזיר את הפרוטה.

28) לקחה את פרוטתה בחזרה.

29) בדמעות בעיניו חטף את ידה ונשק לה.

30) מציג עצמו.

31) נושאת עיניה אליו בשאלה. עינים תמימות, גדולות, סקרניות.

32) מביטה בתוקף בפניו שעליהן מרעידה כעת כתובת: בארון באנדי לבית סיטארנאי. הכתובת עוברת לקטע מהעיתונות החופף על פני שניהם.

33) הכתובת חולפת. היא מביטה חליפות בו ובמטבע בתמיהה.

34) באנדי מצטחק מר – אינו יודע.

35) את יפה כל כך, ואנכי איש אובד ומת. נבלה לא יפה. אך את יפה מאוד.

36) יכולה את לגרש אותי.

37) אני לא אגרש אותך – אך – עכשיו תלך הבייתה. כתובת: תלך אל אמך. מושיטה ידה. אינו מקבל, בוכה.

38) היא אינה מחכה לי, היא לא גרשה אותי, אך היא שותקת.

39) נפשו נתונה במצוקה.

40) דורש את הפרוטה.

41) למה לך?

42) נותנת את הפרוטה.

43) עכשיו אני קבצן אמיתי. זה טוב.

44) פורצת בצחוק.

45) ריאקציה אצלה. יגון ועצב נורא במבטה.

46) הולכת אבלה.

47) מביט אחריה. תאוות גבר מדברת בו, קורא לה.

48) מה שמך? כתובות ↓

49) שרה.

50) ומה מעשיך?

51) חלוצה.

52) חלוצה?

53) אינך יודע מה זה?

54) טרם שמעת כי היהודים עולים ארצה-ישראל לבנותה ולהיבנות בה?

55) זה כמה שנים שהיא מתכוננת לארץ-ישראל. המלחמה גררה אותה הנה יחד עם אחיה, אבל... (כתובות).

56) דמעות שמות מחנק לה.

57) אל תבכי! נוזף בה ופניו גם הם התעוותו לבכיה.

58) מה את בוכה? גוחן אליה ובוחן אותה בעיניו.

59) עיניה של שרה זולגות דמעות. אגלי דמעה גדולים. ובעין עוברת התמונה 60.

60) תמונת איבוד לדעת. בית מהגרים. הבחור צנום, עינים בוערות. יאוש אוכל אותו. שרה מנסה להשתיק סערת ליבו, הוא דוחפה ממנו, תופס אקדח ויורה ברקתו, נופל שדוד. פלצות אחזה בשרה, נרגעת כי הרעיון גובר בה. נוגה, בוכיה.

61) [מחוק].

62) מושיבה על ספסל.

63) רעיון המות בבאנדי. עושה תנועת יריה. בזוועה עוזב זאת.

64) ידו תופשת בחזה החושב להתפוצץ.

65) אצבעותיו מרגישות את הפרוטה בכיס החזיה.

66) מוצא אותה.

67) מסתכל בה. מה זה? מה זה כסף?

68) נעימה המטבע, תמורתה יקבל את הכל בעולם.

69) הפרוטה מתארת לו את כל התענוגות הנקנות בכסף:

יין, תכשיטים, צוענים, נשים, אולגה –

70) שרה שמה ידה עליו, מתעורר.

71) מביט סביבותיו – מחוץ לעיר, כפר, חיים שלווים ( בגב בעמוד: בכסף אפשר לייסד חיי שדה).

72) בוכה, שרה אוחזת בראשו.

73) הוא רואה בפניה את פני אמו.

74) מחייכת בחמלה כואבת.

75) אל תבכה, אתה מצחיק כשאתה בוכה.

76) נוטלת הפרוטה ממנו, מצטחקת בצחוק קל העומד למעלה משטויות כאלה.

77) טומנת המטבע בידו.

78) אל תבכה גם לי אין כסף, שם לא נחוץ כסף. } כתובת.

79) איך זה?

80) צוחקת.

81) רצינית, קמה ללכת.

82) לאן? מבוכה וחוסר הבנה.

83) מראה על בניין ועליו שלט: Morgue. שמא השאיר אחי פתקה.

84) במורג [חדר המתים]. במרתף. מכירת הבגדים.

85) הכירה בגד אחיה, התעלפה.

86)הוציא אותה החוצה. לא עוברים ברחוב.

87) הכניסה לקפה.

88) המלצר פוגש את ידידו הישן.

89) חדר אינטימי בקפה.

90) משכיבים את שרה על ספה. מוזגים קוניאק. מביאים תה.

91) נרגעה, נרדמה.

92) המלצר רומז לבאנדי בסודיות.

93) מביא את באנדי לפני תא, שבו נפגשים האם, האחות והמחוללת.

94) דרישות המחוללת. למרות פסק הדין, מוכנה למכור את התואר.

95) האם: כשם שקנו את השמות בכסף, כך ימכרו אותם בכסף, אך היא אינה אצילה – יהודיה פשוטה.

96) נבלה!

97) המחוללת קמה, צוחקת.

98) באנדי נדלק.

99) אוושה קלה מהחדר השני.

100) באנדי נרתע.

101) האם יוצאת.

102) אולגה יוצאת.

103) באנדי מתרשם ממנה, נמשך אחריה.

104) המלצר קורא אותו אל שרה.

105) ממהר אליה.

106) שרה עייפה, תומך בה.

107) פותחת הארנק, ריק, מבוכה.

108) בת צחוק אדיבה על פני באנדי.

109) מלצר – לשלם! כמה?

110) 22 פרוטה… קידה.

111) תן לי מאה זהובים (כתובת).

112) המלצר משתחווה בשמחה רבה.

113) באנדי כותב קבלה.

114) המלצר מסרב לקבלה. בת צחוק. שמו יותר טוב מקבלה.

115) אוטומוביל.

116) הרהורי איבוד לדעת. נזכר בכרי הבגדים. מראה המכירה הפומבית. זוועה. מכסה פניו בידיו.

117) מביט בשרה בגעגועים.

118) שרה… משתתק, לוקח ידה.

119) את נוסעת? לארץ-ישראל?

120) אני רוצה – דמעות מורות שאי-אפשר לה.

121) חזרה לקפה.

122) סכום כסף הגון.

123) שרה רוצה להיפרד מקבר אחיה.

124) על יד שער בית הקברות.עץ מצמיח פרחים.

125) באנדי רואה את העץ. קוטף פרח.

126) מריחו. מסתכל בו. נותנו לשרה.

127) על קבר האח.

128) שרה במבטה מבקשת רשות לשים את הפרח על הקבר.

129) בחיוך מקסים.

130) מבטו נמשך אחר קבר אבותיו.

131) ניגש ועומד על ידו.

132) הכתובת על הקבר: כי טל אורות טליך יחיו מתיך.

133) שרה שואלת אותו לדבר.

134) מראה על הטבלה: מי מבני וכו'.

135) בן זה אנכי. בוכה.

136) שרה מוציאה אותו.

137) העץ על יד השער. מראָה ואומרת כי האדם עץ השדה.

138) אינו מבין. קוטפת פרח ונותנת לו.

139) באנדי נדלק. אסע איתך לפלשתינה.

140) כחפצך, אתה בחור טוב.

141) יושבים באוטו.

142) העץ בחלון האוטו. עוברים לנסיעה.

מונטג'

143) נסיעה באוטו.

144) נסיעה ברכבת בחו"ל.

145) נסיעה באוניה. מונטג' של מראות טבע חולפים.

146) נסיעה ברכבת בארץ-ישראל.

147) נסיעה בעגלה.

הקבוצה

148) קם אחוז שינה (מתוך הטלטולים והנדודים).

149) בעלטה מתמתח. שולח ידו ופותח פתח המביא אור (מרים את היריעה של האוהל).

150) לעיניו מרחב-יה א"י. הוא עומד ומסתכל בו בפתח האוהל. לבוש בגדי עבודה.

151) שמואל רומז לו מרחוק. [הערת הבמאי: עם שמואל יכול לפעול חברו הלל. הזוג הזה יתן לנו קצת הומור. איפה שמדובר על שמואל חושבים גם על הלל].

152) מצטחק נכלם לשמואל.

153) שמואל מגיש לו כלי עבודה ומאמן אותו בעבודת החצר.

154) מתקשה. איסטניס גדול.

155) שמואל מראה לו שעדינותו רק תזיק לו בחיים. מכריח אותו מתוך צחוק וקלילות לעבוד כהוגן.

166) באנדי נשמע לו ולאט לאט נכנס למסלול.

328) הפסקה… צהריים.

168) שמואל שואל לשמו.

169) בארון וכו'.

170) שמואל מתפלץ.

171) קורא לאסיפה ומכתירים אותו בשם חדש.

172) שרה מציעה את השם: אפרים גרונד (כי הפרני אלוהים).

173) העבודה נמשכת.

174) בערב: שמואל מזמין אותו לאכול.

175) באנדי מתפלא כיצד שרה אוכלת בתיאבון.

176) מאחרי הארוחה. על יד האוהל אפרים ושרה.

177) [מס' חסר].

178) זוגות. מטיילים.

179) מדוע קראת לי אפרים?

180) כי יפרה אותך אלוהים.

181) מה פירוש?

182) הן כתוב כי האדם עץ השדה!

183) אינו מבין.

184) נכלמת ובורחת ממנו.

185) שמואל שישב לפתח האוהל ותיקן זוג מכנסיים קורא לו.

186) תוקע ידו לו ומברכו.

187) מבטיח שישתוק ולא יספר.

188) ימי עבודה. + 438.

189) נרדם.

190) והנה הוא שוכב על מיטתו בביתו.

191) חלום זוועות. רועש, סואן, דופק.

192) אולגה מתרפקת עליו, מטרידה אותו.

193) אינו סובלה.

194) אוחזת בציצית ראשו ומושכת אותו לנשק את פיו.

195) התעורר.

196) [=500] שרה מעירה אותו.

197) מתחיל לשוב לרוחו.

198) אוהל דל – יצועו פחים.

199) בידי שרה קלשון, את, מטאטא.

200) מתלבש. בגדי פועל.

201) יוצא החוצה (המקום קבוצת אחוה).

202) [מס' חסר].

203) מחייך לטבע.

204) שרה ניגשת.

205) מנשק ידה.

206) ידי לא נושקים. אינני ברוניסה.

207) ידך גירשה יד אחרת, טמאה.

208) העבודה מתנהלת היום רע מאוד.

209) שמואל חושש ל"בריאותו" ו"לשרתו".

210) שמואל מדבר עם שרה שמא…

211) שרה דוחה אותו בקש.

212) שמואל "משלים" ביניהם.

213) אפרים מתנה את מצוקות ליבו.

214) [=556] שרה עונה – עבוד!

215) עובד. אוכל כשמואל. יפה, טוב, בריא, שמח.

216) יוצא לעבוד בשדה. פורש ידיו לנשום יותר אויר –

217) אוטו.

218) קבוצת תיירים באוטומוביל.

219) קוראים לאפרים.

220) הוא ניגש.

221) שואלים לשם המקום ולדרך.

222) באוטו אי אפשר לעבור (כתובת).

223) יוצאים מהאוטומוביל אנשים שונים. ביניהם אישה ומשקפי אוטו על פניה כחצי מסכה.

224) ניצבת מול אפרים, מסירה המסווה.

225) אולגה!

226) בידידות רבה שמה ידה בידו, מקיפה אותו המון שאלות. מגישה ידה לפיו לנשקה.

227) מוביל אותם לקבוצה.

228) על יד השולחן.

229) איפה אהובתך – ואולי כבר ברוניסה?

230) שרה תורנית.

231) שרה מגישה אוכל.

232) ניגשת אל שניהם.

233) אולגה: זו היא? גשי הנה ילדה.

234) מסתכלת בה ובוחנת אותה מכל צד באופן מעליב וגס.

235) אולגה דורשת דבר מה "לשתות".

236) שרה מביאה תה בספלים.

237) אולגה טועמת.

238) פוי!

239) יוצאים.

240) ובכן, מה אתה עושה?

241) אני עובד.

242) עובד – ואינך שותה בעמלך אף כוס יין שמפניה?

243) כיצד אתה מלובש?

244) ומה משכורתך – מה תרוויח?

245) אני עובד בקבוצה – קומונה.

246) צוחקת בפראות.

247) עזוב שטויותיך – מחר אתה תיסע אתי העירה.

248) למלויה – הבארון נוסע אתנו מחר.

249) אפרים רוצה להתנגד.

250) דרכי נימוס אינם מרשים לו זאת.

251) שמואל והלל עקבו את מהלך הפגישה.

252) לא טוב! פע!

253) רואים את שרה.

254) מה יש לעשות?

255) ניגשים אליה.

256) אף אחד אינו רוצה להתחיל בשיחה.

257) נמלטים על נפשם בלי לספר.

258) שרה מרגישה כי קרה דבר-מה.

259) ממהרת אל צריפו של אפרים.

260) לפני האוהל קבוצתה של אולגה.

261) רמיזות וקריצות עין ממין ידוע.

262) שרה מבינה דבר-מה. חרדה.

263) מהצריף קולות.

264) אפרים בקסמי הרקדנית.

264) היא כבר שולטת בו.

265) הוא אורז חפציו.

266) מוצא את פרוטתו.

267) צוחקת – הן יש לך כסף!

268) קופץ, חוטף את הפרוטה.

269) נרגז.

270) מתרפקת עליו ומעבירה אותו על דעתו.

271) שרה הזדעזעה.

272) בלוויית מבטי חברי אולגה.

273) מתרחקת מן המקום.

274) שמואל והלל על ידה.

275) יוצאת מחוצה לקבוצה.

276) שמואל והלל אחריה.

277) מתגנבים.

278) געגועי שרה.

279) עקת לב.

280) רואה.

281) חבורת אולגה ואפרים בתוכה ניגשים לאוטו.

282) יוניה עובד מרחוק במכוש.

283) אפרים רוצה להיפרד מיוניה.

284) עומד על יד, תוקע לו כף.

285) יוניה מביט בו.

286) צחוק קליל על שפתי יוניה.

287) יוניה מביט באפרים.

288) יוניה מביט באפרים – בידו הוא –

289) תופש את המכוש.

290) נועץ אותו באדמה עמוק עמוק.

 

עד כאן נשמרה טיוטת התסריט.

סיפורו של גרישקה

תסריט מאת: שלמה בן-ישראל

על התסריט:

בראיון עם שלמה בן-ישראל סיפר על גישתו לכתיבת תסריטים, ורמז גם על תסריט זה: אני ידעתי שאפילו אם יש בסרט רעיון אידיאלי כמו הקונפליקט בין ההורים והבן [...] עם הרומנס יחד [...] צריך שיהיה בו תוכן, לא רק פרופגנדה ציונית, שזה יהיה ספור מהחיים [...] הפרופגנדה תהיה כשהצופה עצמו יתחיל להרגיש את מה שאני צריך לאמר לו בתור פרופגנדה. אבל, אני צריך להגיש לו את זה בתור גלידה [...] זו הגישה הנכונה.[53] רעיון מצוין, שכיום מקובל על המסריטים הישראליים. אבל באותם ימים עדיין התקשה הסופר להוציאו מן הכוח אל הפועל. ב"סיפורו של גרישקה" יש מעט מאוד "גלידה" והרבה מאוד "רק פרופגנדה ציונית", בנוסח הפראזיאולוגיה הציונית המקובלת. אומנם יש גם הרבה "סערות רגש", אבל הן מתרחשות בעיקר בהקשר "הלאומי" של נפש הגיבורים ולא האישי. מבחינת סגנונו שייך התסריט לסוג הסרט העלילתי-רעיוני. תסריטים כאלה הוזמנו באותה התקופה על ידי הקרן הקיימת לישראל, במטרה להפיק סרט עלילה ציוני המתאים לצרכיה התעמולתיים.[54] כלומר, לחינוך לציונות ולאוסף כספים לגאולת הארץ. בתסריטים אלה נעשה ניסיון ליצור סרטי עלילה שישלבו דרמה בסיפור הגשמתה של הציונות, ויהיו בעלי מסר חינוכי ותעמולתי ישר, לא מרומז ולא "גלידה". "סיפורו של גרישקה" אינו שונה מהם.הבעיות המוצגות של גיבוריו הן כולן "יהודיות-לאומיות": האפליה הלאומית, פוגרומים, חיים לא-פרודוקטיביים, שאלת ה"לאן" של הנוער היהודי. מובן מאליו שהפתרון המומלץ הוא עליה לארץ-ישראל, חזרה לעבודת האדמה ועמל כפיים. הטיפוסים הם סטריאוטיפים של הנפשות הפועלות בעם היהודי. כל אחד מהם מייצג מגזר מסוים ופועל לפי התכונות הקולקטיביות שלו. אין להם פן אישי, אלא פן לאומי. הבעיה האישית והבעייה הלאומית שלהם חד הן.המסר הציוני גלוי, פאתטי, דידאקטי, סיסמתי ופלקטי.

התסריט

מערכה א'

(ברחוב מתאסף קהל על יד מודעה הקוראת לאסיפה ציונית, שבה ינאם מר... על הנושא: "ארץ-ישראל ועתידה", שתתקיים הערב בשעה... באולם... בין הקוראים נמצאים שני חברים וחברה - כולם חברים סטודנטים).

אסיפה גדולה לטובת ארץ-ישראל בשנת תרס"ח ברוסיה

הנואם נושא נאום וגומר במילים: בשבילנו אין תרופה אחרת כי אם ארץ-­ישראל.

בקהל נמצאים ארבעה חברים סטודנטים, על אחד מהם עושה הנאום רושם כביר, והוא נסחף מיד ברעיון הציוני.

החברים, בינם לבין עצמם, התחילו להתווכח בשאלה זו עם גרישקה, והוא בשלו, עד שלבסוף הוא נפרד מחבריו בברכה: להתראות בארץ-ישראל, והולך הבייתה. שאר החברים נשארו בצחוק על שפתיהם. סוניה נענעה בידה לאות הסכמה.

(בבית: דירה רחבה עם רהיטים יפים, אב, אם ושתי אחיות. גרישקה נכנס לחדר עצוב מאוד...)

האם (פוגשת את גרישקה בשאלה): גרישקה מה קרה לך? האם חולה הנך?

גרישקה: לא, אמא.

האם: אולי נתת עיניך בבחורה?

גרישקה: לא ולא...

האם: אלא מאי?

גרישקה: גורל אחינו היהודים מדכאני!

האם: מה זה פתאום, גרישקה?

(גרישקה מספר לה על האסיפה ועל הרושם שנשאר אצלו אחרי הנאום).

האב והאם נבהלים.

(גרישקה בחדר). הוא מסתובב בחדרו הנה ושוב, במצב רוח מדוכא, ועושה לעצמו דין וחשבון מחיי אחיו היהודים בגולה והרדיפות שעליהם לסבול. אחרי מלחמה פנימית הוא מחליט שדברי הנואם נכונים הם וכי בשבילנו - אין תרופה אחרת רק בארץ-ישראל...

גרישקה הולך לישון כשהוא כבר במצב רוח יותר שקט.

בלילה ההוא נדדה שנת גרישקה.....

באותו הזמן, יושבים חברי גרישקה בקפה-שאנטאן ומשוחחים ביניהם.

פאבל: תגיד, מושקו, מה אתה אומר על הרושם שעשה הנואם על גרישקה(המשוגע) המטורף.

מושקו: לא, פאבל חביבי. הוא בכלל אינו מטורף - רק נכנסה בו רוח שטות...

כולם צוחקים ומרימים את כוסותיהם ביחד בקריאה: ברבו... נכון... ברבו, ומריקים את הכוסות.

באותו הזמן, יורד גרישקה ממשכבו, מעיין במפה הגדולה שעל הקיר ומחפש בה את מקום ארץ-ישראל. מדבר לעצמו: ארץ-ישראל... ארץ-ישראל, אפילו במפה את כל כך במצרים, כמונו בגלות. כן, כן, את נאה בשבילנו ואנו נאים בשבילך... היהודים וארץ-ישראל חד הוא...

גרישקה מחפש בין הספרים, מוציא משם את תמונת ד"ר הרצל ומפה קטנה של א"י ומדביק אותן על הקיר. בזה הוא מוצא מרגוע לנפשו וחוזר לישון.

מערכה ב'

(מתאספים הרבה חברים אצל גרישקה בבית ומנסים לפתות אותו בדברים שונים).

מושקו: הגד לי גרישקה, מה לך ולא"י? מה חסר לך פה? כלום אי-אפשר לך לחיות כאן חיים של עושר וכבוד? הלא בעוד שנתיים אתה עלול להיות לד"ר במלבושי מלכות עם כפתורי זהב ופגונים...

גרישקה: שמע מושקו, למה לנו בדברי הבל כאלה... האם כבר שכחת את הצרות שעברנו בהיכנסנו לאוניברסיטה? קח בחשבון שלמרות היותנו תלמידים נבחרים וחרוצים יוצאים מהכלל עם פרסי מדליות זהב, ובכל זאת לולא הבקשישים הגדולים שחלקנו לימין ולשמאל לא היינו יכולים בשום אופן להיכנס לאוניברסיטה כלל וכלל. ואתה אחרי עבור כל הצרות האלה על ראשך עודך מדבר בגלל כפתורי הזהב?...[וכו']...

מושקו: מילא... האם אז לא תדע מה לעשות?!

גרישקה: מה?... להמיר את דתי? זה לא ולא... יהודי נולדתי ויהודי אמות. ואני אומר לך עוד הפעם, מושקו חביבי, כי 'בשבילנו אין תרופה אחרת - רק א"י'...

מושקו: אבל, גרישקה!... הלא הוריך כל כך עשירים הם ואתה בחור יפה ומלומד ואחרי שנתיים תהיה לד"ר, - הלא תוכל להתחתן אפילו עם בת של ברודסקי, ותאר לך את הטוב הצפון לך בהיותך חתנו של ברודסקי......

גרישקה: פא...פא...פאפאפאפא... אולי ברצונך כבר לרקוד?

כולם פורצים בצחוק. האב והאם מתייעצים ביניהם בצד ואחרי ההתייעצות ניגשים לגרישקה.

האב: גרישקה, בן-יחיד שלנו! הבט וראה כי כל רכושנו הרב צפון לך, ומלבד זה אנחנו מוכנים לסלק את הסכום 50,000 רו"כ בתור נדוניה עבורך, חוץ ממתנות שונות. אך אל תיסע לפלסטינה.

גרישקה שותק.

האב: אולי צר לך פה ובלתי נעים, ורצונך דווקא לנסוע, אז סע לפאריס, ברלין, ואפילו לאמריקה...

גרישקה: לא הורי היקרים! לא הכסף ולא העושר וגם לא פאריס או אמריקה הם מגמתי ותשוקתי... רק ארץ מולדתנו וארץ אבותינו, שם על הרי יהודה אחוג את חתונתי עם בחורה כמוני... ושם... שם אמצא את עושרי...

מושקו: (בצחוק) ואני - בברלין.

מערכה ג'

בחדרו של גרישקה שורר אי-סדר גמור: הספרים, הבגדים וכו', מפוזרים. גרישקה מכין את עצמו לדרך ואורז את חבילותיו. החברים באים להיפרד ממנו ולברכו לפני נסיעתו בברכת פרידה.

גרישקה מחלק לכל אחד חפץ מחפציו למזכרת.

החברים מלווים אותו לרכבת. בדרך, שבה חבריו של גרישקה מלווים אותו לרכבת, נמצא עמוד ועליו טבלה המראה את הדרכים: לימין - מזרח, ולשמאל - מערב. גרישקה עמד עם חבריו ליד העמוד הזה ופונה אליהם בדברים:

הנה ברור שבזמן מן הזמנים תהיו גם אתם נאלצים להגר מכאן ותזכרו נא בבואכם ליד עמוד זה המראה לפניכם שתי דרכים - בחרו לכם את הדרך למזרח המובילה אתכם לאמכם, והמערבית לאמכם חורגתכם... וזאת חרטו על לבבכם למען לא לשכוח...

(לצלם את גרישקה ברכבת ובאניה)

בין הנוסעים באניה שבה נמצא גם גרישקה, עם עוד חלוצים וחלוצות, נמצאת משפחה, והצעירה שבין המשפחה היא ילדה בת שתי שנים, יפה ונחמדה.

אחת החלוצות, בשם זהבה, משחקת תמיד עם הילדה הקטנה הזאת במשחקים שונים, וכמה זה מפליא את כל הנוסעים שזהבה זו תמיד בשעת המשחק לא פוסקת לבכות בכי תמרורים.

גרישקה, שעליו עשתה זהבה רושם כביר, התעניין לדעת מהי סיבת בכיה של זהבה, ולמטרה זו ניגש אליה ושאלה על זה. זהבה וגרישקה הלכו הצידה ושם התחילה זהבה לספר לו את כל קורות חייה. היא גלתה לו כי יתומה עגולה וגלמודה היא, ושנתייתמה בפוגרום הקישינובי, איך נכנסו הפורעים לתוך ביתם ושחטו והרגו את כל אנשי הבית וכי היא בדרך נס נצלה בשכבה תחת אחת המיטות, ובהציצה משם ראתה איך הרגו את אביה ואמה ואחות קטנה בת שנתיים, והואיל והילדה הזאת דומה כל כך לאחותה שנרצחה, שהייתה כל כך חביבה עליה, לכן נסחפה בזרם היגון שעבר עליה בהפגשה בילדה דומה לאחותה. בעת שסיפרה את כל זה היא מתעלפת בהעלותה בדמיונה את כל המחזה הנורא ההוא.

גרישקה ממהר לעזרתה, ומהעזרה הזו נולדה ביניהם אהבה עזה.

הירידה בנמל יפו...

ההתחלה בעבודה על אדמת הקהק"ל (הזורעים בדמעה).

בערבים, אחרי העבודה, נפגשו יחד כל חברי הקבוצה... ובערב אחד ראה גרישקה את פני זהבה רעים ומלאי דאגה, ושאל אותה על הסיבה, ובדברו אליה אמר: הלא כעת אחרי שכבר הגענו למצב כזה שאנו כבר מתפרנסים מעבודתנו, וכי בעוד שנתיים נראה את פרי פרדסנו, הלא מן ההיגיון להיות שמחה ולא עצובה...

וזו עונה: הכל נכון... לו רק ידעתי בשביל מי עבודתי זו, הלא אנכי גלמודה... [הערת חיים הלחמי בצד: חלוצה שואלת כך?]

לעונת הגשמים מחליטים גרישקה וזהבה לחוג את חג נישואיהם במושבתם.

החופה... סידור קידושין...

חתן וכלה באופן אירופי...

הנשף באופן א"י... ריקוד "הורה" וכו'...

בזמן נשף הנישואין מגישים לגרישקה מכתב מהוריו, שבין יתר הדברים כתוב שם: בננו החביב! הואיל ולפני נסיעתך הבטחנו לסלק לך סך 50,000 רו"כ לנישואיך על מנת שלא תיסע לא"י, אף על פי כן מעבירים אנו לך כעת את הסכום בכדי שתוכל להסתדר עם אשתך במשק יפה - כיאות לנו...

באותו הזמן חוזר מושקו מהאוניברסיטה שבה למד - עצוב מאד בגלל הפקודה שקבל לעזוב את האוניברסיטה בלי סיבה מספקת...

רעיונות שונים מוליכים אותו בדרכי שולל וטירוף, אך באחרונה נדמה לו כעין קול הקורא אותו לבלי התייאש... בהמשיכו את דרכו עם מחשבותיו השונות נצנץ פתאום אצלו הרעיון על גרישקה והכרזתו הרגילה - בשבילנו אין כאן שום עתיד - והוא מחליט לנסוע לארגנטינה.

מושקו בזמן הולכו לרכבת עובר על יד אותו העמוד עם הטבלה - ימין למזרח ושמאל למערב - ויתעכב גם הוא; ואז הוא נזכר בדברי חברו גרישקה; אולם לבסוף הוא מחליט לנסוע לארגנטינה.

בזמן הפרעות נהיית העיר שממה וסוניה עם עוד הרבה אנשים, נשים וילדים, נמלטו בדרך נס אחרי שעלה בידם להתחבא במרתף אחד הבתים, ושמה נשארו ימים מספר. בצאתם ממחבואם אחרי ששקט המצב במקצת, ובראותם כי רובע היהודים עלה בתוהו, מחליטה סוניה לעזוב את ארץ מגוריה ולהגר למדינה אחרת. היא אורזת את חבילותיה משרידי חפציה ומכינה את עצמה לדרך. בו ברגע ניגשים אליה מכיריה בצעקות: מהרי... הואיל והפורעים מתקרבים שוב. הידיעה המעציבה מתפשטת חיש מהר וסוניה שטרם הספיקה לקחת חלק פעוט מחפציה - ממהרת להמלט על נפשה...

בעת הליכתה נפגשת גם היא בעמוד שעליו טבלה ימין למזרח ושמאל למערב. ובהזכירה את קריאת גרישקה, אז באותו המקום, לפנות מזרחה, ושוב את החלטת מושקו לפנות מערבה בגלל המצב הכלכלי שהוא יותר טוב במערב, היא בכל זאת מחליטה לבכר את המזרח על המערב.

(בעת המלחמה העולמית)

גרישקה עומד על משמרתו בא"י בתלבושת הגדוד העברי, עם רובה בידו: בעד ארצי ומולדתי!

מישקה - בתור מפקד ראשי בצבא הגרמני [הערת ח' הלחמי: "נתין רוסי?"] במחלקת "הצלב האדום", עצוב מאוד בעשותו לעצמו את חשבון הנפש, ושואל: ב ע ד מ י ?!.

מושקו - בתור בעל ביח"ר לנשק נותן פקודות על דבר משלוח נשק לארצותיהם, שמח ועליז - עבורי ועבור שניכם.

מערכה ד'

אחרי עבור 18 שנה

(רואים שטח גדול של פרדס וגם שטח של ירקות, אורוה עם סוסים, רפת בקר, לול וכו'.... גרישקה רוכב על סוס נאה בתור בעל האחוזה...)

באותו הזמן רואים את מושקו יושב במשרדו שקוע בדאגות שונות ובמצב רוח רע מאוד מסיבת ירידת ערך רכושו המושקע במניות.

מושקו לוחץ על כפתור החיבור למנהל.

המנהל: בבקשה, אדוני.

מושקו: איך עם הבלנס, האם הוא נגמר?

המנהל: כן, אדוני.

מושקו: הביאהו.

המנהל נכנס לחדר מושקו עם גיליונות הבלנס בידו.

מושקו: ומה הוא המצב?

המנהל: 37.75% למטה מהקרן (להפסד).

מושקו מופתע מהידיעה ובשאגה מרה: מה?!

המנהל כופף את ראשו ועונה: כן, כן, אדוני.

מושקו: ומה כעת לעשות?...

המנהל: אם יד הצוררים באמצע - אין שום מוצא.

בינתיים מגישים לו עיתון בהוצאה מיוחדת ע"ד הבורסה...

בעת הקריאה מתגדל עיצבונו עוד יותר.. מושקו מתרומם מעל הכסא ומתחיל להסתובב בחדרו הנה ושוב, בעשותו לעצמו דין וחשבון על מצבו הרע. הוא בא לידי הכרה כי נשאר עני בעירום ובחוסר כל... (מחשבותיו!). 18 שנים עבדתי יומם ולילה לטובת התפתחות ארגנטינה... הרבה בתי חרושת הקמתי ויסדתי, עד שהגעתי למדרגה חשובה כזו!... וכעת... חושב וחושב עד כדי שגעון על דבר המשבר הפתאומי שקרה לו - ובאותו הזמן שוב נדמה לו כעין קול קורא אותו "לבלי התייאש"....

הוא מתחיל לחטט בין ניירותיו המרובות ומוצא חוזה קנייה על איזה שטח אדמה שקנה אצל הקה"ק בהיותו עוד עשיר. וכעת נצנץ אצלו הרעיון כי לא נשאר עבורו דרך אחרת מאשר לנסוע לא"י ולהתיישב על שטח האדמה שלו.

מושקו בא לארץ-ישראל...

מושקו נוסע באוטו, בלוית פקיד הקרן הקיימת, לסייר את חלקת אדמתו.בהגיעם למקום הוא מתעלף, ובמצב זה מעבירים אותו למושבה הקרובה ועוזבים אותו אצל בעל האחוזה.

בעל האחוזה מטפל בו יומיים ואז הוא קם ממיטתו. תוך כדי שיחה הם מכירים זה את זה. הם נופלים איש על צוואר רעהו בנשיקות בלתי פוסקות.

גרישקה מציג בפני חברו את אשתו ואת בנו. כולם עליזים וצוהלים...

גרישקה מספר לאשתו על דבר אורחם.

מושקו: גרישקה, לך טוב! אתה לא אבדת את כל הונך ברגע אחד... כמו-כן לא אבדו כוחותיך למרות עבודתך המרובה, אבל אני...

גרישקה: לא, ידידי, טועה הנך... בזמן המלחמה גם מצבנו היה נורא... גרשו אותנו מבתינו ושרפו אותם, גזלו מאתנו את משקנו, הכל היה לשממה ואנו הפכנו לנעים ונדים. רק האדמה ואהבתנו לארצנו ולמולדתנו נשארו, ואת זה אף פעם אי אפשר יהיה לגזול מאתנ.

מושקו: כן, כן! כנים דבריך שאמרת מאז - שבשבילנו אין תרופה אחרת רק בארץ-ישראל.

גרישקה: (מציג למושקו מכתב בקשה מהוריו לשלוח להם דרישה כדי שיוכלו להיכנס לארץ, ומעט כסף, כי אי אפשר להם להמשיך לחיות שם ומצבם רע מאוד).

מושקו: שלחת?

גרישקה: איזו שאלה?

(נושא הטלגרמות בא ודופק על הדלת)

גרישקה: בבקשה!

הנושא נכנס ומגיש לו טלגרמה. הוא פותח ומתחיל לקרוא:מחר ביום שלישי אנו באים ליפו באוניה...

גרישקה מגיש את הטלגרמה למושקו ושניהם מתחילים לרקוד:הנה מה טוב ומה נעים שבת אחים גם יחד.

(לצלם זקן וזקנה יחד)

/פגישת גרישקה עם הוריו בביתו; הוא מראה להם את רוב עושרו ורוב בניו - כולם שמחים ביחד/.

האב (פונה לגרישקה ומושקו כשהדמעות בעיניו): האם חשבתם פעם שגריגורוב העשיר יהיה זקוק לעזרת בנים?.

גרישקה (בצחוק קל על שפתיו): אבא, על תדבר על עזרה. אתה עשיר יותר ממני. אתה זוכר, אבא, ששלחת לי ליום חתונתי 50,000 רובל כסף בשביל קניית משק עבורי? החלטנו אז - אני ואשתי - לקנות בעד הכסף הזה אדמה ולנטוע בשבילך פרדסיפה, וגם בית יפה בניתי שם בשבילך - והכול שייך רק לך. הנה הקושאנים, הכול על שמך עוד מאז.

(מגיש להם את הקושאנים)

האב והאם נופלים על חזה גרישקה ובוכים מרוב התרגשות. הוא אוחז את הוריו בידיו האוחזות בקושאן.

גרישקה (צועק אל בנו): משה, משה!

משה בא, נבוך מאוד מהמראה הזה וגם הוא מתחיל לבכות.

משה: מה יש אבא?

גרישקה: קח את הסוס ורתום אותו בעגלה, אבל מהר!

משה בא עם העגלה, כולם נוסעים למושב הקרוב. הבן והנכד לוקחים אותם על ידיהם וגרישקה מראה להם את האחוזה שלהם.

(כולם בוכים מרוב שמחה)

הזקן (פונה לנכד): שמע, בני, בזמן שעזב אותנו, אמר אביך כי בשבילנו אין תרופה אחרת מלבד ארץ-ישראל, זאת אומרת לחיות בארץ-ישראל. ואני אומר לך, בני, שגם למות כדאי בשביל ארץ-ישראל.

סוף התסריט

 

טיוטות לתסריט צילום "סיפורו של גרישקה"

בכתב ידו של חיים הלחמי.

כאמור, היה "סיפורו של גרישקה" כתוב דווקא בנוסח המקובל של הסרט הציוני ושלא כדבריו של בן-ישראל עצמו על "הגישה הנכונה" לכתיבת תסריט לסרט ארצישראלי. בשרידי תסריט הצילום (ושתי ההערות בגוף התסריט) שהחל ח' הלחמי לכתוב אפשר לאתר עקבות של הניסיון לשנות את דרכו של הסרט הציוני התעמולתי, לפי הרעיונות שהנחו את אנשי "זהר פילם".

 

הרצאה

1. פעמון (הגדלה).

2. שולחן הנשיאות.

3. המרצה קם ממקומו וניגש לבימה. --TOTAL

4. המרצה מתחיל בקרירות (ביוסט).

5. נשיאות. הקשבה למרצה (ביוסט).

6. המרצה (ביוסט) (פראזה חריפה).

כתובת: *

המרצה מרצה על שאלות ציוניות וארץ-ישראל. בקהל "היהודי" נמצא גרישא. גרישא - שומע בחרפת נפש (אחרי המאורע של הבוקר) את דברי הנואם.

כל הקהל מאזין ומקשיב לדברי הנואם המעוררים בו תקווה, אמונה והתלהבות. ביחוד מגיעה התלהבות הקהל לרום פסגתו בגמור הנואם את דבריו, במילים: בשבילנו אין תרופה אחרת כי אם הציונות בארץ-ישראל.

הקהל מתפזר ורק גרישא נשאר עומד באין שלום בנפשו.

****

בילד [תמונה]

1) פעמון מצלצל (קצר).

2) שולחן הנשיאות. < TOTAL

3 ( המרצה קם ממקומו וניגש לבימה.

4) הקהל השומע (צילום גב) יחד עם צל המרצה.

5) גרישא - גרשיים.

6) הקהל (מצולם מלפנים).

טיפאז'

7) המורה "שפת עבר".

8) המרצה (ביוסט) פראזה, גיבנת.

9) שני יהודים סוחרים (משכילים),

10) שתי הבחורות עם עינים חולמות.

11) ראשו של סטודנט (משכיל בודד).

12) אברך משי (דער זיידנער יונגערמנטשיק).

13) המרצה (ביוסט) באכסטזה, גומר את נאומו ואומר: בשבילנו אין תרופה אחרת, רק ארץ-ישראל.

14) הקהל קם ממקומו (יצולם מלמעלה).

15) קובץ של צילומי הבעות והתלהבות. פנים של גרישא.

16) המרצה בהתלהבותו (יצולם מלמטה). {בהבעת פניו "יש שאלה?"}

17) גרישא שואל שאלה.

18) מתבהר. נשאר גרישא (ביוסט).

[קטע חסר].

150) שתי ידיים שמות חבילת ספרים, עיתונים וחוברות.

151) גרישא מתיישב.

152) קורא.

153) אינו מוצא מנוחה.

154) מאפרה עם שיירי סיגריות.

155) הראש והידיים עם השערות.

156) מזדקף באין אונים.

157) פותח את הצווארון מהכותונת.

158) אין אונים.

159) הוא על המרפסת, שואף אוויר.

160) הולך העירה שקוע במחשבה.

161) בסמטה יהודית.

162) בית-כנסת עתיק ישן נושן.

163) גרישא מזדעזע פתאום.

164) עומד ומקשיב.

165) מאזין בחרדת קודש.

 

סוד הכותל המערבי

(סרט על רקע המכביה)

רעיון לסרט מאת: שלמה בן-ישראל

הרעיון עוצב בשנת 1935, כשניסו לחדש את פעילותה של "זהר פילם". הסיפור נכתב לאחר ניסיונו המוצלח של בן-ישראל בהוצאת "ספריית הבלש". הוא ניסה לשלב כאן את חיבתו לכתיבת מסתורין עם "הגישה הנכונה" שלו להצגת "הציונות" בסרט ארצישראלי. באחד ממכתביו[55] הזכיר עניין זה, ואביא כאן את דבריו כלשונם:

"ועתה נחזור ל"זהר פילם" [...] בשנת 1935, ימי המכביה. שבראשה עמד הלורד, הצעתי [...] לכתוב סצנריו ולנצל את אירועי המכביה, כלומר העלילה והגיבורים "יסתובבו" בין הספורטאים והקהל, ההמון, ועל רקע זה יירקם סיפור המעשה. חיים הלחמי הוא שיזם את הדבר. בתכנית היה לצלם את השחקנים, כלומר את הכוכב הגברי והכוכבת היפה, על רקע ההמון, על רקע ההופעות, ואחר-כך לשלב את הקטעים האלה בתוך העלילה.

חיים ואנוכי החלטנו לדחות את סיפור העלילה עד לאחר המכביה, וכאשר יהיו בידנו הצילומים מהמכביה נרקום סביבם סצינות מסיפור העלילה. ובכן: נסענו למקומות שונים בארץ לבקש מראות טבע מתאימים. אני זוכר את ביקורנו בנתניה. התרשמנו אז ממראה חוף הים כפי שהוא נשקף מלמעלה מראש ה"הר". בעומדנו על החוף יכולנו לראות, בזמן הגאות, אלפי עקרבי ים [סרטנים] זוחלים על החול הרטוב, כשהגלים חוזרים אחורה לתוך הים כדי לחזור בזרם חזק שמביא את העקרבים [...] הלחמי התרשם וכבר נתרקמה במוחו סצנה בסרט: זוג הנאהבים על רקע חוף העקרבים או משהו דומה לזה. ועוד סצנה: כשנסענו מעפולה דרך נצרת לטבריה, במקום אחד שבו מתפתל הכביש בין רוכסי ההרים, לפתע בפנייה מסויימת מתגלה לעין ראש החרמון מכוסה שלג. זה בא לפתע [והיה] מרשים מאוד [...]. מנחם קולקוביץ התקשר עם צלם ראינוע מהונגריה [...] הוא ועוזרו (גם הוא הונגרי) באו לארץ לצלם משהו ונשארו בה [...].[56] שני "ההונגרים" באו אתנו בקשר והצלם נסע אתנו לנתניה ולטבריה וצילם. הוא היה צריך לצלם את המכביה (דומני כי לשם כך בא לארץ). הוא היה עצבני, אדם עם מצבי רוח; כל פעם שצריך היה לצלם - כאב ראשו והוא היה מקלל ומגדף (בהונגרית) את כל הבא בדרכו.

הוא קצף, אנחנו חלמנו, היילפרין דיבר גבוהות וקמץ את אגרופו, בעלי הון סירבו להקשיב לדברינו, ובתוך אטמוספירה מפרה זו התרקם במוחי סיפור - סיפור עלילה על רקע ארצישראלי. והסיפור, או ראשי הפרקים שלו מצאו חן בעיני חיים הלחמי. יתכן כי "עץ השדה" של המאירי דחף אותי לבנות משהו דומה. ייתכן. הנה תמצית הסיפור: בחור יהודי בא לארץ-ישראל ונוסע מיד לירושלים. הוא אינו חלוץ ואינו אידיאליסט. להיפך. הוא הרפתקן, שואף בצע שהתחבר בחוץ-לארץ עם אנשי העולם התחתון. הוא בא לירושלים ומפה מסתורית בידו, מפת הכותל המערבי. הוא מבלה ליד הכותל יום שלם, בא למחרת ושוב נמצא שם יום שלם. הוא מתפלל ומתנועע כחסיד נלהב, הסידור בידו והוא מביט בו מפעם לפעם. באחד הלילות הוא מגיע אל הכותל, מטפס על אבניו ומחטט בין הסדקים. סוף סוף הוא מצא את אשר חיפש [...] אך הוא אינו ממהר לעזוב את הארץ כי בינתיים הוא מחזר אחרי בחורה בת ירושלים, חלוצה. הבחורה משפיעה עליו ומחזירה אותו למוטב. מסתבר שמפת הכותל שבידו מכילה סוד. הוא מצא את המקום בין הסדקים, בקושי הוציא משם קופסת פח ובתוכה הוראה היכן הוסתר אוצר שנשדד בימי שלטון התורכים [...], הבחור מתעשר בן-לילה, אך [נמצא] תחת השפעת החלוצה המחזירה לו אהבים בתנאי שיישאר בארץ. את ההון שבידו הוא תורם לצורכי צדקה... זה כבר לא חשוב, העיקר הוא שעל רקע המכביה נרקם סיפור אהבים והרפתקאות [...] על חודו של מחט יכולתי לשרטט את המעשה בקיצור נמרץ: לקשר נכס של קדושה עם משהו חומרי, לא כשר, פרי של מעשה פשע, במסגרת "ציונית" עם "הפי­ענדינג". [הרעיון הבא הוא המשכו של הקודם ובנוי על אותם היסודות שכבר צוינו לעיל. אני חוזר לדברי הסופר על המעשה]. אני זוכר גם את הסרט הזה: פעם היה בארץ יהודי שקראו לו אבו-לבן (אם זכרוני אינו מטעני היה שמו האמיתי גולדשטיין). יהודי זה היה ידוע בין ידידיו כאיש שעצר את ה"דיליז'נס" שהוביל דואר מפלסטינה ללבנון. זה היה בימי התורכים (אם אינני טועה) ואבו-לבן זה שדד שק דואר ובו הרבה זהב, שנשלח מבנק ביפו לביירות. הכסף או הזהב ששדד לא היו בשבילו אלא בשביל ההגנה בימים ההם [...],[57] ובתת הכרתי נצנץ רעיון לקשר את סיפור שוד הזהב עם הבחור שבא לחפש לפי המפה המכילה את סוד הטמנת האוצר".

 

העיניים המצוות

(1930)

סיפור לסרט מאת: חיים הלחמי

סיפור זה שייך לסוגת "סרטי מתח ופשע". במקורו חובר כרעיון לסרט, ואחר-כך, בשנת 1932, עובד לסיפור בלשי קצר שפורסם בספריית "הבלש". הסיפור נוצר בהשפעת השיעורים בפסיכולוגיה ששמע הלחמי בקניגסברג ובברלין, ושבהם דובר הרבה בהיפנוזה, ומכרוניקה פלילית גרמנית שסיפרה על מהפנט שניצל את אומנותו לביצוע פשעים. חומר זה הועבר אל הסביבה הארצישראלית. הגיבור הוא יהודי, דוד תדהר, שהיה דמות מהמציאות, קצין משטרה ידוע בזמן המנדט הבריטי, חוקר פרטי מפורסם, עסקן יישובי וסופר. "המחוייבות לתחייה הלאומית" נרמזת בדמותו של "הגיבור היהודי": בנוי במתכונת הטיפוס הארצישראלי החדש; במקום הפשע: ירושלים עיר המסתורין; ובלגלוג על חליל, הבלש הערבי המתקיים במשטרה רק בזכות קרוביו בעלי ההשפעה וששכלו אינו יכול להתחרות במוחו היהודי של תדהר, המפענח את תעלומת "המת החי" ותופש את הפושעים. זה הוא סיפור עירוני לגמרי ודבר אין לו עם הכפר העברי. הגיבור אינו עובד אדמתו ישבעלחם, אלא בלש יהודי המציל נערה מצרית ופסיכיאטר אנגלי מידי פושעים רוסים לבנים. יש בסיפור הבעה של גאווה לאומית על שבארץ-ישראל קם לנו לוחם בפשע שאינו נופל מגיבוריהם של קונאן דויל ואדגר וולאס. בגלל אורכו של הסיפור אין מקום להביאו במסגרת זו, והקורא המשכיל ימצאנו בחוברת ח' של ספריית "הבלש".


[1] בוריס (זלמן דוב) שץ (1932-1866– פסל, מורה לאמנות, מיסד "בצלאל", אבי האמנות היהודית החדשה בארץ-ישראל, מחולמי תעשית הסרטים בארץ, כתב מספר תסריטים), "ירושלים הבנויה", מהדורת תרפ"ד, עמ' 82-88. הספר נחתם ב-1918 והיוזמה הנזכרת בו הייתה קודם לכן.

[2] יעקב בן-דוב (1968-1882) – צלם-אמן, חלוץ תעשית הסרטים בארץ-ישראל, עסקן ציבורי. היה מחניכי "בצלאל" ואח"כ מורה לצילום במוסד.

[3] יעקב יוחנן טון [Thon] )1950-1880) – עסקן יישובי בארץ-ישראל, בשנים 1916-1920 ניהל את "המשרד הארץ-ישראלי".

[4] "המשרד הארץ-ישראלי" – הזרוע הביצועית של ההסתדרות הציונית בארץ.

[5] אצ"מ, תיק KKL-29. מכתב מיום י' אלול תרע"ח, 18 באוגוסט 1918.

[6] סקירה ובחינה של ניצני הסרט העברי האמנותי בשנות ה-20 וראשית ה-30 למאה ה-20, כמו "תייר בארץ-ישראל" ו"כפר ילדים" של יעקב בן-דוב ודרישותיו מהמוסדות הלאומיים לשינוי שיטת ההפקה שלהם, עבודות "אגא פילם" של ברוך אגדתי או "מולדת" של ירושלים סגל, ובייחוד סרטי הפרסומת שלהן, דורשות דיון נפרד. על נושא זה, ראו: נתן ויעקב גרוס, "הסרט העברי", הוצאת המחברים, ירושלים, תשנ"ב, 1991

[7] שלמה בן-ישראל [גלפר] (1989-1908) – חלוץ, עיתונאי וסופר בעברית, יידיש ואנגלית. מאבות הספרות הלא-קאנונית ומחלוצי הסרט העברי בארץ-ישראל. ראו: יעקב שביט ואלחנן זוהר: ספרות הפשע בעברית, "הספרות", גל' 18-19, דצמבר 1974; גבריאל ציפרוני:שלמה בן-ישראל: לבו במזרח והוא בסוף מערב, "קשר", גל' 8, נובמבר 1990.

[8] מנחם קולקוביץ (קול-ארי) (1985-1902). מהנדס חשמל וקירור וממנהליהן הבכירים של "אמקור" ו"אמפא". עם זה, כל ימיו היה קשור לעסקי סרטים. תחילתו, מוכר גזוז וסדרן בקולנוע "עדן" בתל-אביב. אחר-כך ניהל בתי קולנוע, עסק בעבודה ארגונית וציבורית בתחום זה, היה סוכן סרטים וציוד הקרנה והתקבל לחבר בארגון מהנדסי הקולנוע בארה"ב. בשטח ההפקה, מלבד פעולתו ב"זהר פילם", הגה את הרעיון לעלילת הסרט "צבר", 1932. (ראו: נתן גרוס, "תולדות הקולנוע היהודי בפולין 1910-1950", עמ' 46, הוצאת ספרים ע"ש י"ל מאגנס האוניברסיטה העברית בירושלים, תש"ן) ושותף לבן עויזרמן בהפקת סדרה של סרטי תנ"ך בשנת 1952. את שמו העברי הציע לו המשורר חיים נחמן ביאליק: קול זכר לשמו הלועזי ורמז לעיסוקו בקולנוע, ארי הוא סמלה השואג בקול של חברתM.G.M ויחד קול-ארי. עוד עליו, ראו: דוד תדהר, "אנציקלופדיה לחלוצי הישוב ובוניו", כרך ט"ו, עמ' 3331-3330.

[9] במכתב משלמה בן-ישראל אל יוסף הלחמי, 24 באוגוסט 1988. אוסף המחבר.

[10] יעקב היילפרין (1951-1871) – יזם, סוחר ומתווך קרקעות, חולם ציוני, מצנט ובעל יחס חם לאמנות. ראו: השופט זאב יהודה טרייביש (עורך), "יעקב היילפרין - דפים לזכרו", הוצאת המשפחה, תל-אביב, ל' בשבט תשי"ב [26 בפברואר 1952].

[11] בעניין זה, ראו: מכתבו של שלמה בן-ישראל לחיים הלחמי, כנראה משנת 1930, אוסף המחבר. בן-ישראל שביקר אז בפולין והתעניין שם בתעשיית הסרטים, כתב שהיילפרין התלוה אליו וגם שם ללא תוצאות של ממש: היילפרין שלנו בלבל את מוחי – וכשהגיע הדבר למעשים – והילד איננו. מילא, נעזוב אותו.

[12] אהרון סוטקר (1967-1893) – צלם תמונות נחות, נעות ו"צנזורות". ראו: יוסף הלחמי, "ויהי מה", הוצאת "גנזך הסרטים היהודים על-שם סטיבן שפילברג", 1995, עמ' 63-61.

[13] להבדיל מ"זהר פילם" הירושלמית, של קוטלר וברליאנד, 1926.

[14] חיים דב הלחמי (1979-1902) – שחקן, בימאי, מורה לתיאטרון, מתרגם. בימאי סרטי העלילה "ויהי בימי" ו"עודד הנודד" (1932) ו"יומן תל-אביב" (1933). דודתו (אחות אביו) של הלחמי התחתנה עם דודו (אחי אמו) של בן-ישראל.

[15] התיאטרון הסטירי "המטאטא" – אפריל 1950-1928. הלחמי שיחק שם 1932-1928.

[16] גרשון חנוך (1956-1896 - חלוץ, עסקן ציבורי, עיתונאי, עורך, סופר ומתרגם), "בדמי הסער", הוצאת הספרים של הסוכנות היהודית לארץ-ישראל, ירושלים תשכ"ב, 1962, עמ' 27.

[17] צבי גולדין (גורן) (1972-1892) - צייר, תפאורן, מאייר ספרי ילדים ומחנך (היה המורה שלי לציור). לפי יעקב גורן, "צבי גולדין-גורן", במכתב אל יוסף הלחמי, 29 ביוני 1988; על עבודתו בתיאטרון לילדים, ראו: משה ברונזפט, "תפאורות ותלבושות", "הד הגן", שנה ז' תש"ב, חוברת ה-ו, עמ' 45-44. צייר - כיום תפאורן או מעצב במה.

[18] הכוונה למקימי "זהר פילם".

[19]סובבים - מצלמים. לסובב סרט פירושו לצלם סרט. מקור הביטוי בסיבוב ידית ההפעלה של המצלמה, כשזו הונעה עדיין ביד.

[20] שלמה בן-ישראל ל א פ ס ל את כל יוצרי הסרטים בארץ. בהמשך מאמרו הוא מדבר בהערכה רבה על יעקב בן-דוב (שלו הוא קורא: חלוץ הפילם הארצישראלי), ומרבה בשבח הסרטים האמנותיים של ברוך אגדתי. הוא גינה מסריטים חסרי תרבות והשכלה ראינועית ראויה שצורת עבודתם אינה מאפשרת לפתח תעשיית סרטים רצינית.

[21] ראוי להזכיר גם את מניעיו האישיים של בן-ישראל. בצד האידיאלים הנשגבים היו לו גם מניעים ארציים. הוא שאף לעסוק בכתיבה עיתונאית וספרותית ועניינו ב"זהר פילם" התמקד באפשרות לכתוב תסריטים. משהוקמה החברה, הניח את הפעלתה בידי חיים הלחמי. הוא עצמו חיכה להזדמנות להציע תסריט משלו. סיבה אחרת ליוזמתו הייתה שכל ימיו בארץ סבל ממחסור, והיה ממציא המצאות כדי להרוויח עוד פרוטה למחייתו. "זהר פילם" הייתה אחת מהן.

[22] שבי [ר"ת: שלמה בן-ישראל], "מסתרי החדר הרטוב", "כלנוע", 27 באוקטובר 1932, גל' 23, עמ' 9 ו-13.

[23] על אחיזתה של השקפה זו בחשיבה דאז, ראו, למשל: "דאר היום", א' תמוז תרצ"ב, חמישי ביולי 1932, עמ' 3: בצאתי מן האולם אחר ההצגה [של הסרט "ויהי בימי", תוצרת פא"י, בבימויו של חיים הלחמי] נפגשתי בזוג אמריקאיים לא-יהודים המתעניינים מאוד בעבודתנו בארץ-ישראל. – אין לך בימינו – הוא אומר לי – מכשיר תרבותי, מדיני או כלכלי יותר חשוב ויותר מועיל מהקולנוע. מתפלא אני עליכם, אתם היהודים, ששכחתם דבר זה. בצעדים מהירים, צעדי און והון, הולך הקולנוע ונעשה בכל רחבי העולם לביטאון היחידי לשאיפותיהם ולרעיונותיהם, לחייהם ולהוויתם, של העמים - בארצותיהם השונות. אפילו מצרים שכנתכם - הוא מוסיף ואומר - כבר החלה בניסיונותיה שהצליחו במידה ידועה, ורוסיה הסובייטית הרי היא משתמשת בזמן האחרון במכשיר זה להגברת תעמולתה בעולם. החיים בימינו אלה הם סואנים מאד, בכל המובנים, ובני אדם בזמננו אינם מאמינים אלא במה שעיניהם רואות. אתם הציונים - רבות עשיתם ורבות פעלתם פה בארץ, אבל מי מחויב להאמין לכם? עבר הזמן שאפשר לרכוש לבבות לרעיון אך ורק ע"י הספר או העיתון, נאומים או אספות. מפני מה אינכם משתמשים במכשיר זה כדי לרכוש לבבות לרעיונכם? אתם שכחתם את העיקר, אתם מנהלים תעמולה בעיתונים, בספרים או בעל-פה, ו ב ע י ק ר אינכם מטפלים. אנו בני הדור הזה הננו אפיקורסים גדולים. איננו מאמינים סתם - רוצים אנו ל ר א ו ת ואז נאמין. גם אנו קראנו וגם שמענו רבות על ארצכם ועל כיבושיכם התרבותיים והכלכליים, אך לא האמנו עד שבאנו וראינו במו עינינו. אך לא כל העולם יוכל לבוא א ל י כ ם, ואם ההר לא יוכל לבוא אל הנביא, ילך הנביא אל ההר. ע"י הקולנוע תוליכו את א"י לאירופה ולאמריקה, וראו כל באי עולם את אשר עשיתם ואת אשר פעלתם, את ת"א, את פ"ת וז"י ואת העמק ואפילו את השכונות החדשות והיפות שבירושלים, חיפה, צפת וטבריה, או אז יאמינו לכם. אתם צריכים להביא את ארצכם ואת מנהגי חייכם - באמצעות הסרטים המדברים - לאירופה; כשם שאנו האמריקאים וגם הגרמנים ועמים אחרים עושים. סרט אחד טוב ומוצלח שקול הוא כנגד מאה מאמרים, ספרים ושליחים!...

[24] בקשר לרעיון זה, מעניין להזכיר את יעקב בן-דוב, חלוץ הסרט הארצישראלי, (תזכיר בענייני פילם, ו' תמוז תרפ"ט [14 ביולי 1929], אצ"מ (KH4B-5159 המציע למוסדות הלאומיים לשכלל את התעמולה הציונית הקולנועית על ידי מעבר מסרט תיעודי-פלקטי גרידא לסרט עלילתי, שבאמצעים דרמטיים יביע את המסר הלאומי. בין דבריו שם: פה לוקח הסיפור את מקום ההרצאה. לדוגמה, במקום להרצות על הטבע בהרי שלג מתארים אפיזודה של איש תועה בהרים, או חוקר טבע בדרך חקירתו נפגש עם כוחות הטבע בהרים בכל הופעתם והדרם. שימו לב שבן-דב נותן דוגמה קולנועית-אמנותית כללית (המושפעת מאוד מסוגת "סרטי ההרים") ולא "ציונית", ואף רחוקה מהנוף הארץ-ישראלי, למרות שכל כוונתו הייתה ליעל ולשכלל את הפקת הסרט הציוני. למעשה זה הייתה הצעתו זהה לרעיון היסודי של בן-ישראל. מובאה זו מזכירה את הדרך שבה עובד הסיפור "עודד הנודד" לסרט (1932) ששניים מיוצריו היו יוצאי "זהר פילם".

[25] לדוגמה, מודעת חברת הביטוח "הסנה", ב"מאזניים" (ירחון אגודת הסופרים העבריים בארץ-ישראל), כרך ראשון, חוברת ו', תרצ"ד, עמ' 112: אל תמסור את הונך לזרים! את הקרן והפירות תשאיר בארץ: מדי שנה נרכז רבבות לא"י, באופן הכי בטוח נשקיעם: במשקים ובשכונות-העובדים. בבתים לפועלים ובנכסים, בהתישבות הארגונים, ופקדונות לבנקים. תבטח ב"הסנה", חברה ארץ-ישראלית לאחריות בע"מ.

[26] לפי טיוטת מכתב מחיים הלחמי אל ירמיהו הלפרין, על הניסיון להקים תעשיית סרטים עברית בארץ-ישראל, 1932. מאוסף המחבר. ראו: יוסף הלחמי, "ויהי מה", עמ' 133-127.

[27] אהרון ראובני (1971-1881). סופר, עיתונאי, מסאי ומתרגם. "על יד הקיר" הופיע ב"אחדות", תרע"ד, גל' 9-3.

[28] כך ניסח אביגדור המאירי (1970-1890, סופר שנודע בסיפורי המלחמה שלו, משורר, מסאי, עיתונאי לוחם לצדק חברתי, מבקר חריף לשון, בלשן, עורך ומתרגם, חתן פרס ישראל לספרות. השתתף בכמה ניסיונות ליצירת סרטים וכתיבת תסריטים בארץ-ישראל) את כוחו של הקולנוע. "דאר היום", 6 בנובמבר 1922, גל' 28, עמ' 3.

[29] סצנר – סצנריו, תסריט. הכוונה כאן לתסריט לפי "עץ השדה", מאת אביגדור המאירי, סיפור קצר שנדפס בסדרת "הספרייה הקטנה", הוצאת פסח גינזבורג, (חוברת א', תרפ"ח). שימו לב לשם: "עץ השדה" בא מהפסוק "כי האדם עץ השדה" (דברים כ' י"ט), ואכן, עיקרו של הסיפור הוא הקשר בין אדם לאדמה.

[30] זאב (ולדימיר) ז'בוטינסקי (1940-1880) – סופר, עיתונאי, משורר, מתרגם, בלשן, מבקר, עורך ומסאי, מנהיג פוליטי ציוני ידוע, מייסד התנועה הציונית הרביזיוניסטית. היה חובב קולנוע גדול. סביר שהכוונה לתסריטו: "גן צרי".

[31] אולי היא הגב' הדסה איזרסקי (נפ' 1936) שבתה נישאה ליצחק קופ, בן אחותו של ז'בוטינסקי.

[32] מכתב מחיים הלחמי לרעייתו דבורה, 10 ביוני 1930. אוסף המחבר.

[33] מרים סורוצ'קין – אח"כ דנין. ציירת. הסיפור הבא מעיד על יחסו של הלחמי לתלמידיו: חניכתו ועוזרתו, מרים סורוצ'קין, שהייתה אז נערה צעירה ותמימה, התחברה לציירת אחת קלת דעת ו"בעלת ניסיון" (שמה נגנז כדי שלא לפגוע בכבודה). הלחמי דאג לה שלא תתקלקל ודרש ממנה להתרחק מחברה שכזו. הוא לא הרפה ממנה עד שנענתה לו והתרחקה מאותה ציירת. הוא נהג בי כמו אב, סיפרה לי מרים לאחר שנים.

[34] מרגלית אורנשטיין (1973-1888) - רקדנית, כוריאוגרפית ומורה למחול ידועה בתל- אביב, ממייסדות אמנות המחול המודרני בארץ-ישראל. אביה, יעקב אורנשטיין (1954-1885 - מהנדס בניין ואדריכל, עסקן ציוני וציבורי), היה ממקימי "הקבוצה האיניציאטיבית לארגון חברה למען הקמת מכון קבוע של סרטים (פילמים) לראי-נע וקול-נע בא"י" (1930).

[35] חיה ורטה (1916-1934) - מחניכי ה"קינו סטודיה" שזכו להשתתף בסרט - תפקיד זעיר של חדרנית מלון בסרט "ויהי בימי" בבימויו של חיים הלחמי. נהרגה בתאונה בטיול למצדה.

[36] ליד בניין הדואר המרכזי שברחוב אלנבי, פינת יהודה הלוי, תל-אביב.

[37] לפי השחקן משה חורגל (בריאיון משנת 1989), כבר בעבודתו בסטודיו של התא"י (1928-1926) הקנה הלחמי לחניכיו ידע בשטח זה.

[38] "הארץ" , 6 ביולי 1930, עמ' 1.

[39] מכתב "זהר פילם" אל "ל' לייכנר", 19 במרץ 1930. גנזך "זהר פילם", אוסף המחבר.

[40] מכתב "ל' לייכנר" אל "זהר פילם", 27 במרץ 1930. גנזך "זהר פילם", אוסף המחבר.

[41] במכתב משלמה בן-ישראל אל יוסף הלחמי, 24 באוגוסט 1988. אוסף המחבר.

[42] מטיוטת ההסכם, 6 במאי 1930. גנזך "זהר פילם", אוסף המחבר.

[43] "הארץ", 21 בספטמבר 1930.

[44] במכתב משלמה בן-ישראל אל יוסף הלחמי, 24 באוגוסט 1988. אוסף המחבר.

[45] במכתב משלמה בן-ישראל אל דבורה וחיים הלחמי, 15 בדצמבר 1942. אוסף המחבר.

[46] במכתב משלמה בן-ישראל אל יוסף הלחמי, 23 בנובמבר 1988. אוסף המחבר.

[47] שבי[ר"ת: שלמה בן-ישראל], מסתרי החדר הטחוב, "כלנוע", 27 באוקטובר 1932, גל' 23.

[48] מכתב משלמה בן-ישראל אל יוסף הלחמי, 24 באוגוסט 1988. אוסף המחבר.

[49] מכתב משלמה בן-ישראל אל יוסף הלחמי, 23 בנובמבר 1988. אוסף המחבר.

[50] על חברת "מולדת" של ירושלים סגל, ראו: נתן ויעקב גרוס, "הסרט העברי", הוצאת המחברים, ירושלים, תשנ"ב, 1991, עמ' 101-95, 85-77; ירושלים סגל, " זכרונות - ירושלים בתל-אביב", עורך: יעקב גרוס, הוצאת "מולדת", תשנ"ג, 1993, עמ' 241-227.

[51] "הארץ", 19 באפריל 1932. הצגת הבכורה הייתה ברביעי ביוני 1932.

[51-1] אבל פן (1963-1883) – צייר הידוע בציורי התנ"ך שלו, מורה ב"בצלאל" ושותף לחזון הקמת תעשיית סרטים בארץ של מורי המוסד.

[51-2]מיכאל צ'כוב (1955-1891) – שחקן ובמאי תיאטרון, יוצר שיטת משחק חדשנית שהעמיד דורות של שחקנים.

[51-3] "קבוצה" – אחת מצורות ההתיישבות העובדת השיתופית בארץ, בצד הקיבוץ והמושב.

[54] מצרפתית Buste - תמונת אדם מהראש עד החזה.

[55] מריאיון עם שלמה בן-ישראל, 1989, שנעשה ע"י הארכיון לסרטים יהודיים ע"ש סטיבן שפילברג.

[56] ראו: אצ"מ, תיקיKKL, נושא – FILM. יתכן שבן-ישראל כתב את "סיפורו של גרישקה" כדי שיתאים לתפיסותיהם של היושבים על ברז תקציבי ההפקה במוסדות הלאומיים.

[57] מכתב מש' בן-ישראל אל י' הלחמי, 23 בנובמבר 1988. אוסף הכותב.

[58] לפי יעקב גרוס, היה הצלם יצחק לאני. העוזר היה אימרה גולדשטיין.

[59] באמת היה זה ירחמיאל לוקאצ'ר הידוע. ראו: שמואל דותן, "אדומים - המפלגה הקומוניסטית בארץ-ישראל", עמ' 121. הוצאת ספרים "שבנא הסופר", תשנ"א, 1991.