• יוסי הלחמי
• ירושלים
• בצלאל
• קינומטוגרף
• אלכסנדר פרומיו
• אלברט קירשנר

פרופסור בוריס שַׁץ,[1] המייסד והמנהל של ביה"ס "בצלאל", בירושלים [1906], ראה אותו בחזונו כבית היוצר לאמנות יהודית, וְכִמְעוֹרֵר וְזָרָז להקמת תעשיית אמנות ארץ-ישראלית. בין הדברים שעשה ב"בצלאל", עם כמה מחבריו יחד,[2] תרם גם לקידום הרעיון של תעשיית סרטים בא"י, ברוח של לאומיות וציונות. על כך כתב שץ בספרו האוטופי, "יְרוּשָׁלֵם הַבְּנוּיָה":

דבר זה מעניין אותי עד מאוד, בייחוד מפני שאצלנו ב"בצלאל" יזמנו ליצור חרושת של סרטים לראינוע, ואני בעצמי הייתה לי תכנית [תסריט] של דרמה בשביל ראינוע: חורבן בית המקדש בסיום שיבת ציון.[3]

בתמונה, פרופסור בוריס שץ - בתלבושת כזו הופיע בסרט First Film of Palestine בשנת 1911.

מוטלים על בד

בשנת 1895 התחזק המעבר מהצגת סרטים במכשירי צפייה ליחיד להטלתם לפני קהל בהקרנה על בד. ממציאים שונים, כל אחד במכשיר משלו, הקרינו אז סרטים לפני קהל של קוני כרטיסים.[4] שניים מהם היו האחים לומייר, ממציאי הסינמטוגרף, שבזכות השפעתה של הצגתם הראשונה לקהל (פריז 28/12/1895) על התפתחות הסינמה, נקבע תאריך זה כיום ההולדת לקולנוע. עד מהרה פשט רושם "התמונות המתנועעות" בכל העולם, ועד לעיר סידני שבארץ הָאַנְטִיפּוֹדִים הגיע:

Lumiere's clever invention, the "Cinematograph", has proved very attractive since the opening of the Salon Lumiere in Pitt-street, while the Cycloramic[5] representation of Jerusalem, at Red fern, has lost none of its popularity.[6]

העתק של סיקלורמה ירושלים בבית גביר יהודי בארה"ב

 ", "פאָרוורעטס"Forward" [Yiddish and English newspaper, USA], 21st June 1931, p. 18

בצד ההלל לחידוש שבסינמטוגרף, משבח הכתב גם את אחת מקדימותיו: מצגת ירושלים בסיקלורמה.[7] להזכירנו שמראות ארץ-ישראל, היא ארץ הקודש, כולל ירושלים, המקומות הקדושים, וסיפורי הברית הישנה והחדשה, נמנו על נושאי ההצגות של עידן טֶרֶם-הסינמה (הרבה בזכות עניינם של הצופים הנוצרים במולדת משיחם). מטרם-הסינמה ירשה הסינמה רוב נושאים ורעיונות, ובכללם גם אלו הקשורים לארץ-ישראל. 1897, הגיעו לכאן מסריטים ראשונים: אלכסנדר פרומיו מחברת האחים לומייר,[8] ואלברט קירשנר, מטעם הכנסייה הקתולית בצרפת.[9]

   תמונה מסרט שצילם אלברט קירשנר בא"י, 1897:  חאן ושיירת גמלים.

באדיבות סרג' ברומברג, "סרטי לובסטר", צרפת

מאז החלו המקרינים לשבץ בהצגה "תמונות מתנועעות" מארץ-ישראל, היא: Palestine; la Palestine; Палестина; 巴勒斯坦; Παλαιστίνη; Palestina; Palästina, پالستین, 팔레스타인 ועוד. ידיעות רבות בעיתונות, בסוף המאה ה-19 וראשית ה-20, מציינות את המיוחד והמושך שבהצגת סרטים מארץ הקודש:

Long before eight o’clock the spacious building was packed to the doors, and the popularity of the pictures was demonstrated all through by the warm applause, which greeted them. Among the scenic and dramatic films was “From Jaffa to Jerusalem”, giving an excellent idea of the street scenes and life in Jerusalem and showing several magnificent panoramic views of the Holy Land.[10]

רוח רעננה

החידושים בשדות תקשורת ההמונים, תמונה וקול, נקלטו גם בציבור היהודי. התפוצה וההשפעה העצומה של הסינמטוגרף,Lumiere's clever invention, עוררו בפעילים ציוניים את הרצון להשתמש בו לתעמולה הציונית.[11] בנובמבר 1899 פנה אברהם אדולף נויפלד להרצל בהצעה מפורטת להפקת סרט תעמולה "למען הציונות והבנק".[12] הוא הוסיף לה תכנית צילומים, שניכרת בה השפעת סרטי לומייר מא"י. הרצל, שהיה איש תקשורת מנוסה, קיבל את הרעיון ברצון, ובקריאה נלהבת הודיע לפעילי הציונות:

הצגת תצלומים חיים מהמושבות היהודיות בארץ-ישראל, מלווה בהרצאה מבארת, תפיח רוח רעננה בתעמולה שלנו. אין ספק שהקינמטוגרף שייך לאוצר הנשק של אמצעי התעמולה המודרניים ביותר. ועתה, הבה ונשתמש בו.           [13]

אולם ניסיונו של הרצל לצלם סרט בא"י (1902-1899) לא צלח. אחר-כך, עד אמצע שנת 1914, לא נעשה הרבה, רק שלוש הפקות: "First Film of Palestine" של רוזנברג מלונדון (1911),[14] "חיי היהודים בארץ-ישראל" של חברת "מזרח" מאודסה (1913),[15] ו"ארץ-ישראל ומצרים" של חברת "קוסמופילם" מווארשה (1914).[16] האחת נעשתה בידי אדם פרטי, ושתי האחרות, ע"י חברות מסחריות, ובפירוש למטרות רווח.

סרטים אלה היו תיעודיים בסוגם, ונועדו לשרת את התעמולה הציונית ולהפצה בשוק היהודי (שעד לשואה מנה מיליוני צופים בכוח). הם הופקו במתכונת של "יומן מסע בתמונות" – אלא שהפעם לא היו אלה תמונות נחות אלא נעות - תמונות-האור, (מושג שנלקח מעולם פנסי הקסם, Lichtbild = שקופיות), היו כעת גם קינימטוגרפיות.

על כן, במודעה הבאה, יכולה חברת "קוסמו-פילם" להבטיח לקהל הצופים כי בסרט "ארץ-ישראל ומצרים" יראו:

...דבר שלא היה עוד כמותו נוצר עתה... תמונות אור קינימטוגרפיות יפות עד להפליא...

ובתערובת המקובלת של אידיאל נשגב עם ביזנס מדוקדק, נתבעים הקוראים:

...וכל יהודי השואף לראות בעיניו את הארץ הקדושה בתמונתה האמיתית מחויב אפוא ללכת ולראות את התערוכה[17] הזאת הקוסמו-קינימטוגרפית, של ארץ-ישראל.

"הצפירה", 19/05/1914, ע' 4

אפשטיין מציע "עסק לא-ביש"

שמו של שץ נקשר לשניים מהסרטים הנ"ל לפחות. אבל עוד קודם לכן, בשנת 1907, שלח לו משה אפשטיין,[18] פעיל ציוני ששהה אז בארה"ב והתרשם מאוד מן "התמונות המתנועעות האלקטריות", מכתב ובו הצעה להכנת סרטים בארץ-ישראל:    

Cleveland O. Sept. 19.07 [י"א תשרי ה' תרס"ח] 

37/12 Woodland ave  

י"א תשרי אתתל"ט לגלותנו[19]

הנה בסוף ח. יולי הריצותי לכבוד מעלתו מכתב בדבר עניין נכבד ועד היום לא קבלתי מכבודו כל מענה. הנני מבאר לי את הדבר בסיבת נסיעתו אל הקונגריסס;[20] כבודו בלא ספק נסע, כי טרם הגיע מכתבי לידו, ואולי מאיזו סיבה לא קבלו. ולכן הנני שונה כעת את דברי במכתבי הראשון. הנני בא אל כבוד מעלתו בהצעה חדשה ונכבדה, אשר לפי דעתי תוכל להיות למשען עז לבצלאל וגם אגיטציה חזקה לרעיוננו הציוני. והיא להכין מערכה של תמונות מתנועעות אלקטריות (בעוועגענדע עלעקטרישע בילדער, Moving Pictures באנגלית) מחיי בני עמנו ומכל עבודתנו הקולוניזציונית והלאומית בארץ-ישראל ולהציגן פה באמריקה. ואני הנני מקבל עלי את הוצאת כל העניין פה לפעולות. אנוע מעיר לעיר בכל ארצות הברית להעריכן [להציגן] ולעניין את בני עמנו בעבודתנו הלאומית בארץ-ישראל, להפיץ ידיעות ארצנו ופעולותינו בין המון אחינו היושבים פה אשר אינם יודעים מאומה בדבר הזה ומושגם מעוקל מאד בדבר ארץ-ישראל ועבודתנו שמה. והנני מתחיב לתת לבצלאל לא פחות מעשרה למאה מהריווח הנקי מדי חדש בחדשו. בכל אופן הנני מקבל עלי לשלם לבצלאל לא פחות ממאה פרנקים לחודש.[21] וכרבות הריווח כן אוסיף גם את ערך ה-% או ככל אשר ישית כבודו עלי.

עסק התמונות האלה נפוץ מאד בכל ארצות הברית וכולם עושים עסק לא ביש. ומדוע לא נשתמש גם אנחנו בדבר הזה לתועלת רעיוננו? ואני הנני להקדיש את כל כוחותי לעניין הזה, כי זה כבר בקשתי לי עניין לאחד את חיי הפרטיים עם הלאומיים. הנני לרשום רק מעט מזעיר קונטור קטן, מהפלאן ומהתועליוֹת הנשקפות לרעיוננו הלאומי מהעניין הזה בחומר וברוח. הערכת תמונות מחיי איכרינו ועבודתם במושבות ומחיי אחינו בערים בארץ-הקודש (גם תמונות מחיי הערבים לא יזיק), מחיי המוסדות הלאומיים: בצלאל, מקווה ישראל, הגימנזיום [הרצליה], היקב [בראשון-לציון] וכדומה. תמונות מחרושת המעשה בארץ-ישראל. מחזות היסתוריים ולאומיים כמו: שמשון, בר כוכבא, דבורה, במקומות פעולותיהם ועוד. מחזות ואפיזוֹדים מחיי אחינו והתושבים. יחד עם זה יש להעריך [להציג] פנוראמה מהמקומות החשובים והיפים בארץ-ישראל, וגם פונוגרף להשמיע שירי בני ישראל בארץ-ישראל ומשחקיהם שמה. גם אפשר יהיה להציג מערכה Exhibition מפרי עבודת האדמה וחרושת המעשה בארץ-ישראל ולמכרם פה. אפשר יהיה גם למכור מניות הקולוניאל בנק [אוצר התיישבות היהודים]. בכל עת הצגת מערכת התמונות אפשר יהיה להשתמש בנואמים מפורסמים לנאום אל העם ולבאר להם את רעיוננו ומהות עבודתנו הלאומית בארץ-ישראל.[22]

הדבר הזה יראה בעליל לבני עמנו בגלות את כל עבודתנו וערך רעיוננו ופעולתו תהיה חזקה וגדולה מאלפי נאֻמים ומאמרים. ולכבודו לעשות אך את הדבר הזה: להשיג אפאראט ופלאסתים[23] (אם אין בארץ-ישראל יש להשיג בפריז) ולצלם את התמונות. בלא-ספק ישיג כ' עוזרים על ידו בין חבריו ובני האיכרים והפועלים בארץ-ישראל. גם ממלאים פעולות המחזות, אקטיָרים [שחקנים] ימצא כ' בלא-ספק בין הצעירים במושבות אשר יעשו זאת בשמחה בלי קבלת כל שכר. מחיר אפאראט איננו רב מאד. מחיר פלאסתים חלקים אינני יודע והנני בטוח כי במשך זמן קצר יושבו דמי ההוצאות אשר נוציא והאפאראט יביא תועלת תמיד לפוטוגרף לעשות תמונות חדשות, וגם לארצות אחרות ובעזרת השם גם בארץ-ישראל גופא מלבד אמריקה. והנני לשבת [להשיב] גם חלק ההוצאות אשר יעלה להוצאת הדבר לפעולות פה הנני מקבל כולן לעת עתה.

על אודות יושרי ואמונתי יוכל כבודו לשאול את פי מ. שיינקין,[24] דוקטור באגראצאוו[25] הרב טיעמקין ביעליסאוועטגראד,[26] מ. אוסישקין,[27] הדוקטור יוסף ספיר[28] באודיסה ועוד לשאול על אודות משה עפשטיין הציוני מי שהיה מורה בבית-הספר של הדוקטור [פ.] אווינאווצקי [רב מטעם] באודסה. והנני מצפה למכתבו ברגשי כבוד ובברכת ציון. מ. אפשטיין חבר הקונגריסס השביעי.[29]   

על שני דברים מכתבו של אפשטיין עומד: על יתרונן של "תמונות מתנועעות" ככלי להפצת רעיונות, ועל הסיכוי הטוב לפתח עסק נושא רווחים בענף הסרטים. מבחינות אלו נראה המכתב כחוליה המקשרת מציעים קודמים, דוגמת נויפלד וגבריאל מאייר,[30] אל שץ וחבורת "בצלאל", ומוסיף כמה קוים לתמונה הכוללת של מהלכי תעשיית הסרט היהודי בארץ-ישראל:

1) גם אפשטיין הוא מהפעילים הציונים שהכירו ביתרון הסרט בתעמולה וערכו התעשייתי, ושעמד על השפעת המדיום החדש על חיי החברה והאמנות, כבר בשנים הראשונות של הצגות סרטים לקהל. הטענות שהשתמש בהן, שהסרט יעיל מאלפי נאומים וכתבים, שיש לעבוד בשילוב בין שיטות תעמולה שונות ולנצל את הסרט כאטרקציה מושכת קהל, חוזרות אצל פעילים ציונים בקשר לשימוש בסרטים.

2) הוא מציע ללמוד מהצלחתה העסקית של תעשיית הסרט בארה"ב, והציע לשץ הצעה כספית מתאימה ל"בצלאל", כגוף אמנותי יוצר סרטים הנסמך על תשתית עסקית.

3) הנושאים מחיי הארץ שהציע לצלם דומים עד זהים לאותם שלימים יצולמו בסרטי התעודה הציוניים. מכאן הדימיון של הצעתו לזו של נויפלד לפניו (1899)[31] ולתוכן הסרטים של רוזנברג אחריו (1911).[32]

4), בעקבות התפתחות הדרמה הפילמאית בארה"ב ובעולם, מציע אפשטיין את הפקתם של 'מחזות היסתוריים ולאומיים כמו: שמשון, בר כוכבא, דבורה, במקומות פעולותיהם ועוד. מחזות ואפיזודים מחיי אחינו והתושבים', מציע להשתמש ב'אקטיאָרים', ובהתאם למגמה בשדה הפילם הכללי לשלב בין הפוטוגרף לפונוגרף. נראה שאינו מסתפק בתיעוד ורוצה להתקדם להסרטות שיש בהן דרמה, סיפור ומשחק.

האם ל 'מחזות היסתוריים' כאלה התכוון אפשטיין:"Samson", Pathé Frère, 1908

באדיבות Progetto Davide Turconi

5) מעניינת ההערה על צילום סצנות מחיי הערבים בא"י – גם תמונות מחיי הערבים לא יזיק - אולי מתוך תפיסה ידועה שחיי הערבים בא"י מראים לנו תמונה חיה של דרכי אבותינו. או שמא רָמַז לכך שהגשמת הציונות דורשת את הכרת שכנינו. או להפך, להציג את מצב הערבים הקופאים על שמריהם, לעומת המודרניזציה שהביא החלוץ היהודי לא"י; הצגה שעלתה בכמה סרטים (למשל,  "לחיים חדשים", "עבודה" ו"זאת היא הארץ", 1935). או שפשוט היה זה אמצעי שיווק – להביא לפני הצופה היהודי האמריקני מראות אקזוטיים שימשכו את לבו.  מכל מקום, הערה מסקרנת.

6) במכתבו משיק אפשטיין לשאיפתם של שץ וחבורת "בצלאל" להקים "חרושת של סרטים לראינוע". דבריו מזכירים את מכתביו של יעקב בן-דוב,[33] אל המוסדות הלאומיים,[34] (יעילות הסרט ככלי תעמולה חדיש וכמעורר של ענף תעשייתי, הנושאים לצילום, מערך הפצה הנשען על ארגונים ציוניים מקומיים, הצורך במצלמה, תחשיבים של עלות הפקה ברוח אופטימית). הדמיון בין דברי אפשטיין לאלו של בן-דוב, שהיה שותף ברעיון ובמעשה לחזונו של שץ, מצביע על שיתוף במחשבה ומגמה בין השואפים לתעשיית סרטים יהודית בא"י. ודומני שלא אטעה אם אומר שהסינמטוגראפיה של בן-דוב הלכה בקווים ששרטט אפשטיין.

רוזנברג מסריט את שץ

כעבור ארבע שנים, ב-1911, ביקר בארץ משה רוזנברג מאנגליה, וצילם שורה של סרטונים. באחד מהם צולם ביקור של תיירים ב"בצלאל". בסרטון זה אפשר לזהות בפירוש תסריט ובימוי ומשחק לפני מצלמה (בייחוד של שץ, בתפקיד מדריך תיירים):

מהסרט First Film of Palestine, 1911. הילדה ומשה רוזנברג אצל הכותל המערבי

לפי האוטוביוגרפיה של רוזנברג[35] צולם הסרטון על בית הספר לאמנות ואומנות בעצה אחת עם מייסדו ומנהלו הפרופסור שץ, שנזקק מאוד לפרסומת למוצרי "בצלאל". שץ, שהעריך הרבה את אמנות הקולנוע, ראה בביקורו של רוזנברג בירושלים הזדמנות ליצור את מה שהיום מכנים "תשדיר פרסומת". לא ידוע מי מהם אחראי לתוכן הסרטון; סביר שהיה זה שץ, וברור שנעשה כאן ניסיון ליצור חיבור סיפורי בין הסצנות ולא רק שותפות נושאית. הסרטון נפתח בהצגה מבוימת היטב של שתי קבוצות תיירים המגיעות לביקור ב'בצלאל', אחת רכובה על גמלים, והאחרת באה בכרכרה. לקראתם יוצא הפרופסור שץ, מקבל את פניהם בבגדי לבן אקזוטיים ובמחווה תיאטרלית מזמין אותם להיכנס. לאורך הסרטון מלווה אותם דמותו הפוטוגנית והבוהמית של שץ, המסביר להם על פעולת המוסד. האורחים עוברים במחלקות השונות, והתלמידים ותוצרת בתי המלאכה מוצגים בפניהם. בהמשך הסיור מגיעים למוזיאון שיסד שץ, לגן הפסלים, וכמובן לביקור אצל מרכבת השר משה מונטיפיורי. אחר כך מוזמנים האורחים ליטול חלק בחגיגת מורי "בצלאל" ותלמידיו, שם מנגנת התזמורת, המורה לצילום יעקב בן-דוב מצלם את האירוע, ספורטאי מראה גבורות על המקבילים, החניכים נושאים את הפרופסור על כתפיהם והשמחה גדולה. בדברי הקריינות שכתב רוזנברג לסצנת החגיגה, דיבר על חיבורה של המסורת היהודית לעולם המודרני, ממש לפי האידיאל שביסוד "בצלאל". בגמר הביקור שוב הצגה. האורחים עוברים בדלת היציאה ויורדים במדרגות, כשהם מציגים למצלמה את חפצי האמנות שקנו. ליד הדלת ניצבים שני שומרי סף. האחד בבגדי צ'רקס, "קולפאק" על ראשו ופגיון בחגורתו. האחר במדי "קוואס" תורכי ובידו המטה. ביניהם מופיע שץ הנפרד מאורחיו, וכשאלה נעלמים מהתמונה הוא מנופף בכובעו הטרופי ובג'סטה אמנותית מסתובב, נכנס בדלת וזו נסגרת אחריו בתנועה דרמתית. יחי הרושם! ואכן זו הייתה המטרה, להרשים את הצופים היהודים בגולה כדי שיקנו את תוצרת "בצלאל".[36] בסרטון זה ניכרת המגמה להכניס את השתלשלות המאורעות ברצף כרונולוגי, במסגרת ביקור תיירים בבית הספר, דרמטיזציה של הכניסה והיציאה והנחיית האורחים לשחק אל מול המצלמה את התפעלותם מתוצרת המקום והצלחת תלמידיו.[37]

לפי מקור אחד, בעקבות ביקורו של רוזנברג ב"בצלאל" התקיים שם דיון בהשתתפות בוריס שץ, אבל פן, מאיר גור-אריה ואחרים ובו עלה הרעיון לייסד חברת סרטים בשם "מנורה".[38] כעבור שנים, ב-1919, הקים יעקב בן-דוב חברת סרטים פעילה בשם זה. סברה היא שרעיון החברה עלה עוד קודם לכן, אולי כבר ב-1907, בזמן מכתבו של אפשטיין, והבשיל עם ביקורו של רוזנברג.

אנשים מוזרים בירושלים

בשנת 1912 נפל דבר בא"י. לראשונה צולם בעיר ירושלים, ובארץ בכלל, סרט עלילה ארוך, From the Manger to the Cross[39], סיפור חייו של ישו, בהפקתה של חברת Kalem. העיתונות המקצועית של ענף הסרטים והעיתונות הכללית הביאו שפע של מידע על הסרט. מספר "The Moving Picture World", שבועון רב-מוניטין לענייני תעשיית הסרטים העולמית:

Kalem in Palestine / Large Preparation Made for Picture of Life of Christ / Interesting Scenes / Returning the other day from a hurried trip to London to complete preparations for a large production of the life and times of Christ, Mr. Frank J. Marion, of the Kalem Company, brought back a lot of interesting information concerning the operations of the Kalem Company in Palestine. While in London, Mr. Marion was in consultation with Mr. Sidney Olcott, director of the Kalem players, who are engaged in this remarkable undertaking. The company, which left New York some months ago, has been augmented by the addition of some nine or more English players of note, who are to assist in the big production. The information brought back by Mr. Marion is largely of a pictorial character and the cuts accompanying this story tell their own tale.

The Kalem players landed at Jaffa about two months ago and travelled to Jerusalem, from which point their operations in Palestine were directed. At this writing their work is probably about completed, and it is expected that they will be heard from in London by almost any mail. The complete story of their most interesting experience in the Holy Land is yet to be told, but the pictures give some idea of their adventures. […]. Regarding the big production on which our company has been engaged for the past two months, there is much to say at the time. We will know more about it when the negatives arrive. From the information we have received here a great amount of valuable material has been secured. The company has visited the actual scenes described in Biblical history as nearly as they are known at the present day, the idea being to portray the human side of Christ. We have made no attempt to picture the miracles of Christ. The production cannot fail to be one of the widest interests.[40]

ובכן, ההפקה יצאה לדרך, צוות ההסרטה ירד לחוף בנמל יפו ונסע ברכבת העולה לירושלים. שם החלו לצלם את הסרט.

בהסרטת "מהאבוס עד לצלב", כנסית הקבר, הצלם ג'ורג' הוליסטר, מחכה לתהלוכת האש הקדושה. “The Moving Picture World”, April-June 1912, p. 1119

אבל הירושלמים, שלא הורגלו בהפקות סרטים ברחוב העיר, נבוכו מהמחזה הזר והמוזר, ושאלו: מה זאת רואות עינינו? כתב נמרץ אחד בדק ומצא:  

לירושלים באו מאנגליה כמה אנשים, משונים בבגדיהם המנומרים, בפניהם הקרועים בַּפּוּךְ[41] ובכל הליכותיהם: הם עמדו בשווקים וברחובות ודרשו על ביאת המשיח, הקימו להם אוהלים וגם מעין מקדש מאחורי מלונו של קמניץ[42] והקריבו קרבנות וכו'. עכשיו נפתרה החידה, כל האנשים המוזרים הללו נשלחו לארץ-ישראל על מנת לתאר באופן מוחשי את כל מאורעות חייו של ישו הנוצרי, כפי המסופר עליו בספרי האבנגליון, ולהכין מתוך כך תמונות לקינומטוגרף. האנשים שהו בארץ-ישראל כשני חודשים ועברו את כל המקומות שעבר בהם מייסד הדת הנוצרית.[43]    

אין ספק שירושלים גילתה עניין. רפורטאז'ה אחת ב"העולם", ושלוש בעיתון "הצבי"[44] סקרו את האירוע, ואף הביאו תגובות של נוצרים, שטענו כי הסרט הוא "חילול השם".

האם גם שץ ראה את ההסרטה? והאם השפיעה על שאיפתו ליצור סרט יהודי בא"י? כירושלמי ואמן המתעניין בראינוע סביר שגם הוא ראה את: כל האנשים המוזרים הללו שנשלחו לארץ-ישראל על מנת לתאר באופן מוחשי את כל מאורעות חייו של ישו הנוצרי, כפי המסופר עליו בספרי האבנגליון, ולהכין מתוך כך תמונות לקינומטוגרף. מכל מקום, קרוב לוודאי שההד התקשורתי העצום שזכה לו הסרט הגיע גם לשץ.

כאן מקום לחזור ולהזכיר את הצעתו של אפשטיין להפיק: מחזות היסתוריים ולאומיים [...] במקומות פעולותיהם. חברת Kalem פעלה לפי טופס הפקה זה, בירושלים והגליל, והצלחתו של הסרט מצדיקה את החלטתה.[45] גם בעניין זה נראה שאפשטיין אימץ תפיסה רווחת במקצוע הפילם הכללי לטובת הפעילות הסינמטוגראפית הציונית.  

הקינומטוגרף - העתיד שלנו

1913, ושוב נקשר שמו של שץ בהפקת סרט בארץ. החברה היהודית "מזרח", שישבה באודסה, שלחה את אנשיה לצלם כאן סרט בשם "חיי היהודים בארץ-ישראל". בתום הצילומים, יצאה החברה בהודעה לעיתונות היהודית, ובכוונת שיווק מובהקת, מסרה על מטרותיה ועבודתה. העיתונות היהודית קיבלה את ההודעה ברצון. עיתון יהודי באוסטרליה, אחרי שהעלה על נס את תרומתו של הסינמטוגרף לחברה ולתרבות, ואף למלחמה בפשע, מספר לקוראיו שבזכות הסרט הזה תעלה על בד הראינוע תמונה חיה של המולדת היהודית העתיקה כפי שמעולם לא נראתה לעיניהם של יהודים רבים:

JEWS IN OTHER LANDS / The cinematograph, which is being used to help emigration work, school study, the inculcation of lofty ideals of workmanship and even the detection of crime, is certainly being put to no less valuable a purpose in disseminating a knowledge of Jewish life in Palestine. What is called a Palestine Cinematograph Company has been formed with this object in view, at Odessa, the capital being the modest one of £2,000. The first set of films will be shown at Vienna during the Zionist Congress week. But the operations will be extended subsequently to other Cities in Europe and also in America. Thus the old Jewish fatherland will live, as it never has done in the past, before many Jewish eyes.[46]

ההודעה נפתחת בהצהרה שחברת "מזרח" ממלאת אחר הדרישה בציבור היהודי בגולה להפיק סרטים על חיי היהודים בארץ-ישראל:

הקינומטוגרף היהודי. לא פעם הודגש בעיתונות היידישאית ההכרח בקיום קינמטוגרף אשר יציג בפני ההמונים הרחבים בגלות רגעים שונים של החיים הפלשתינאיים – הן של חיי העיר והן של חיי הכפר. אבל במרוצת 30 השנים של כל הפעילות הפלשתינית,[47] עדיין לא נמצא אף בעל יוזמה אחד שיקח את העניין הזה לידיו. רק לא מזמן נוסדה למטרה זו חברה בשם "מזרח", עם הון יסודי של 50 אלף פרנק, במטרה לארגן את העניין הנ"ל.[48]

בהמשך ההודעה מתוארות פעולות החברה, וכמה מחשובי היישוב דאז נמנים בה כמסייעים לתכנון ההפקה ולביצועה, וראשון ברשימה - הפרופסור שץ. כך הרפורטאז'ה:

החברה גייסה את מומחי הקינמטוגרף הטובים ביותר מפאריז, אשר במשך שלושה חודשים נסעו בלוית מיופה הכוח שלה בכל רחבי פלשתינה. העבודה התנהלה לפי תכנית אשר עובדה מראש  על-ידי  פעילי ציבור פלשתינאיים, כמו פרופסור שץ, ברזילי אייזנשטאדט, מנהל הבנק האנגלו-פלשתינאי ד"ר לוי, ד"ר [בן-ציון] מוסנזון, [מאיר] דיזנגוף, נציג ארגון המורים ד"ר [יוסף] לוריא, ד"ר  [ניסן] טוּרוב, ד"ר [הלל] יפה,[49] [ישראל] בלקינד, ואחרים. בסך הכל צולמו 250 תמונות, ביניהן נכללו אתרים היסטוריים כמו הכותל המערבי, מסגד עומר [מקום המקדש], מערת המכפלה ואחרים. גם הטכניון בחיפה, שנמצא עכשיו בשלבי בנייה, חגיגות פסח ברחובות, מספר גימנסיות יהודיות, סמינר אחד, ועוד; מוסדות חינוך אשר נותנים מושג מושלם ויסודי על ארץ-ישראל – הן היסטורי, והן אקטואלי.[50] תחילה יוצגו תמונות אלה בקונגרס הציוני ה-11, אשר אמור להתקיים ב-20 באוגוסט בווינה, היות והחברה כבר ערכה הסכם עם תיאטרון ווינאי מהדרגה הראשונה. החברה מדפיסה את התמונות בכמה עותקים, וכך הן יוצגו בו בזמן ברוסיה, במערב-אירופה ובאמריקה. הכתוביות על התמונות יהיו ברוסית, עברית, גרמנית ואנגלית. החברה לא חושבת להצטמצם בתמונות שצולמו בפלשתינה, והחליטה להמשיך את פעילותה בכל הארצות הקשורות בעברם ההיסטורי של היהודים. / לקבלת  מידע אפשר לפנות: אודסה, חברת 'מזרח', רחוב באזארנאיא 50, דירה 18.[51]

המשפט - העבודה התנהלה לפי תכנית אשר עובדה מראש על-ידי פעילי ציבור פלשתינאיים, כמו פרופסור שץ, וגו' – מעיד על המשך עניינו של שץ בעבודת הסרט היהודי בארץ-ישראל, ומהסטירה הבאה ניכר שעמדתו בנושא זה הייתה ידועה בציבוריות היהודית ונחשבה לנמרצת מאוד:

הקינמטוגרף – העתיד שלנו / כל הנחלים הולכים אל הים – וכל השאיפות האנושיות וההישגים אמנותיים והעשייה – אל הקינמטוגרף. / העתיד של התיאטרון – אומרים חכמים ונבונים - הוא הקינמטוגרף; העתיד של הפדגוגיה הוא הקינמטוגרף. העתיד של המדע, של הספרות, של תיור ברחבי העולם, של כרוניקה עיתונאית, אופנה, ריקודים, אופּרות, צייד, חינוך ילדים, שדכנות, מפגשי חתן-כלה – הכל קינמטוגרף.

 עכשיו בא הפרופסור שץ מ"בצלאל" ומצהיר שגם עתיד היהדות הוא הקינמטוגרף. כל תכניות העתיד שלנו ייושמו בקינמטוגרף אחד.

  כל התנועות שלנו והשאיפות, החל בציונות, טריטוריאליזם והגירה, כלה ב'הזמיר', 'ערבי-קופסה', פונטיקה, פולקלור ושירי-עם וכדומה, ולבסוף הגאולה היהודית הגדולה, התחייה של העם היהודי ושגשוגו הכלכלי – הכל הולך אל הקינמטוגרף. הישועה היהודית הגדולה תבוא מהקינו[52] ורק מהקינו. 'כי מקינו תצא תורה ודבר ד' מקינמטוגרף'. / כך אומר פרופסור שץ.

 אז נשאלת השאלה: על איזה סוג של תמונות וסרטים חולם הפרופסור?

 אם הוא מתכוון לתמונות 'מארץ-ישראל ומצרים', 'קבר זלפה' ו'המקווה  של שרה', הרי זה יש לנו כבר בווארשה, והעם היהודי – מלבד מספר יהודים -  עדיין לא באה לו הישועה.

גם בשביל הציונות סרט הקינמטוגרף לא מהווה עתיד, פשוט משום שכבר מזמן הפך להווה. לשבת תוך כדי נסיעה ולנסוע תוך כדי ישיבה – זוהי  התכנית  של מספר ציונים מסורים. ואם אתה יכול לשבת בשקט ובנוחות על כסא רך  בביתך, ולהסתכל על הקיר ולנסוע לארץ-ישראל, לטפס על הר הזיתים, לנסוע אל המושבות, לחלום על ציון, לבכות על החורבן ליד הכותל המערבי, ובעיקר לראות כיצד אנשינו עובדים, בלי לזוז ממקומך – אז הציונות הוגשמה כבר מזמן, הארץ כבר נבנתה והחלום התקיים כבר - - באמצעות הקינמטוגרף...  מה שרק נשאר זה - שהאידיאלים הנותרים שלנו והתנועות יתגשמו על-ידי הקינמטוגרף. וכאן פרופסור שץ אכן ראה את הנולד והביע נבואות. [...] אבל מלבד תמונות טבע קינמטוגרפיות, יהיו לנו גם תמונות-חיים. חיינו יהפכו לקינמטוגרפיים. תמונות חיים קינמטוגרפיים – מחזות, דרמות, טרגדיות וקומדיות.

מקס לינדר[53] יתפוס אצלנו מקום של כבוד. אנשי ההגות והמורים שלנו יהיו דוראטניקים ופרֶנטים. אקרובטים יהיו העסקנים שלנו, האידיאולוגים שלנו, הטייסים שלנו ומתכנני החופשות שלנו.

קינמטוגרף עם גיבורים קינמטוגרפיים, עם התאהבות קינמטוגרפית, התפעלות, צייד, הוּ-הָא, תוהו ובוהו, ריצות, רדיפות, סחר-מכר.

 אולי הוא חשב בכך, הפרופסור שלנו, שהעתיד שלנו הוא הקינמטוגרף?[54]  

דער טונקעלער[55]

סברה היא שהכותב (כשנה לאחר צילומי הסרט "חיי היהודים בארץ-ישראל"), 'כי מקינו תצא תורה ודבר ד' מקינמטוגרף, כך אומר פרופסור שץ', מסתמך על דברים ששץ דיבר או כתב, ומניח כאן הנחה ברורה ששמו כשואף קולנוע, הבנתו את כוח הסינמה, ורצונו להוציאו אל הפועל בארץ-ישראל, היו ידועים לקורא. וגם אם נתחשב בהגזמה ובאירוניה שסטירה נדרשת להן, ניכרים דברי אמת – כנראה שהשמועה על חזונו של שץ להקים בארץ-ישראל "חרושת של סרטים לראינוע", פשטה בציבור היהודי בעולם.

ירושלים 2018

עברו שבועיים מיום שפורסם "הקינמטוגרף – העתיד שלנו" והעולם היה לבית מטבחיים. פרצה מלחמת העולם הראשונה שהמיטה יסורים וחורבן על ארצות רבות, גם על ארץ-ישראל. תושביה, והיהודים יותר מכולם, סבלו סבל רב. ברשעת השלטון התורכי נאלץ שץ לגלות מירושלים לגליל. שם, בטבריה, חתם את ספרו האוטופי "יְרוּשָׁלֵם הַבְּנוּיָה", שבו תיאר ביקור בירושלים, בירת מדינת היהודים, בשנת 2018. הספר יצא לאור, בשנת תרפ"ד, 1924.  

כמו לדנטה ב"קומדיה האלוהית", גם לשץ יש מורה-דרך המנהל אותו במסעו, ושמו, ראה זה פלא: בצלאל בן-אורי;[56] אמן מלוה אמן, בצלאל בונה המשכן עם מייסד בית הספר "בצלאל" יחד.

ערב אחד פנה אליו מנהיגו:

ועתה הגידה נא לי, היש את נפשך ללכת איתי אל "מנורה" לראות את "חורבן בית המקדש"? שץ הנפעם ענה לו: פשיטא, דבר זה מעניין אותי עד מאוד, בייחוד מפני שאצלנו ב"בצלאל" יזמנו ליצור חרושת של סרטים לראינוע, ואני בעצמי הייתה לי תכנית של דרמה בשביל ראינוע "חורבן בית המקדש בסיום שיבת ציון". בן-אורי ממשיך: הלכך הנני רוצה להראותך זאת למען תראה, כי כל עבודה הנעשית למען העם אינה אובדת וסופה להתקיים... הקבוצה "מנורה" קיימת זה כמאה שנים, ומוצאה מהמוסד בן אותו השם, אשר יסדתם בעת ההיא.[57] והמחזה אשר תראה היום בתיאטרון אף הוא כבן מאה שנים, הלא זאת היא הדרמה שלך. [...] באנו אל מגרש "מנורה" אשר שם עמד הראינוע ומאחוריו, במורד ההר, נמצא "בית חרושת לסרטים מנורה" המפורסם, בתוך מגרש גדור, אשר בו יציגו את המחזות הנקלטים בסרטים.

[...] החלו מופיעים רגלים, נוסעים באוטומובילים, רוכבי אופניים – הכל נהרו אל ארמון גדול אשר מנורה בת שבעה קנים דלקה עליו. גם אנחנו ניגשנו אל שער רחב, המבוא הראשי, הפתוח לרווחה. איש לא ראנו, ומבלי לעמוד על-יד הקופה עלינו במדרגה הרחבה אל התאים.

בכל התיאטרון למעלה לא נראה אף מאור אחד, רק למטה ליד הכיסאות דלקו מנורות חשמל קטנות, ואלה האירו את השטיח הרך שהיה פרוש על כל הרצפה וכל הבא ראה היטב את הדרך לפניו. הפסיעות הרכות לא הפריעו את הדומיה אשר שלטה פה כמו בהיכל. שם נקהל כבר קהל רב. כאשר התרגלו עיני לאפלולית ראיתי את שלושת האמנים הגדולים: רבי מנשה, רבי יהודה ורבי אפרים, יושבים לא רחוק ממקום מושבי. הפסל הגדול ישב באמצע, והאדריכל והצייר מימינו ומשמאלו, והם מספרים בלחש דבר-מה. למטה ליד הבימה כיוונה התזמורת את כליה. המנגנים ישבו עמוק מהרצפה וינגנו "פתיחה" של אופרה בלתי-ידועה לי. בכי, תחנונים ותפילה נשמעו ממנה. מלמעלה, כאילו מן השמים ניתכו קולות אלוהים מתוך עוגב שבהם נשמעו געש-ים זועף, סערת רוחות רעות, רעש רעמים מאוימים וקול תאנית-דממה דקה... התזמורת הפסיקה בבת-אחת את התפילה בזעקת שבר, קורעת לב, והעוגב הוסיף לצקת מלמעלה את קול הקינה החשאית, קולות געגועים המזעזעים את הלב... האפלה רבתה באולם. המנגנים יצאו דרך הפתח הקטן מתחת לבימה והעוגב עודנו בוכה. המסך נגלל לאט-לאט. על הבד אשר מאחורי המסך הופיעה מנורה בת שבעה קנים דולקת. נרותיה הלכו הלוך והבהק ואורם התאחד מלמעלה, והיה כמראה הקשת בשמים. מתוך צבעי תכלת סגולה כהה בצבצו המלים "חורבן בית המקדש" באותיות אש אדומה. אחר ניטשטשו האותיות לאט לאט ואיתן גם המנורה, ותראה על הבד ערבוביה של צבעים אשר התנועעו ואשר התהפכו לצורות שונות ולהרמונית צבעים מפליאה כמו בקלידוסקופ. מעט מעט נתבלטה מתוך הצבעים צללית של גויה.

זאת הייתה תבנית איש גבה קומה, רזה, לבוש עבאיה ארוכה, נשען על מטהו הגדול. על פני הקרקעית הבהירה של ירושלם המתנוצצת מהאשים הרבים היוקדים על המזבחות אשר על כל ההרים ועל גגות-הבתים הרמים: עם אדוני מקריב קורבנות לאלילים שונים. זמן רב הביט האיש בכעס ובצער על ירושלם. הוא נטה את ידו הכחושה בכאב נעכר אל מול ירושלים וקול חזק מלא תוכחה ותחנונים נשמע בתיאטרון הדומם:

"שמעו דבר אדוני בית יעקב וכל משפחות בית ישראל, כה אמר אדוני: מה מצאו אבותיכם עוול בי כי רחקו  מעלי וילכו אחרי ההבל ויהבלו. הנני מביא עליהם רעה אשר לא יוכלו לצאת ממנה וזעקו אלי ולא אשמע אליהם. והלכו יושבי יהודה ותושבי ירושלים וזעקו אל האלוהים אשר הם מקטרים להם והושע לא יושיעו להם בעת רעתם. כי מספר עריך היו מספר אלוהיך יהודה, ומספר חוצות ירושלם שמתם מזבחות לבשת, מזבחות לקטר לבעל. הנני מביא עליכם גוי ממרחק בית ישראל. נאום אדוני, גוי איתן הוא, גוי מעולם הוא, גוי לא תדע לשונו ולא תשמע מה ידבר. אשפתו כקבר פתוח. כולם גיבורים. ואכל קצירך ולחמך, יאכלו בניך ובנותיך, יאכל צאנך ובקרך, יאכל גפנך ותאנתך, ירשש ערי מבצריך אשר אתה בוטח בהנה בחרב. כה אמר אדוני, עשו משפט וצדקה והצילו גזול מיד עושק, וגר יתום ואלמנה אל תונו ואל תחמסו ודם נקי אל תשפכו במקום הזה. וביקשתם אותי ומצאתם, כי תדרשוני בכל לבבכם, והייתם לי לעם ואני אהיה לכם לאלוהים".

כה דיבר הנביא ירמיהו ויכוף ראשו וירד מן ההר. הוא פנה לצידה של ירושלם.

על פני הבד מתהווה שוב אנדרלמוסיה של צבעים, נשמעת מנגינת נבלים, צלצלי מצלתיים, תקיעת חצוצרות וקשקוש תופים. מעט מעט מתבהרת הערבוביה ולעין הרואים נראית תהלוכה ארוכה יוצאת דרך השער הגדול של ירושלם. בראש הולכות נשים פורטות על פי נבל ותוקעות בחצוצרות כסף, אחריהן תלכנה קדשות עירומות למחצה, תופים בידיהן המורמות והן מחוללות מחול-חשק. אחריהן צועדת תחת אפריון אדום מכשפה זקנה עירומה עד מותניה, שערותיה הלבנות פרועות והיא נושאת על זרועותיה שני תינוקות להעביר אותם באש למולך אלוהי הדמים. אחריה פוסע כוהן אדום, בעל בשר, מקושט עדיים נוצצים, בידו האחת המאכלת ובידו השניה לפיד בוער. אחריו נוהרת להקת נביאים מפזזים, מכרכרים בכל עוז ומכים באגרופיהם היבשים על חזיהם השעירות והחשופות. אחריהם שורה ססגונית ארוכה של אנשים, נשים וילדים. התהלוכה הולכת בדרך שמאלה ויורדת עד גיא בן-הינום. שם עומד אליל אבן נורא, גדול ועב-הכרס, כולו מוזה דם, ממותניו ומטה מפוחם ולרגליו עומד מזבח. התהלוכה הקיפה את האליל בשירה ובמחול פראי. הכהן הכרסתני עלה במעלות המזבח, תקע את לפיד האש ביד האליל, כרע ברך לפניו, השתחווה ונשק את רגליו המגואלות בדם ויעמוד ויחכה במאכלת אשר בידו לקורבנות, אשר המכשפה הזקנה הניפה בידיה האיומות מעל ראשה כעופות מובלות לטבח. מה נתעבה הייתה הזקנה הנאלחה בשדיה המשוקצות הסרוחים על בשרה הכחוש, בפיה הפרוע, הצורח והשחור, בעיניה התועות, במחלפותיה הפרועות המתפתלות כנחשים מסביב לראשה והיא מחזיקה בידיה הפרושות כמו בכפות לטאה שחורה את שני הילדים הרכים הבוכים! הכהן המסורבל עמד לו במנוחה על מעלות המזבח ובדק באצבעו את חודה של המאכלת, ובת צחוק של תנין ריחפה על חלב-פניו העגולים והנוצצים.

מבין הקהל הצפוף הבקיע לו דרך איש זקן גבה קומה ובידו בקבוק-חרס וימהר ויעל על המעלות וידחף  בידו החזקה את הכהן, ויזדקר מלוא קומתו, וישקף על כל הקהל בעיניים בוערות כאש וינף בעוז את ידו הימנית.

"ירמיהו הענתותי! ירמיהו הענתותי!" קראו קולות שונים מכל עבר, אולם קולו של הנביא גבר על כולם.

"שמעו דבר אדוני מלכי יהודה ויושבי ירושלם. כה אמר אדוני צבאות, אלוהי ישראל, הנני מביא רעה על המקום הזה, אשר כל שומעה תצלנה אוזניו, יען אשר עזבוני וינכרו את המקום הזה ויקטרו בו לאלוהים אחרים, ומילאו את המקום הזה דם נקיים, ובנו את במות הבעל לשרוף את בניהם באש, עולות לבעל. לכן, הנה ימים באים, נאום אדוני, ולא יאמר עוד התופת וגיא בן-הנום כי אם גיא ההריגה, וקברו בתופת מאין מקום, והייתה נבלת העם הזה למאכל לעוף השמים ולבהמת הארץ ואין מחריד, והשבתי מערי יהודה ומחוצות ירושלם קול ששון וקול שמחה, קול חתן וקול כלה, כי לחרבה תהיה הארץ".

וירם את הבקבוק מעל לראשו וישליכהו בכל כוחו על המזבח. הבקבוק נופץ לרסיסים והנביא קרא בקול:

"ככה אשבור את העם הזה ואת העיר הזאת, כאשר ישבר את כלי היוצר הזה, אשר לא יוכל להירפא עוד".

כסער מתחולל עבר על ראש כל ההמון. אלפי ידיים הורמו ברוגזה למעלה. הכל נדחקו אל המרכז, אל המקום אשר עמד שם הנביא מלא עצב וראשו מורד ארצה, התנפלו עליו, הכוהו, פצעוהו, כפתו את ידיו לאחוריו ויסחבוהו...

התמונה נטשטשה ושוב הייתה ערבוביה מוזרה, צבעים מצבעים שונים, צעקניים, חריפים, נתערבבו. התזמורת נאנחה מרה מתחת לבימה והעוגב בכה מלמעלה. על הבד נראתה תמונה חדשה.

בבור אפל מתחת לאדמה יושב עצוב ירמיהו הנביא. מבעד לחור אשר למעלה קולח זרם אור צהוב המשתקף על רצפת האבנים המלוכלכה ומסמן בה כתם בהיר, חד ועגול... הנביא מרים לפעמים את ראשו כאילו ישמע דבר מה, קופץ ברוגזה ממקומו, עיניו פקוחות לרווחה, ידיו הרזות לחוצות אל חזהו הכחוש והחשוף והוא רץ מסביב לעיגול הבהיר אשר על הרצפה.

חבל משתלשל ויורד בתוך עמוד האור. קול קורא:

"ירמיהו! ירמיהו! המלך צדקיהו קורא לך, שים נא את בלויי הסחבות והמוכים תחת אצילות ידיך, מתחת לחבלים ונוציאך".

 

הנביא עושה כאשר צווה, מוציאים אותו, מוליכים אותו בלוית שוטרים בחוצות ירושלם אל בית המקדש. המלך מחכה לו שם. הרחובות הומים מאדם, אלו מביטים במורא על הנביא האסור, אלו מתקלסים בו בחוצפה בעיניו, זורקים בו אבנים, הנביא הולך ישר, נושא בגאווה את ראש שיבתו, מביט בעיניו הגדולות והעמוקות המפיקות יגון אין קץ.

ויביאוהו אל המבוא השלישי אשר בבית המקדש. המלך צדקיהו יושב על כסאו, מאחוריו עומדים חיילים מזוינים שומרי ראשו, ולרגליו יושבים שריו, הנביא ניגש בפסיעות בטוחות אל הכיסא, השתחווה ויזדקף ויבט בעיניו החדות אל המלך החיוור והנבהל. המלך נתן אות בידו והכול קמו, השתחוו ויצאו אחורנית מעם פני המלך. אך צדקיהו והנביא נשארו באולם.

"ירמיהו, שואל אני אותך דבר", נשמע באולם קולו הרועד של המלך,"אל תכחד ממני דבר". ויענהו הנביא במנוחה: "כי אגיד לך הלא המת תמיתני וכי איעצך לא תשמע אלי". המלך הרים ת ידו הרועדת השמימה ויען בקול דממה, חנוק:

"חי אדוני אשר נתן לנו את הנפש הזאת אם אמיתך, או אם אמסרך לאדם להמיתך".

ויען הנביא ויאמר: "כה אמר אדוני אלוהי ישראל: אם יצוא תצא אל שרי מלך בבל וחייתה נפשך והעיר הזאת לא תישרף באש. וחיית אתה וביתך, ואם לא תצא אל שרי מלך בבל ונתנה העיר הזאת בידי הכשדים ושרפוה באש ואתה לא תמלט מידם".

עננה שחורה כיסתה את פני המלך, הוא הכה כף אל כף, נכנסו שני חיילים מזוינים. המלך נתן אות והחיילים הוציאו את הנביא.

התמונה הלכה הלוך והתעלם לאט לאט. צבעיה הסתובבו במהירות, התערבבו, התמזגו, התהפכו על הבד כאקורדי אש איומים. קוים עקלקלים מקוטעים בקעו כבזקים את התכלת הסגולה הכהה. האודם נשפך כזרמי דם, כאש לוהטת... פתאום הייתה חשכה. אז החלו להיראות על הבד צללי אנשים מתאבקים שהלכו והתבלטו יותר ויותר. אלה הם בני יהודה הרעבים הנלחמים את מלחמתם האחרונה להגן על חוצות ירושלם...

אחר נראו חיילים כשהם רודפים אחרי צבי והם תופשים את צדקיהו המלך ואת שריו הבורחים על-יד יריחו. נבוכדנצר המלך שחט את בני צדקיהו ואת שריו לעיניו, ואת עיני צדקיהו סינוור ויאסרהו בנחושתיים.

ירושלם הוצתה באש! אחר רואים את בית המקדש בוער, האש אחזה בארבע פינות הבית, הכוהנים והלוויים רצים נחפזים לכבות את השריפה. והאש הולכת הלוך וגבור. שלהבת זידונית שטפה את הכל, קרבה אל ההיכל, אל קודש הקודשים ולשון אש אחזה בפרוכת...

מתוך נהר די-נור, על גג ההיכל הבוער הופיע הכוהן הגדול לבוש בגדי הקודש ועמו כיתות כיתות של פרחי-כהונה ומפתחות בית המקדש בידיהם, הכוהן הגדול הרים את ראשו השמימה ויפרוש את כפיו ויקרא בקול מר:

"ריבונו של עולם, הואיל ולא זכינו להיות גזברים נאמנים לפניך – הרי המפתחות של ביתך מסורים לך!"

ויזרוק את המפתחות השמימה, יצאה פיסת-יד אש ותיקחם.

והשלהבת הולכת ומשתפכת, לשונות אש נעקרות בכל עבר, עבי עננים אדומים וגיצי-אש נישאים אל השמיים אדומים, צבע דם הוצק על כל, על גגות המקדש באים כוהנים ולוויים לבושים-לבנים, כינורות וחצוצרות בידיהם, נוגה אדום יצוק עליהם, כמלאכים מזהירים הם מתנפלים לתוך האש...

כל הזמן נשמעו יבבות התזמורת, ויהי רעש, כרעש ים-האש אשר ראו עינינו, רעם, קול נפילת מגדלים, הרס, נפץ כחורבן הגדול אשר ראו עינינו. 

והעוגב מלמעלה בכה בכי תמרורים...

אחר נראתה תמונה: ירמיהו הנביא עגום, כפוף, בגדיו פרומים, שערו פרוע, והוא מתהלך על ההרים  מסביב לירושלם העשנה עוד. מתוך חוצן אדרתו לוקח הנביא מלוא חופניו אפר בית המקדש השרוף, זורה אותו לארבע רוחות השמיים ואומר בקול רם:

"אבנים ערומות תגדלנה עליכם הרי ירושלם עד אשר ישובו בנים לגבולם ויטעוכם!"...

ושוב נראתה תמונה: לילה, ליל ירח יפה של ירושלם. בדרך בית לחם על-יד קבר רחל חונה מחנה השבויים המובלים מירושלם. כל השדה מלא בני אדם עייפים ויגעים, זקנים – פנים כבושות בקרקע, שלשלאות כבדות על ידיהם, צעירים – שורות שורות, מוטות ברזל על צוואריהם, נשים חצי עירומות יושבות על הארץ ועלליהן בחיקן. ערימות שלל צבורות על פני השדה. כלי בית המקדש מבהיקים לאור הלבנה. שורות גמלים כקברים קודרים רובצים לצד המחנה, מתנוצצים השריונות וכלי הזין של חיל המשמר של אויב.

על-יד מצבה שחורה גדולה נראים צללים אפורים של השבויים. הם פורשים את ידיהם האסורות באזיקים אל הקבר השחור, כבשו את ראשיהם העיפים באבן הקרה, רחמים הם מבקשים אצל רחל אמנו...

מופיעה דמות זכה וברה של אשה, רקומת רשת כסף של הירח, היא מרחפת על הקבר, ראשה מורד ביגון, בידיה הרכות מכסה את פניה... נהי תמרורים נשמע בכל רחבי האולם, בכי אשה...

בכה תבכה רחל על בניה, מאנה הנחם...

ממעל נשמע קול ערב, מלא רחמים ואהבה:

"מינעי קולך מבכי ועיניך מדמעה, כי יש שכר לפעולתך ושבו מארץ אויב, ויש תקווה לאחריתך, ושבו בנים לגבולם"...

צבעי הלילה נמוגו על הבד ותחתם באו צבעים ורודים יפים מורכבים להרמוניה נפלאה, התזמורת מנגנת נגינות ידועות לי, שירי ארץ-ישראל, אשר שמעתים לא אחת. הבד מתבהר ומתוך הצבעים הבהירים נראתה לי תמונה חדשה, חוצות ירושלם מלאים בני אדם מקושטים,לבושים בגדי שבת, תינוקות של בית-רבן הולכים שורות שורות, דגלי תכלת-לבן בידיהם. הם שרים ועוברים את רחוב יפו. הם מתייצבים על-יד שער יפו בשתי שורות שוות לאורך כל הרחוב משני עבריו. "המכבים" במדיהם תכלת-לבן שומרים על הסדר. על-יד שער יפו עומדת סוכה עשויה מפרוכות רקומות, מעוטרת ירק ופרחים. שני "מכבים" ניצבים משני עבריה. מרחוק לאורך כל הדרך מתחנת מסילת הברזל, עוברת בסך תהלוכה ארוכה. ליד הבריכה העליונה דגלים מנפנפים, תזמורת מנגנת,תהלוכה ענקית. בקרוב התהלוכה אל השער יוצאים מתוך הסוכה זיקני ירושלם לקראתה...

"שיבת ציון! שיבת ציון!" – נשמעים קולות שמחה מכל צד. שירה חדשה של שיבת ציון משמיעים אלפי ילדי בתי הספר.

התהלוכה הולכת וקרבה. כבר נראו על הדגלים שמות הערים אשר מהן באו החוגגים. באמצע התהלוכה צועדים בני אדם מוקפים דגלים שונים והם נושאים דבר מה מכוסה צחורים. הם קרבו. ראיתי שלושה ארונות מכוסים טליתות. הבנים השבים הביאו מתנה לציון אימם הזקנה, שלושת טובי עם ישראל, את עצמות הרצל, וולפסון וצ'לינוב הביאו איתם מהגלות לקוברם בארץ-ישראל, משאת נפשם, אשר מסרו את נפשם עליה...

"אל מלא רחמים!" נשמע קול עצוב על-יד הארונות. הכל קמו, שמעו בדומית עצב את התפילה החמה בעד נשמת שלושת נשיאינו שמתו בחוץ-לארץ...

"אמן!" ענו כולם פה אחד, "אמן!" ענה הד הרי ירושלם, וכולם כאיש אחד שרו את שיר התקווה שלנו:

"עוד לא אבדה תקוותנו / התקווה שנות אלפיים / להיות עם חופשי בארצנו / ארץ ציון וירושלם".

כל הקהל אשר בתיאטרון קם על רגליו, וישר את "התקווה" עם המקהלה אשר חזינו על הבמה. עיני זלגו דמעות גיל, ואחל גם אני לשיר בכל מאמצי קולי, ו...איקץ מחלומי המתוק...

 בבית האמן האפל אשר לי ישבתי, צינה חזקה שלטה בחדר שלא הוסק, זה ימים רבים. אולם אני לא חשתי זאת, אושר אין קץ הלהיבני, חום נעים מילא את ליבי ולנוכח עיני הלחות עמדה עוד התמונה הנהדרת. בעוד שירת "התקווה" בפי יצאתי מבית האמן שלי.

מעביר לנגד עינינו

בשנת 1922, המליץ העיתון "דאר היום" לקוראיו, ומנהלי בתי הספר בכלל, על הצגת ראינוע מרתקת:

בראינוע בין-לאומי / גם הראינוע בין-לאומי מזכה אותנו בשבוע זה בהצגה מעניינת מאוד: "חיי משה", סרט זה שהוא לקוח כולו מהתנ"ך, מעביר לנגד עינינו מחזות יפים ומלבבים מחיי עמנו בימי קדם. חיי מחוקקנו הגדול משה עוברים לנגד עינינו מיום לידתו עד יום מותו. אחינו במצרים כשהם עובדים בפרך ונוגשים מאיצים בהם לעבוד, ארמון פרעה, בנותיו, שוטריו, צלמוני מצרים, הר סיני, כל אותם הדברים שעליהם התענגנו בימי ילדותנו בשבתנו על ספסלי החדר או בית-הספר – עוברים כעת לנגד עינינו בראינוע בין-לאומי. ראויים לתהילה מנהלי הראינוע על סרטים כאלה שהם מביאים לנו, המעבירים לנגד עינינו תקופות שלמות מחיינו בעבר, וכדאי היה שמנהלי בתי-הספר ישלחו את תלמידיהם לראות בעיניהם את אשר הם קוראים בספרים.[58]

סצנה מסרט תנ"ך איטלקי La Sacra Bibbia (1920), משה מברך את יהושע[59]

התסריט של שץ שייך לסוגה זו של סרטים לפי כתבי הקודש. הרעיון המכונן שלה הוא: "לראות בעיניהם" את הכתוב בספרים, ולראות זה להאמין.[60] גם זאת היא אחת מן הירושות שקיבלה הסינמה מטרם-הסינמה, והקולנוע אימץ אותה מאז ועד היום, ובהצלחה רבה.

דברי "דאר היום" מצטרפים לשפע מאמרים, רפורטאז'ות וידיעות בעיתונות המקצועית והכללית, המשבחים את ערכם הגדול של סרטים תנ"כיים למערכות חינוך. כך, למשל, "The Nickelodeon", ירחון סינמה מקצועי בארה"ב:

Another kind of Minister / […] Mr. Jump gives five reasons why the motion picture can be a serviceable adjunct to the church. First it can help the church merely as an entertainment device in a manner similar to the church sociable and the oyster supper. Second, it can help in giving religious instruction in the Sunday school. Pictures of travel through Palestine, and the biblical dramas are available and could be used extensively. In Mr. Jump’s own words: “Joseph and Esther and Moses and Paul and Jesus are better known to the theater-goers today than they ever were before, thanks to Mr. Edison’s invention”. […].[61]

שץ משתף את יצירתו בהערכה זאת כדי להפרות בכוח האמן שבו את המגמה הציונית לחיזוק הרוח הלאומית, עם הרצון ל"חדש ימינו כקדם" והצורך לבנות גלריה של "גיבורי האומה". לשם כך בחר בצורת הפילמודרמה,[62] עם עלילה ומשחק.[63] "חורבן בית המקדש בסיום שיבת ציון" מדבר על חטא ועונשו, ועל גאולה ותמורה. אלה הם נושאים אוניברסאליים במהותם, ושץ ידע לחבר אותם למקור ישראל, על-ידי שטווה עלילה מחומרים המצויים כולם במקורות, ומוכרים לקוראיו, וחשוב מאוד, בלי שיוותר על שני עמודי התווך שבית הקולנוע נשען עליהם: העלילה העזה והפעולה המתמדת. דוגמה נאה לכך היא הדרמטיזציה של ירמיהו, פרק ל"ח (בתסריט: ממאסרו של הנביא עד לאחר שיחתו עם המלך צדקיהו). זה הוא תסריט של צַיָּר-פַּסָּל מוכשר, היודע לברוא דמויות מלאות חיים; לא לחינם יושב הַפַּסָּל הגדול (בן דמותו של שץ עצמו) ראש בהצגת הסרט. ירמיהו, המכשפה, הכוהן, המלך צדקיהו, רחל אמנו ואחרים, כולם מפוסלים בדקדקנות.

סצנות ההמונים שמעלה שץ על בימת הצילומים נראות כאופרות ענק, או בלט גרנדיוזי, שהוא עושה בהן שימוש מרתק בצבע ובקול ככלים להבנת העלילה. בשילוב התמונה עם המוסיקה והצבעים, מגיע שץ לשיאים דרמטיים, במיומנות, כאילו כל ימיו עסק בכתיבת תסריטים ובימוי סרטים. לאלה אפשר להוסיף את אלמנט התנועה – שתפקידה להעביר לתודעת הצופה את רוח הזמן ותכונת הדמויות (ירמיהו, המכשפה, הנוער בירושלים הבנויה...). 

אל בית הראינוע "מנורה", מתייחס שץ כאל היכל, ואל ההצגה כאל עבודת הקודש. את האישור למעלת המקום והסרט המוצג בו נותנת נוכחות שלושת האמנים הגדולים: רבי מנשה, רבי יהודה ורבי אפרים, למעשה נציגי "בצלאל" המתווה את מסלול האמנות הארץ-ישראלית. יש כאן גישה הפוכה לזו הרואה בקולנוע אמנות נחותה או מדירה אותו מחברת האמנויות; עוד ראייה להבנתו של שץ את הערך החיובי של "התמונות הנעות".

אולי היה "חורבן בית המקדש בסיום שיבת ציון" תסריט דרמטי עברי ראשון בארץ-ישראל, לפחות אחד הראשונים, בהתחשב במנהג ארצנו הקדושה שאין לך ראשון שלא קדם לו ראשון אחר. אפשר שכמה מהקוראים ילגלגו עליו, על תמימותו, על הפטריוטיזם המוחץ, על הסגנון המליצי, על שמו המסורבל, על סופו המגוחך, ועוד כהנה וכהנה. יבושם להם. לטעמי מעיד "חורבן בית המקדש בסיום שיבת ציון" על הכוח האמנותי שהיה גנוז בניסיונות ליצור סרט ארץ-ישראלי, ולא עלה בידו לצאת אל הפועל.

שץ כתב עוד תסריטים, והציע אותם למוסדות הלאומיים. שם דחו אותם, והיחס אליו לא היה מכובד. תסריטים אלה קבורים באצ"מ, תיקי KKL, ומחכים לחוקר שיגאל אותם.

***

נספח

מבחר תעודות התומכות במאמר

*

יעקב בן-דוב

אצ"מ, תיק KKL3-29, י"ג באלול תרע"ב [26 באוגוסט 1912]

י. בן-דוב / מחלקת פוטוגרפיה בבצלאל: / הגדלת והעתקת תמונות וציורים, מראות הארץ, טיפוסים, גלויות מצוירות, זכוכיות לפנסי קסם, גם בצבעים / ירושלם, /  יום י"ג לחודש אלול תרע"ב

לאדון הנכבד מר ד"ר רופין שלום

אנוכי מבקש על ידו הלוואה מהקופה הלאומית בסך אלפיים וחמש מאות פרנקים (2500 fr.)[64] בכדי לקנות לי מכונה קינומטוגרפית וכל המכשירים הצריכים לזה, בתנאי לשלם אותם בחזרה לקופה במשך שלוש שנים, עם הריבית. / עירבון על הסך הנ"ל ייתן בעדי המוסד "בצלאל" שאנוכי עומד איתו בקשר מסחרי בסכומים הגונים. /התועלת שהנ"פ [קק"ל The National Fund] תקבל מזה, היא התעמולה החשובה שהתמונות האלו תפעלנה לטובתה, כי כל מה שאני אצלם פה בא"י תהיינה רק דברים חיוביים במובן הלאומי, ובעיקר אצלם דברים גם באופן ישר בשביל הנ"פ בתנאים נוחים מאוד.

לתשובתך החיובית אני מחכה, / בכבוד רב, / (יצחק) ברלנד,  י. בן-דוב

אצ"מ KKL3-29, כ"א אלול תרע"ב [שלישי בספטמבר 1912]

י. בן-דוב /  מחלקת פוטוגרפיה בבצלאל: / הגדלת והעתקת תמונות וציורים, מראות הארץ, טיפוסים, גלויות מצוירות, זכוכיות לפנסי קסם, גם בצבעים / ירושלם, כ"א אלול תרע"ב

למשרד הא"י ביפו

הנני פונה אליכם שנית בהצעתי להלוות לי כסף למכונת קינומטוגרף בתנאים הללו:

1. להלוות לי כסף כאלפיים פרנק לערך לשלוש שנים. המכונה היא מהפבריקה Ernemann Dresden, המחירים למכונה ולשאר חלקיה הם: [כאן באה: רשימת פריטי הציוד ומחיריהם במרק גרמני] ס"ה: 1775 מרק. מהסך הנ"ל צריך לנכות הרובט שאנוכי מקבל מהפירמה הנ"ל, מעשרים עד שלושים ריבית  בתור סוחר למכונות. כך שהסך הנ"ל במרקים נוכל לחשוב אותו כמעט בפרנקים, מובן חוץ מהוצאות הפוסתה, מכס וכדומה.
2. הנ"פ צריך להזמין אצלי במשך שלוש שנים לא פחות מחמשת אלפים מטר פילמס, הנ"פ ישלח לי תמיד ע"י המשרד הא"י את הפילמס אשר צריכים יהיו לו בשביל הזמנותיו על חשבונו.
3. אנוכי מקבל רק 1 פרנק על כל מטר פילמס נגטיב. הפרנק הזה יהיה כבר בעד עבודת הצילום, הזמן לזה, הוצאות הדרך, קלקול המכונה והתגלות הנגטיב (ענטוויקלונג)X בשכר עבודתי הזה, הנ"פ ינכה תמיד החצי על החוב בעד המכונה (ובכן יעלה לנ"פ כל מטר פילם נגטיב רק שני פרנק, חוץ מהמשלוח 1 פרנק הפילמס בחו"ל, 1 פרנק למלאותו פה. זה הוא המחיר היותר זול שיכול להיות).
4. הנ"פ צריך להזמין אצלי רק הדברים השייכים לנ"פ, מפני שהמחירים שאנוכי קובע בשביל הנ"פ לא אעבוד בשביל אחרים חוץ מהנ"פ.

אנוכי פונה בהצעתי זאת דווקא לכם, לאדונים הד"ר רופין והד"ר טהון, פה במשרד הא"י, שאתם תחליטו פה בעיקר הדבר מה שיש להחליט רק בפרינציפ ומה שנוגע לפרטים שונים ואישור הדבר מובן שתשאירו את זה לקלן. מפני שאתם פחות או יותר מכירים ויודעים אותי ויודעים פה גם כן איך לחזק את האחריות על הסך הנ"ל ושמה לא מכירים אותי כלל, וריחוק המקום פועל ע"פ רוב להרחיק את גמר העסק.

בבקשה לעיין שנית בדבר ולהביא את העניין הזה לידי גמר עד כמה שזה תלוי בכם. התנאים שלי הם היותר נוחים וזולים ועומדים בפני כל התחרות. ונוסף לזה צריכים להתחשב גם עם הבנת וטעם האסתטי והאמנותי של הצלם במצלמת הקינו. ואנוכי במעט למדתי פה במובן זה במשך איזו שנים.

בכבוד י. בן-דוב

אצ"מ KKL3-29, י' אלול תרע"ח [18 באוגוסט 1918]

י. בן-דוב

בית מלאכה אמנותי לצילום, להגדלת תמונות וערפליות לפנסי קסם, הוצאת גלויות, תמונות ואלבומים ממראות א"י

ירושלם, י' אלול תרע"ח

לאדון הנכבד מר ד"ר טהון

עם נסיעתי האחרונה במושבות יהודה גמרתי, כמעט, את התוכן של הפרוגרמה שלי, בשביל נשף אחד, באורך של אלפיים מטר פילם. בכל מושבה ציינתי את העבודה האופית שלה. בראשון היקב והבציר. ברחובות, גם את שכונת התימנים וחיי התימנים. בגדרה, השומרים הרוכבים וגם תהלוכת בית הספר. בעקרון [מזכרת בתיה] הגורן וטיפוסים יהודים העובדים בו. בקסטינה [באר טוביה] גם את הקבוצה על הגורן  של הנ"פ [קק"ל] וכן גם את באר יעקב עם השקדים, נס ציונה וגם מקווה ישראל. התוכן של כל הפילם שלי הוא מעניין ויכול לתת מושג נכון מחיינו פה עכשיו בזמן כניסת האנגלים. עכשיו יש להצטער רק על הזמן העובר ולא מנצלים את החומר הזה, הן מצד החומרי וגם במובן בתעמולה. המשא ומתן עם לונדון נמשך לע"ע ע"י מר זיו ותוצאות אין. עם הנ"פ, גם כן, כנראה אין לקוות לתוצאות בזמן קרוב מסיבת הקשר הרופף בין הכא להתם. לו ידעה איזו שהיא פירמה אמריקאית מהפילם הזה אז הייתה בוודאי מוצאת לה כבר דרך והייתה מנצלת את המומנט יפה יפה. אנוכי בכוחותי הדלים הכנסתי את כל המרץ, הזמן והכסף לעניין הזה ועכשיו אינני יכול להמשיך את העבודה כראוי מפני חוסר חומרי עבודה ובעיקר מפני חוסר זמן. אנוכי מוכרח לעבוד את עבודת הפוטוגרפיה הפשוטה בשביל הרווחת לחם חוקי לביתי וזה לוקח ממני, כמעט, את כל יום עבודה שלי.עומדות לפני עכשיו שתי עבודות גדולות, אחת העתקת הפילם המצולם לפוזיטיב, 2000 מטר, בכדי שזה יישמר פה בארץ. השנייה, לגשת עכשיו דווקא ליצירה חדשה בעלת תוכן מעניין, בת אלף מטר פילם.

בהזדמנות הראשונה אקריא לפניו את התוכן ואנוכי מקווה בלי כל ספק לאישור ממנו. עוזרים לי בזה, בתור ליטרטור [כותב, תסריטאי] מר [יוסף] גלזר, ובמובן האמנותי אחד ממורי בצלאל בעצמו. ובזה אני חושב גם כן להניח את היסוד ליצירת "החברה הסינמטוגרפית הא"י" (חלום משותף לי, לפרופסור שץ, פן, גלזר והורודצקי), שהיא תוכל, בזמן מן הזמנים, להגיע לידי הגובה הדרוש לתועלת מטרות לאומיות שונות. לו מכרתי כבר את הפילם הראשון שלי אז יכולתי בכוחותי שלי להמשיך את דרכי הלאה בלי כל עזרת הלוואות וכדומה. אבל מכיוון שהעניין של המכירה נמשך ובכדי שכל העבודה הזאת לא תפגר בדרכה ואוכל להמשיך את עבודתי בלי כל מעצורים, אבקשהו להמציא לי קרדיט כנגד עירבון של החומר המוכן כבר עד גמר מכירתו לאחת מהפירמות. הסכום הנצרך לי בשביל הכנת פילם פוזיטיב, העבודה החדשה ולזמן עבודה הוא 400 פונט. בתקווה שאדוני ייתן הערך הראוי לעניין הזה ויזכני בתשובה חיובית בהקדם האפשרי. הנני חותם ברוב כבוד      י. בן-דוב

"הפועל הצעיר": 26.12.1919 ע' 1;  28.12.1919, ע'  2 ; 02.01.1920,ע' 1; 09.01.20, ע' 20; 16.01.20, ע' 22; 23.01.20, ע' 19.

אצ"מ L3

25.11.19  ג' כסלו תר"פ

לכבוד ההסתדרות הציונית / מחלקת ההסתדרות / לונדון / א.נ.

בתשובה למכתבכם מיום 30 אוקטובר ש"ז [...] הננו להודיעכם את הפרטים הידועים לנו אודות מר בן-דוב ועבודתו בירושלים: / באפריל 1919 נוסדה פה בירושלים "מנורה", החברה העברית הראשונה להוצאת פילמים לראי-נע ונרשמה ברגיסטר הממשלה. המייסדים והמנהלים האחראים הם: מר מרדכי שווארץ, מהנדס, ומר יעקב בן-דוב, צלם. / החברה הכינה עד היום את הפילמים הללו: / א. מחיי הגדודים העברים ומקומותיהם. / ב. תמונות הארץ מאל-עריש עד מתולה. מלבד זה מוציאה החברה תמונות ממאורעות היסטוריים, שיש להם ערך גדול עבור הכיוונים הלאומיים ותעמולה ציונית. למשל, הנחת אבן-הפינה למכללה, ברנדיס, וייצמן ואוסישקין בבואם לא"י, כינוס המכבים, אספת מחאה גדולה אצל הכותל המערבי נגד הפרעות בפולניה ואוקראינה וכו'. / עד היום נגמרו 5000 מטרים פילם ונמכרו חלקים המוצגים בקושטא [איסטנבול], סלוניקי, זמירנה [סמירנה] ויעברו משם לרוסיה. בעוד ארבעה שבועות ישלחו הפילמים ללונדון, הולנדיה, בלגיה, דנמרק וכו'. עפ"י הבקשה הטלגרפית של המרכז הציוני בניו-יורק לוועד הצירים בירושלים, נוסע מר שווארץ בקרוב עם הפילמים לאמריקה [חסר סיום המסמך].

"דאר היום", 25 במאי 1922, ע' 2

סרט א"י באירופה

העיתונות הברלינית מביאה הרבה פרטים וביקורת נעימה על הצגת הסרט "א"י המחודשת" מיצירתו של מר בן-דוב, ע"י הקרן הקיימת. הקה"ק עושה בזה תעמולה חשובה מאוד לעבודתו בא"י. העיתונות מעריכה בהזדמנות זו את עבודת הקה"ק בא"י לערך תרבותי ממדרגה ראשונה: 'הסרט הזה מראה איך נהפכים שדות וחורבות לארץ נושבת, והיהודי הגלותי יוצר ואיך ניתנה לעם נודד – מולדת. כן מפתיע הסרט הזה במרץ הכביר שמראה היהודי הצעיר בא"י, התמסרות החלוצים והחלוצות לעבודת הבניין של הארץ והסתגלותם לחיים חדשים'. כל זה נותן לסרט הזה ערך חינוכי חשוב מאוד ליהודי הגולה.

אצ"מ, KH4B/5159, 14 ביולי 1932

תזכיר בענייני פילם / לכבוד הנהלת קרן היסוד והנהלת קרן הקיימת, ירושלים /

י. בן-דוב, ירושלים, בית צילום אמנותי, הגדלת תמונות ופילם סינמטוגרפי / ח.נ.

אחרי עשר שנות עבודה וניסיון בפילם תעמולתי מא"י, הנני מרשה לי הפעם לפני הרחבת עבודת התעמולה של הקרנות בעולם היהודי הרחב ליצירת קשרים קרובים וממשיים בין א"י ובין עם ישראל, להביא בזה לפניכם אי אלו דעות ורעיונות בשדה עבודה זו אשר הרבה ברכה בה אם תמצא את ביטויה הנאמן והנכון.

הקרנות. קהי"ס וקה"ק הם מכשירים לאומיים המקנים את א"י לעם ישראל וגורמים להחלפת צורת החיים של עם ישראל התלוש, נודד ואווירי לחיים של עם מיושב ומבוסס על אדמתו בארצו. לרעיונות האלו הן לוחמות ועושות תעמולה בדיבור בכתב ובראיה; נאומים, ספרים, תמונות ופילם.

הפילם. הפילם מחולק לשלושה סוגים: א. פילם משחקי, דרמתי. ב. פילם קולטורי, טבע, טכניקה ומדע. ג. פילם רקלמתי, מסחרי.

התעמולה בפילם משתמשת לזמנים באחד הסוגים האלו. ממשלות השתמשו בזמן המלחמה בפילם מסוג א, הן הוציאו הרבה כספים וכוחות ויצרו דרמות מזעזעות ומעוררות. כעת הפילם הדרמתי לא מכיר יותר את התעמולה, החברות היצרניות נזהרות מכיוון צדדי ביצירה (חוץ מהממשלה הרוסית [הסובייטית] המרשה לה זאת גם כיום). הפילם מסוג ג הוא תעמולה מסחרית ישרה בצורה רקלמתית זולה ולא בא פה בחשבון.

הפילם מסוג ב, הקולטורי, הוא היחידי אשר יכול לבוא בחשבון בתור תעמולה בלתי אמצעית, אם מרימים את הנושא לידי ערך קולטורי, מדעי, לימודי או חברתי מוסרי. ובהרצאה יפה, ביטוי מרוכז והארה נכונה של התמונות החיות המצדיקות את הרעיון משיגים את המטרה. משתמשים לרוב גם בגיבור נושא הרעיון והלוחם את מלחמתו, הוא מקשר את מהלך העניינים באמצעות עלילה אשר מתפתחת ומעוררת את ההתעניינות של הקהל. פה לוקח הסיפור את מקום ההרצאה. לדוגמה, במקום להרצות על הטבע בהררי שלג, מתארים אפיזודה של איש תועה בהרים, או חוקר טבע בדרך חקירתו מפגש עם כוחות הטבע בהרים בכל הופעתם והדרם.

כוח התעמולה הוא ברעיון הטוב, ביצירת מהלך מחשבות בכיוונו ובהוכחות אשר מצדיקות אותו. כן הוא בדיבור, כן בכתב וכן הוא גם בתמונה. הוצאה לפועל של תעמולה מוסרים לבעלי כישרון של מחשבה וכוח הבעה, בשטח של אידיאלים – לידי אנשים המאמינים באידיאלים אלו, כן הוא המצב גם בקרנות הלאומיות שלנו. "ומשגיאות נקני..." בכל דבר ועניין מבררים ומבקרים את הגורמים בעבר לחיוב ולשלילה בכדי לתקנם בעתיד, ועל שגיאה אחת יסודית, לפי דעתי, הנני רוצה כאן להעיר. בקרנות התייחסו עד עכשיו אל הפילם ביחס יותר קל מאשר לאמצעי תעמולה אחרים, נאום או מאמר. את הפילם מסרו לאחד הפקידים לטפל בו בשעות הפנויות מהעבודה הרגילה ובלי להתחשב אם השעות הללו מתאימות לעבודה זו וכן קשרו את ידי הצלם לידי התנאים הללו ולצלם דברים מתוך טיסה באוטו ובהתאם לזמן והאינטרסים של מלוויו ובכלל לא עם עצם דרישת המקצוע. חשבו כנראה שסתם תמונה מא"י בכוחה לפעול בכיוון הרצוי לנו. פה היא השגיאה והטעות, כי יש גם אור מטעה. לדוגמה: 1. תמונה, צריף עץ בשדה שומם, משפחה גרה שם, המחשבה הראשונה המתעוררת יכולה להיות – מסכנים – רחמנות – טוב להצילם, להוציאם. 2. הבעת רעיון לפני התמונה – "כובשי מולדת" והתפיסה הראשונה היא כבר אחרת – גיבורים וכבוד, היום מדבר מחר יישוב. בראשונה התמונה עצובה, בשניה שמחה, מצדיקה רעיון, מעוררת ומבטיחה התפתחות. ובכן א. הרעיון, ב. הדמיון. ג. התמונה המצדיקה והמבטיחה התפתחות. ויש גם אנליזה מוקדמת לפילם, והיא, הקראה מוקדמת של התוכן המפורט ואם יש בו רעיון מרכזי בעל תוכן חשוב תעמולתי, בניין שלם, ביטוי נכון וגם התחלה, גובה וסוף, ואפשר יהיה לומר: טוב, לו זה היה בפילם, אז הפילם הוא למפרע טוב ואנוכי אוכל לקחתו למלאותו בכל האחריות. ואם אין תוכן, אין כוח פנימי, לחינם הוא החיפוש אחרי כוחות בעלי מופת, מבחוץ. הקרנות אינן חברות לפילמים היכולות להסתפק גם באפקטים גרידא בלי תוכן תעמולתי חשוב, מיוסד ועמוק. וכוח יצירה פנימי יש ויש, בנו הוא, מעט יותר שימת לב, עיון ומחשבה בדרך זו וההצלחה קרובה.

בנוגע אלי, הצלם המסדר, ישנן כבר הוכחות אובייקטיביות ועובדות קיימות, שגם בתנאים אשר עבדתי עד עכשיו בא"י, עליתי בהרבה על הצלמים האוטוריטטיים אשר נשלחו הנה ע"י פירמות גדולות מחו"ל, צרפת שוויץ ועוד. הם פה בתנאים שלנו לא השיגו אותי, ועכשיו, ע"י שכלולים חדשים אוכל גם למלא את החסר מקודם. קרן היסוד אשר גם עזרה לי בכיוון – בחוץ ללמוד ובפנים ליצור – תמשיך בוודאי בעזרת הקרן הקיימת את העבודה בדרך זו. כי רק בעבודה עצמית ובכוחות פנימיים נעבוד, במחשבות הנובעות ממקורות שלנו נחשוב, בביטויים נפשיים שלנו נדבר, ובאור הגנוז שלנו נאיר את שמי מולדתנו, כוחנו בנו הוא ובאמונתנו זו נוכל גם להשפיע.   בכבוד יעקב בן-דוב

אצ"מ, KKL-5/4806, 25 באוגוסט 1932

תזכיר לקרנות הלאומיות בארץ-ישראל בענייני פילמים תעמולתיים ופילמים חינוכיים ארץ-ישראליים

יעקב בן דוב, תלפיות, ירושלים

ארץ-ישראל הנבנית זקוקה לתעמולה בעולם הן בין הגויים והן בין היהודים. ואחד מן אמצעי התעמולה הוא הפילם. אבל הפילם הפרוגרמתי של הנשף לא מטפל בענייני תעמולה, זה הוא פרינציפ של החברות. תעמולה יכולה לבוא רק באופן בלתי אמצעי בתוך החדשות לפני הפרוגראמה, באופן של דרך-אגב רואים גם את א"י הנבנית ע"י יהודים, בתור עובדה ומציאות קיימת, בתוך יתר העובדות בארצות שונות ועמים שונים. וכל מסתכל נעשה לעד חי לזה, האומר: "בעיני ראיתי". וזה הכול, התעמולה היותר נאמנה וחשובה: דוקומנט חי, המצדיק ממילא את פעולות הקרנות שלנו בעולם. וכן זה גם אמצעי לא יקר. וחשיבות מיוחדת לזה לקרן היסוד הדורשת לעיתים קרובות עזרה תכופה  לבניין הארץ. 

אבל תפקיד מיוחד ועיקרי יש לקרן הקיימת, אשר באין ברירה, באין אחר במקומה, היא מטפלת בחינוך הלאומי של הנוער העברי בעולם, בחינוך ארץ-ישראלי וברעיון של גאולת הארץ. הנוער מוכשר ביותר לקלוט אידיאלים ומסוגל להגשים אותם, ואחד האמצעים המקובלים בעולם הוא הפילם החינוכי. צריכים לתת לנוער בבתי-הספר פילמים חינוכיים  ארץ-ישראליים, שיהיה בהם ידעה והכרת הארץ הנגאלת, טבעה, חייה והמגמה לחיים יהודים יפים, צודקים, חופשיים ומכובדים. הפילמים הללו צריכים לגלות לפני הנוער היהודי בעולם את אוצרות הטבע הטמונים בחיקה ובאקלימה של הארץ ואת דרך ניצולם בעזרת המדע והעבודה לטובת יושבי הארץ, עובדיה ושומריה.

בפילמים חינוכיים מטפלות בעולם ממשלות ולא חברות פרטיות, אשר עינן רק לרווחים גדולים, אשר אין בהם כאלו. באיטליה, ארץ אשר הפילמים החינוכיים מפותחים בה ביותר, התחילה בזה בשנת 1924 חברה פרטית קטנה, אח"כ היא קיבלה עזרה ממשלתית ולבסוף זה עבר לגמרי לרשות הממשלה. בפרוסיה [גרמניה] זה בידי הממשלה למחלקותיה השונות, כעין חינוך, חקלאות ותעשייה. באנגליה, בידי מוסדות כעין אוניברסיטאות וחברות חינוכיות שונות אשר מגע להן עם משרד החינוך. וכן הוא גם באמריקה וברוסיה המועצתית פילם חינוכי לנוער זה הוא תפקיד ממשלתי יסודי. וכל הפילמים הללו הם מחנכים גם את הנוער היהודי לארצותיהם במובן הלאומי, המוסרי והחינוכי של הארצות. ולפי דברי המורים העברים באמריקה, לעיתים קרובות דרכם להזיק לנו ואנו זקוקים לסם-חיים, מרפא נגדי. והמקור לעץ החיים הזה הוא אצלנו בארץ-ישראל. אצלנו הם מעיינות הישועה ומאתנו הם דורשים זאת.

בפילמים כאלו מטפלים בעולם, לפי דברי הספר האנגלי משנת 1932 – הפילם בחיי הלאום – אנשי מקצוע בפילם הקרובים ברוחם לחינוך הלאומי בצירוף כוחות פדגוגיים ומקצועיים של הנושא בפילם זה.

הקרן הקיימת אשר לקחה כבר עליה את התפקיד החינוכי לאומי בנוער היהודי בעולם, צריכה לחזק את עבודתה במקצוע של הפילם גם כן, באין ברירה, מכיוון שהתנאים והגורמים השונים מחייבים לנו את זאת, ופרט שאפשר לסדר בהוצאות לא כל כך גדולות, כי יכול להיות גם שכר ידוע בפעולה זו באופן ישר, אפשר לסדר הכנסות ידועת גם מבתי-הספר. הנני מציע לפניכם את שירותי, או שאעזור לכם בעבודה שתיקחו עליכם לפתח, ואנוכי אעבוד באופן חודשי, או שאתם תעזרו לי בעבודה שאנוכי אמלא על אחריותי ובעזרתכם, בתמיכה למפעל החשוב הלאומי. בכל אופן, אני מציע לפניכם להקציב לעבודה בשנה הראשונה את הסך של 400 לא"י ואתם תשתמשו בו במשך השנה כראות עיניכם והנני מאמין שזה יכול להיות ליסוד להתפתחות של פעולות גדולות וההיקף הכספי יהיה הרבה יותר מהסכום הנ"ל. / בכבוד רב, יעקב בן דוב

עוד מכתבים ומידע רב על יעקב בן-דוב, ראו: נתן ויעקב גרוס – "הסרט העברי, פרקים בתולדות הראינוע והקולנוע בישראל", הוצאת המחברים, 1991, ע' 62-19. וכן: אריאל פלדשטיין, "חלוץ, עבודה, מצלמה – הקולנוע הארצישראלי והרעיון הציוני, 1939-1917", 2009,  פרק ראשון: יעקב בן-דוב, ע' 67-29.

*

From the Manger to the Cross 1912

עיתונות עברית

לירושלים באו מאנגליה כמה אנשים, משונים בבגדיהם המנומרים, בפניהם הקרועים בַּפּוּךְ[65] ובכל הליכותיהם: הם עמדו בשווקים וברחובות ודרשו על ביאת המשיח, הקימו להם אוהלים וגם מעין מקדש מאחורי מלונו של קמניץ[66]  והקריבו קרבנות וכו'. עכשיו נפתרה החידה, כל האנשים המוזרים הללו נשלחו לארץ-ישראל על מנת לתאר באופן מוחשי את כל מאורעות חייו של ישו הנוצרי, כפי המסופר עליו בספרי האבנגליון, ולהכין מתוך כך תמונות לקינומטוגרף. האנשים שהו בארץ-ישראל כשני חודשים ועברו את כל המקומות שעבר בהם מייסד הדת הנוצרית.[67] 

למרות ההסבר, עדיין היו מי שראו בהם חבורת נוצרים מוזרים, ובפעולתם מאורע צבעוני שמרעיש את שלוותה של עיר הקודש:

המשיחיים. – כארבעים משיחיים נוצרים שבאו מאנגליה סובבים בעיר ודורשים בשווקים באנגלית ובערבית על-דבר ביאת משיח. הם לבושים בגדים מגוונים משונים כמו הכוהנים בזמן מלוכת ישראל ומקריבים קורבנות באוהלים שמאחורי בית האורחים קמניץ. ההמון נדחק סביבם להאזין לדרשותיהם.[68]

עברו כמה ימים והעניין החל להתבהר, אם כי נותרו תמיהות ללא-תשובות:

ירושלים יום יום / המשיחיים. – התברר לנו סוף-סוף מה טיבם של המשיחיים התמוהים ששוהים בארצנו זה כשבועיים ועורכים את דרשותיהם המוזרות במלבושיהם המשונים וצבועי הפנים. כל זה -  לשם הראינוע! [ההדגשה במקור] נשלחו 'האנגלים' האלה לעשות לוחות הראינוע בארץ פעולתו של ישוע הנוצרי ועל-כן עורכים הינם כל מאורעות חייו האחרונים, כל דבר על מקומו כמו שמסופר בברית החדשה, במלבושים מהזמן ההוא, ועל-כן נדרשו לצבוע פני האנשים שיהיו כשזופים מהשמש. זה יהיה הראינוע בתכלית השלמות עם הגוונים והקולות, שהוא כמאורעות חיות ממש. אם לשם מסחר או לשם דת עושים את הדבר או לשניהם יחד – עוד טרם נודע לנו.[69]

אחרי שבועיים בירושלים, למדו גם בני העיר פרק בהלכות הפקת סרטים. היו שחשבו כי זה מחזה מצוין, והיו שראו בסרט חילול השם (כמובן הנוצרי!):

ירושלים יום יום. / המשיחיים – נסעו מפה 'המשיחיים', שניים ועשרים איש אחרי ששהו בעירנו יתר מן שני שבועות ובארצנו בסך הכול כשני חודשים. נסיעתם וכל הקישוטים שעשו לדרכי הרצועות של הראינוע תעלה לחברה בעשרים אלף דולר. למשחקת אחת שהייתה צריכה להציג את תפקיד האם הקדושה ברגע שהיא נופלת על הצלב שבידי ישוע בנה בעוברו את דרך העינויים, שילמה החברה ששת אלפים פרנק שכר והוצאות נסיעתה הליכה וחזרה ואומרים כי זה היה מחזה מצוין. המאמינים הנוצרים מכל החוגים בעירנו רואים בכל העניין חילול הקודש. חילול השם – מסר לנו אחד מנכבדי הנוצרים.[70]

*

קתדרה 73, ספטמבר 1994, ע' 145-139

עדנה יקותיאלי-כהן, ‏חברת הסרטים "אורה חדשה"

מאמר מקיף על חברת הסרטים היהודית הראשונה בארץ-ישראל, 1914, מייסד: עקיבא אריה ווייס.

טקסט: במרשתת.

מן המאמר – הפרוגראמה של ווייס: עתידה ארץ-ישראל שתתפשט בכל הארצות / החברה הסינמטוגראפית הראשונה בארץ-ישראל / אורה חדשה / נוסדה בשנת ה' תרע"ד ביפו / שמה לה למטרה העיקרית / להראות לבני חוץ לארץ את מראות "ארץ-ישראל" בכל עתיקותה והתחדשותה / להראות את התפתחות יישובנו / בארץ-ישראל בזמן האחרון / לתת מושג לבני ישראל / בכל מקום שהם על דבר / "ארץ מולדתנו" / לדעת ולהכיר / כל מקום היסטורי בארצנו / וגם את חיי עמנו בעבר ובהווה / ובעיקר לבאר הכל / בשפתנו.

"דאר היום", שישי בפברואר 1920, ע' 2

ממוצאי-שבת העברה מראים בראי-נע "עדן" את התמונות ממעבדת-הפילמים "אורה חדשה" שבעירנו לעונג הקהל ושמחתו. עבודת "אורה חדשה" הולכת ומתגדלת מיום ליום, ועתיד גדול נשקף לה לכשיבינו ציוני חו"ל את התועלת התעמולתית שיש בתמונות ארצישראליות.

"דאר היום", 17 במרץ 1920, ע' 2

"אורה חדשה" / זהו שמה של החברה היהודית הראשונה לסרטים ראינועיים שנוסדה בשנים האחרונות בארץ. ומטרתה להראות ע"י תמונות-ראינועיות לבני חו"ל את מראות ארץ-ישראל בכל עתיקותיה והתחדשותה, להראות את התפתחות יישובנו בארץ-ישראל בזמן האחרון, לתת מושג לבני ישראל בכל מקום שהם ע"ד ארץ-מולדתנו, לדעת ולהכיר כל מקום היסטורי בארצנו וגם את חיי עמנו בעבר ובהווה, ובעיקר לבאר ולפרש את הכל בשפתנו.

החברה הזאת נוסדה עוד בשנת תרע"ד, אך המלחמה, שפרצה בה בשנה מנעה מהחברה הזאת את אפשרות התגשמות פעולותיה במשך חמש שנות-המלחמה, ורק עם כיבוש הארץ ע"י צבאות בריטניה המעוטרים ועם בוא ימי השלום, התחילה החברה לחדש את קיומה ולגשת לעבודה ממשית.

אומנם גם עתה, מהעדר חיבור-ארצות חופשי, אין החברה יכולה להכניס בפעולתה את השכלול הדרוש בהיות כי חסרים לה חומרי-עבודה שונים, שבלעדם לקויה העבודה באילו פגמים שונים, אך בכל-זאת משתדלים מנהלי החברה ככל אשר יש לאל ידם להשיג את כל אמצעי השכלול לסרטיהם ולשפר את עבודתם ככל האפשר.

החברה עומדת על המשמר לקלוט צילומים מכל מאורע, מחזה ומומנט ציבורי חשוב בארץ. מקום מושבה  של החברה הוא אומנם ביפו, אך מצודתה פרושה על כל הארץ. כל מומנט וכל מאורע בכל המקומות שהם בארץ-ישראל מצטלמים ע"י החברה "אורה חדשה". היא גם מראה את כל המקומות הקדושים, ההיסטוריים ובעלי ערך חשוב פחות או יותר אשר בכל רחבי הארץ.

"אורה חדשה" טרם התחילה להראות באופן קבוע את תמונותיה בראינוע הארץ-ישראלי, אך מושג פחות או יותר ברור יכולנו כבר לקבל מן המספר הקטן של התמונות המוצגות מזמן לזמן בבתי-הראינוע המקומיים. בתמונות האלה ראינו את ערי ארץ-ישראל לכל חלקיהן ורובעיהן, את מערת-המכפלה המפליאה בהדר עתיקותה, את הכותל-המערבי בערב יום-הכיפורים, בשעה שהרחבה שלפניו מלאת המון טיפוסי ירושלם, גברים ונשים,העורכים את תפילותיהם לפני שער ד', את קבר-רחל והסביבה הקרובה וכו'. מצד שני הספיקה החברה לתת תמונות מרהיבות-עין גם מהחיים המתחדשים בארץ, ומכל המתרחש והמתהווה  בציבור והחיים המקומיים. כינוס "המכבים" בירושלם – ומיד עמדה החברה "אורה חדשה" לקלוט את המומנטים הכי יפים של כינוס-חגיגי זה ולהראותם לנו כאילו היינו עדים חיים לנעשה בו. תהלוכות של ילדי בתי-הספר בימי-זיכרון שונים, קבלות-פנים לגדולי-האומה, חגיגות ואסיפות פומביות – כל אלה נקלטים בלי איחור במכונות-הצילום של "אורה חדשה" ונשארים מחזות-חיים עולמיים על הסרט הבהיר של החברה.

זריזות יתרה נקרית בעבודת החברה הזאת, כי מזדרזת היא להכין את התמונות הדרושות בזמנן. כיום, י"ח שבט, לתקופת הפטירה של המנוח ד"ר צ'לינוב, הוכנה מיד תמונתו של המנוח והוראתה לקהל מבקרי הראינוע ביפו במשך שני ימים. החברה אינה מזניחה שום הזדמנות שתגיע לידה , ולמרות ההוצאות הכרוכות בטלטול מכונות-הצילום ממקום למקום, בכל זאת אין הדבר הזה מעכב בעדה ללכת לכל המקומות שיש מה לקלוט משם לזיכרון-עולם.

תמונות "אורה חדשה" הן ברורות ובהירות. אומנם מראים לפעמים אילו פגמים ומרגישים חסרון בשכלול, אך מכירים תיכף כי אין זה חסרון יסודי אלא מקרי וזמני, הבא מחוסר אמצעי-שכלול בזמן הזה. בעת שתהיה האפשרות הראשונה להביא את החומר הדרוש מאירופה יוכנסו מיד כל התיקונים והשכלולים הנחוצים, באופן שתמונותיה של "אורה חדשה" יצטיינו בבהירותן ובשלמותן על פני יתר התמונות הרגילות בבתי-ראינוע.

עוד יתרון לסרטיה של "אורה חדשה", וזהו: הביאור היפה והמדויק בעברית, באותיות בהירות ומאירות-עיניים.

בזמן האחרון התחילו אומנם בתי-הראינוע המקומיים להכניס תיקון זה אצלם, כי יינתנו לתמונות ביאורים בעברית, כמו בלשונות אחרות. אך הכתב השבור והמכוער והסגנון המשובש והבלתי מובן נוטלים ממך את כל העונג שהיה יכול להסב לך תיקון חשוב זה. לא כן הכתובות העבריות של "אורה חדשה"; הן מצטיינות בכתב הברור ובאותיות יפות ובסגנון המדויק.

עיקר מטרתה של "אורה חדשה" היא להפיץ את מחזות-הארץ בחו"ל. לעבודתה של החברה בתפוצות הגולה יש אופי תעמולתי חשוב. כמעט כל העולם היהודי בחו"ל משתוקק לראות את הארץ, אך לא גדול יהיה מספר אלה אשר יעלו הנה באמת. הצגת מחזות א"י בבתי-הראינוע בחו"ל תמשוך אליה המונים גדולים מבני ישראל, שנפשם עורגת וכמהה לראות את עתיקות א"י ואת החיים העברים החדשים המפכים עכשיו בקרבה. הצגת היישוב העברי בא"י לכל מאורעותיו לפני קהל בחו"ל תעשה רושם חזק ואדיר על הקהל הרואה מבחוץ והיא תעורר שפע רגשות געגועים וקשרי חיבה מצד הקהל בחו"ל אל היישוב בא"י. הכתובות העבריות, שאף הן חידוש הוא על במת הראינוע, תעזורנה גם הן להפצת ידיעת השפה העברית בגולה. הרי אמצעי תעמולה שאין כמוהו!

מטרה ותועלת נשגבות צפונות ביצירתה של "אורה חדשה". יצירה חדשה זו הולכת ונעשית בחשאי ובצניעות, בלי פרסום יתר ובלי קולי-קולות של יוהרה והתנפחות רגילה.

ברכתנו נתונה אפוא למנהלי "אורה חדשה" כי תשרה הצלחה בכל מעשי ידיהם ויגשימו את מטרתם ששמו לפניהם בכל השכלול והשיפור הדרושים.[71]

*

על פילם, תעמולה וארץ-ישראל

תמונה מהסרט, « David et Goliath », Pathé Frère, 1910,

באדיבות Progetto Davide Turconi

"הזמן", 15 ביוני 1913, ע' 1

ענייני היהודים. כרוניקה מקומית. טיול לאומי. הוועד האודסאי של "חובבי ציון" יערוך טיול ב-9 ביוני בגן הברנארדיני. הטיול יערך ברוב פאר וחלקים שונים יהיו בו [...] ומצד אחר יהיה קינימאטוגראף, בו יוצגו: "יהודים הולכים במדבר", "בת יפתח",[72] "דוד וגולית",[73] "יהודית והולופרנש",[74] "המכבים". בפנסי קסם יראו מחזות מלבבים מחיי היהודים בארץ-ישראל: המושבות, תמונות העסקנים המפורסמים בחיבת ציון, תמונת ירושלים ועוד [...].

*

"Kalgoorlie Miner" (West Australia), 29 June 1911, p. 6

Theatre Royal //  Electra Pictures // A crowded house assembled at the Theatre Royal last night to witness the change of programme of Electra Pictures, when a varied collection of films of Stirling quality was screened. The programme opens with scenes in Palestine, Including the "Mount of Olives", "The Garden of Gethsemane" and "The wailing place of the Jews". The concluding scene, "An Eastern Sunset", had being striking.

פרסומת אופיינית להצגות של סרטי נוף א"י. ברבות מפרסומות אלו מופיע הכותל המערבי כאתר יהודי מיוחד.

*

אצ"מ, תיק A-150/40, 11 בדצמבר 1911

הלשכה הראשית של הקרן הקיימת לישראל

Hauptbureau des Jüdischen Nationalfonds (Keren Kajemeth le Isroel) Ltd. / 362/G/F / Köln den 11 Dezember 1911 / Herren,  / Murray Rosenberg / 80 High Street Stoke Newington N. London / Sehr geeherter Herr Gesinnungsgenosse, / Im Besitze Ihrer gesch. Zusschrift vom 6. ds Mts danken wir Ihnen bestens für Ihre freundliche Mitteilunge und die Zusendung des „Jewish World“, aus dem wir mit grossen Vergnügen ersehen haben. / Herr Goodman dürfte Ihnen wohl inzwischen mitgeteilt haben, das er unsere Lichtbilder erhalten hat. / Wie wir Ihnen seinerzeit sagten, wollen wir die Letzteren ausprobieren, um späterhin auch der Frage der Vorführung von Lebenden Bildern näher zu treten. / FürIhre Tätigkiet zu Gunsten unserer Sache danken wir Ihnen verbindkichest und empfwhlen und mit / Hochachtung und Zionsgrusss / Hauptbureau des Jüdischen Nationalfonds

חותם א': לא-מזוהה / חותם ב': Gross אחד ממכתבי קק"ל בעניין הסרט של רוזנברג.

*

 

"החרות", 26 בפברואר 1914, ע' 2

*

"חדשות הארץ", 13 בפברואר 1919

ראינוע עברי (מעין הצעה) / ראינוע – זאת אומרת: "קינומוטוגרף". אם כן, אפוא, שאול ישאלו, מה לזה ולעברית? הרי הקינומוטוגרף פילם אילם הוא והאיך וכיצד תתבטא עבריותו? על שאלות אלו מוכנה התשובה בצידן: ראינוע עברי, הווי אומר פילם של מחזות עבריים. ולא של מחזות שנכתבו עברית, אלא חזיונות עבריים חדשים שיוצרו בידי אנשי יכולת ובידי אמנים לעצם התכלית הזאת.

והרי מעיין כתבי הקודש דלל כבר, וכבר שאבו הימנו כל הקבלנים הגדולים שבאירופה, המשגרים את אלפי מיליוני המטרים של הפילם לכל רחבי תבל. אם כן, אפוא, החיזיון העברי מהיכן ניקחנו? ואולם, למרות כך, תהא תשובתנו זאת: ראשית ניקחנו מכתבי הקודש, מן התנ"ך! הם, הגויים, מבינים את העניינים האלה באופן אחר לגמרי, ושמשון של רמברנדט ואותו זקן שבתמונת "על נהרות בבל" אינם ביבליים לפי רוחנו שלנו. ושאול המלך, טרגדיה אנושית זו, שלא מצאה לה עד היום את ביטוייה המודרני אצל שום יוצר – האם לא טרגדיה עברית גדולה תהיה זו לכשתופיע בתוך הפילם העברי מעל הרי ישראל? וכל אותם המחזות הקטנים שבנביאים, למן שמואל "מעיל קטן עשתה לו אמו" ועד אותה השורה המזעזעת של רצפה בת-איה והגבעונים – כלום דללו כבר מקורות אלה? ועוד זאת: האגדה העברית – מעיין נעול זה החתום בפני האחרים, כלום חומר מעט יכול הוא להמציא לראינוע העברי, לראינוע שלנו?

וכי יש צורך לזלזל ולחשוב את כל התמות הגדולות שעוד נותרו לנו "לפליטה"? לא! כי עוד לא נגעו באלה שום ידיים! הפילם העברי יכול לחיות תקופות שלמות של ההיסטוריה העברית – מימות חכמי התלמוד ועד ימינו אלה. הפילם העברי, על-ידי חזיונותיו הבודדים, יחייה בנו בעצמנו את זכר הנושן – אם גם כאן לא יהיו יורים באקדחים ובקשתות מעל הבמה – הנה תהיינה אלה תמונות קולטוריות גדולות, חיים גדולים בכל השתלשלותם.

ואולם מקור זה לא היחיד הוא. חיי ישראל שבמרכזי גלויותיו השונים, חיים אלה ההולכים וכלים כיום – חיי העיירה היהודית עם כל אותם הטיפוסים הנלבבים של מנדלי, פרץ ושלום-עליכם ושלום אש – אף חיים אלה צריכים להישאר זיכרון לימים יבואו: השמש העברי, הרב, הפרנס וכל אותם כלי-הקודש וכל אותן נשות ישראל הטהורות-הרחמניות עם מצבי הרוח של "הסעודה השלישית" – חומר רב הוא התובע להחיותו – ומי יחיהו בציבור הגדול אם לא הפילם המודרני של הראינוע?

"והיה עוד אפשר לעמוד ולמצוא מקורות" רבים אחרים ונאמנים בשביל הפילם העברי – מיד עם קריאת שורות אלה, הרי ישאל הקורא את שאלתו הרבה: ואיה האמן העברי, ואיה היכל-הזכוכית העברי שבו יוצגו מחזות אלה למעשה?

ואומנם על שאלות אלה נקל מאוד לענות. הרי הקינומוטוגרף אינו קבלנות של אידיאליסטים. מסחר הוא זה, מסחר גדול, מלבוא ברלין ופריז ולונדון ועד כלכותה שבהודו – וכלום קשה יהיה למצוא סוחרים יהודים, שיתנו ידם למפעל זה, לקבלנות גדולה זו? והרי אין ספק שהפילם העברי, בהיותו בין-לאומי, על-ידי עובדה זו עצמה, שהיהודים פזורים בכל הארצות, ימצא לו מהלכים יותר רבים מאשר מחזותיהם של צ'רלי צ'פלין ומקס לינדר.

ואף-על-פי-כן,"פרוגרמה-מקסימה" זו הלכתא היא לימים רחוקים. וכשם שהתיאטרון העברי, שאף הוא נמצא עדיין בחיתוליו הראשונים (ואף אם נצרף אליו, בתוך הצורך הזה שלנו כאן, גם את התיאטרון היהודי-הז'רגוני באמריקה), לא מצא לו עד היום את גואליו – ואפילו בארץ-ישראל, במקום שהיום תובעים אותו ודורשים כבר כיום אחריו, במובן ידוע – כך גם הראינוע העברי לא ייצא עד מהרה לפועל ולא ימצאו "הסוחרים העברים" שיתנו ידם ליסוד מפעל זה. ולעת עתה צריך שיהא מצבו של הראינוע שייווסד כמצבו של התיאטרון העברי. ואולם הצלחתו של הראשון יותר בטוחה משל האחרון. הראינוע העברי הזעיר, התחלתו של מוסד זה הרי תהיה בארץ-ישראל, וכאן יכול הטבע בעצמו לשמש אותו בכל הנחוץ שם למחזות-גיבורים. סצנות בודדות מן התנ"ך, מחזות קטנים מימי בית שני, מחזות של עליה לרגל, של הבאת ביכורים וכו' וכו', ועל אלה מחזות של היום, של חיי הארץ והמושבות – כל אלה צריכים לשמש לאותה התחלה של המוסד הגדול של "הקבלנות" הגדולה של ראינוע עברי. ועוד זאת: אנו ברוכים כאן באור טבעי, ואת הגיבורות והגיבורים שלנו נוציא החוצה, אל בין ההרים והשפלה, ואז תתגלה לעיני הצופה במחזה בתוך השכרת האולמים אשר לקינומטוגרפים, ארץ-ישראל הטבעית, האמיתית. ומי יהודי וידרוש מן הפילם הראשון שלנו  יותר מזה?

הפילם העברי, שהכתובות שלו יאירו באותיות עבריות בחשיכה, עלול להביא את הבשורה החיה אל העולם היהודי. ואני רואה את ההמון היהודי – אותם רבבות האנשים והנשים המפוחמים מעבודה באמריקה, ברוסיה ובגליציה – כשהוא נוהר אל הראינוע העברי וכשהוא מאזין לביאורים של הפסוקים העבריים אשר לפילם.

והרי לכך אין צורך לעודד את מוסדות הגאולה שלנו ואת התקציבים הלאומיים  - הפילם העברי יכול להעשיר את מייסדיו, ואם מוסד יהא זה שישים ידו ראשונה לעבודה זו, הרי יוכל הוא להבטיח לו את הראינוע העברי הגדול של העתיד – ועוד, ועוד... ויש רק להתפלא שעד היום לא נמצא עוד מייסד כזה מלבד עובדות בודדות של יהודים היוצאים מן הכלל שהיו מתחילים ב"מצווה" זו, ששכרה בהאי עלמא גדול!

ולמען לא יפול בהכרח העניין הזה לידי פרט, צריך שמוסד עברי בארץ-ישראל יתחיל ביצירת הפילם העברי, ואת העבודה הזאת אפשר להטיל על בית-האמנות "בצלאל" בירושלים. בית הספר "בצלאל", אמניו ומנהליו, יחד עם חבר סופרים עברים, יגשו עד מהרה לייסוד מוסד "הראינוע" העברי במידה זעירה ובזהירות רבה, ויניחו את היסוד הראשון לפילם הגדול של הדרמה העברית התנ"כית וההיסטורים ולתמונות מחיינו בארץ-ישראל.

נ.א. [מאיר גור-אריה - הורודצקי, אמן ידוע ומורה ב"בצלאל"]

 The Jewish monitor" (USA, Fort Worth-Dallas, Tex.),

 24 September 1920, p. 9
"The Chicago Sentinel" (USA, Ill.), 24 September 1920, p. 2

"Jewish Herald" (Australia, Vic.), 29 October 1920, p. 3

A Jerusalem inventor

Moving picture films can be exhibited in full sun-light by means of a device invented by Mayor Gur-Arye, director of the Ivory Department of the Bezalel Art School in Jerusalem. A successful test has been made by the Zion Cinema.

*

Die Welt, 23 בינואר 1914, גל' 4, ע' 99

בחודשים האחרונים עושה הסרט "חיי היהודים בארץ-ישראל" עבודה ציונית טובה בגליציה. במקום שכשלו מילותיהם של הדוברים המוצלחים ביותר מבין יודעי הארץ, הצליחו תמונות המציאות. גם המתנגדים הגדולים ביותר, הם שבעקביות הדירו את רגליהם מכל התכנסות ציונית, חרגו כאן ממנהגם, ועזבו את אולם ההקרנה כאוהדים נלהבים של העבודה הציונית. הסרט סובב בכל המדינה. בכל מקום צופים בהקרנות מאות, מכל שכבות האוכלוסייה היהודית, אפילו בחוגי החרדיים המונהגים בידי רבניהם, כמו בערים פשמישל,[75] ז'אלשצ'יקי[76] וז'שוב.[77] כן מתקיימות הקרנות מיוחדות לילדי בתי הספר. עד עתה הוצג הסרט בעשרים ושבעה מקומות בגליציה ובארבעה מחוצה לה. על כן גדולה זכותם של הדירקטור יוליוס אייזלר, שנטל על עצמו סיכון כלכלי גדול,[78] ושל ד"ר ציפר[79] המנהל את כל העניין. עברית: גבי וולנשטיין

"הצפירה", שביעי באוגוסט 1919, ע' 17

מאת ההסתדרות הציונית בלונדון, מחלקת החינוך והתרבות [...] יש להזכיר את התועלת הרבה שיש להפיק מן הראי-נוע למטרות הנזכרות. באמריקה כבר התחילו סוחרים פרטיים לעסוק בהכנת תמונות נעות מטיפוס אמריקאי בשפה העברית בשביל א"י. לא קשה היה להכין תמונות של ארץ-ישראל בשביל הגולה, אילו באה דרישה רצינית על תמונות אלה [...].

"Jewish Herald" (Australia, Vic.), 24 December 1920, p. 3

It is reported that a party representing, the International Bible Students Association (under the Presidency of Judge Rutherford, of New-York), having a branch in Melbourne, is visiting Palestine for the purpose of taking Biograph films showing the progress being made In the reconstruction of the Holy Land under the protectorate of Great Britain, and the fulfillment of the Bible prophecies. These pictures are to be shown all over the world, and will doubtless cause fresh interest to be taken in this connection. It is intended that small cinematograph machines shall be constructed by the association for the purposes of reproducing the films in small public halls and private homes.

"הפועל הצעיר", שמיני באפריל 1921, ע' 13

[...] והאמינו לי – אין לחשוש מלהגיד זאת: איש מכאן לא ייעלב ח"ו ע"י זה, אדרבא!... -  "עממיות", "דבקות לאומית", "עבודה בעם", "הבנה היסטורית", "פיתוח-נפש-האומה", "רצון תחייה וגאולה" – הרי כל המושגים האלה לא רק שנעדרים המה בתנועה הציונית באמריקה, כי אם זרים גם לרוחה – ואין כלל למי שהוא פרטנזיות לשכגון זה. - "קאורפוריישנס", "אקציון-געזעלאפטען" (מעין זו של "תעשיית פילמים בא"י", שהשבוע פרסמו בעיתונים גם את הסכמת שטראוס לחברה הזאת, ואת דעתו, שא"י לפי אקלימה ואוירה, עלולה אומנם לפתח את התעשייה של תמונות בראי-נע שמה"... או עוד חברות כאלה הנוסדות עכשיו ע"י תעמולה, מתוך רצון טוב לעשות דבר-מה בשביל "ציון" ובשביל "פלסתין"...) [...].  גרשון חנוך

"הפועל הצעיר", 26 ביולי 1922, ע' 17

אל כל הלשכות הארציות של הקה"ק [...] חומר תעמולתי למפעלינו. בעת קיבוצי הכסף בתשרי יש להקדיש תשומת לב מיוחדת לתעמולת הקה"ק [...] בשביל אסיפות עם יש להשתמש במרכזים הגדולים ביותר בפילם הארץ-ישראלי של הקה"ק, כפי שהראה הניסיון הראשון כוחו יפה בתור אמצעי תעמולה מצוין וגם בתור מקור של הכנסה הגונה. גם תמונות-האור לפנס-קסם שהוצאנו זה עתה לאור בסריות בנות 118 תמונות, טובות למטרה זו עד מאוד.

"היינט", 19 באפריל 1923, ע' 2

א נייע קינעמאטאגראפישע פילם-געזעלשאפט אין ארץ-ישראל

די אידישע אַרטיסטישע פאָר מאַלי פּיקאָן און יעקב קאַליך, וועלכע געפינען זיך איצט אין ווין, האָבען בעת זיי האָבען זיך אויפגעהאַלטען אין רומעניען, געגרינדט אַ קינעמאטאגראפישע פילם-געזעלשאפט פאַר פּאַלעסטינאַ. אין דער געזעלשאפט זענען בעטייליגט גרויסע אידישע פינאַנסיסטען פון אַמעריקאַ און רומעניען. די געזעלשאפט האָט זיך שוין געקויפט אין פּאַלעסטינאַ אַ שטיק לאַנד, וואו עס וועט ווערען אויפגעשטעלט די פילם-פאַבריק. די פילם-פאַבריק וועט אויסאַרבייטען פילמען, גרעסטענטיילס פון פערגאַנגענעם און געגענווערטיגען אידישען לעבען.

*********

תודות

הארכיון הציוני המרכזי

הספריה הלאומית של ישראל

הספריה הלאומית של אוסטרליה

הספריה הלאומית של ניו-זילנד

ספרית הקונגרס

Domitor Media History Library

Davide Turconi Progetto

ד"ר יוסף לנג

לילה הולצמן

גבי וולנשטיין

סרג' ברומברג

לקריאה משלימה:

גרוס, "הסרט העברי"

פלדשטיין, "חלוץ, עבודה, מצלמה"

בורשטיין, "פנים כשדה קרב"

Tryster, "Israel before Israel"

 הערות

[1] שלמה זלמן דוב ברוך/בוריס שץ (1932-1867) – צייר ופסל, מייסד "בצלאל" ומנהלו, איש חזון, ציוני בלב ונפש.

[2] להכרת תולדות הסרט היהודי המוקדם בא"י בהקשר פעולתו של שץ, ראו, Hillel Tryster: "Israel before Israel".  לפי טרייסטר, שואפי הסרט ב"בצלאל" היו: יעקב בן-דוב, בוריס שץ, אבל פן, מאיר הורודצקי (גור-אריה), ומורה לא ידוע במוסד. איתם יחד נמנה גם יוסף גל-עזר (שלא נמנה עם עובדי "בצלאל" והוצג כ"תסריטאי").

[3] "ירושלם הבנויה, חלום בהקיץ", מאת בוריס שץ, נחתם בטבריה 1918, יצא לאור 1924. קישור: הספרייה הלאומית 002087547.

[4] לפי, "Film History", volume 7, number 2, summer 1995

[5] סיקלורמה – אחת החוליות המקשרות בין עולם הקדם-סינמה לדור הסינמה: ציור פנוראמה גלילי, הצופה העומד במרכז הגליל זוכה למבט של °360 על התמונה. הנושאים היו בד"כ מקומות מפורסמים או דרמטיזציה של מאורעות או  ספרים ידועים. אחת המצגות הנודעות ביותר של הסיקלורמה היא ירושלים.

[6] "Australian Town and Country Journal" (Sydney, NSW), 10 October 1896, p. 35

[7] דוגמה להצגת א"י בסיקלורמה:

Cyclorama […] here models and photographs were combined to give a portrait of Palestine and scenes from the life of Christ. "Visual Delights Two: Exhibition and Reception" ("Palestine at Brighton", Argus, 24 July 1894, p. 2), Internet.

[8] ראו, יוסף הלחמי, אתר  "בית הסרט העברי" – "מחזה של סינמטוגרף".

[9] ראו, יוסף הלחמי, אתר "בית הסרט העברי" – "תגלית קולנועית מדהימה".

[10] “Star” (NZ), 12 February 1909, p. 2.  .“Star” (NZ), 16 February 1909, p. 3

[11] על פעילים אחרים שהציעו להשתמש בסרטים למען הציונות , ראו, יוסף הלחמי "רוח רעננה", 2009.

[12] על פרשה זו, ראו, יוסף הלחמי, "רוח רעננה", 2009.

[13] אצ"מ, A-157/1-14. הרצל אל העסקנים הציוניים, 4 באוקטובר 1900, וינה. עברית: גבי וולנשטיין.

[14] על הסרט, ראו, יוסף הלחמי, אתר "בית הסרט העברי" – "הרי אין טוב מהסרטים".

[15] בכתובים, מאמר וילקוט מקורות מקיפים על הסרט, אתר בית הסרט העברי. לע"ע, ראו, גרוס – "הסרט העברי".

[16] ראו, נתן גרוס, "תולדות הקולנוע היהודי בפולין, 1950-1910", ע' 81, 121; נתן ויעקב גרוס, "הסרט העברי", ע' 15

[17] תערוכה – כאן במובן הצגה – כמו לערוך לפני... במובן לשים לפני.

[18] משה אפשטיין (1955-1875) – פעיל ציוני-דתי, עסקן, מורה ומנהל, ציר לקונגרס השביעי, עיתונאי, כותב חוברות מדע פופולארי, גואל אדמה בא"י (ממייסדי רעננה), פעל בממלכת רוסיה, בארה"ב ובא"י. לפרטים נוספים, ראו: תדהר, "אנציקלופדיה לחלוצי היישוב ובוניו"; אריה צנציפר, "פעמי הגאולה – ספר הציונות הרוסית" – כרך א'.

[19] שיטת תיארוך שנהגה בחוגים הציוניים.

[20] הקונגרס הציוני השמיני, האג, 21-14.08.1907.

[21] בממלכה העות'מאנית השתמשו במטבע צרפתי ואנגלי כהילך חוקי בצד הלירה התורכית. בארץ היה מקובל הפרנק הצרפתי. ארגונים, עסקים ופרטים קבעו מהלכיהם הפיננסים על בסיס "פרנק זהב" כיחידה מוניטרית. 

[22] נראה שאפשטיין ידע על אירועים המוניים הקשורים להצגת הארץ, שבהם שותף הסינמטוגרף, והסב אותם לטובת הציונות. למשל, הידיעה הבאה בעיתון אוסטרלי:

 "The Colac Herald" (Australia, Victoria), 23 August 1907, p. 7

THE SYRIAN EXHIBITION - PALESTINE IN LONDON / The Agricultural Hall, Islington, has been the scene of many interesting shows, exhibitions, and contests, but none have exceeded in interest and Instruction the present Missionary Exhibition of 'Palestine in London', organized by the Rev. Samuel and Mrs. Schor. It is an exhibition that ought to be visited by every Bible student, teacher, and preacher. […] To add to the completeness of the exhibition a cinematograph takes the spectator from Jaffa to Jerusalem, and pictures the Holy City as it is to-day, ending with a tour through the wards and dispensary of the hospital connected with Christ Church, Mount Zion. The exhibits, pictures, models, and panorama are bf the most diverse and instructive character, and, to add to the realism of the scene, a ride can be obtained on a camel from the desert or on a real Jerusalem donkey.

[23] אפארט ופלאסתים = מכונת צילום ופילמים.

[24] מנחם שיינקין (1925-1871) – עסקן ומנהיג ציוני רב-פעלים, ממייסדי ת"א, מורה ובלשן, ממטפחי ענף המלאכה ביישוב היהודי בארץ.  

[25] ד"ר ברוך בוגרשוב (בוגר) (1963-1876) – תלמיד חכם, מחנך, עסקן ציוני וציבורי, מנהל הגימנסיה העברית "הרצליה" (1951-1919). 

[26] זאב [ולדימיר] טיומקין [טמקין] (1927-1860) -  מראשי הציונות בממלכת רוסיה.

[27] אברהם מנחם אוסישקין (1941-1863) – מהנדס, מגדולי העם היהודי בימינו ובוני היישוב החדש בארץ, מנהיג ציוני רוסיה, ראש קק"ל.

[28] ד"ר יוסף ספיר (1935-1869) – רופא, פעיל ציוני חשוב, מטפח ספרות עברית ומו"ל, פובליציסט, פסל וצייר.

[29] אצ"מ, 42/98L. באדיבות ד"ר יוסף לנג.

[30] ראו, לעיל, הערה 13.

[31] ראו, יוסף הלחמי "רוח רעננה", 2009, ע' 202-178.

[32] על הסרט, ראו, יוסף הלחמי, אתר "בית הסרט העברי" – "הרי אין טוב מהסרטים".

[33] יעקב בן-דוב (1968-1882) - צלם-אמן, יוצר סרטים, עסקן לאומי וציבורי, מכונה "חלוץ הפילם הארץ-ישראלי" ו"אבי הסרט העברי". ראו: א) מנחם לוין, "יעקב בן-דוב וראשית תעשיית הראינוע היהודית בארץ-ישראל, 1924-1912", קתדרה 38, טבת תשמ"ו, ע' 135-127. ב) דוד תדהר, "אנציקלופדיה לחלוצי הישוב ובוניו", כרך ד', ע' 1629, וכרך י"ז, ע' 5246.  ג) נתן ויעקב גרוס, "הסרט העברי", הוצאת המחברים, 1991, ע' 62-19. ד) יוסף הלחמי, "ויהי מה", 1995, ע' 60-47, הוצאת ארכיון הסרטים היהודים ע"ש סטיבן שפילברג. ה) אתר "בית הסרט העברי", המאמר "חתונה עברית בירושלים". ו. אריאל פלדשטיין, "חלוץ, עבודה, מצלמה – הקולנוע הארצישראלי והרעיון הציוני, 1939-1917", 2009,  פרק ראשון: יעקב בן-דוב, ע' 67-29.

[34] ראו, להלן, נספח.

[35] אצ"מ, A-150. The Zionist Golden Thread, אוטוביוגרפיה של רוזנברג.

[36] בשתי התרשמויות של צופים יהודים בגולה, תופס שץ מקום בולט: על הצגה בסנט-פטרבורג כותב העיתון העברי "הזמן" (18/12/1911, ע' 3): בנשף הציוני ניגן קיסילהוף "דעם רבינ'ס ניגון" [ניגונו של הרבי] ועוד שירי עם, חוץ מזה הראו בקינימאטוגראף תמונות יהודיות: "מגדל דוד", "הכותל המערבי", "בצלאל". למראה תמונתו של הפרופסור ש"ץ על הבד מחאו כף כל הנאספים. היו גם מחולות מזרחיות. הנשף לא הצטיין בהידור חיצוני והפרוגראמה לא נתמלאה כראוי, ובכ"ז היה מלבב ויהודי; גם בוילנה מוצג הסרטון, ו"הזמן", 19/12/1911, ע' 1, מפרט: יראו פה בתיאטרון הקינימאטוגראפי ציורי מחזות מחיי בית הספר "בצלאל" שבירושלים. הציורים המוצגים הם: "ביאת האורחים", "הפרופסור שץ מקדם פני אורחים בפתח בית הספר", "בית מלאכת היריעות; הנערות בשעת עבודתן", "ביקור שאר בתי המלאכה", "יהודי תימן עוסקים במלאכת פיתוחים", "מחלקת השרטוט על פי מראה עיניים", "בית מלאכת עץ זית", "בית מלאכת ברזל ומיני מתכות אחרות", "בית מלאכת רקמה", "לשכת הפרופסור שץ", "המוזיאון של בצלאל",  "חגיגה לכבוד הפרופסור שץ", "יציאת האורחים, מבקרי בית הספר בצלאל", "הפרופסור שץ מלווה את האורחים", "צורת ירושלים בזמן הזה".

[37] יוסף הלחמי, אתר "בית הסרט העברי" –  קטע מהמאמר "הרי אין טוב מהסרטים".

[38] נתן ויעקב גרוס, "הסרט העברי", 1991, ע' 20.

[39] לפרטים, ראו: אתר IMDb.

[40] “The Moving Picture World”, 22 June 1912, p. 1119-1120.

על ההסרטה בארץ, ראו: J. P. McGowan: “From Jerusalem To the Sea of Galilee”

[41] תמיהתם של הירושלמים קשורה גם באמנות האיפור והתחפושת המעולה של יוצרי הסרט, הנזכרת, למשל, במאמר על Robert Vignola, (1953-1882), שחקן, תסריטאי ובימאי סרטים, ששיחק בתפקיד "יהודה איש קריות":

“Picture Stories Magazine”, Sep. 1914 – Feb. 1915, p. 326: […] to prove what a master of make-up he is it may be mentioned that he was able to walk about the streets of Jerusalem whilst playing in “From Manger to Cross” without attracting any attention, so clever was his make-up. 

[42] לפי ויקיפדיה: עמד ברחוב הנביאים של היום, מ' 65.

[43] "העולם", 14 במאי 1912, ע' 18. 

[44] ראו בנספח; "הצבי" – 05.06.1912, ע' 3; 10.06.1912, ע' 3; 14.06.1912, ע' 3.

[45] בהקשר של השאיפה הציונית לנצל את הפילם לחינוך ותעמולה, יש להזכיר כי חלק נכבד מהדיון בסרט "מהאבוס עד לצלב" עסק בהתאמתו וערכו לחינוך הנוצרי. גם זו עדות על השפעת הנעשה בעולם הפילם הכללי על התפיסות הציוניות בעניין פילם ככלי לחינוך ולתעמולה.

[46] The Hebrew Standard of Australasia" (Sydney, NSW), 10 October 1913, p. 6"

[47] לפי חישוב זה, הם מנו מייסוד מושבת הביל"ויים – 1884 – ואכן, בסרט מצולמת חגיגת 30 השנה לגדרה. ראו עדותו של הביל"ויי יעקב שלמה חזנוב, בספר: "יעקב שלמה חזנוב, 1922-1863, איש מבני ביל"ו, לקט ממכתביו", ע' 36, מכתב מיום כ"ז ניסן ה' תרע"ג (04.05.1913). ראו: תכנית הסרט (אצ"מ).

[48] "דער מאמענט", 26 ביוני 1913, ע' 2. עברית: לילה הולצמן. ההודעה, בגרסות שונות, ישנה גם ב"הזמן", 22.06.1913, ע' 1; "הצפירה" (מראות פלשתינה בקינמטוגרף), 22 ביוני 1913, ע' 2. בשניהם חוזר שמו של שץ כסייען להפקה.

[49] ד"ר הלל יפה היה מעורב גם בניסיון ההסרטה של הרצל. ראו: הלחמי, "רוח רעננה", ע' 62-60.

[50] "בצלאל" זכה בסרט לשלוש סצנות: מראה "בצלאל", כיתת הציור, כיתת הפיסול (אצ"מ, z-3 879, "מזרח" פרוספקט הסרט, ע' 29, נושא 32, מספרי תמונות: 106, 107, 108).

[51] ראו, לעיל, הערה 49.

[52] קִינוֹ – הכוונה לאולם הראינוע/קולנוע.

[53]   מקס לינדר (1925-1883) – מגדולי "המצחיקים" של עידן הסרט האילם.

[54] "דער מאמענט", 16 ביולי 1914, ע' 3. עברית: לילה הולצמן.

[55] "דער טונקעלער", שם העט של יוסף טונקל (1949-1881) – סופר, משורר והומוריסט יידיש.

[56] בצלאל בן-אורי – ראו: שמות, א', א'-י"א. דיון בדמותו ופועלו, ראו: ויקיפדיה.

[57] לימים קרא יעקב בן-דוב לחברת הסרטים שהקים בשם "מנורה". הקשר של החברה לחזון הסינמטוגראפי של "בצלאל" נזכר, למשל, בעיתון "המזרחי", 10/09/1919, ע' 8-7: בתערוכה הזאת הורגשה התחלה טובה של התפתחות האומנויות הביתיות בא"י, אשר הפצתן היא אחת המטרות שהציב בצלאל לעצמו. בין המלאכות שהוצגו יש לציין גם את עבודת "מנורה" – הוצאת פילמות לראינוע; ועוד.

[58] "דאר היום", 19 ביוני 1922, ע' 3

[59] "The Sentinel", 21.03.1924, p.10, עיתון יהודי בארה"ב, במאמר המהלל את השימוש בפילם במערך החינוך היהודי בשיקגו, ע"י סרטים לפי התנ"ך. מדובר שם בסרט La Sacra Bibbia, איטליה, 1920.

[60] ראו, לעיל הערה 59. וכן, להלן, הערה 62.

[61] “The Nickelodeon”, 4 February 1911, p. 125

[62] בהקשר זה ראוי להזכיר את המחלוקת העולמית בדבר השימוש הקולנועי בדרמה להפצה וטיפוח של רעיונות, שהתחילה כבר בראשיתו. לדוגמה, רפורטאז'ה בעיתון אמריקני:

"Salt Lake Tribune", 14^th May 1903, p. 4 / Drama to aid religion / From the Chicago Record Herald / Herbert Booth, son of General Booth of the Salvation Army, proposes to use the drama to aid him in religious work in New York City. He is no longer connected with the Salvation Army, but is leading, he says, a movement to be known as the Scientific Evangelization Society. By appealing to the eyes as well as to the ears of the masses he hopes to reach great numbers who remain untouched by the existing religious agencies. Although Mr. Booth proposes to use the cinematograph in connection with his theatre, and so is adopting one of the latest of modern inventions, his idea in reality goes back to first principles. The drama is nowadays often regarded by the church as its deadly enemy, but it has not always been in such a position. Among most peoples the drama was religious in its origin, and in some lands indeed it never separated itself entirely from religion.

יש דמיון בין המקרים של שץ ובות: שניהם מבקשים לתמוך בתנועה המחדשת רעיון ישן, שצמחה על בסיס דתי וותיק, ובוחרים בדרמה סינמטוגרפית למרות הדעה המקובלת של הממסד.25

[63] המשך לגישתו זו של שץ, במכתב של יעקב בן-דוב, 24 ביולי 1932. ראו, להלן, בנספח, ע' 24-22.

[64] ראו, לעיל  הערה 22.

X הערת בן-דוב: הענטוויקלונג – בעצמו עולה באירופה כל מטר יותר משלושים סנטים.

[65] ראו, לעיל, הערה 42.

[66] לפי ויקיפדיה: עמד ברחוב הנביאים, מס' 65.

[67] "העולם", 14 במאי 1912, ע' . 18. על ההסרטה בארץ, ראו,

 “From Jerusalem To the Sea of Galilee”, J. P. McGowan

[68] "הצבי", חמישי יוני 1912, ע' 3.

[69] "הצבי", עשירי ביוני 1912, ע' 3.

[70] "הצבי", 14 יוני 1912, ע' 3.

[71] על תולדות החברה ופעולתה, ראו: עדנה יקותיאלי-כהן, חברת הסרטים 'אורה חדשה', קתדרה 73, תשרי תשנ"ה, ספטמבר 1994.

[72] אולי הסרט, « La fille de Jephté », צרפת, 1910 (ראו: .(IMDb.

[73] אולי David and Goliath, 1908, ארה"ב, בימאי: Sidney Olcote. או: David et Goliath, 1910, צרפת, בימאי: Henri Andréni

[74] אולי Giuditta e Oloferne, 1908, איטליה, או Judith et Holoferne, 1909, צרפת, בימאי: Louis Feuillade.

[75]  פשמישל – עיר מבצר, מרכז תעשיה ותחבורה, מקהילות ישראל הגדולות בגליציה.

[76]  ז'אלשצ'יקי – עיר בפלך טרנופול, כיום בגבול אוקראיינה. קהילה יהודית עתיקה ואמידה שרבו בה סוחרי עצים, חיי תרבות עשירים, הציונות נאחזה בה כבר מ-1890.

[77]  ז'שוב – עיר עתיקה, קהילה יהודית מהמאה ה-16, נודעה בגודלה, ארגונה, חשיבותה ורבניה, אוכלוסיה חסידית חזקה, תנועה ציונית מ-1861 ופעולה נמרצת שלה.

[78] ד"ר יוליוס אייזלר  - כלכלן ובנקאי, מנהל בית הספר למסחר בסאמבור, ממיסדי ומנהלי הבנק היהודי בגליציה, מראשי הציונים שם וציר לקונגרסים. לפי הידיעה השקיע ברכישת זכויות הסרט להצגה בגליציה וכנראה שזה נחשב לסיכון כלכלי.

[79] ד"ר גרשון ציפר (1920-1868) – ממנהיגי הציונות בגליציה עוד מימי "חיבת ציון", עיתונאי, מחנך דגול, מייסד בתי ספר עבריים, מטפח הנוער הציוני, תעמלן פעיל ונואם מתמיד, השתתף בכתיבת הפרוגרמה הציונית הראשונה, ציר לקונגרסים, לוחם עז לזכויות היהודים בפולין.

• קודם
• הבא