בית הסרט העברי
לזכר יוסי הלחמי (1933-2019), במאי, מיסד האתר וחוקר תולדות הסרט העברי והיהודי
בשנת 1909 הותקף ונשדד הצלם משה פַכִטֶר בדרכו למושבה סג'רה שבגליל התחתון. מקרה זה, הנזכר במקורות שונים בשם "מאורע סג'רה", השפיע קשה על כמה אנשים.
משה פכטר[1] נולד בשנת 1885 בעיר סמיאטיץ' שבפולין, אז בשלטון רוסיה הצארית. כבר מנעוריו נלחם לצדק ולחופש ושילם על כך מחיר יקר. הוא הצטרף לתנועה הציונית ופעל בה, ועם זה תמך גם במהפכנים בממלכת רוסיה; בני משפחתו סיפרו שיום אחד אירגן את בני הנוער בעירו כדי לגרש את שוטרי הצאר מהמקום.
משה פכטר (1920-1885)
בגלל מעשים כאלה נרדף בידי המשטרה הרוסית ונאסר לזמן רב. הכלא והרדיפות פגעו בבריאותו ולצערו נוכח שלא יוכל להגשים את חלומו הציוני להיות איכר בארץ-ישראל. לכן החליט ללמוד מלאכה קלה ונקיה שתאפשר לו לחיות בארץ בכבוד, ובחר בצילום. הוא קנה מצלמה יקרה וציוד מעבדה, ועלה לארץ-ישראל בשנת תרס"ט. אז הגיע למושבה נס-ציונה, שם היו לו מכרים בני עירו, ועבד כצלם נודד בשרון וביהודה. נראה לו כי הצליח להגשים את חלומו: "לבנות ולהיבנות בה".
כך היו פני הדברים עד ל"מאורע סג'רה". מהמקורות השונים אפשר להרכיב את תמונת אירוע הדמים וסופו העצוב, ומעשה שהיה כך היה:
מפלגת "פועלי ציון" החליטה לקיים בסג'רה את ועידתה השנתית, בימי חול המועד פסח תרס"ט (ערב פסח היה בי"ד ניסן תרס"ט, חמישי באפריל 1909). פכטר, שהיה מפעילי המפלגה, התכונן להשתתף בועידה, לצלם את משתתפיה ואת נופי הגליל. עם ציוד הצילום שלו הגיע לחיפה וממנה חשב ללכת בחבורה גדולה לסג'רה. יצחק בן-צבי, חברו למפלגה וידידו, ולימים הנשיא השני של מדינת ישראל, סיפר שפכטר התעכב ולא יצא עם חבריו. לעיכוב זה היו תוצאות חמורות. פכטר שביקש להגיע בזמן לסדר של פסח שכר חמר ערבי שעל חמורו הועמסו המצלמה ומכשיריה, והוא וחבר אחר יצאו בערב פסח לסג'רה. בדרך ארבו להם ערבים מכפר-כָּנָא והתנפלו עליהם לשדוד את רכושם. משה פכטר, המהפכן הלוחם, סירב להיכנע, ובאקדח ה"בראונינג" שלו התגונן עד שאזלה תחמושתו. אז נאלצו הוא וחברו לברוח. הגזלנים תפסו את החמר הערבי והיכו בו עד זוב דם. המצלמה וציודה, בשווי של 800 פרנק (סכום גדול באותם הימים) היו לבז. בשארית כוחותיו הגיע פכטר לסג'רה, פרץ לאולם שבו ישבו חבריו לשולחן הסדר והודיע על השוד. מיד לקחו את נשקם ויצאו לרדוף אחרי בני הבליעל. הרודפים גילו עקבות דם והבינו שפכטר פגע באחד השודדים. למחרת נודע שהפצוע מת מפצעיו. היה ברור שהערבים ירצו לנקום את דמו וחייו של פכטר בסכנה. מוכרחים היו להעלים אותו. חבריו הלבישו אותו שמלת אשה והבריחו אותו לחיפה ומשם ירד חזרה לפולין. אך הערבים לא נחו מזעמם, היהודים החצופים אינם נותנים שישדדו אותם ועוד יורים והורגים ערבי שכל חטאו הוא שרצה לגזול רכוש לא לו. ואכן, ביום האחרון של פסח (כ"א ניסן תרס"ט, 12 באפריל 1909), בסג'רה, ירה ערבי שהסתתר מאחורי משוכת צבר באיכר שמעון מלמד. הוא הספיק לזעוק: "ירו בי!" ומת (באותו היום נרצח גם הפועל ישראל קורנגולד). לידו עמד אז חלוץ צעיר בשם דוד גרין. הרצח שנעשה לעיניו גרם לאידיאליסט הצעיר גרין, לימים דוד בן-גוריון, ראש הממשלה ושר הביטחון בישראל, זעזוע נפשי, ואפשר שהשפיע על נחישותו בעתיד בפיתוח כוח מגן עברי.
ואולי, גם ליצחק בן-צבי, ידידו של פכטר, ממייסדי "בר גיורא" ו"השומר", ולימים ראש הועד הלאומי היהודי בארץ-ישראל והנשיא השני למדינת ישראל, שגם הוא היה שם בעת ההתקפה, שימש "מאורע סג'רה" הוכחה לצדקת דרכו בהקמת ארגוני השמירה והרחבת ההגנה היהודית.
כאן אפשר היה לסיים סיפור עגום זה ולחתום את "מאורע סג'רה", אך לא כך רצה מסבב כל הסיבות. משה פכטר חזר מדוכא לגולה. זמן מה עבד בגרמניה כצלם. ב-1912 התחתן עם יהודית. בפרוץ מלחמת העולם הראשונה (אוגוסט 1914) חזר לסמיאטיץ'. הצבא הקיסרי הגרמני כבש את העיר, אחריהם השתלט עליה הצבא הסובייטי. בזכות פעילותו החברתית מינו שני המשטרים הכובשים את משה פכטר לראש העיר. הוא, איש נאמן לדעותיו הסוציאליסטיות ולאהבת האדם, פעל לטובת הציבור בכל כוחו. אולם משזכתה פולין בעצמאותה האשימו אותו הפולנים בבגידה במולדת, בעוון שרתו את הציבור תחת שלטון הכיבוש הגרמני והסובייטי; בכלל, פולין החדשה רדפה את אזרחיה היהודים במרץ רב. פכטר נאסר ועונה, בריאותו הרופפת הורעה והוא גווע ומת, בן 35 שנים בלבד (1920).
ועדיין לא נשלם חוב הדמים שלו. במותו הניח אחריו בן בשם בן-עמי. בשנת 1926 עלו הילד ואמו לארץ. בן-עמי גדל והלך בדרכי אביו – איש ההתיישבות העובדת, חבר ה"הגנה" ומפקד מוכשר ואהוב על אנשיו. ביום ט"ז, אדר ב' תש"ח, 27 במרץ 1948, נסעה שיירה בפיקודו של בן-עמי פכטר בהרי הגליל, לקיבוץ יחיעם. 39 שנים קודם לכן ארבו הערבים לאב והפעם ארבו לבנו. כאביו, גם בן-עמי ירה במתקיפיו, אך דֶּרֶךְ רְשָׁעִים צָלֵחָה[2] והוא ואנשיו נפלו בקרב. בן 28 היה בן -עמי פכטר במותו.
יהודית ובן-עמי פכטר
כך נמשכה הטרגדיה של משה פכטר, מ"מאורע סג'רה" עד מלחמת העצמאות. הוא שנמלט מנקמת דם ערבית מת בעינויים מידי אנטישמים בכלא הפולני, ובנו שחזר לארץ-האבות נפל כאן מידי הרוצחים הערבים שניסו להרוג את אביו.
תודות:
גב' יעל דרויאנוב
משפחת פכטר
מר ניסים סנואה
מר יוסף ספיבק
[1] במקור ביידיש: פאַכִטעֶר = FAKHTER
[2] ירמיהו, י"ב, א'.
פרק בסידרה: "גורלו של צלם",
במדור: "דאגרוטיפ" - סיפורים מתולדות הצילום היהודי
נדפס לראשונה בכתב העת "עולם הצילום והווידיאו"
